אתמול יצאתי עם חברות לדאנס בר, אחרי תקופה ארוכה שלא יצאתי למסיבה. ההפוגה הזו גרמה לי כמעט לשכוח את התחושה הזו, התחושה שאני שקופה.
תמיד, בכל פעם שאני יוצאת עם חברה אחת או כמה, זה אותו הסיפור. גברים מתקרבים אליהן, מתחילים איתן, מתעניינים בהן. הן תופסות את העין, הן אלה שרוצים. ואני? אני תמיד נשארת שם, ברקע, כמו תפאורה. רוקדת ברחבה, מוקפת באנשים אבל מרגישה לבד. תמיד יש את הרגע הזה, שבו כולן נשאבות לתוך תשומת הלב שהן מקבלות, ואני? אני נשארת בצד, מרגישה איך משהו בפנים מתכווץ, כמו אגרוף לבטן.
וזה לא שאני באמת חיפשתי שם מישהו. זה לא שהגעתי כדי למצוא אהבה או כדי לקבל אישור. אבל ההרגשה הזו, של להיות בלתי נראית, חוזרת שוב ושוב. אני גם רוצה שיתחילו איתי, גם אני רוצה להרגיש שרואים אותי.
וזה לא שאני מכוערת. זה לא שאין בי נשיות או יופי או כל מה שיש להן. אז מה הסיפור? למה דווקא אני זו שנשארת בצד? האם זה משהו שאני משדרת? האם זו רק תחושה פנימית שלי?
אולי אני פשוט לא משדרת את הצורך שיראו אותי, אולי אני טובה מדי בלרקוד לבד, אולי אני פשוט נראית כאחת שלא אכפת לה. ואולי זה בדיוק העניין—אני באמת רוצה שיראו אותי, אבל לא בכל מחיר. אני לא רוצה להיות מישהי שאני לא, רק כדי למשוך תשומת לב.
אז אולי בכלל כל זה לא אמור לעניין אותי. אולי אני לא צריכה לשאוב ערך ממבטים של זרים, אלא רק מהדרך שבה אני רואה את עצמי. אולי הגיע הזמן להפסיק לחכות שיבחינו בי ולהתחיל להרגיש נוכחת, פשוט כי אני כאן.
