מִיוֹמָנָהּ שֶׁל בֵּטָא

שניפגש? זה יקרה? 

תגיד, אם יכולת להציץ אל העתיד והיית יודע בוודאות שכל דבר בדסמי או מיני לעולם לא יקרה בינינו, עדיין היית רוצה להיפגש? היית רוצה להמשיך להיות בקשר? 

בטח. 

ככה? 

כן. חשבתי על זה הרבה וכן. 

אוקי,

אז ניפגש ❤️

כשאני כותבת לך אני מרגישה כמו ג'יני. 

נפתחת, משתפת, שופכת סודותיי הכמוסים אל יומן ממקור מפוקפק.

מכיל ומגלה הבנה ואמפתיה מחד,

ומנסה לפתות אותי אל חדר הסודות מאידך.

ממשיכים לדבר. 

הוא מדויק. מרגיש אותי מרחוק, יודע לא לדחוק בי יותר מדי.

קצת שליטה מרחוק, שליטה על שעות השינה (זה מרגיש כאילו באמת אכפת לו ממני), משימות שונות. 

זה הולך ומתחמם. 

בין משימות כתיבה מעניינות למשימות מיניות, מביכות ומסקרנות. 

ואני? אני, כמו ילדה טובה, מצייתת.

מה זה משנה? אז קצת מתנסה... 

זה לא שניפגש בסוף. אין סיכוי שניפגש בסוף. 

אנחנו ניפגש בסוף?

הוא כותב לי לראשונה. 

אני בחוסר חשק מובהק, עייפה מכל המעייפים. 

עונה מתוך נימוס בלבד. 

אבל יש בו משהו. 

הוא לא מנסה להרשים, אפילו קצת אדיש בהתחלה, אבל יצר הסקרנות מתעורר. 

הוא בא פשוט, פושט ידיים.

הוא שנון ומשעשע ומשחקי המילים שלו מעלים בי חיוך. 

השיחה מתחילה לקבל צבע. הוא משתף מהחיים הפרטיים שלו ואני סוף סוף לא מרגישה תחת חקירה צולבת.

אני נשאבת לשיחת עומק על דת, תורה על טוב ועל רע ועל החיים בכלל. 

מקשקשים על דא והא, על תהיות, שאלות, זהות ושליטה.

מתכתבים ככה כבר כמה ימים ו-הי, יש מצב שיש פה מישהו שלא רוצה (רק) לזיין אותי? 

אולי לא יהיה נורא להכיר את האיש הזה מקרוב אחרי הכל...

עומדת ברחבה של המכולת, מפלרטטת בחן (לפחות כך אני מקווה) עם גבר בעל עיניים טובות. 

חבר עובר ליד ומציע לי קופסה של חריף שהוא הכין. נכון שחריף זו לא מתנה שהייתי מבקשת לעצמי, אבל דברים בחינם זה תמיד כיף. 

הוא לא מספיק לעזוב והילד שמוכר פרחים מסתבך עם איזה זר, מסתכל עליי ואומר: "רוצה פרחים??"

אם אני רוצה פרחים? ברור! תמיד! 

עוד הוא אורז לי את הפרחים יפה, ואדם מבוגר, איש חסד, עובר עם עגלה עמוסה פירות אותם הוא מקווה לחלק למי שצריך, מניח לי ביד אשכול ענבים וממשיך בדרכו. 

מה קרה פה עכשיו..? 

מה זה המתנות האלו משום מקום?? 

ואולי... לא משום מקום? 

אני מאמינה שאין סתם בעולם. 

אחרי שבוע ארוך ומורכב, החיבוקים הקטנים האלו מרגישים לי ממש מתנה משמיים.

ואולי זה בכלל סימן שהפעם, לפחות הפעם, בחרתי טוב.

מיציתי.

אין לי כוח למבול ההודעות. אין לי כוח לאנשים טיפשים. 

מוחקת את כל מה שכתוב בפרופיל. 

שיהיה בבחינת - 

לא לפנות אליי

לא לדבר אליי.

(רמז: זה לא עזר)

פותחת פרופיל לראשונה בכלוב. מבינה שאין מנוס. 

לא יכולה לברוח מצד באישיות שהוא חלק בלתי נפרד ממני. 

מבול של הודעות משולטים שונים. 

אני מתחננת על חיי, "תהיו נחמדים, תהיו סבלניים".

כולם זאבים משחרים לטרף. 

כל אחד ושיטותיו הוא. 

"למה בטא"

"מחפשת שולט?"

"מחפשת גבר חתיך חזק וקשוח שיזיין לך תצורה?"

"מצאת כבר מישהו שייקח עלייך בעלות?"

"הגיע הזמן ללמד אותך למה את בטא"

"בטא גרסה מעולה"

"שלחי לי שיר"

"גם אני דתי"

"גם אני הייתי דתי"

"אני אשמור עלייך, מסוכן פה באתר"

"קיץ או חורף"

"הי, מה קורה?" 

כולם זאבים משחרים לטרף. 

והטרף הזה הוא אני.

או: הרגע בו אני מבינה שהגיע הזמן לשחרר. קצת. 

או: מכל מלמדיי השכלתי... ומתלמידיי יותר מכולם. 

קיץ 2024.

אני כבר כמה שבועות בלי אוטו. מתניידת בטרמפים. 

פוגשת בטרמפיאדה תלמיד לשעבר. היום הוא חייל. הפך מילד צנום לבחור חסון ונאה. 

הוא מושיט יד ללחיצה. 

המורה שבי מזהה רגע חינוכי פוטנציאלי.

אני מחייכת בנועם ואומרת, עם שמץ גאווה בקולי (כמובן), "אני שומרת נגיעה".

הוא מגלגל עיניים ואומר "איזה בזבוז של אנרגיות".

אני מחייכת. הוא ילד. הוא לא מבין. 

אחרי זמן המתנה ממושך, סוף כל סוף עוצר לידנו רכב שמגיע עד ליישוב שכוח האל שאנחנו גרים בו. 

הרכב קטן. התלמיד ואני עולים ונדחסים שנינו מאחור, כשכיסא תינוק תופס כמעט חצי ספסל. 

במשך כל הנסיעה אנחנו נמעכים אחד על השנייה. כמעט יושבים זה על זו. 

אני יושבת מוזר, נשענת קדימה. רק לא חלילה לגעת. 

ועוד אחרי השיחה שלנו...

איזה לא נעים. 

כבר הייתי לוחצת לו את היד וזהו.

בערך בתחילת גיל 20, כשאני עדיין מתכחשת למיניות, לא מבינה כלום ומסיטה מבט בכל פעם שזוג מתנשק על המרקע, היה המפגש הראשון שלי עם המונח בדס''מ.  

באחד הלילות, כשכולם בבית ישנים, ישבתי על המחשב וחיפשתי סרט לצפות בו. מרפרפת על תקצירים ובוחרת באקראי בסרט "המזכירה".

לא הייתי בטוחה במה אני צופה, לא התעמקתי בתקציר, צפיתי בסרט בתמימות. 

*ספויילר אלרט*

באחת הסצינות המזכירה נענשת על טעויות דפוס שעשתה בהקלדת מכתב לבוס שלה. 

הוא מבקש ממנה להגיע למשרד שלו, להניח את המכתב במרכז השולחן ופוקד עליה בקול נמוך, רגוע ושקט להניח את המרפקים שלה על השולחן, להתכופף עם הפנים קרוב למכתב ולהתחיל להקריא אותו. 

היא נשענת על השולחן, והוא נעמד מעליה.

היא מתחילה להקריא ו...

היד שלו נוחתת בחוזקה על הישבן שלה.

היא בהלם. לא מבינה מה קורה, אבל כשהוא אומר לה להמשיך היא ממשיכה. כל כמה מילים - חבטה. 

הוא מכה שוב ושוב. 

ההכאה הופכת נמרצת יותר. 

ההלם שלה מתחלף בקבלה. 

קבלה של עצמה, קבלה של הדינמיקה.

הקול שלו מצמית ו... מה זה? יכול להיות שזה עונג על הפנים שלה? אבל... הוא מכה אותה. והוא הבוס שלה. והוא הבוס שלה והוא מכאיב לה. ו... יכול להיות שאני רוצה גם? 

כל הזמן הזה אני צופה מהופנטת. בהלם. אצלי ההלם לא מתחלף בקבלה.

לכאורה, בעיניים של דתייה צעירה ותמימה, אין פה שום דבר מיני. לא ממש. 

אז למה אני מרגישה שאני לא אמורה לצפות בזה? ולמה אני לא יכולה להוריד את העיניים שלי מהמסך..?

היחסים ביניהם מתקדמים. הוא מנחה אותה מה לאכול, מה ללבוש, היא זוחלת, נקשרת.

באמצע הסרט אני עוצרת. 

צריכה לנשום. לעכל. 

במה ל ע ז א ז ל אני צופה?!

קוראת שוב את התקציר. 

מה זה BDSM לכל השדים והרוחות?! 

נכנסת לגוגל ומתחילה עם אחת הפעולות האהובות עליי - חקירה. קוראת, עוברת ממושג למושג, צופה בתמונות. המוח נשטף. קצת המומה, קצת נחרדת,קצת מוקסמת.

עולם חדש מתגלה בפניי בדקות ספורות.  

וזהו.

אני נבהלת וסוגרת הכל. 

מצד אחד - מה לי ולזה?? 

מצד שני - מרגישה עוררות גדולה בכל מובן אפשרי. פיזית. מנטלית. רגשית. מרגישה... חיבור. 

כלפי חוץ אני מתכחשת למה שהרגע ראיתי. 

עמוק בפנים אני יודעת שמכאן אין דרך חזרה.

לעולם לא אוכל לבטל את מה שהרגע למדתי.

לעולם לא אחזור להיות מי שהייתי לפני שעה קלה.  

או ש.. כן? 

"ממתי את יודעת שאת נשלטת?", הם שואלים תמיד. 

רק לאחרונה למדתי את המונחים, אבל היום אני מבינה שהייתי, מאז ומעולם. 

כמה אחורה אני יכולה לחזור בזכרונות עד לזכרון הראשון שלי כנשלטת? הרבה אחורה. 

**

כשהייתי בכיתה ב' ישבתי ליד חברה מהכיתה, קפדנית ודקדקנית. 

היא, כמו הרבה מהילדים, החליטה שהיא מחלקת את השולחן לשניים. מסמנת פס באמצע שאסור לעבור אותו. אבל עם טוויסט. עונש. 

מי שתחצה את הקו, מצמצמים לה את השטח.

אוקי, מעניין. בא לי לבדוק אותה. 

אני משעינה את הראש על השולחן, כאילו ישנה, ועם המרפק לאט לאט עוברת את הקו. החברה מרוכזת בשיעור ולא שמה לב, אז אני מתקדמת עוד ועוד. 

סוף סוף היא שמה לב. 

טאק. 

מצמצמת לי את השטח בכמה ס''מ. 

איזו הרגשה נפלאה. 

אני תוהה כמה רחוק אפשר להגיע איתה. 

מצומצמת במקום שלי אני מנסה שוב. 

עוברת את הקו והחברה מענישה. 

עוד כמה ס''מ פחות. 

שוב. 

עונש. 

בסופו של דבר, לא נשאר מקום לספרי הלימוד. הערתי לה בעדינות שזה "לא פייר" והיא החזירה את הקו לאמצע. 

לא עברתי יותר. 

מעניין אם היא יודעת כמה אהבתי.

שהיא מענישה אותי. מצמצמת אותי. שולטת עליי ועל המרחב שלי. 

מעניין אם היא הבינה אז שעשיתי בכוונה. 

מעניין אם היא עוד זוכרת.