בין השורות

היום הייתי במכון אחרי תקופה שלא
באתי בשביל להרגיש חיה בנפש זה אחד הדברים שמחיים אותי
אני בשלי על ההליכון בדרך כלל אני שמה מוסיקה ונעלמת לי
ואז נכנס גבר סקסי שהיה כל כך ממקוד באימון
עם קעקועים על כל יד שמאל ולא סתם קעקועים אלא קעקועים בצבעים זה פשוט יפייפה כמו ציור חי
כל האימון הייתי מרוכזת בו
באיך שהוא מתאמן , באיך שהוא נראה
והאמת שזה העביר לי את הזמן פלאים
הוא ראה שאני מסתכלת עליו
ועם הזמן התחלנו לזיין אחד את השני בעיינים
הוא הרגיש, הוא ידע.
תוך כדאי שהייתי על ההליכון הוא כל פעם עלה לקומה השנייה לעשות סטים של תרגילים
וכל פעם כשעבר לידי הוא הסתכל עליי
מבט מפשיט היה אפשר להרגיש את המשיכה בחדר
הוא סיים אימון והלך לפני
שמתי לב שהלך והמשכתי בשלי
סיימתי אחרי איזה 25 דק בערך ויצאתי למעלה לרחוב
והוא ישב על האופנוע מסתכל עליי
כאילו חיכה רק לי.

הוא מלחיץ אותי יש לו נוכחות וכשהו הסתכל עליי לא חייכתי פשוט הסטתי מבט והמשכתי בשלי
הוא כאילו חיכה שאוציא משהו מהפה
הרגשתי שהוא חיכה לאוקיי שזה בסדר לפנות אליי
אבל המשכתי משהו בי נסגר

אחרי שחציתי את הכביש שמתי את הסוודר ובאתי לחזור לחנות הכל זה מאחורי הבית שלי.
מרוב שהייתה לו נוכחות שכחתי לקנות משהו שהייתי צריכה אז נכנסתי לחנות
וראיתי אותו נוסע על האופנוע
הקעקועים האלה איך שהם מתלבשים לו על הגוף זה פאקינג כמו ציור
אחד נעים כזה שאפשר לצפות בו שעות.
מה שקנה אותי בו זה בעיקר החיספוס יש משהו משהו נעים
אבל רואים שהוא עבר הרבה
יותר מידי. הוא דרוך כל הזמן, בשליטה
זה משהו שרואים בעיינים

מכירים את זה שאתם יודעים שתכירו בן אדם ויהיה לכם משהו מעניין איתו רק מהוויב? אז פה יהיה לנו

כל כך חבל שאדם לא רואה את היופי שיש בו, את החן, את מה שהוא מביא איתו לשולחן

את האהבה שיש בו, את הדברים שהוא נותן, מפיץ.

כל כך חבל.

לפעמיים צריך מישהו אחד שיראה בך את מה שאתה לא רואה 

טוב אולי יהיה המשך אחרי הכל

נחכה להתפתחות

איך הכל מסתבך מבלי הצורך להיות מסובך

פשוט מעצבן אותי איך בן אדם יכול להרוס מישהו, לרסק אותו.

יש לי ידיד, שכבר לא מרגיש כמו ידיד. לפחות לא בהרגשה.
המתח המיני בינינו מטורף, והוא מת לזיין אותי. אני בעד, ברור.
הוא חכם, סקסי, חתיך—הכול ביחד. שילוב קטלני.

אבל הוא מפחד.
מפחד לאהוב אותי, מפחד שאתאהב בו, מפחד כל הזמן ממה יהיה.
אמרתי לו: תקשיב רוני (שם בדוי), מבחינתי זה רק כיף, נעשה כיף כל היום, כל הלילה.
והוא אמר לי לא.

ואז הוא אמר

“אבל את שווה יותר מסקס.”
“שווה יותר מזה שאפגע בך.”

בתור אחת שלא “נוטה” להתאהב כזה מהר, אני מבינה את הפחד. אבל הוא מפחד גם בשבילי.
והפחד הזה, שורף הכול.

הוא כזה בגלל מישהי, אחת שאני שונאת מבלי להכיר.
הייתה לו מישהי, היא ריסקה אותו.
שברה לו את האמון, בגדה בו (תרתי משמע).
ועכשיו, כל מה שנשאר ממנו זה מישהו שפועל דרך הראש.
הוא לא נותן לעצמו להרגיש, הוא נלחם בזה.

הוא אמר לי ״זה מרגיש לי נכון אבל אני לא יכול״
אמרתי לו, בוא נעשה כיף.
והוא אמר: את רוצה יותר.

אמרתי לו, אני אסתפק במה שהקשר יניב. אני לא מקובעת על משהו.
אני באמת לא מקובעת על שום קשר כרגע בחיים.
והוא ענה לי: ״ואת טובה ממש בהשיג את מה שאת רוצה״
שזה בעצם לגשת אליו, אני אוהבת אנשים, מורכבות, להגיע לנפש של האדם זה מחיה אותי
הוא יודע שאכנס לליבו.

אז אמרתי לו: ו? ממה אתה מפחד? שאגרום לך להתאהב בי?
והוא אמר לי: גם.
“אבל המוח חזק מהלב.”

הפחד הזה, זה משהו שמנהל אותו, זה כל כך מבאס.
בהמשך של השיח הוא כתב לי: אני מעדיף שתמצאי משהו נורמלי.
אמרתי לו: אבל אני לא נורמלית
ולא אחזיק מעמד עם מישהו כזה
אני כולי שרוטה (גם הוא)
והוא ענה לי: ״זה למה אני מפחד.״

אני חושבת ששריטות זה דבר שמחבר בין שאני אנשים.
הוא חושב שזה אסון טבע,בעיקר מביא ריבים.

והוא סיכם את זה במשפט הכי כואב:
“אני מעדיף למנוע את זה לפני שיתחיל לכאוב.”

אבל זה כבר כואב לי.
את זה הוא לא יודע, גם לא ידע.

אני רגילה לחתוך קשרים , לא להתעניין, לא נקשרת לאנשים, הכול עובר לידי.

אבל הפעם?
מישהו שבא לי עליו בכל גופי—לא רוצה.
לא כי הוא לא רוצה.
אלא כי הוא מפחד.

הוא אמר לי ״מה אם אהיה עוד אחד?״
אני תמיד רוצה איתו יותר אבל הוא מפחד.

ואז הגיע הרגע שבו הפחד שלו יצא החוצה באמת.

״אני מת לזיין אותך ובאותה מידה ממש לא רוצה לפגוע בך ובאותה מידה מפחד להרגיש משהו״

שונאת את זה שיש פחד.

המשך של שיחה-

“למה? מה התחושה הכי גרועה שיכולה להיות לך ?”

“שאת לא תצאי לי מהראש. כמו עכשיו.”

“עכשיו אני חושב עלייך.”

המשפט האחרון הזה טרף את כל הקלפים.
הוא מנסה לברוח, אבל הוא כבר עמוק בפנים.
הוא מרגיש .

וזה מה שהכי מפחיד אותו.
וזה מה שהכי שובר אותי.

פעם רצון לבעל,

פעם רצון לכיף.

עכשיו – רק להתרגש,

ליהנות, בלי מחויבות.

משהו קליל, רגעי, פשוט כמו שהוא.

איזה בלוגים אתם קוראים פה ונהנים?

בא לי כיף.

בא לי בית.

בא לי הרגשה עוטפת, שתמחץ אותי, שלא תשאיר לי מקום לנשום.

בא לי גבר.

לקום איתו.

לישון איתו.

לדבר איתו, להיקשר אליו, להרגיש אותו בלי מילים.

בא לי שיח, כזה שיסקרן אותי, שיגרום לי להישאב אליו.

מישהו שיחרפן אותי, שישבור לי את השגרה.

שכשאראה אותו – יעצור לי האוויר.

מישהו חכם, חד, כזה שארגיש שהוא יכול עליי.

בא לי.

הרצון תמיד איתי.

הרצון לספק.

הרצון להסתפק.

בא לי נפש.

כזאת חזקה, חיה, תוססת.

לא מושלמת, אבל מושלמת לשריטות שלי.

לכאב שלי.

לכל מה שאני יכולה לתת לה.

לבשל, להכין, לדאוג.

אבל גם נפש אחת שתדע לדאוג לי.

עוד בוקר.
עוד מחשבות שמתגלגלות בראש, מטיילות בין השקט שבין רגעי ההתעוררות.
עוד תהיות על מה שהיה, על מה שיהיה, על איך שהכול נע בין רגעי ודאות לרגעי ספק.

רגש שחולף ושב, כמו גלים.
שמחה שנוגעת בי לשנייה ואז בורחת, משאירה אחריה שובל של געגוע למשהו שאולי עוד לא הגעתי אליו.
ציפייה ליום חדש, למה שהוא יביא איתו – אולי תשובות, אולי עוד שאלות, תהיות, כל דבר המתלווה לרגש החדש שארגיש.

קבלה. הבנה של מה שמסתתר מאחורי הדברים.
המהות. המשמעות. כל מה שמרכיב אותי ברגע הזה.
ובין היתר… כל היתר

מה שהתחלתי לחקור זה רצון.

רצון.

מה באמת מניע אותנו? מה גורם לנו לקום בבוקר, לעשות את מה שאנחנו עושים, להרגיש מה שאנחנו מרגישים?

רצון הוא הכוח שמכוון אותנו – הוא הסיבה שמאחורי הבחירות שלנו, מאחורי התקוות שלנו, מאחורי הפחדים שלנו.

הרצון להשתייך.

חשבתם פעם למה אנשים כל כך משתדלים להיות חלק מקבוצה? למה אנחנו מחפשים זוגיות, חברים, קהילה?
כי אנחנו לא רק רוצים להיות – אנחנו רוצים שמישהו יראה אותנו. שמישהו יכיר בקיום שלנו, שיחשוב עלינו גם כשאנחנו לא שם.
בחיים , בעבודה, אפילו בסתם מפגש חברתי – התחושה שאנחנו חלק ממשהו נותנת לנו משמעות.

הרצון שיישתייכו אליך.

לא פחות חזק מהרצון להשתייך, יש גם את הרצון להיות חשוב למישהו אחר.
זה לא רק לדעת שאתה מוקף אנשים – זה לדעת שאתה באמת משנה למישהו. שמישהו סומך עליך, בוחר בך, רואה בך מקום בטוח.
תחשבו על כך – כמה סיפוק יש בלדעת שיש מישהו שמרגיש שהוא יכול לסמוך עליך? שיש לו מקום אצלך?

המשחק בין שליטה לכניעה.

לפעמים אנחנו רוצים להחזיק בהגה, לקבוע את הכיוון, לשלוט בגורל שלנו ושל אחרים.
אבל לפעמים, אנחנו רוצים דווקא את ההפך – להניח את המשקל מהכתפיים, לתת למישהו אחר להוביל, לסמוך על מישהו שיקח אותנו למקום טוב.
זה לא חולשה, זו תחושה של שחרור. לדעת שיש מי שמחזיק אותנו ושומר עלינו.

הדופמין של הרצון.

למה כל זה כל כך ממכר? כי כשאנחנו מרגישים שייכים, רצויים, משמעותיים – המוח שלנו מפריש דופמין.
זה הדלק שלנו, ההרגשה הטובה, התחושה שאנחנו במקום הנכון.
זה יכול לקרות כשמישהו מחבק אותנו חזק, כשאנחנו מקבלים הודעה ממישהו שחשב עלינו, או אפילו כשאנחנו פשוט מרגישים שרואים אותנו באמת.

בסופו של דבר, כל הכוחות האלו – הצורך להיות, להרגיש, לשתף, להשתייך – הם מה שמניעים אותנו.
הם גם מה שמבדילים בינינו, וגם מה שמאחדים אותנו.

מה מניע אותך? זו עוד שאלה שנחזור אליה בהמשך.

וירטואליות  – משחק או מציאות ?

הנה עוד שיחה שמתפוגגת לאוויר, עוד חיבור שלא באמת היה חיבור, עוד דמות שהגיחה לרגע, זרקה כמה מילים, נגעה קלות בסקרנות שלי – ונעלמה כאילו מעולם לא הייתה.

יש קסם בעולם הוירטואלי ,קסם שמטעה בו זמנית. הוא מאפשר לך להכיר אנשים בלחיצת כפתור, להיכנס ישר לתוך מחשבות, פנטזיות, רצונות לא מסוננים. כאן לא צריך הקדמות מנומסות, לא צריך מסכות (או שאולי דווקא כן?), ככה מתרחש הקסם. הכול יכול לקרות מהר יותר, חשוף יותר, אמיתי יותר.

אבל מצד שני, הוא גם מקום של היעלמויות שקטות. אנשים נמסים לתוך הרִיק הדיגיטלי, כמו הודעה שנשלחה ונשארה “נראה לאחרונה”. כמו קשרים שנבנים על מילים שנכתבות מהר ומה שבטוח נמחקות עוד יותר מהר.

אני לא יודעת אם זה משחק או מציאות. אולי זה שניהם. אולי כאן אנשים מרשים לעצמם להיות משהו, משהו שהם מפחדים להיות בעולם האמיתי – ואז, כשהמציאות מזכירה להם שהם לא באמת הדמות שהם כתבו, הם פשוט בורחים.

ואולי… פשוט וירטואליות היא רק וירטואליות. לא יותר, לא פחות.

הגבולות, הציפייה, ההשלכה, השייכות, הנתינה, הלקיחה –

הכול שזור זה בזה, מארג בלתי נראה של כוונה ומעשה.

היופי טמון בכל מילה, מילה שהיא לא רק אותיות, אלא פעולה, השפעה, תנועה.

המיטה – המקום שמעניק לנו כוח לעולם שבחוץ.

היא מצע לחלומות, למחשבות, לתשוקות.

היא שמאפשרת לנו לברוא, להרחיב את גבולות האפשר,

לבחון עד כמה רחוק נוכל למתוח אותם,

ומי הם האנשים שיכולים לערער אותנו עד היסוד.

ובתוך כל זה – הבלתי צפוי.

מה שכל נותן לוקח, ומה שכל לוקח מעניק.