החיים דרך הדף

לאחרונה אני בוחנת יותר איך זה מרגיש לעשות דברים לבד, לשבת במסעדה לבד, לבלות בים לבד, לצאת לרקוד לבד.

זו תחושה שבמשך הרבה מאוד זמן חסרה לי אבל לא ידעתי אפילו מה היא. חיפשתי רמה של חופש שהרגשתי שהחיים שלי מאפשרים לי, הרי אני עצמאית כלכלית, יש לי הרבה זמן פנוי ונחת, אבל משהו תמיד עצר אותי. נתתי למישהו תמיד לעצור אותי. זה לא תמיד היה אותו מישהו, זה לא היה רק בן הזוג האחרון, או זה שלפניו. אבל המצב הקבוע שלי היה לחכות לעשות את מה שרציתי לעשות עם מישהו.

לחכות שיהיה לו זמן פנוי

לחכות שהוא ירצה

לחכות שיהיה לו מספיק כסף

לחכות שיהיו לו פחות אילוצים

חיכיתי הרבה. בשנים האחרונות הרגשתי שאני מחכה לבוא המשיח, ושהוא לא יבוא לעולם. התחלתי לגלגל רעיונות מולו, שאתחיל לעשות דברים לבד, עד שיתפנה, והוא לא הגיב לזה טוב. הוא לא שמח בשבילי איך שקיוויתי שישמח.

אולי זה איים עליו?

פתאום ברגע שהחלטתי לעשות משהו לבד, לטוס לחו"ל או אפילו לפגוש חברים בלעדיו, פתאום הוא היה פנוי ורצה להצטרף, ואפילו התעקש להצטרף.

לא הבנתי את זה.

אני עדיין לא ממש מבינה את זה.

אבל אני כבר לא צריכה להתעכב על זה. עכשיו אני חופשיה לעשות כרצוני.

ואולי עד עכשיו רציתי שמישהו יעצור אותי כי פחדתי לעשות דברים לבד. ברחתי למוכר. לא רציתי לגלות שאני לא יכולה לבד, או שזה לא כיף לבד ואז אני ארגיש תלויה במישהו אחר.

לאחרונה יש לי קטע לא ברור עם מישהו חדש.

אני לא ממהרת להגדיר אותו.

אני לא בנויה למחויבות כרגע והוא יודע את זה, אבל כיף לנו ביחד.

אבל אני מרגישה שכל דבר מלהיב, ושמח, והכי אני שיש, אני רוצה שהוא יראה. בא לי שהוא יראה אותי בסשן בסדום הקרוב, בא לי שהוא יראה אותי רוקדת במסיבה, עוצמת עיניים ועפה על עצמי, בא לי שהוא ישמע אותי שרה במקלחת.

אני מכירה את ההרגשה הזאת, ואני שונאת אותה.

היא גורמת לי להרגיש תלויה בו.

ולמה הצורך שלי להיראות פוגש אותו בכלל?

למה אני צריכה שהוא יראה אותי רוקדת?

האם אני נהנית פחות כשהוא לא רואה?

זה מאוד קשור לצורך העמוק שלי להרגיש שרואים אותי, שמבינים אותי.

אז אולי זה כמו השאלה המוכרת: אם עץ נפל ביער ואף אחד לא שמע, האם הוא באמת נפל?

אם אני לבד ביער, האם מישהו רואה אותי? התשובה הקצרה היא כן.

אני רואה אותי.

אבל האם זה מספיק לי?

שיעור שיבארי אתמול בנוהל. כבר הופך להיות הרגל כיפי שלי ושלה, מרגיש יותר בנוח, יותר טבעי, אני מרגישה שגם עבורה. אני מתרגשת מהחלק הזה בחיים שלי, הוא חדש ומהנה ושלי

הייתי צריכה פורקן אתמול, ולא מהסוג שמשיגים עם וויברטור. הייתי צריכה משהו שיגרום לי להרגיש את מה שאני צריכה להרגיש, להיות מוצפת כל כך עד שזה יזלוג מהעיניים.

פגשתי אותה בשיעור, את האישה המדהימה והמיוחדת שאני כל כך אוהבת, וסיפרתי לה שזה מה שאני צריכה. ידעתי שאין הנחייה מסוימת לתת לה, כי אני לא בטוחה מה היא יכולה לעשות כדי שאגיע לשם. בעיקר שיתפתי כדי שהיא לא תילחץ אם אני אתחיל לבכות כשאני בחבלים שלה.

אני רגילה שלבכות זה לא בסדר. לא מול אנשים שאני אוהבת.

זה מערער אותם, גורם להם להרגיש דברים שהם לא רוצים להרגיש, גורם להם להאשים אותי שהדמעות שלי הן מניפולציה, או שאני היסטרית.

אבל בסשן זה מותר, אחרי אורגזמה זה מותר. אז הייתי שומרת את הרגשות שלי לשם, את הרגשות הלא נוחים, הכוונה. הרגשות שידעתי שצריך לשמור לעצמי. 

היא התחילה לקשור ולפסל בגוף שלי, ואמנם לא שקעתי אבל היה לי מאוד כיף. הידיים הנעימות שלה, החבל שמתלפף סביבי, ההרפייה שהמוח שלי צריך, התענגתי על זה. ואז היא אמרה את זה. היא לא ייחסה לזה משמעות באותו רגע אבל זה זרק אותי לתוך המקום הכי פגיע שלי.

"אל תעזרי לי".

היה משהו כל כך נטול מאמץ באמירה הזאת. את לא צריכה לעזור לי בשביל שמה שאת רוצה יקרה. את לא צריכה להתאמץ או לשכנע או לדובב או לנהל את שתינו בשביל לקבל את מה שאת צריכה. אני רוצה כמוך, אני לא צריכה שכנועים, את יכולה רק להיות כאן, ולקבל את מה שאת רוצה.

למה אני כל כך משוכנעת שאני, כפי שאני, זו לא עסקה שמישהו ירצה לחתום עליה? למה אני צריכה להציע מעל ומעבר, או לשנות את עצמי, לגייס מעצמי דברים שאני לא רוצה לעשות, כדי להרגיש כמו עסקה מספיק משתלמת לצד השני?

ובתוך כל זה אני לא עוצרת לחשוב האם הצד השני הוא עסקה כל כך משתלמת עבורי. כאילו זה שהוא מוכן לחתום עליי הופך אותו לעסקה המושלמת, לא משנה מה הוא מציע. אני לא עוצרת להרהר בזה אפילו, אני ישר לוקחת. 

אם הייתי רואה אדם אחר מתנהג כמוני, הייתי חושדת בו ישר. אדם כזה מסתיר משהו מאוד רקוב בפנים אם הוא יסכים לכל הצעה. זה אדם שיודע שהוא עסקה גרועה מאוד, עסקה שמכילה אותיות קטנות שמגלים רק אחר כך, שהופכות את כל העסק הזה ללא משתלם. האם זה מה שאני באמת חושבת עליי? 

איזה אותיות קטנות יש לי שהופכות אותי לעסקה כזאת גרועה שאני מרגישה שאין לי שום יכולת לבחור ולברור את האנשים להקדיש להם את עצמי. האם יש לי אותיות קטנות כאלה בכלל? לא עצרתי לחשוב על זה אף פעם. הייתי כל כך משוכנעת שאני עסקה גרועה שלא עצרתי לשאול למה, ומה הופך אותי לכזאת. 

אולי מה שלמעשה מפחיד אותי, הוא לגלות שאני עסקה לא רעה בכלל, לגלות שלא הייתי חייבת להתפשר. 

ואין בכוונתי להתפשר על בנאדם שאין לו הרבה כסף, או שאין לו עיניים כחולות. 

כוונתי היא להתפשר על אדם שלא חשב שאני יפה. 

או אדם שידע שאני סובלת מכאבי גב, אבל לא היה אכפת לו מספיק כדי להציע לי עיסוי מפעם לפעם.

או אדם ללא חוש הומור, למרות שזה הדבר שאני הכי רוצה שיהיה בחיים שלי, ומשום מה ויתרתי על זה, ללא מחשבה מיוחדת על כך אפילו. 

 

כרגע אני לא חותמת על שום עסקה. אני עדיין לא בטוחה בעצמי מספיק בשביל מחויבות כזו. אבל אני כן בוחנת מחדש את העסקה שהייתי צריכה לבחון יותר טוב עד עכשיו - את עצמי.

כל כך התאמצתי להיות טובה מספיק, שבלי לשים לב הפכתי לעסקה ה"מושלמת" - שואפת לתת כמה שיותר בזמן שאני מקבלת כמה שפחות. לא חשבתי עד עכשיו על כמה זה מרגיש חרא להיות עסקה כזאת. 

הסתכלתי בשני צדי הים, שניהם כחולים, יפים ועמוקים, אבל חציו האחד פתוח, חופשי, סוער, מלא בקצף וגלים, והשני תחום, רגוע, צלול כך שאפשר לראות עד הקרקעית ולצוף בשקט. 

מה מהם יותר טוב?

לא. אדייק את השאלה.

מה מהם יותר מתאים לי? 

האם אני בכלל צריכה לבחור? 

האם שניהם יכולים להתקיים גם יחד? 

עד עכשיו האנשים שהיו לי בחיים, הקשרים איתם, היו או יציבים או סוערים. האם קיים דבר כזה, קשר שמכיל את שניהם? זה לא חייב להיות קשר רומנטי או בדסמי או מיני, פשוט קשר, שיכיל את הריגוש, השינוי והסערה, ויכיל גם את השקט, הנוחות והצלילות.

הייתה תקופה שהיו לי שני קשרים באותו הזמן, אחד היה השקט בעוד השני היה הסערה. וזה היה טוב, וכל אחד מהם נתן לי משהו שונה והוציא ממני צדדים שונים, ואז ניסיתי להפוך את השקט לסוער, הכנסתי סערה לקשר שלנו, אבל זה לא התאים לו, לא התאים למי שהוא היה. אז הוא עזב ונותרתי עם הסוער. ניסיתי להכניס לקשר איתו יציבות שכל כך חסרה לי לאחר שהשני עזב. בפועל היציבות הפכה למגבלה, לכובד שישב על הקשר והרגשתי שסוגר עליי.

עכשיו אני לבד, חופשיה, אבל לאן אלך? באיזה צד אבחר עכשיו? והאם אני צריכה לבחור?

אולי זו בכלל המהות של פוליאמוריה, שאפשר לקיים את שני הקשרים, אבל מוטב שלא יתערבבו יותר מידי.  שכל אחד יהיה בצד שלו, איפה שטוב לו, ואני אוכל לדלג מהאחד לשני, להנות משניהם במה שהם עושים הכי טוב.

אולי הטעות האמיתית שלי לא הייתה שבחרתי באנשים האלה מלכתחילה, אלא שניסיתי לשלב את שני העולמות. 

אין לי חרטות. אני יודעת שהפרק הבא שאבנה בחיי יהיה נפלא אפילו יותר מהקודמים כי אני אחרת, לא משנה עם מי אני. אני אהיה יותר טובה לעצמי הפעם, יותר שלמה. 

ועדיין, תוהה ביני לבין עצמי, אם אני חיה היטב בין הסוער והיציב, מדלגת מאחד לשני וצריכה את שניהם, ואת מי שאני כשאני איתם, האם קיים אדם שיוכל לנדוד איתי בין שניהם, ביחד, או שבשביל להינות משני העולמות אצטרך שני אנשים, וכל אחד מהם יקבל רק חצי ממני. 

תמונות משיעור השיבארי האחרון

אני לא רגילה שמתייחסים אליי איך שאתה מתייחס אליי. האכפתיות והדאגה והאנרגיה שאתה משקיע.

אני לא רגילה לקבל רבע מזה. מה שאני כן רגילה זה לתת מעצמי מעל ומעבר כדי לשמח ולרצות, כדי להרגיש בסדר עם עצמי, להרגיש שאני לא בנאדם גרוע ונוראי ושזה אפשרי בכלל לסבול את הנוכחות שלי.

אז איתך, לקבל מה שאתה נותן, גורם לי לחשוב איך אני יכולה להחזיר, מה אני יכולה לעשות כדי לשמח אותך ולרצות אותך. ואתה לא דורש את זה, אני יודעת שאתה לא דורש את זה, אבל אני דורשת את זה מעצמי, ואני לא יכולה להתחרות בך, אתה נותן כל כך הרבה שאני לא יודעת איך להתחרות, כי לקבל אני לא באמת יודעת, אני לא יודעת איך להרגיש בסדר עם זה שרוצים לתת לי, ולא מצפים לאותו דבר בתמורה. ואני חושבת מחשבות הזויות לחלוטין בגלל זה, שאני יודעת שאני פסיכית שאני בכלל חושבת אותן. אני חושבת לעשות קעקוע חדש, לא כי אני רוצה, לא כי יש לי רעיון כרגע, ולא כי זה הזמן המתאים, כי זה לא. אני תופסת את עצמי שוקלת את זה בכלל, כי אני יודעת שאתה אוהב את זה. ואני מרגישה משוגעת לחלוטין שזו מחשבה שעוברת לי בראש לרגע, אבל זו רמת הפסיכוזה שאני כרגע מתפקדת בה.

כשאמרתי שאני ואתה בסדר, אבל אני עם עצמי - לא, באמת התכוונתי לזה. אני לא עושה לעצמי טוב, ולא עשיתי לה טוב הרבה מאוד זמן. וחשבתי שלבנות כרגע משהו איתך ילמד אותי לקבל וילמד אותי שמגיע לי יותר ממה שקיבלתי עד עכשיו, אבל זה רק דוחף אותי לאותם הרגלים, לתת למישהו אחר ולא לעצמי, לחשוב על מישהו אחר לפני שאני חושבת על עצמי.

 

אני מרגישה שאני משתמשת בך כמשענת, וזה יגרום לי לצמוח עקום. אני לא יכולה לעשות את זה כרגע. אני יותר מידי שברירית ויותר מידי מעורערת בשביל לקבל את המתנה המדהימה שהיא אתה.

ואני רוצה אותה, אני מאוד מאוד רוצה, אבל אני לא יכולה כרגע, אני לא יודעת איך לקבל אותה בלי להזיק לעצמי בדרך, בלי לשכנע את עצמי שאני צריכה להרוויח את המתנה, אז מה אם אני אעבור איזה גבול של עצמי בדרך, אז מה אם אני אשבש לעצמי את החיים כדי להרגיש שאני ראויה. הרי עושים ויתורים ומקריבים דברים בשביל להיות טובים יותר, אבל מקריבים מה? מוותרים על מה? ומתי זה נהיה יותר מידי?

אני לא יודעת מתי זה יותר מידי. אני לא מיומנת באיזון הזה, לפחות כרגע, אז עדיף שאהיה לבד. זה עדיף מאשר שאפגע מניסיונות, או, כפי שגיליתי שכבר עשיתי, אפגע באחרים

לא ידעתי למה לצפות. בשיעור הקודם באתי כקושרת והייתה חוויה ממש קשה ועם הרבה אכזבה מעצמי ותחושת כישלון. והיום, המדהימה שבאה איתי, לקחה את המושכות.

אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שלקחו ממני את המושכות ופשוט נתנו לי להתמסר לחוויה, לא לדאוג לאף אחד חוץ מלעצמי. 

והיה מושלם, משחרר וכיף, וכל כך משמח לחלוק את זה עם אישה מדהימה וחברה שזכיתי בה ♥️

 

אני קצת בנאדם של כוס חצי ריקה. 

אני צריכה כל הזמן שיוכיחו לי מחדש שאוהבים אותי, שאכפת ממני, ובנאדם יכול לעשות את זה נכון 99 פעמים, אבל אם בפעם ה100 הוא לא מצליח, אני מבינה מזה שלא אכפת ממני, שאני בתחתית סדר העדיפויות, שלא רואים אותי.

 

היום אדם מדהים, שטוב אליי כל כך, לא הצליח לעמוד בציפיות שלי. ותפסתי את עצמי במחשבות על כך שאני נשכחת מאחור, שעוברים לשדות ירוקים יותר ממני, שאני לא חשובה. וזה הפך להיות הכל, לחצי שעה.

אחר כך הזכרתי לעצמי שרק הבוקר הוא היה פה, ועשה לי השקמה בדיוק איך שאני אוהבת, עם נשיקות בגוף, עם עיסוי וחיבוקים ומגע, שלאחרונה כל כך חסר לי. והוא הביא כל מה שהוא יודע שחסר לי בבית, והיה מביא יותר אם רק הייתי מבקשת, ושהוא דואג לי יותר מבני זוג שהיו איתי שנים, שחלקו את החיים שלהם איתי. ואנחנו נפגשים אולי חודש, ואפילו לא יוצא לו מזה סקס. הוא עושה יותר, הוא מצפה מעצמו יותר, בשבילי, "כי מגיע לי", כמו שהוא אוהב להזכיר לי.

למה זה לא מספיק? זה אמור הכי הכי להספיק, בכל רגע בכל יום, אז למה יש רגעים מחורבנים שזה לא?

ואני אולי קשה מידי עם עצמי, ולכולם יש רגעים כאלה, ואני צריכה לשמוח שאני לא שוקעת בזה ומסוגלת להמשיך מזה, גם אם זה שם, ברקע.

אבל הדבר שאני הכי שמחה עליו, שהוא לא לגמרי קשור אליי, ועדיין אקח עליו ממש קצת קרדיט - שאני לא מפחדת להגיד לו שהייתי מאוכזבת. אני יכולה להגיד את זה עכשיו. גם כי אני משתנה, ובעיקר כי מי שמולי מסוגל לשמוע את זה. וזאת ברכה מטורפת, להרשות לעצמי לפתוח את הפה ולהגיד את הדברים האלה.

איזה הקלה

אני לא סומכת על עצמי. מתעוררות בי ספקות שאוכלות אותי. 

עד כמה הוא היה נבל?

האם לי חסרה פשוט בקרה עצמית?

האם אני עיוורת לחלק שלי במה שקרה בינינו?

ואני לא רוצה אותו בחזרה. אני כל כך שמחה שבזה אין לי ספק. אבל יש לי ספק בעצמי.

מה אני עושה עם עצמי?

הוא כבר לא פה אבל את עצמי עוד יש לי ותהיה לי. ואני לא סומכת על עצמי.

האם זה כי קיבלתי את מה שהוא ניסה לדחוף לי לראש,

או שבאמת בראש שלי לא היה משהו טוב מלכתחילה?

אני מרגישה שחברים, אני בוחרת מעולה. האנשים שלי מדהימים ואוהבים אותי איך שנכון לאהוב, אז למה אני בוחרת אנשים כל כך לא מתאימים לחלוק איתם את המיטה שלי, לחלוק איתם את הלב שלי, את החיים, את השגרה, את הבית שלי.

למה איתם, הסנן, שעזר לי לבחור חברים מדהימים במשך שנים, מזייף כל כך?

האם הצורך שלי להרגיש רצויה רומנטית או מינית כל כך מערפל אותי?

האם הצורך הזה נורמלי?

אולי באופן כללי הוא נורמלי, אבל האם אצלי הוא נורמלי?

האם אני מרגישה כמו צל של עצמי בלי הידיעה שיש מישהו שרוצה אותי, שחושק בי, שחרמן עליי? ואולי דווקא כשיש מישהו כזה אני לא עצמי, אני מתייפייפת, אני מדברת אחרת, אני מציגה רק מה שלדעתי הוא יאהב. 

רק תאהב אותי, רק תרצה אותי, רק שאני אעמיד לך את הזין. אבל באיזה מחיר? 

ולמה אני כל כך צריכה את זה?

למה כשזה הולך, אני מרגישה שאיבדתי משהו, משהו ענק, משהו חשוב... 

המשפחה שלי רוצה בי ואוהבת אותי, החברים שלי גם. אז למה זה לא ממלא את החור הזה בלב?

למה אני צריכה להיות החתיכה החסרה אצל מישהו אחר כדי להרגיש שלמה בעצמי? 

זה מסלול דבילי. למה לא לחתוך את המתווך ולאהוב את עצמי פשוט? למלא את עצמי.

למה אני צריכה בכלל מישהו אחר בשביל זה?

התשובה הקצרה ביותר היא דדי אישיוז. וזה קלישאתי וזה מטומטם ואני בנאדם בוגר שלא אמור לחפש את האהבה של אבא'לה בפרטנרים מיניים. ואני עדיין עושה את זה. ואני רואה את עצמי כרגע ממש עושה את זה. אני מניחה שגם קודם ידעתי שזה משהו שאני עושה, זה לא חדש. אבל איך מפסיקים?

אני כל כך מפחדת לטעות, אני כל כך מפחדת להזיק לעצמי שוב, לבחור משהו או מישהו שיזיק לי, שאזיק לו. אז הוצאתי את עצמי מהמשחק, עד שאני אבין איך לא לעשות את זה שוב.

וחסר לי, ואני צמאה כאילו אני במדבר. ואני יודעת שברגע שאגיד לאנשים "אני צמאה" יהיו מספיק שיציעו לי משהו "לשתות". אבל למרות זאת, אני לא סומכת על עצמי, אז אני מנועה מלשתות, לפחות לבינתיים.