מִיוֹמָנָהּ שֶׁל בֵּטָא

למחנך החתיך

"תשתמש בנו!" 

ולי כמעט נפלט

"כן, תשתמש בי!" 

לא התכוונתי לתת לך להיכנס 

לא חשבתי להרחיק לכת כל כך

פתאום אתה עמוק בפנים

מצד אחד הכי קרוב

מצד שני, הכי רחוק שאפשר. 

ממרחק אתה מצליח לגעת בי

מקרוב אני יודעת שזה לא באמת.

איך אפשר להתקיים בשני המקומות בו זמנית?

מרגישה קרובה אליך

כל כך רוצה להיות שלך

לתת לך הכל

לעשות לך טוב

אבל אתה 

הכי רחוק שאפשר.

*בבקשה אל תשאל אם זה נכתב עליך. זה לא.

באתי אליך עם חור בלב. 

למרות שהוא לא התאים למידותיך נדחפת פנימה. 

נכנסת חזק, כמו שאתה אוהב. 

בלי חומר סיכה, כמו שאתה אוהב. 

נתת אשליה שהחור מלא, כשהוא לא באמת היה. 

זה היה נעים ונחמד, אבל עמוק בפנים ידעתי שזה לא מה שאני צריכה. 

ביקשתי שתצא, אז יצאת.

השארת את החור גדול ממה שהיה, כואב ממה שהיה. 

כמו שאתה אוהב.

120 מחוברים בצ'אט ולא לשוחח עם אף אחד, 

לבין 35 מחוברים בצ'אט ולשוחח עם שבעה מתוכם בו זמנית. 

לפעמים הבדידות מציפה אותי ואני לא יכולה להכיל אותה יותר. אני מתרסקת.

אני יושבת על הנדנדה בחצר שלי, מרימה עיניים לשמיים ושואלת אותו, עם כאב בלב ועם דמעות בעיניים. 

למה, אלוקים? למה? מה אתה רוצה ממני?? אם להיות רווקה כל כך הרבה שנים, למה עשית אותי כל-כך יצרית בלי אפשרות לפורקן? כל-כך מלאה באהבה כשאין לי עם לחלוק? 

יש לי כל כך הרבה מה לתת, אבל אין למי. 

אני כואבת וסובלת. מה אתה רוצה ממני?? 

אני יושבת שם על הנדנדה בחצר, מתייפחת. הלב בחתיכות, שבור. מרוסק.

ואז פתאום מופיעים להם שני בולבולים. 

כלומר, הציפור בולבול. שניים. 

הם מתיישבים על הגדר, מולי בדיוק. 

מזמרים איזו סרנדה לא מוכרת. 

אולי זה התזמון שמבלבל אותי. 

סימן משמיים?

מה אתה מנסה להגיד לי פה? 

"לכי תתפרעי ותהני מהחיים", אולי? 

"רק אלו הבולבולים שמותר, תהני מהם בינתיים". 

אולי אתה מנסה פשוט להגיד שאתה שומע, וגם שלי יגיע בקרוב.

אולי אתה סתם מסתלבט עליי. 

ואולי

לכל זה אין בכלל משמעות. 

סתם צירוף מקרים

משעשע?

של בית עם מפתח של אוטו,

ועוד מתעצבנת כשזה לא עובד... 

אני מבינה שהמצב לא משהו 🤦🏻‍♀️

את עומדת מול המראה עם עיניים נפוחות מבכי, מסגירות את משבר ליל אמש.

את עומדת מול המראה עדיין מרוסקת. כואבת. 

את עומדת מול המראה, נזכרת, והעיניים מוצפות מיד.

את עומדת מול המראה דומעת, ולא מצליחה לזכור מתי כאב לך ככה. מתי נשברת ככה. 

נשימות עמוקות. 

אל תתחילי שוב. 

תכף את פוגשת אנשים. אסור שידעו. 

הגיע הזמן לטשטש עקבות, הגיע הזמן להסתיר. 

מתאפרת. 

קונסילר, אייליינר, מסקרה. לא, היום תשתמשי בחדשה. 

קונטור וסומק, כדי להחזיר צבע לפנים. 

זה עוזר? עכשיו כבר לא רואים?

מי שמכיר אותך טוב יראה עלייך מיד. 

אולי תוסיפי חיוך? אין כמו חיוך בשביל לבלבל את האויב. 

זה כל מה שיש לך? תנסי שוב, תגייסי עוד קצת כוח, מִשכי כלפי מעלה את זוויות הפה. 

לא הולך, מה? טוב, נוותר על החיוך הפעם. 

פשוט נספר להם שאת עייפה.

זה תמיד עובד.

את עומדת מול שער בית הספר, מרוקנת משמחה. מרוקנת מכוחות. 

את עומדת מול שער בית הספר ויודעת שתכף את פוגשת נשמות רכות, שזקוקות לחום ולמילה טובה.

בדיוק כמוך. 

את עומדת מול שער בית הספר ויודעת שאת צריכה להשאיר את כל הכאב בחוץ. אין לו מקום כאן. 

נשימה עמוקה. תתנערי. יום חדש התחיל. 

אולי בכל זאת חיוך? 

עדיין לא הולך? טוב, נוותר על החיוך הפעם.  

להיכנס עם רגל ימין.

תהיי כרגיל. שלא ידעו. 

תקשיבי להם, תצחקי איתם. 

ס ב ל נ ו ת . 

תזכרי שאת אוהבת אותם.

מדי פעם הכאב מאיים להגיח שוב. להיראות. את מדחיקה ודוחפת אותו פנימה. 

לא רוצה שידעו. 

לא רוצה שישאלו. 

כי את יודעת שברגע שישאלו הכל יתפרץ החוצה, הכאב יעלה על גדותיו.

ואת לא יודעת אם תעמדי בזה הפעם. 

את עומדת מול המראה.

מסירה איפור. משחררת מחסומים. עכשיו אפשר שוב להרגיש. 

העיניים עדיין נפוחות. עדיין כואבות. 

את נזכרת בלאה.

ואת כמוה. 

עינייך רכות.

ליבך שבור. 

כמהה לאהבתו 

של יעקב.

את מי אני מעניינת? 

אני בכלל מעניינת כאן מישהו?

מה יש לך?! ברור שכן! 

הנה, הוא כתב לי שהוא מעוניין להכיר אותי. שאני מסקרנת אותו, מ ר ת ק ת. 

איזה יופי. 

מה זה? מה מידת החזייה שלי? מה הצבע שלה? האם הכוס שלי מגולח? 

חשבתי שאתה מעוניין להכיר א ו ת י . 

אה, ככה אתה מכיר אותי? אז בסדר, אני מניחה. 

החזייה דאבל די, ורודה. כן, שוב הוורודה. והכוס? האמת שלא מרגישה בנוח לדבר על זה. כי ככה. לא מתאים. אתה רוצה שבכל זאת אפתח אליך? אבל זה אישי מאוד ואנחנו בקושי מכירים. זה שאני לא אומרת אומר שהוא שעיר? אז האמת שלא, אני מגלחת. 

מה..? האם אני אוהבת שמזיינים אותי בתחת?? 

*חסום!*

הנה, הוא נראה נחמד. מדברים כבר כמה ימים. הוא מתעניין בי באמת. דיברנו על תחביבים ועל החיים. 

מה שלומי? אממ האמת לא משהו, קצת יום קשה בעבודה ו... כן, צודק לכולם קשה. אבל פשוט.. מה? אם אוננתי היום? לא, עדיין לא. אני כן אשמח לאוזן קשבת.. באיזה פורנו אני צופה? חשבתי ששאלת מה שלומי... חשבתי שאתה באמת רוצה תשובה כנה. 

שוב טעיתי.

מה איתו? מדבר לעניין, לא שואל שאלות אישיות מדי. סהכ מכבד. 

למה לקח לי זמן לענות? כי אני עושה עוד דברים תוך כדי. כן, גם מדברת עם עוד אנשים. אתה רוצה שאדבר רק איתך? אבל אני באמצע שיחה. אתה רוצה את מלוא תשומת הלב שלי? אבל אתה מקבל אותה. סהכ לקח לי דקה לענות לך. לסגור את השיחות האחרות? אבל הם קדמו לך. לא מתאים לך? חבל. 

והנה עוד אחד. כבר אין לי כוח אליהם. 

מה דתייה כמוני עושה בכלוב? יש פה לא מעט, אתה יודע. אם אני נשואה? לא, אני רווקה. כן, רווקה. בגילי. עדיין רווקה בגילי. איך ההורים שלי לא חיתנו אותי? אתה מבין שאנחנו לא בשנת 500 לפני הספירה וזה לא עובד ככה יותר?

נעשה עוד ניסיון? 

"תתפשטי"

ביי. 

מיציתי. 

כיף פה סה''כ 🙄

איכשהו. 

איכשהו עברה שנה. עברה שנה שלמה מאז הצטרפתי לראשונה לאתר. 

שנה בה חוויתי ועדיין חווה התלבטויות והתחבטויות עמוקות, בניסיון להבין מי אני, מאיפה באתי ולאן אני הולכת. 

שנה בה הבנתי ששליטה היא חלק ממני הרבה יותר ממה שהייתי רוצה להודות. 

שנה של קשר ראשון מהמם.

שנה שאני לא יכולה לשתף אף אדם קרוב בסיפור שלי ומה עובר עליי, כי מי יבין. 

שנה של שיחות עם אנשים בלתי ושיחות מרתקות עם אנשים יפים.

חלק מכם חסומים אצלי וחלק מכם אני מחשיבה חברים, לפחות וירטואלית. 

חלקכם מלווים אותי פה ממש מההתחלה, וחלק הכרתי רק לאחרונה.

גדלתי. התבגרתי. 

תודה שנתתם לי מקום להיות אני. תודה על הקשבה, הכלה, צחוק ומילים טובות.

תודה למי שהיה חבר, גם אם לזמן קצר ותודה לכל הטיפשים הדוחים שעזרו לי לגדול. 

בדיוק היום עברה שנה. 

בדיוק היום נגמר המנוי. 

הגיע הזמן להפסקה. הגיע הזמן לנוח מהכל. לחשב מסלול מחדש.

נתראה בגלגול הבא. 

(עכשיו מוזמנים לזרוק הימור כמה זמן אצליח להחזיק בלי הכלוב - יום, שבוע, חודש, שנה, נצח? אני חושבת שגג כמה שעות. ניפגש 😘)

היום אני אחרי. 

אחרי קשר משמעותי ראשון, קשר שליטה ראשון, קשר מיני ראשון.

החודשים האחרונים עוברים עליי עם כל כך הרבה מחשבות, התלבטויות, בלבולים.

תנודות חדות, קיצוניות, מהירות.

לעיתים מרגישה הכי שייכת שאפשר. לעיתים משתבללת חזרה, תוהה מה אני עושה לעזאזל, רוצה לחזור לשמור נגיעה.

ברגע אחד רוצה לסיים הכל. וברגע לאחר מכן רוצה כל חלק בגוף שלי רוצה להתמסר לו, לתת לו הכל.

ומה בכלל הקב"ה רוצה ממני? לפעמים מרגישה חוטאת חסרת תקנה ולפעמים מרגישה כאילו מלוא כל הארץ כבודו – בכבודו ובעצמו – דוחף אותי לקשר הזה. 

ובקשר עצמו – תהיות בלי סוף.

מי אני? מה אני בשבילו? אני סתם חפץ? לא אכפת להיות חפץ. אכפת לי להיות רק חפץ. אני רק חפץ?

האם אני משמעותית עבורו או שאני "אחת מאלף"? עוד זיון? 

לא מעט אני תוהה אם זה אי פעם יהיה יותר. אם אני בכלל רוצה שזה יהיה יותר.

לפעמים נדמה שהוא מרגיש אותי כל-כך שאפילו מרחוק הוא יודע מה עובר עליי. ולפעמים מרגישה שהוא פשוט משחק בי. יודע להגיד את הדבר הנכון ברגע הנכון כדי להביא אותי בדיוק למקום שהוא רוצה. אני מרגישה פתאום שאני לא יכולה לסמוך עליו. לא יכולה להאמין למה שהוא אומר.

ואז שוב. הוא מצליח לגעת לי בלב. ואני מיד נזכרת שאכפת לו ממני ושלאורך כל הדרך הוא לא נתן לי סיבה אחת למה לא לסמוך עליו.

נפרדים ושוב מגששים את הדרך אחד אל השנייה. מנסים לחזור - וחוזר חלילה.

זה כבר לא נכון לנו. אנחנו רוצים וצריכים דברים שונים. 

מחליטים לסיים סופית.

הלב כואב ומתגעגע. הראש יודע שזה נכון.

היום, כשאני מביטה לאחור, כשאני עוברת על השיחות שלנו, נזכרת במפגשים שלנו... אני מצליחה לראות.

לאורך כל הקשר היית סבלני, התאמת את עצמך לקצב שלי. היית קשוב לצורך שלי. שמרת עליי.

אני יודעת שאני תמימה מאוד ותמיד בוחרת להאמין בטוב שבאדם.

אני יודעת שיכולתי להתרסק. 

אני יודעת שנפלתי טוב.

אני יודעת שלא יכולתי לבקש טוב יותר.

תודה על הכל.

אתה בלב שלי תמיד.

אוהבת ❤️

ב'

(פטפטנית, בעלת דעת ונשמה גדולה :)