היה שם משהו מאוד פסטורלי בהרגשה והרבה שלווה וירוק מסביב.
אני זוכר את עצמי באותה התקופה אדם "חשוב" מתעסק ומרוויח כסף יפה מאוד לגילי. אבל הנפש הייתה כ"כ זקוקה לעזרה. כבר לא יכולתי לעמוד בזה והכל התפרק.
המוח בלופ מתמשך, והטראומות צפו להם ברצף כמו יריות באוטמט מנשק כבד. הלב כבר לא יכל להכיל וכל ההדחקות התפרצו.
היום הראשון היה מוזר מאוד, נכנסתי דרך שער עם שומרים ועברתי בידוק, הכל מסביב ככ פסטורלי עם מבני קרקע קטנים הכל ירוק והים ממש צמוד.
משב רוח קל של הים מורגש ואני צועד לכיוון שאמרו לי. לפתע רואה אישה מדברת לעצמה והיה נראה כאילו רבה עם עצמה וחייה בעולם משלה.
ציפורים בכל מקום ואני מתקדם, עוד לבוש בחולצה מכופתרת אפילו שכבר ממש נדחקתי החוצה ואני כבר לא במשחק ששיחקתי. אני כבר לא האדם הזה שנמצא בסביבה נכלולית ולקקנית מלא בקומבינות ותכסיסים תאבי בצע. עוד לא ממש הבנתי בשלב ההוא שאני כבר מחוץ למשחק ולמעשה הפכתי כבר ללא רלוונטי. פצוע מבפנים עם חוסר רצון לחיות. המוח כמעט ולא הכיל את זה.
אני זוכר את הפסכיאטרית התותחית והשנונה שממש דאגה לנו כאילו אנחנו במעין גן שלה. רק שפה אתה מקבל כדורים כל יום חמישי ומלא מלא כאב מסביב אתה רואה את כאבם של האנשים. בזמן שאתה בעצמך מלא בכאב. הכדורים קצת מטשטשים הכל וחלק נשאבים לבור ללא תחתית. מי שיכול ללא כדורים מצויין.
מאדם שהיה אחראי על עשרות אנשים בעבודה מוצא את עצמי בבית משוגעים ממתין בתור והאחות האחראית מלפנים. שלום כיתה א של החיים הבוגרים.וזה עוד בקבוצה של היותר "נורמלים" אשפוז יום.
מסביב היו כאלו שכבר איבדו אחיזה במציאות וחיים מיום ליום בעולם משלהם. מרחפים בדמיון ובתודעה שלהם ומתנדנדים על הרגליים מפוצצים בכדורים אנטי פסיכוטיים ונראים כמו זומבים מהלכים.
נכנסים בתורינו פנימה וכל מחלקה מתיישבת באזור שלה. כולנו מתיישבים ואז האחות מתחילה למזוג לנו אוכל לצלחות. אמרתי לה שזה בסדר אני יכול לגשת ולשים לעצמי לבד. ואז היא הסבירה שזה הנהלים. מדיעבד היה בזה משהו נעים להרגיש שקצת דואגים לך.
אני זוכר שבזמנו הכרתי בפייסבוק ונילית יפיפייה וחמודה שלמדה סיעוד. להפתעתי עשתה התמחות באותו בית חולים. נפגשנו והיינו מדברים שעות בסוף סיפור אהבה לא יצא מזה. אבל נחמד היה להרגיש להכיר אדם טוב ולהרגיש קצת מחוזר רומנטית.
אבל היה גם הרבה כאב מסביב, ומבפנים.