Life Is Bliss

חזרתי להתאמן. הפסקתי (שלא בכוונה) כשהתחלתי לעבוד. כי נסיעות העבודה טרפו לי את כל הקלפים. הלו״ז יצא משליטה. כל שבוע אמרתי שבוע הבא - ושבוע הבא מעולם לא הגיע. מכל מקום. אתמול לקחתי את תיק האימונים ושמתי פעמיי לאימון. שעתיים של מכות רצח. כן, הייתי עם קסדה. מגן שיניים. מגן ידיים. מגן ברכיים/רגליים. מגן מפשעה. כפפות איגרוף. ועדיין חטפתי מכות קשות מרוּלוֹת שבאות לאימון להוציא אגרסיות על אחרים. בכל מקרה. חשבתי שיהיה ממש קשה לחזור. כי זה מאוד אינטנסיבי. ומפחיד לחזור לזה כמעט אחרי חצי שנה של רגיעון. בפועל - פיזית, כאילו מעולם לא עזבתי. יש לי סיבולת ברוך השם. התגעגעתי לפרצופים המוכרים. והיו מלא פרצופים חדשים. יאללה. חוזרת בכל הפאקינג כוח. מכוֹת. זיעה. דופק מהיר. 

יש לי חודש עמוס. עבודה. פגישוֹת. תוֹרים. אימונים ☺️

דייטים? 

קניתי עצמות עם מח עצם - לפנים. חוזרת להכין מרק עצמות. 

היום בערב שיעור תורה. 

ואבוש. אבוש. שולח לי הודעת בוקר טוב איך עובר השבוע שלך בייבי? 

בטיפשותי, התפתתי ועניתי. רק בשביל לקבל תמונת זין. 

״חושב על הזיון האחרון שלנו״. 

בסדר אבוש. 

אם הייתי צריכה לבחור מבין כל ״השליחים״ בחיים שלי  

אז אתה בהחלט מקום שני🤭

אוהבת אותך 💋

הלכתי לצלות את העצמות ואז לבשל אותן במשך יממה. 

לחשוב על עצמי בתור אדם בעל סבלנות. אבל מה לעשות שנולדתי עצבנית. בחנות. קונה את כ ל החנות. מגיעה לקופה. מבקשת מהקופאית (האיטית) לעטוף בנייר דברים שאינם שבירים. היא אומרת לי - יכולה לעטוף לך רק מוצר אחד מתוך השלושה שביקשת. שואלת אותה ברצינות מה ההבדל בין מוצר אחד לשלושה עטופים בנייר? תמיד עושים את זה בשבילי. אה. באמת? לא אמורים. היא מחפשת אחראית. אני מתרגלת נשימות. כי פתח תקווה תכף עולה לי. המנהלת מאשרת. היא עוטפת פריט אחד. ומעבירה אלי את הנייר שאעטוף את הפריטים הנותרים😂  זהו. אין מלורי. 

לזכותי יאמר. שהאישה הייתה מבוגרת. וכנראה ״איטית״. לא התפרצתי. למרות שבטח התפרץ לו ווריד במוח מרוב עצבים. ואפילו איחלנו אחת לשניה איחולים נחמדים. 

#בתזונה

דע את עצמך - ותמיד תדע מי מולך. סוף ציטוט; מלורי. 

אני יודעת איזה אנשים נמשכים אלי. בדיוק. ולמה. אני יכולה לא לדעת שום דבר עליהם. כלום. אבל לדעת עליהם הכל. 

הפרופיל; גברים ששונאים נשים. ובעיקר - גברים ששונאים את אמא שלהם (במודע או לא במודע). גברים חסרי ״אני״. חסרי ביטחון משווע. גברים ששונאים את עצמם. מאוד. גברים שחייבים להוכיח ״משהו״ לעולם (לאמא שלהם).  

למה הם נמשכים אלי?

1. כי גם אני שונאת נשים. בעיקר את אמא שלי. (מאוד במודע. ובעיבוד כבר הרבה שנים).  

2. בגלל שאני ״אמא״ מושלמת. טיפולית. אוהבת (ללא תנאי). חומלת. מכילה. סולחת. 

3. כי הם רוצים לאהוב אותי. וגם להרוג אותי. לפעמים שניהם ביחד.   

4. גם אני חסרתי ״אני״  או לפחות הייתי. גם אני שונאת את עצמי. או לפחות ממש שנאתי. גם אני חסרת ביטחון. למרות שכבר הרבה פחות.   

5. גם אני חייבת להוכיח ״הכל״ לעולם (לאמא).  

הסנכרון הזה נעשה בפרטים הכי קטנים. בנימים של האישיות שמוצאת אישיות ״אחות״. כי באמת ששום דבר אינו ארעי. חייב להיות בסיס זהה (רקע דומה מאוד. בעיקר בחסכים/דינמיקה), אבל גם בהכרח - שוני בהתבטאות העיבוד/הסתגלות. הרי לא סתם אנשים נמשכים אחד לשני. ולא סתם אנשים פוגשים בדיוק את אותו ״סוּג״ האדם שוב ושוב. ושוב. 

הגרסא הגברית: שנאה עצמית שברוב המוחלט של הפעמים מופנית כלפי חוּץ במופגן או בהתנהגות פאסיב אגרסיב. ובמערכות יחסים רומנטיות - חיסול טוטאלי ולעיתים גם פיזי של בת הזוג.

הגרסא הנשית: שנאה עצמית שברוב המוחלט של הפעמים מופנית כלפי עצמה. פגיעה עצמית ישירה או עקיפה. בדרכ גם וגם. רצון להשמיד את העצמי (״הנתפס״ והפיזי).

בתוך מערכת זוגית - זה מתבטא דרך בן הזוג שעושה את ״עבודת החיסול״ בשבילה. עיין ערך בן זוג רעיל מתעלל ואלים (ורוצח בהמון מקרים). 

אין לי ממש כוח להכנס לעובי הקורה בניתוח העניין. רק אוֹמר; שהסיפור הרבה יותר פשוט ממה שהוא נקרא. יש המון גרסאות של כשל אמהי. ואני לא אומרת את זה בנימה שיפוטית. יחד עם זאת זה לא המקום להכנס לסיבות/נסיבות שיוצרות אמא כזו (ניחשתם. אמא אחרת). הכשל האמהי הוא נכוּת שהפרט סוחב עד סוף ימיו. זה מתבטא במוגבלויות רבות. בטורדנות בלתי פוסקת בנסיון לגשר/להתגבר על הפצע הזה. אבל בפועל, לרוב, זה מסתיים בהחרפה והחמרה שאין להם אח ורע. והגלגל מסתובב לו. לרוב עד הסוף המר. 

האם זה לכל החיים? זה יכול להיות. 

איך מתגברים על זה? (בשני הצדדים) - ממממ אני לא בטוחה שאני יכולה לצייר מפה. אבל אהיה אופטימית ואומר - שמי רוצה - מוצא דרך. בטח יש הרבה דרכים. אני לא כאן למכור לכם תוכנית פעוּלה או קורס דיגיטלי. 

איפה אני במעגל השטני הזה? הייתי רוצה לכתוב שבסופו. אבל זה מעגל. אז אכתוב שאני בספירלה שכבר הרבה יותר קרובה אל עצמי. יותר מאי פעם. 

מה העלה בי את הפוסט הזה? הפגישה האחרונה עם אבוּש. 

שאמנם מאפייני מערכת היחסים ביננו ״מעודנים״, אבל בהחלט מתאימים לכתוב. כמו כל דבר בחיים, הכל על הספקטרוּם. תורידו או תעלו את הווליום ובמקרה הצורך גם שימו את המגדר הנגדי באפיונים היבשים. 

אני חושבת שאני הופכת לקלישאה. 

הצורך בהענשה עצמית, שנובע משנאה עצמית יוקדת - מתאייד לאיטו.

וזה מרגיש - מעניין. ומסקרן.

מה אנחנו אמורים לעשות אם אנחנו לא יודעים מה היא אהבה? כי לא ראינו. כי לא חווינו? או כי חווינו גרסא מעוותת שלה?

אם ננסה, נוכל לגלות דרך השלילה. אם נלמד מה אינו אהבה.

הדבר היחידי שישאר הוא - אהבה.

אבוּש, עשר שנים אחרי - ״מתי יום ההולדת שלך?״

❤️ 

משפטים כמו ״את חשובה לי״, ״אני אוהב אותך״ נפלטו לחלל המסעדה. 

אתה חושב עלי בכלל? בטח. אני חושב עליך כשאני קורא ספרים. כשאני רואה במוו לבנה. אני חושב עליך כשהזין עומד לי. ועוד כמה משפטים שהשתיקה יפה להם. ממש בנית לי מצבה בעודי בחיים 😂

הוא הגיע שיכור. שלא כהרגלו. רק שמעתי אותו שיכור. אף פעם לא ראיתי. הדביק לי נשיקה בכניסה למסעדה. והתלונן שהשולחן ביננו גדול מדי. התעקש שאשתה יין. התעקש שאוכל אויסטרים.  מה עכשיו? הידעתם שכשאבוש שיכור הוא ממש אבל ממש מפגר? הלך לשירותים. וכשחזר התישב לידי. שמתי את הידיים על הזין שלו. אני אוהבת פומביות. בעל המקום הסתובב לידנו. לשמאלנו ישבה משפחה. מחצתי לו את הזין. נחתי לו על החזה.

זה מה שאת עושה בדייטים שלך? כן בייבי? ככה את מעמידה לדייטים שלך את הזין? ברור אבוש  זה בדיוק מה שאני עושה  (לא!!!)  

נסענו למוטל; הנוסטלגיה ניצחה. וגם. העובדה ששם אפשר לשלם במזומן בלי להציג תעודה מזהה. 

מכל מקום. איזה דבר מוזר זה. היה לנו כייף להתמזמז. לשחק בפנטזיית

הטאבו שלנו. התחלתי עם הפנטזיה הזו בשבילו כי ראיתי שזה מחרמן אותו. וגיליתי שיותר מכל הדיבורים המלוכלכים והפנטזיות האחרות - זו מדליקה אותי יותר מהכל. וואטדהפאק?  בכל אופן. לא נבין. לא נדע. זה אחרי שאבוש הזריע לי את החיים והסעתי אותו הביתה. טוב. קרוב לבית. כל הלילה הוא אמר שיש לו whisky dick שזה אומר שהוא שיכור ועומד לו כי הוא חרמן אבל שהוא לא יוכל לגמור. גמר 😋 אבוש הזקן והשיכור. הוא באמת גבר מרשים. למראה. הוא נאה. הוא חכם. הוא מתלבש יפה. ומזיין כמו נער בגילו המופלג. כנראה שיש יתרונות בלהיות חרמן כל הזמן. 

כנראה שבחיים לא אדע מה אבוש חושב עלי. או מה משמעות הקשר שלנו בשבילו. מה זה בכלל רלוונטי. 

תודה על הטרמפ. זה היה מאוד נחמד מצידך. בייבי. 

אין בעיה אבוש. אין. בעיה. אבוש. 

גם. אני. אוהבת. אותך. איש מוזר שכמוך.

24 שעות צום יבש; אחרי שירדתי מהפסים עם עוגת גבינה בטעם חמאת בוטנים (הכי חשוב ללא גלוטן 😂). בקיצור. קניתי חמאה מחו״ל. שמנה מאוד. וקוויאר סלמון לפנים. צלעות כבש. כי. כבש. ושומן כבש. נראה לי שהולך להיות טעים. חוץ מזה. עבדתי. לא בכיתי (בכללי. לא בגלל העבודה😜). 

החלפתי סדינים. עשיתי מיליון כביסות. ויש עוד הרבה לפניי. 

אני רגועה אבל לא אסרב לאבוש אם הוא יחליט שהוא זמין עבורי. 

יאללה. קוויאר. 

שבת שלום. 

אני אוהבת לעשות בייביסיטר לילדים של השכנה. 

כשאני נכנסת לבית - כאילו נכנסתי ליקום מקביל. 

זה קצת מחזיר אותי לשנים בבני ברק. גם יקום מקביל. 

השנים שם היו מיוחדות. 

מסתבר שאני עדיין אמא (בלב ובהורמונים). 

צוציקם קטנים. 

תודה טאטע. 

שנים אני אומרת שהחלום שלי זה לקחת את הילדים בקיץ. כל שנה למדינה אחרת. ופשוט לחיות שם. יש רק כמה בעיות קטנות. הילדים כבר יחסית גדולים. יש לנו כלב. ואיך אני בכלל מתחילה לממן או לארגן סיפור שכזה? 

עכשיו. אני כנראה יכולה להתחמק עם סידור כזה לקיץ אחד. 

אבל. מאיפה להתחיל? מה נעשה במשך חודשיים בארץ זרה? 

מצד אחד. ממש בא לי לברוח (בעיקר מעצמי). אני צריכה שינוי שגרה מאסיבי. כי נמאס לי מהכל. אני לא יכולה לעזוב בלי הילדים. זאת אומרת. אני יכולה. אבל לא לחודשיים. וגם. בא לי לעשות את זה איתם. אבל זה נשמע מסובך. 

מצד שלישי. על הזין. הכל. וכולם. נמאס לי להיות אחראית. וכבדה. 

בקיצור. למי יש וילה ביוון? 
או שעדיף תאילנד?

או טוּלוּם? 

יש מקום בחלום, שכבר שנים זה אותו מקום בדיוק; ואתם מבקרים שם כל כמה זמן? שנים שאני חולמת על המקום הזה. נורא מוזר לי. וכל פעם שאני מתעוררת מהחלום הזה אני אומרת לעצמי - שוב פעם הייתי שם. זה מקום ספציפי. פיזי. איפה זה שם? הפעם דחפתי עגלה של סופר בשלג בשביל להגיע לשם; והיו ספרים שסחבתי איתי (כמו בחיים), והייתה שם מסיבה גדולה של הרב (צאת פסח?). 

אני עדיין יכולה לטעום את הטעם של הגלידה מאתמול; למרות שאני כבר 15 שעות בצום יבש. האף הפסיק לדמם. אני ״בסדר״. למה כל אפריל זה אותו סיפור. לא באמת שואלת. 

בקיצור. הלכתי לפארק. צריכה קצת (הרבה) טבע. 

זמן שלא רציתי למוּת. יפה. שכחתי את התהוֹמוֹת עליהם הייתי מתרסקת כל פעם מחדש. כל כך רציתי למוּת שהתחיל לדמם לי האף. שהתחלתי להשתעל מהקרביים. וואו. לא מאמינה על עצמי שפעם זה היה ככה - תמיד. באמת נס שלא עשיתי לעצמי ״שוויץ״ סטייל. בכל מקרה. אני עייפה. ושנאתי את עצמי כל היום. והייתי רגשי ואפילו הזלתי דמעות. הסוכר שוב פעם התגנב לגופי ועושה בי שפטים. לא פלא שעכשיו (וכמובן שממש בזמן - כמו כל שנה לפני יום ההולדת), הגרוש החליט להתפוצץ עלי כהרגלו בקודש. לצערי הייתי במצב פגיע מהבית אז לא היו בי כוחות. פשוט קרסתי לתוך עצמי. לא לפני שהתאבדתי עליו כהרגלי בקודש. מה לעשות. כשלא מבינים. עד שנבין. או שנמות. מה שיבוא קודם. אני פשוט רוצה להעלם. יאללה כבר שיסתיים כבר הפסח המזדיין הזה. שיגמר כבר הכל. קיבינימט. 

התעוררתי. חזרתי לישון. התעוררתי שוב. מודה אני. שמע ישראל. וטלפון. זה השילוש בימים אלה. שכבתי במיטה. גוללתי. קמתי. התלבשתי. התאפרתי. השיער - מוּש. נראית טוב. מריחה טוב. יצאתי לחלק אוכל (כחלק מהתנדבות). אספתי את הבת שלי. נסענו לאכול. נסענו לבקר את מאמי אסתר. כפרה על העיניים שלה. היא כבר עייפה. בא לה כבר להתחפף מהעולם הזה. ואם אפשר אתמול. מה טוב. זהו. מחר חוזרת לעבודה. אבל בקטנה. ממש.