המסע איתך הוא מופלא.
הוא מדהים ועמוק יותר מכפי שתיארתי לעצמי שיהיה, ואנחנו רק בהתחלה. אפילו לא בקילומטר הראשון.
אתה מלמד אותי כל כך הרבה דברים שרציתי לדעת ולא ידעתי איך. מראה לי את עצמי הקיימת ואת זאת שאני רוצה להיות. בשבילי. בשבילך.
לוקח את כל החרדות שלי, מלטף וחובט בהן בעת ובעונה אחת, מאוורר אותן, גורם לי להתייסר איתן ולאט לאט גם להשלים איתן.
אתה גורם לי לא לפחד מהשקט. הפיזי והוירטואלי. מלמד אותי שקט מהו. שקט אמיתי. שלווה.
להירגע. אתה כדור הרגעה, אמרתי לך את זה מהשיחה הראשונה ולא הבנתי אז עד כמה.
אתה מרוכז, מפוקס, אסוף, מדויק, ועם זאת אסוציאטיבי, מפוזר ולא מתחייב. באופן לא מוסבר כל זה מתקיים אצלך בסינרגיה מושלמת שיוצרת גבר מופלא, אדון מדויק.
לאט לאט אני מרגישה שאני נוחתת למקום בטוח. מוצאת את מקומי בגומחה שבכתף שלך, שם ליד הצוואר, מרגישה שהמקום הזה בגוף שלך נוצר בשבילי. מרגישה פחות ופחות שאני צריכה להסתער עליך כדי שתהיה שלי, לומדת לגעת בך באמצעות השקט ולאהוב אותך דרך השתיקה.
נבהלת פחות כשאתה הודף אותי, מתחילה להבין מתי לעזוב לבד, בלי שתאמר. מבינה, באיחור ניכר, ששקט לא אומר התרחקות. שדווקא בחריצים של הדממה יכולים להתפתח העומקים הרצויים. המקומות הנמוכים שלי, שבהם במשך שנים גירדתי את הנפש המיוסרת שלי בתמהיל של טירוף, טראומות וייאוש הופכים בעזרתך להיות מקומות שאני יכולה לשהות בהם. לנוח בהם בלי לאבד את שפיותי. לצאת מהם בהירה.
אכן אין לי ביטוח מקיף שיגן מפני שברון לב ואני אכן נוסעת בדרכים מסוכנות ולא סלולות אבל זה לא מונע ממני לרצות אותך עם כל מה שאתה. לתת לך אותי עם כל מה שיש בי. ושאין בי. תעצב אותי בשבילך. תן לי אותי כמו שאתה חושב שאני צריכה להיות, אני סומכת עליך שבזכותך אצעד עם עצמי בבטחה במרחב.
מבססת בך ביטחון, מחכה בסבלנות שתתקע בי יתד, שתנעץ אותי, שתשייך אותי אליך.
אבל אתה לא עושה את זה.
וזה מורכב וקשה לשנינו.
אז אני פה, מלקטת אדומים.
❤️
