זה התחיל כמו בכל ערב אחר – מבט שמחזיק הבטחה, מילה שמחליקה בין שקטים.
היד שלה על הקשירה, היד שלו על הגבול.
אנחנו לא ממהרים. אנחנו לומדים מחדש זה את זו – בכל פעם.
בין סימן אחד לאחר, נמתח הקשר בינינו – לא רק רצועה, אלא שפה.
תשוקה שלא מבקשת רשות, אבל תמיד מבוססת על הסכמה.
הוא ידע בדיוק מתי לעצור. אני ידעתי מתי לא לרצות שיפסיק.
היה שם הכול – חום, כאב, חיוך, שליטה עדינה שזולגת אל תוך נוכחות.
וכשהעור נרגע, והגוף מתמסר, נפתח פתאום מרחב. לא רק עבורנו.
רק ברמזים, במילים שנאמרו לאט, אנחנו התחכנו לשם.
הבנו שאנחנו כבר לא שומרים את העונג הזה רק לעצמנו.
אולי… אולי יש מקום לעוד מבט. עוד מגע. עוד סקרן שיבין את השפה שלנו וייכנס בשקט.
אנחנו לא ממהרים. אבל אנחנו מקשיבים.
למי שידע לראות אותנו – בדיוק כמו שאנחנו.
אם אתה או את מרגישים שהבנתם אותנו בין השורות – אולי תכתבו לנו שורה משלכם.