הלילה התחיל כמו רבים אחרים—משחקים של מבטים, שליטה שנרקמת באוויר, חוקים שנקבעים בלי מילים. נפגשנו בדירה שלי, היא ידעה בדיוק לאן היא נכנסת, ועדיין היה בה את אותו רטט של התרגשות ועצירה קלה לפני הסף, כמו מישהי שעומדת לצעוד לתוך הלא נודע.
היא התייצבה לפניי, עיניה מושפלות, מחכה להוראה הראשונה. אני אוהב את הרגע הזה—המתח התלוי באוויר, ההבנה שעכשיו היא כבר לא שייכת לעצמה, לפחות לכמה שעות. סימנתי לה להתקרב, וכשהיא נעמדה קרוב מספיק, שלפתי את הצעיף המשי השחור וקשירתיו על עיניה. החושך הזה, החוסר ודאות, זה מה שגורם לה להרגיש באמת חופשייה.
“ידיים מאחורי הגב״, הוריתי בקול נמוך, וכשנענתה מיד, ליפפתי סביבה חבל משי אדום, עוטף את פרקי ידיה בקשירה מסודרת ומדויקת. נגעתי בה בקצות האצבעות, בקושי מלטף, מספיק כדי להדליק את הציפייה, אבל לא יותר מזה.
הובלתי אותה אל אמצע החדר. “אל תזוזי.”
המתח היה מוחשי. ידה רעדה לרגע, אבל היא עצרה את עצמה. היא יודעת שאני שם, יודע מה היא צריכה, איך למתוח את הגבול בלי לשבור אותו.
הנחתי את אצבעותיי על צווארה, נותן לה להרגיש את הנוכחות שלי, את השליטה המוחלטת שלי עליה. ואז באו ההצלפות הראשונות—עדינות, בודקות, רק כדי להרגיש את עורה נענה למגע. כל נשימה שלה הפכה עמוקה יותר, כל תגובה שלה הייתה מוזיקה שאני מכוון לפי הקצב שלי.
“שוב״, היא לחשה, ואני חייכתי.
הלילה עוד היה ארוך