אתם ביחד כבר הרבה זמן, לא זוכרים מה זה לבד.
היו עליות, היו ירידות וכשאתם מהרהרים לאחור בעיקר ירידות.
המשכתם מכוח השגרה, האינרציה של הבאנליות היומיומית.
מה שאדם יעשה כי הוא פוחד משינוי, כי אולי הפעם זה יעבוד.
אחרי הריב ה100 פתאום עלתה בכם מחשבה, מין הברקה: ״מה אני עושה פה בכלל?!, בשביל מה אני צריך את כל הבלגן הזה?!״.
ואז לאט לאט אתם מצליחים לצאת מהקונכיה, להרים את הראש ולהסתכל על עצמיכם מרחוק והמבט מבהיל אתכם.
איך נרמלתי יחס שכזה? חיים כאלה? למה זה מגיע לי?
עכשיו צריך לעזוב ואחרי שעזבתם אתם לא מבינים למה לא עשיתם את זה מזמן ולמה לקח לכם כל כך הרבה זמן.
מדינת ישראל שלום, אנחנו ביחסים רעילים.
מה שקורה כאן הוא לא נורמלי. כמעט 80 שנה אנחנו מנסים לבנות מציאות שפויה אבל זה לא קורה. עוד צ׳אנס ועוד צ׳אנס, ״מה אני עושה פה בכלל?!״.
למרות שהיום הכל פוליטי, אין קשר לפוליטיקה. עם ביבי, בלי ביבי, זה לא משנה. האויבים על הגדרות לא יעלמו. ההטרוגניות שמאפיינת את החברה הישראל שמלאה בקבוצות שאין שום קשר ביניהם: ערבים, חרדים, חילונים, מהגרים ממדינות שונות. החוצפה, החפיף, התרבות הים תיכונית הבלתי נסבלת. החום, הצפיפות. ואיך אפשר שלא לדבר על המלחמות, השכול, האסונות.
התרגלנו שזה החיים שלנו אבל אולי הגיע הזמן להרים את הראש ולשאול: ״מה אני עושה פה בכלל?!, בשביל מה אני צריך את כל הבלגן הזה?!״.
כמו בכל יחסים רעילים יגידו לך ״אין לך מה לחפש בחוץ, אף פעם לא תמצא כמוני״, ״רק איתי יהיה לך טוב״ , ״כל האחרים רק ייפגעו בך״ ועוד.
הגיע הזמן למצוא שקט, בשביל עצמי.
