היא ישבה על קצה המיטה, בוהה בנקודה אקראית על הקיר, אצבעותיה עדיין חשו בעקצוץ קל, שאריות של אנרגיה שחלפה בה כמו זרם חשמלי. גופה היה כבד, מותש מהחוויה, אבל הראש—הראש התרוצץ. המחשבות הסתחררו, עולות ויורדות בגלים, כמו הים אחרי סערה.
היא זכרה כל שנייה. כל מגע, כל הוראה, כל צמרמורת שהרעידה את עמוד השדרה שלה. היא נכנעה לחלוטין, נטשה את כל השליטה, והתמסרה לרגע, לגוף, לתחושה. זה היה מוחלט, עוצמתי, כמעט אלוהי. בתוך המערבולת הזו, היא הייתה בדיוק במקום בו רצתה להיות—רצויה, נחשקת, נערצת.
אז למה עכשיו הרִיק הזה?
הנפילה הגיעה בבת אחת, כמו נפילה לתהום שלא ראתה את קצהּ. חזהּ התכווץ, התחושה הממלאת התחלפה בריקנות צורמת. היא הרגישה כאילו מישהו ניתק ממנה מקור חיים, השאיר אותה מרוקנת, מבולבלת.
היא ידעה שזה טבעי. קראה על זה, שמעה על זה, אבל עכשיו זה היה אישי. כל מה שחשבה שהבינה על עצמה, על הרגשות שלה, התערער. האם זה באמת בשבילה? האם היא באמת צריכה את זה? או שאולי היא רק רודפת אחרי תחושות שלא משאירות דבר אחריהן חוץ מהצורך לרדוף אחריהן שוב?
היא משכה את השמיכה סביב גופה, מחפשת נחמה במשהו מוחשי. רצתה לשים מילים על מה שהרגישה, אבל כל מה שהיה לה זה בליל של תחושות.
האם זה געגוע? למי? למה?
היא לקחה נשימה עמוקה, מזכירה לעצמה שהנחיתה היא חלק מהחוויה. שלא הכל חייב להיות ברור. שהרגעים שבהם היא תוהה, מפקפקת, הם לא סימן לכך שהיא לא במקום הנכון—אלא פשוט חלק מהדרך.
היא ידעה שהסערה תשוב. ועם הזמן, אולי גם תמצא את הדרך לנחות בצורה רכה יותר.
