היא נכנסה בשקט, בדיוק כפי שביקשנו.
כפות רגליים יחפות, שיער קצת פרוע, עיניים שבוחנות בזהירות – אבל לא בפחד.
ראיתי איך היא מביטה בו – בעיניים שהוא כבר מכיר בעל פה – ואז בי.
משהו בי נמתח, ואז נרגע. כמו גומייה שמזמינה מגע.
הוא לא היה צריך להגיד מילה.
היד שלו כבר על העורף שלי, רכה, מוכרת.
והיד השנייה שלו? התעכבה עליה. לאט. בוחן אותה כמו כלי נגינה חדש.
והיא נענתה. בשקט. בתנועה. בהסכמה בלי מילים.
הוא קשר את שתינו – לא זו לזו, אלא כל אחת לעצמה.
אני מולו, היא לצידו.
מדי פעם הצצנו זו בזו, לא מתוך תחרות – מתוך סקרנות.
איך היא נושמת? איך היא נמתחת? איך היא נמסה?
הידיים שלו טיילו בין שתינו כאילו הוא יודע לסנכרן פעימות לב.
הוא לא בחר – הוא כיוון.
יד אחת על עכוז אחד, שפתיים על צוואר שני, ואז החלפה.
הכול היה מדויק, בלי לוח זמנים. רק אינטואיציה.
כשזה נגמר, לא הרגשתי שחילקתי.
הרגשתי שהתרחבתי.
היה שם רגע שלא היה שייך רק לי או רק לה – הוא היה שלנו, כולנו.
וזה רק התחיל לגרות.
