עוד מחברת

בבית לפני. מתארגנת. במקלחת, הקול בראש - "את עושה טעות"
יוצאת מהמקלחת. מרגישה את הגרון, מודדת חום - אין. "אז מה אם אין חום. את חולה. את רואה? את עושה טעות".
ממשיכה בהתארגנויות. מרגישה את הבטן. "הגוף שלך אומר לך משהו, תקשיבי! האם לא זה מה שחיפשת? להיות בקשב לעצמך? את עושה טעות!"

לא מקשיבה. 

מגיעה לבית המוכר כל כך. הרגליים נושאות אותי מעצמן במעלה המדרגות. 
נכנסת פנימה והכל מרגישה מעורבב - כל כך מוכר וכל כך מוזר. כל שינוי קטן שקרה מאז החודשים שלא הייתי פה נצרב לי במוח. מסמן את הזמן שעבר. 
אני לא מוצאת את עצמי, לא מורידה את המעיל. קר לי? לא ברור. 

לא עוברות 10 דקות ואני מציעה שניקח מד. "טוב, אם כבר החלטת לעשות את הטעות הזו, you might as well תעשי אותה עד הסוף". 

מסע...
מכירה את המסעות האלו איתו. היינו עושים אותם מפעם לפעם. תמיד חוויה מעניינת, תמיד טובה. אף פעם לא ככה. 
כל מה שלא הצליח לקרות בשנים של זוגיות מונוגמית נפתח עכשיו כשהוסרו החוקים, המגבלות, מטלות היומיום.. 

אני מזהירה/מזכירה לו שייקח בחשבון שאני לא יכולה לגמור על מד. הוא אומר "בואי נעשה מה שיהיה לנו נעים. בלי לצפות, בלי לחשוב. בואי נהיה במה שיבוא."

ומה שבא היה מסע משותף שהיה בו הכל. רקדנו, דיברנו, עשינו יוגה, והזדיינו. מלא.
"אתה יודע, המיניות שלי השתנתה מאז."
"מה זה אומר?"
"זה אומר שאני במקום אחר עכשיו. זה אומר שאתה יכול להעיז, לעשות מה שרצית אז ולא עשית. מה שפחדת לעשות, שחששת מהתגובה שלי. אתה יכול עכשיו. כמה שאתה חושב שאתה יכול, מבטיחה לך שאתה יכול יותר."
הוא אומר מה שהוא רוצה ואני נותנת לו בהנאה רבה.

גל של שחרור מציף את שנינו. צוהר לדינמיקה חדשה וטבעית שהיתה אצורה. פוטנציאל שלא מומש וכרגע מקבל מקום.
"אמרת שאת לא גומרת על מד... לא לקחתי בחשבון את ההצפה שתעשי פה."
האמת - גם אני לא חשבתי שכל זה יצא ממני. 

הולכים לישון מחובקים. הגופים מתכנסים אחד בשניה. כל שקע מוכר, הריח מוכר ומשכר. הישבן שלי נכנס בדיוק במפשעות הקדמיות שלו, הרגליים מתלפפות וידיו עוטפות אותי. אוחזות בי. חום הגופים שלנו נעים, הריחות מתערבבים ואני מרגישה את נשימותיו על עורפי. 
הכל מרגיש כל כך ידוע וכל כך חדש.

בבוקר אני לא ממהרת לקום וגם הוא לא. 
שותים קפה ביחד ומדברים ומדברים. מעבדים.
אני מפתיעה את עצמי ומספרת לו על ההרפתקאות שלי בתקופה מאז שנפרדנו. על הגילויים, על התעוזה, על הטעויות.. הוא מפתיע אותי ומקשיב בסקרנות, ללא קנאה או רכושנות. 
הוא עוזר לי להתבונן על המסע שלי ולפני שאנחנו נפרדים הוא אומר - "את יודעת, אני מקשיב לך ושמח בשבילך על המסע שאת עוברת. אני מבין את הסקרנות שלך, את החיפוש אחר עצמך. אני במקום אחר, אני כבר הפכתי והתהפכתי בנפש שלי והיום אני שלם. לא מושלם, עוד בעבודה, אבל שלם."

אני מבינה שאנחנו במקומות אחרים. 
אני עוד זקוקה לפגוש את עצמי, לנבור בנבכי הפנטזיות, בשחרור שליטה ובהתמסרות, בחיפוש ובגילוי. במיניות, בסמים, במסיבות.. 
זה שלב, זו תקופה. 

אני לא יודעת אם בסופה הנפשות שלנו יוכלו לשוב ולהיפגש ומה יהיה. 
אבל אני בהודיה על הלילה הזה שבו היינו כל כך קרובים, נטולי הגנות ומגננות ובסופו של דבר במקומות כל כך שונים.