החיים דרך הדף

הסתכלתי בשני צדי הים, שניהם כחולים, יפים ועמוקים, אבל חציו האחד פתוח, חופשי, סוער, מלא בקצף וגלים, והשני תחום, רגוע, צלול כך שאפשר לראות עד הקרקעית ולצוף בשקט. 

מה מהם יותר טוב?

לא. אדייק את השאלה.

מה מהם יותר מתאים לי? 

האם אני בכלל צריכה לבחור? 

האם שניהם יכולים להתקיים גם יחד? 

עד עכשיו האנשים שהיו לי בחיים, הקשרים איתם, היו או יציבים או סוערים. האם קיים דבר כזה, קשר שמכיל את שניהם? זה לא חייב להיות קשר רומנטי או בדסמי או מיני, פשוט קשר, שיכיל את הריגוש, השינוי והסערה, ויכיל גם את השקט, הנוחות והצלילות.

הייתה תקופה שהיו לי שני קשרים באותו הזמן, אחד היה השקט בעוד השני היה הסערה. וזה היה טוב, וכל אחד מהם נתן לי משהו שונה והוציא ממני צדדים שונים, ואז ניסיתי להפוך את השקט לסוער, הכנסתי סערה לקשר שלנו, אבל זה לא התאים לו, לא התאים למי שהוא היה. אז הוא עזב ונותרתי עם הסוער. ניסיתי להכניס לקשר איתו יציבות שכל כך חסרה לי לאחר שהשני עזב. בפועל היציבות הפכה למגבלה, לכובד שישב על הקשר והרגשתי שסוגר עליי.

עכשיו אני לבד, חופשיה, אבל לאן אלך? באיזה צד אבחר עכשיו? והאם אני צריכה לבחור?

אולי זו בכלל המהות של פוליאמוריה, שאפשר לקיים את שני הקשרים, אבל מוטב שלא יתערבבו יותר מידי.  שכל אחד יהיה בצד שלו, איפה שטוב לו, ואני אוכל לדלג מהאחד לשני, להנות משניהם במה שהם עושים הכי טוב.

אולי הטעות האמיתית שלי לא הייתה שבחרתי באנשים האלה מלכתחילה, אלא שניסיתי לשלב את שני העולמות. 

אין לי חרטות. אני יודעת שהפרק הבא שאבנה בחיי יהיה נפלא אפילו יותר מהקודמים כי אני אחרת, לא משנה עם מי אני. אני אהיה יותר טובה לעצמי הפעם, יותר שלמה. 

ועדיין, תוהה ביני לבין עצמי, אם אני חיה היטב בין הסוער והיציב, מדלגת מאחד לשני וצריכה את שניהם, ואת מי שאני כשאני איתם, האם קיים אדם שיוכל לנדוד איתי בין שניהם, ביחד, או שבשביל להינות משני העולמות אצטרך שני אנשים, וכל אחד מהם יקבל רק חצי ממני. 

תמונות משיעור השיבארי האחרון

אני לא רגילה שמתייחסים אליי איך שאתה מתייחס אליי. האכפתיות והדאגה והאנרגיה שאתה משקיע.

אני לא רגילה לקבל רבע מזה. מה שאני כן רגילה זה לתת מעצמי מעל ומעבר כדי לשמח ולרצות, כדי להרגיש בסדר עם עצמי, להרגיש שאני לא בנאדם גרוע ונוראי ושזה אפשרי בכלל לסבול את הנוכחות שלי.

אז איתך, לקבל מה שאתה נותן, גורם לי לחשוב איך אני יכולה להחזיר, מה אני יכולה לעשות כדי לשמח אותך ולרצות אותך. ואתה לא דורש את זה, אני יודעת שאתה לא דורש את זה, אבל אני דורשת את זה מעצמי, ואני לא יכולה להתחרות בך, אתה נותן כל כך הרבה שאני לא יודעת איך להתחרות, כי לקבל אני לא באמת יודעת, אני לא יודעת איך להרגיש בסדר עם זה שרוצים לתת לי, ולא מצפים לאותו דבר בתמורה. ואני חושבת מחשבות הזויות לחלוטין בגלל זה, שאני יודעת שאני פסיכית שאני בכלל חושבת אותן. אני חושבת לעשות קעקוע חדש, לא כי אני רוצה, לא כי יש לי רעיון כרגע, ולא כי זה הזמן המתאים, כי זה לא. אני תופסת את עצמי שוקלת את זה בכלל, כי אני יודעת שאתה אוהב את זה. ואני מרגישה משוגעת לחלוטין שזו מחשבה שעוברת לי בראש לרגע, אבל זו רמת הפסיכוזה שאני כרגע מתפקדת בה.

כשאמרתי שאני ואתה בסדר, אבל אני עם עצמי - לא, באמת התכוונתי לזה. אני לא עושה לעצמי טוב, ולא עשיתי לה טוב הרבה מאוד זמן. וחשבתי שלבנות כרגע משהו איתך ילמד אותי לקבל וילמד אותי שמגיע לי יותר ממה שקיבלתי עד עכשיו, אבל זה רק דוחף אותי לאותם הרגלים, לתת למישהו אחר ולא לעצמי, לחשוב על מישהו אחר לפני שאני חושבת על עצמי.

 

אני מרגישה שאני משתמשת בך כמשענת, וזה יגרום לי לצמוח עקום. אני לא יכולה לעשות את זה כרגע. אני יותר מידי שברירית ויותר מידי מעורערת בשביל לקבל את המתנה המדהימה שהיא אתה.

ואני רוצה אותה, אני מאוד מאוד רוצה, אבל אני לא יכולה כרגע, אני לא יודעת איך לקבל אותה בלי להזיק לעצמי בדרך, בלי לשכנע את עצמי שאני צריכה להרוויח את המתנה, אז מה אם אני אעבור איזה גבול של עצמי בדרך, אז מה אם אני אשבש לעצמי את החיים כדי להרגיש שאני ראויה. הרי עושים ויתורים ומקריבים דברים בשביל להיות טובים יותר, אבל מקריבים מה? מוותרים על מה? ומתי זה נהיה יותר מידי?

אני לא יודעת מתי זה יותר מידי. אני לא מיומנת באיזון הזה, לפחות כרגע, אז עדיף שאהיה לבד. זה עדיף מאשר שאפגע מניסיונות, או, כפי שגיליתי שכבר עשיתי, אפגע באחרים

לא ידעתי למה לצפות. בשיעור הקודם באתי כקושרת והייתה חוויה ממש קשה ועם הרבה אכזבה מעצמי ותחושת כישלון. והיום, המדהימה שבאה איתי, לקחה את המושכות.

אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שלקחו ממני את המושכות ופשוט נתנו לי להתמסר לחוויה, לא לדאוג לאף אחד חוץ מלעצמי. 

והיה מושלם, משחרר וכיף, וכל כך משמח לחלוק את זה עם אישה מדהימה וחברה שזכיתי בה ♥️

 

אני קצת בנאדם של כוס חצי ריקה. 

אני צריכה כל הזמן שיוכיחו לי מחדש שאוהבים אותי, שאכפת ממני, ובנאדם יכול לעשות את זה נכון 99 פעמים, אבל אם בפעם ה100 הוא לא מצליח, אני מבינה מזה שלא אכפת ממני, שאני בתחתית סדר העדיפויות, שלא רואים אותי.

 

היום אדם מדהים, שטוב אליי כל כך, לא הצליח לעמוד בציפיות שלי. ותפסתי את עצמי במחשבות על כך שאני נשכחת מאחור, שעוברים לשדות ירוקים יותר ממני, שאני לא חשובה. וזה הפך להיות הכל, לחצי שעה.

אחר כך הזכרתי לעצמי שרק הבוקר הוא היה פה, ועשה לי השקמה בדיוק איך שאני אוהבת, עם נשיקות בגוף, עם עיסוי וחיבוקים ומגע, שלאחרונה כל כך חסר לי. והוא הביא כל מה שהוא יודע שחסר לי בבית, והיה מביא יותר אם רק הייתי מבקשת, ושהוא דואג לי יותר מבני זוג שהיו איתי שנים, שחלקו את החיים שלהם איתי. ואנחנו נפגשים אולי חודש, ואפילו לא יוצא לו מזה סקס. הוא עושה יותר, הוא מצפה מעצמו יותר, בשבילי, "כי מגיע לי", כמו שהוא אוהב להזכיר לי.

למה זה לא מספיק? זה אמור הכי הכי להספיק, בכל רגע בכל יום, אז למה יש רגעים מחורבנים שזה לא?

ואני אולי קשה מידי עם עצמי, ולכולם יש רגעים כאלה, ואני צריכה לשמוח שאני לא שוקעת בזה ומסוגלת להמשיך מזה, גם אם זה שם, ברקע.

אבל הדבר שאני הכי שמחה עליו, שהוא לא לגמרי קשור אליי, ועדיין אקח עליו ממש קצת קרדיט - שאני לא מפחדת להגיד לו שהייתי מאוכזבת. אני יכולה להגיד את זה עכשיו. גם כי אני משתנה, ובעיקר כי מי שמולי מסוגל לשמוע את זה. וזאת ברכה מטורפת, להרשות לעצמי לפתוח את הפה ולהגיד את הדברים האלה.

איזה הקלה

אני לא סומכת על עצמי. מתעוררות בי ספקות שאוכלות אותי. 

עד כמה הוא היה נבל?

האם לי חסרה פשוט בקרה עצמית?

האם אני עיוורת לחלק שלי במה שקרה בינינו?

ואני לא רוצה אותו בחזרה. אני כל כך שמחה שבזה אין לי ספק. אבל יש לי ספק בעצמי.

מה אני עושה עם עצמי?

הוא כבר לא פה אבל את עצמי עוד יש לי ותהיה לי. ואני לא סומכת על עצמי.

האם זה כי קיבלתי את מה שהוא ניסה לדחוף לי לראש,

או שבאמת בראש שלי לא היה משהו טוב מלכתחילה?

אני מרגישה שחברים, אני בוחרת מעולה. האנשים שלי מדהימים ואוהבים אותי איך שנכון לאהוב, אז למה אני בוחרת אנשים כל כך לא מתאימים לחלוק איתם את המיטה שלי, לחלוק איתם את הלב שלי, את החיים, את השגרה, את הבית שלי.

למה איתם, הסנן, שעזר לי לבחור חברים מדהימים במשך שנים, מזייף כל כך?

האם הצורך שלי להרגיש רצויה רומנטית או מינית כל כך מערפל אותי?

האם הצורך הזה נורמלי?

אולי באופן כללי הוא נורמלי, אבל האם אצלי הוא נורמלי?

האם אני מרגישה כמו צל של עצמי בלי הידיעה שיש מישהו שרוצה אותי, שחושק בי, שחרמן עליי? ואולי דווקא כשיש מישהו כזה אני לא עצמי, אני מתייפייפת, אני מדברת אחרת, אני מציגה רק מה שלדעתי הוא יאהב. 

רק תאהב אותי, רק תרצה אותי, רק שאני אעמיד לך את הזין. אבל באיזה מחיר? 

ולמה אני כל כך צריכה את זה?

למה כשזה הולך, אני מרגישה שאיבדתי משהו, משהו ענק, משהו חשוב... 

המשפחה שלי רוצה בי ואוהבת אותי, החברים שלי גם. אז למה זה לא ממלא את החור הזה בלב?

למה אני צריכה להיות החתיכה החסרה אצל מישהו אחר כדי להרגיש שלמה בעצמי? 

זה מסלול דבילי. למה לא לחתוך את המתווך ולאהוב את עצמי פשוט? למלא את עצמי.

למה אני צריכה בכלל מישהו אחר בשביל זה?

התשובה הקצרה ביותר היא דדי אישיוז. וזה קלישאתי וזה מטומטם ואני בנאדם בוגר שלא אמור לחפש את האהבה של אבא'לה בפרטנרים מיניים. ואני עדיין עושה את זה. ואני רואה את עצמי כרגע ממש עושה את זה. אני מניחה שגם קודם ידעתי שזה משהו שאני עושה, זה לא חדש. אבל איך מפסיקים?

אני כל כך מפחדת לטעות, אני כל כך מפחדת להזיק לעצמי שוב, לבחור משהו או מישהו שיזיק לי, שאזיק לו. אז הוצאתי את עצמי מהמשחק, עד שאני אבין איך לא לעשות את זה שוב.

וחסר לי, ואני צמאה כאילו אני במדבר. ואני יודעת שברגע שאגיד לאנשים "אני צמאה" יהיו מספיק שיציעו לי משהו "לשתות". אבל למרות זאת, אני לא סומכת על עצמי, אז אני מנועה מלשתות, לפחות לבינתיים. 

 

 

הוא התעלל בי רגשית.

לקח לי יותר מידי זמן להודות בזה, אבל זה מה שהוא עשה.

ועכשיו אני מודה בזה, ועכשיו אני לומדת לשחרר ופותחת דף חדש בחיים שלי, פרק שהוא רק שלי.

גם כי אני מרגישה שאני צריכה ללמוד אותי יותר, לשמח את עצמי ולא לחפש שמחה באדם אחר, אבל גם כי אני פשוט לא יכולה לסמוך... 

אני מזהה נורות אזהרה בכל אדם חדש שאני פוגשת. כולם רוצים להכיר אותי כדי לחלץ ממני את מה שהם צריכים, כולם לא באמת מתעניינים במחשבות שלי ובשיחה איתי וינטשו את השיח,

יתעצבנו

יעקצו

יעליבו

יחסמו

ברגע שאני אעמוד על הגבולות שלי, ברגע שאגיד להם את מה שהם לא רוצים לשמוע - שאני דואגת כרגע לעצמי, שאני מנסה לעשות לעצמי טוב לפני שאני עושה טוב לאחרים. 

אני מרגישה שאני רואה אותו בכל מקום, שאני חווה מחדש את ההתעללות הזאת בכל אדם חדש שמנסה לדבר איתי.

אני מוצאת את עצמי שוב חוזרת ושואלת:

זאת אני?

האם הבעיה היא בי?

או שהבעיה היא בכולם? 

האם אנשים הם פשוט אגוצנטריים מידי בשבילי? 

האם הוא לא חריג כמו שחשבתי?

האם בגלל זה אני מרגישה שאני תמיד צריכה להיות במגננה מפני האדם הבא שינצל אותי, שירמה אותי, שיתעלל בי...

בסוף אני זו שעזבה, אז למה אני מרגישה כמו זו שנעזבה? 

עזב אותי אדם חם ואוהב, שרצה אותי וראה אותי, או לפחות כך חשבתי, ובמקומו הגיע אדם מניפולטיבי, אדם אלים, לא פיזית, אבל הוא הרביץ לנפש שלי, הוא גרם לי לפחד ממנו, הוא גרם לי לוותר על מה שאני צריכה, בדסמית, מינית, רגשית, אבל אני נתתי לו.

זה הפריע לי מהרגע הראשון, ועדיין נתתי לו. 

כי אהבתי אותו, כי האמנתי בו, כי הייתי כל כך בטוחה שהאדם שאני חושבת שהוא מסוגל להיות, זה האדם שהוא רוצה להיות. אז בשביל להיות איתו עזבתי את עצמי. עזבתי את עצמי למשך שנים. לא שמתי לב לזה בהתחלה, אבל בסוף כבר לא יכולתי למצוא את עצמי, כי עזבתי אותה לפני כל כך הרבה זמן. 

ויום אחד משהו בי נשבר, לא יכולתי יותר לראות את מה שאני מקווה לראות בו. לא הסתכלתי יותר על מה שאולי יהיה, אלא על מה שעכשיו. אז עזבתי אותו. זאת הייתה אחת ההחלטות הקשות בחיי, ועזבתי אותו. ולרגע הסתכלתי אחורה, לראות אותו קטן ומתרחק, אבל הפסקתי להסתכל כשראיתי שאני חוזרת אליי.

 

אז נכון, אני זו שעזבה, אבל לא משנה מה הייתי בוחרת, התחושה הכבדה הזאת בבטן לא הייתה עוזבת אותי - התחושה שנעזבתי.

I'm a switch mermaid.

I'm both the push and the pull.

I'm as deep as the ocean, and yet I can reach the horizon and touch the sun.

Some may say it's unnatural to be both, two halves, seemingly unconnected.

but some would say It is the most beautiful creature in the ocean.