Life Is Bliss

שעות צום יבש. השנה החלטתי לעשות צום יבש של 24 שעות לפחות פעם בשבוע בשביל לבנות ולהרגיל את המערכת לסאגה. פייר, זה בכלל לא קשה. אחרי כמה פעמים הגוף ממש מתרגל וזה אפילו כייף. לפני שבוע התחלתי להרגיש עייפות בלתי נסבלת או מובנת, יצאה לי גולה כואבת בבית השחי, מיגרנה שקרינה לצד שמאל של הגוף. ובכלל תחושה כללית של חולשה וחוסר נוחות. ביום חמישי התחילו לי סימפטומים של שפעת. עכשיו. כשזה מתחיל אצלי מדובר על שלושה שבועות לפחות של נזלת שמהר מאוד הופכת לשיעול טורדני. בקיצור אני יוצאת מכלל פעולה לפחות לחודש. שלא נדבר על החזרה לעצמי שלוקחת איפשהו בין שישה לשמונה שבועות. מייד עם תחילת התסמינים שמתי את הטיימר והתחלתי צום יבש. זו הייתה המלצה של רופא רוסי שאני מקשיבה לו - ברגע שהגוף מתחיל להיות חולה - נתקו אותו ממים ואוכל, ובפועל תמנעו מהדלקת להתרבות. כי וירוסים צרכים מים שמעבירים אותם מתא לתא. בקיצור זו תאוריה שלמה שאין ביכולתי להעביר כאן בפוסט. אבל תסמכו עלי שעשיתי את עבודת המחקר שלי בנושא. עכשיו. אני עדיין חולה. אבל כבר מרגישה מדהים. מרגישה שכבר הגעתי לסוף העניין. ואין שיעול. עדיין אף סתום כבר פחות נוזל. ועיניים דומעות. גם. הרבה פחות. 

יש עוד דברים שאני שמה לב שפתאום משתפרים. וזו גם אחת הסיבות שהחלטתי בכלל להתנסות בצום היבש מלכתחילה. לפני שנים רבות התחלתי לשמוע את הדופק שלי באוזן ימין. הלכתי למיליון רופאים עשיתי מיליון בדיקות. הכל תקין. חוץ מזה שאני שומעת את הדופק באוזן ומרגישה שירדה לי השמיעה באוזן ימין. שלפי הבדיקות - מסתבר שלא 😜 בכל מקרה. רוב הפעמים כשאנשים באים להתנסות בצום יבש זה בגלל שיש להם איזה בעיה בריאותית שאין לה פתרון וכמוצא אחרון הם מנסים את הצום היבש. 

בקיצור. כאמור אני מרגישה ממש יותר טוב ואפילו מתכננת ללמד מחר. ואפילו להגיע למשרד לסידורים עם הבוסית המעצבנת שלי. ואני בדילמה קטנה. להמשיך ל 72 שעות או להפסיק את הצום? אני מרגישה שאני יכולה. אבל כל כך בא לי לשתות מים. פאק. במיוחד אחרי שיצאתי החוצה ויש גשם. אני שונאת פאקינג גשם. אבל בגלל הצום ממש רציתי לצאת מהרכב ולרקוד בגשם. ודרך אגב, כשמים נוגעים בעור שלנו - זה כמו לשתות מים. הגוף מקבל מים. שימו לב שביום כיפור - אנחנו לא אמורים להתקלח או לשטוף פנים וידיים או לצחצח שיניים. צום יבש זה צום יבש מוחלט. בכל מקרה. להמשיך או לא להמשיך. זה לא ביג דיל. מרגישה שיכולה. כבר עשיתי כמעט 49 שעות. מה זה עוד כמה שעות….בקיצור. הדופק באוזן ימין נעלם 🫠 

בכלל אחרי חקר מעמיק הגעתי למסקנה שכל הסיפור עם הדופק באוזן זה דלקת ברקע על רקע טיפול שורש ישן. וכל הסיפור של הצום היבש זה לטפל בכל הדלקתיות שבגוף. ביום השלישי לצום הגוף משחרר תאי גזע שמטפלים - ובכן בכל מה שצריך לטפל. אז יאללה. עוד קצת. אני יכולה. נראה לי 😌

וגם. מדדתי את בגדי הגוף שקניתי לפני כמה זמן. הם סקסים בטירוף. אחד מהם עשוי מתחרה. שקוף כזה. אבל לא בדיוק. צילמתי תמונה שלי לובשת את בגד הגוף. ואח״כ עוד תמונה של בגד הגוף עם ז׳קט מינימליסטי. שלחתי לאבוש ושאלתי - זנותי מדי? 😂 הוא בתגובה כתב לי hot. ושאל לאן אני הולכת…הוא לא צריך לדעת שאני חולה ובצום והמקום היחידי שאני הולכת אליו זה המיטה. וגם. כל סיפור הצום אמור לתקן את הגוף ברמה המולקולרית. 

מעניין מה עוד הצום הזה הולך לתקן לי….חוץ מהטפילים שזה בכלל בונוס מדהים. מי לא רוצה להפטר מטפילים? אמאלה. אוקי. ביי. 

האלגוריתם. תודה תודה תודה על סזר מילן. נמאס לי כבר לצפות ברילים על אפשטיין; על זה שמשווה קמטי מצח בין אנשים שכביכול מתו לאנשים שעדיין חיים, על קנדס צ׳ארלי ואריקה, על טאקר קארלסון ונרקסיסטים. 

באיזשהו שלב התחילו לצוץ לי סרטונים של גברים שהלכו לברברשופ. היה נחמד. אבל מה הקשר. 

ארבעים שעות בצום יבש. ממשיכה הלאה. אני מרגישה חולה אבל מרגישה שזה גם מאט וגם מאיץ את הזיהום הנפלא הזה לסופו.

אתמול כתבתי לאבוש. שלחתי לו תמונות כוּס. ישר שאל אותי בשביל מי צילמתי. בשבילך. טמבל. נראה לך שאני שולחת תמונות כוּס לאנשים לא קשורים? מכל מקום. התעוררתי בבוקר אחרי שינה לא רעה להודעה שעמד לו כל הלילה. ואח״כ להודעה שהוא גמר. פעמיים. בן זונה. טוב. עדיף. כי אני חולה ולא הייתי יכולה להפגש איתו בכל מקרה. אני חרמנית על הדב הזה. במיוחד אחרי שעשיתי לו סטוקינג באונליין וצפיתי בכל הראיונות שהוא עשה לאחרונה. 

בחזרה לסזר מילאן. הבן אדם - גאון. אוהבת לצפות בו עובד עם כלבים. 

רק מה נסגר עם הלבוש שלו? אפשר להוציא אותו ממקסיקו אבל אי אפשר להוציא את מקסיקו מהבן אדם. כפרה עליו 🥰 עדיין חמוּד ממש. 

וגם. כשאני נכנסת לקיטוסיס (וצום יבש מכניס את הגוף לקיטוסיס) הבל פה של אנשים אחרים מתחיל להריח כמו אלכוהול. שזה הגיוני. כי הם אוכלים פחמימות שהן סוכר שבעצם מתפרק בגוף כאילו היה אלכוהול (גם סוכר) בתסיסה אין סופית. אתמול הלכתי לקונצרט אבל נאלצתי לעזוב באמצע. קודם כי אוזן שמאל הייתה סתומה לגמרי ולא שמעתי כלום. ושנית בגלל שנזלתי  מהעיניים מהאף ומכל חור אפשרי. ישבתי שורה ראשונה באמצע. לא היה לעניין. הרגשתי כמו פסולת רדיואקטיבית; היה לי קר. בקיצור. Abort mission. שבתי הביתה ולמיטה. חם לי. קר לי. אני נוזלת מכל מקום אפשרי. 

אבל גם חרמנית. נוגעת בשדיים. בפטמות. מה שנקרא. התקווה - מתה אחרונה. במחשבה שניה, הייתי נותנת לאבוש להכנס לתוכי. אני לא יכולה לחכות להחדיר לתוכי את הבאט פלאג הרוטט עם בגד הגוף הורוד שכולו רשת ולרכב על הזין שלו למיליון אורגזמות. טוב. ביי. 

וגם. סרבתי לעבוד מחוץ לעיר החודש. אז אני עובדת רק כמה ימים בעיר. מרגיש לי מוזר. כי כבר התרגלתי לנסיעות העבודה. אבל. יאללה. בכל הכוח. לנוח. לנקות. לסדר. ולכתוב 😜 אה. וגם לקרא. ולהקשיב לתקליטים ☺️

כל הבילדאפ הזה של העייפות, כאב ראש מאסיבי בצד שמאל, גוּלה כואבת בבית שחי (שמאל) ובכללי הרגשה דוחה של מוות מתעתד - רק בשביל להתעורר ביום שיש לי שלושה כרטיסים למשהו שחיכיתי לו - בערך שנה, כשאני חולה מתה. כל הכייף. כמעט שמונה עשרה שעות צום יבש. אני מרגישה שזה מעכב את פרץ הזיהום לרמות בלתי ניתנות לשליטה. מכל מקום. אני הולכת לצום עד שארגיש טוב. מי יודע מתי זה יקרה 😣

אבל. אני בלי סוכר. בלי דברי חלב. וממש אבל ממש לא בא לי לעשן. אז. 

איתחוּלון לקראת האביב. הלכתי לבשל רגליים של עוף ועצמות אחרות. שיהיה לי עם מה לשבור את הצום היבש. שבת שלום. 

מוסיפה לרשימת ה - X

אתאיסטים 

טבעונים 

צמחונים 

אנשים שאף פעם לא כועסים 

שום דבר; אבל יש לי עצבים על אבוש. מעניין שזה מגיע כל כמה זמן. בלי קשר או הקשר לשום דבר שקורה ביננו. אבל פתאום יש לי רצון להתרחק. או לחילופין לא לתת לו להתקרב. אין לי כוח אליו בכלל. ושיחפש. 

מסיימת מחזור. שהגיע באיחור קל.

אתמול דיברתי עם חברה רחוקה קרובה. מהחברויות האלה - שלא משנה כמה זמן לא דיברנו - כאילו לא עברה חצי שניה. מכל מקום. היא עשתה לי קצת סדר בראש לגבי העבודה. החלטתי שלפחות החודש הזה אמנע מנסיעות עבודה ואעבוד רק בעיר. כייף לי לא לעבוד. יש לי זמן לעצמי, לישון באמצע היום. אני חושבת שהגיע הזמן להוריד הילוך. 

לחברה שלי יש סטודיו ליוגה והיא כבר שנים מבקשת שאבוא להעביר שם הרצאות/שיעורים. אני כל הזמן מודה לה על ההזדמנות אבל לא עושה עם זה שום דבר. 

בחזרה לאבוש. נמאס לי ממנו. אבל ברור לי שזה יעבור. כשאתחיל לבייץ. כשישעמם לי מכל המפגרים באתרי הכרויות. כשאתגעגע לפה שלו אונס את שלי. 

אני מתחת לשמיכה הכבדה. לא בוכה. גם לא מתאמצת להיות מאושרת.  מבינה שהחיים האלה עוברים כל כך מהר. מלאה בתהיות. עוד חודשיים יום הולדת. כמה חודשים אחריי הילדים. איך הגענו לגיל 16 ו 14. הזוי לכל הדעות. כל מה שחשבתי על החיים האלה - מסתבר כלא נכון. או שפשוט הזמן עושה את שלו. ההתבגרות. האשליה. עוצמת עיניים. 

אני. לא. ישנה. מאחר לי המחזור. נסעתי לקנות צעצועי מין. קניתי. הרבה. אני מחרמנת את אבוש. בציפיה למפגש. בינתיים החברה הלסבית משתכרת כהרגלה. ומנסה לנשק אותי. בנסיון להוכיח לעצמי שאני לא לסבית אני עונה להודעה של הבחור שאסף אותי ממסיבת יום ההולדת של החברה הלסבית . בעודי שיכורה כלוט. מפה לשם. הגיע. פטפטנו. ואז פטפטנו עוד. ואיכשהו הוא נכנס לי לפה. מההההה. דווקא היה נעים 😊 וטעים 😊 ומחרמן 😊 

טאטע. מה. נסגר. שואלת. ברצינות. 

לכתוב פוסט. אבל החלטתי שאין מצב לפרסם. מפאת. זיהוי פוטנציאלי. 

מכל מקום. בלי פרטים; עכשיו אני מבינה למה עומד לאבוש כל כך חזק בזמן האחרון. 

אני נוזלת רק מהמחשבה על אבוש מכופף אותי, בועל אותי. ואז מעיף אותי על המיטה, מטפס עלי; משפשף את עצמו לתוכי בנהימות של חיה. תופס לי את התחת עם היד הענקית שלו מרתק אותי למיטה וגומר. לי. בתוך. הכוס.  למקרה שלא כתבתי את זה כבר, זין חשוף בתוך כוס רטוב + זרע - זאת הארוחה האחרונה שאני מבקשת לעצמי. כל פעם מחדש. בלי גלולות. בלי התקן. בלי קונדום. רק אבוש גוהר מעלי, מדי פעם עוצר לירוק לי בפה.

אבוששששששש.אתה פאקינג מחרמן 😈 

איך אני אוהבת כשאבוש מקנא לי. 

אפילו נפלט לו ״אוהב אותך בייבי. אמלא את הכוס שלך בקרוב״. סוף ציטוט. 

עשר שנים ואני יכולה לספור על כף יד אחת כמה פעמים שמעתי את ״אוהבתך״. כי מה לו ולאהבה? זה התפקיד שלי. לאהוב ולהעריץ את הזקן הזה. טוב. חדל. אני מתחילה להחליא את עצמי עם כל ״האהבה״ הזאת. 

אכן. בחילה. קלה. טאטע; במטותא תחזיר אותי לוויסות. מרסי. משפחתך ״הבינונית״ (אני בחפירות על פרק א׳). טוב. ביי. 

מחרמן לי את הטוטה. אני. לא. יכולה. בלאט. אני מקבלת מחזור כל 25 ימים. בוּל. ואני צריכה לקבל. בזה הרגע. ואבוש חרמן והביצים שלו מלאות ואני רוצה את הזרע שלו ע מ ו ק בתוכי. פאק. מי יודע. אולי אני בהריון ולא אקבל מחזור. כי אני נפוחה כמו בובת פלסטיק. יופטבויומאט. בכל מקרה. אני חרמנית. הגמרתי את עצמי במקלחת. לא אשתף במחשבות שעברו במוחי הקודר. 

האם אי פעם אפגוש מישהו מגניב כמו אבוש? כאילו. הכל בבן אדם הזה מחרמן אותי. הוא שולח לי צילום מסך מראיון שעשו איתו. איזה פרצוף יש לו. זחוח ומחרמן. זה כייף שהוא עדיין מנסה להרשים אותי. יש לו במה.

ובל נשכח - מה שמחרמן את אבוש זה הידיעה שאני יוצאת עם גברים אחרים. את הידיעה שהם יכולים להכנס לחור שלו בכל רגע נתון. ואין לו בכלל מילה בזה. אני צריכה את הזרע של אבוש. יופטבויומאט. 

מנסיעות העבודה הכרתי מישהו. כתבתי עליו. יצאנו לדייט; הרבה דברים היו אחלה. הוא חתיך מנומס בעל גינונים ופשוט אחלה בן אדם עם סיפור חיים מטורף לכל הדעות. אבל. היו הרבה דברים שהורידו לי וכשניסיתי לדמיין אותנו בעתיד - לא הצלחתי. מכל מקום. נפגשנו שוב. שוב פעם הוא בא לאסוף אותי. שוב פעם נסענו לאכול. לא זיהיתי אותו בכלל. כשנפגשנו אז היה לו שיער ממש קצר והוא היה מגולח. האריך שיער גידל זקן והוא נראה סקסי בטירוף. 

אבל אתם יודעים מה היה הכי סקסי? שהוא לא הרגיש מאיים. שהוא פשוט היה אמיתי. חמוד. בלתי מתיימר. לא ניסה להרשים אותי אפילו לא קצת. לא בא לעשות עלי מניפולציה. לא ניסה לאנוס אותי. אפילו עברנו אצלו בבית והוא הראה לי איפה הוא גר בגאווה. לא ניסה שום דבר. הרגשתי בטוחה ממש. אח״כ הראה לי איפה הוא עובד. איזה מותק. ואז הסיע אותי למלון. לא ניסה לנשק אותי. לא ניסה לעלות לחדר. וככה חברים מביאים בחורה. למרות שאני לא חושבת שאנחנו מתאימים בדברים מסויימים - אני בהחלט אפגש איתו שוב. אף פעם לא שכבתי עם עבריין (מורשע). הוא הבן אדם הכי פראי שפגשתי (מבחינת החיים שהוא חי) ויחד עם זאת גם הבן אדם הכי חמוד. 

איזה מוזר זה. בכל אופן. כייף לי איתו. אפילו נסעתי לקנות איפור כי רציתי להיות חמודה בדייט שלנו. 

עם כל האמור לעיל - אני לא חושבת שאנחנו מתאימים. בגלל הרבה סיבות יבשות. הוא רוצה שאקח אותו לאופרה. לתזמורת. לבלט. יואו. אני חושבת על הפרצוף שלו אתמול. עם הזקן והשיער. וואו כמה שיער יש לו. איך בן אדם יכול להיות כל כך סקסי ללא מאמץ? 

אני סוטה מהנושא! וגם. אני פשוט סוטה 😂. 

מנגד. יש אחד בבית חולים שאני עובדת בו. שלא מפסיק להציק לי. רוצה אותך. מתי תתני לי צאנס. בלה בלה. בלה. הוא חתיך. יש לו הרבה קסם. אבל אני מרגישה איזה משחק. וכמו שנהוג לכתוב באפליקציות - סיימתי עם שלב המשחקים. למה את לא מודיעה לי כשאת מגיעה לעיר? למה את לא מחייגת? כי חיים אתגר ואני לעולם לא ניפגש לראיון. 

שבע טיפות יוֹד לתוך המים עם מלח הים. טאטע באמת סידר אותי ואת ההורמונים שלי טוב. כי הוא ידע שלא אשרוד את השינויים הנלווים לגיל המעבר. שאגב, התסמינים שלהם יכולים להמשך גם 15 שנים בכייף - בהתדרדרות בלתי ניתנת לריסון לתוך תהום של השמנה שיעור יתר עייפות חוסר חשק מיני דיכאון חרדה עצבים ומוח מת. כל התסמינים כולם - נעלמו כלא היו. וזה משהו שלא יכולתי אפילו להעלות על הדעת. המצב באמת היה בכי רע. 

סתם לצורך הקשר - מתישהו התחילה לי הפרעת אכילה. אח״כ מתישהו הפכתי לצמחונית. אח״כ מתישהו הפכתי לטבעונית (טאטע, למה להתעלל כי ככה?). נקח רמות קורטיזול שכמעט אף פעם לא ירדו. כמה שנים טובות על גלולות (אל תפתחו לי את הפה בנושא הזה בכלל). ושנים בהם הייתי מתעללת בגוף שלי באימונים לא הגיוניים. שגרמו לעוד יותר קורטיזול כשהגוף בעצם היה על אדים. כל הכייף הזה דפק לי את הגוף באופן מלכותי. ולמרות שהתחלתי להשתפר מבחינת אורח החיים - ההורמונים שלי באמת ניסו להרוג אותי. כי. הגיע לי. אבל. מפה. לשם. בדרך לא דרך. מצאי את הדרך. וקשה לי מאוד להאמין ששנה שעברה בדיוק בזמן הזה רציתי להרוג את עצמי בערך שבע מאות פעמים ביום. קרסתי תחת חרדה ודיכאון עייפות כרונית ששום דבר לא הצליח לתקן, המוח שלי היה מעורפל והגוף חבוּט. אני באמת לא מבינה איך חייתי ככה. בכל מקרה. אני ממתינה למחזור. זה רק אני ועצמי במלון. 

בחושך. נוגעת לעצמי בציצי וחושבת - כמה טאטע אוהב אותי💋