שקיפויות

הלכתי אתמול למופע סיום של חוגי המחול בו השתתפה גם ביתי הצעירה בת ה- 13.המופע החל, על המסכים הוקרנו בזה אחר זה סרטונים מתאימים לשירים, ובכל שיר עלתה קבוצה אחרת של בנות לריקוד. היו קבוצות של קטנטנות, בנות 8 – 9 והיו של בוגרות יותר, אבל כולן היו יפות, מתוקות, עדינות, מלאכיות ומוכשרות, בתלבושות, שחלקן היו נוצצות ומפוארות, כתלבושות המאפיינות חלק ממשתתפי האורויזיון, וחלקן האחר פשוט ייחודיות בהתאם לשיר.
ישבתי והדמעות התגלגלו מעיניי, ישבתי ובכיתי על חיי, ושמחתי רק כי כל באי האולם, וגם הגבר שישב לצידי, אותו לא היכרתי, לא יכולים לראות אותי כך.
חשבתי כמה עצב יש בי. חשבתי על כך שאני כבר גדולה כל כך ולמרות אהבתי לריקוד, מעבר לכך שלעיתים שמה לי מוסיקה מוקדם בבוקר, פותחת את התריסים ורוקדת עם עצמי, מעולם לא רקדתי בקבוצה ולא חוויתי את כל היופי הזה, וחשבתי כמה עצוב לי לשבת כאן באולם לבד בלי בן זוג שיהיה שם איתי ויחבק אותי, וחשבתי שאני מבוגרת מהבנות הללו בעשרות שנים, וחשבתי כמה תום ויופי יש בילדות היפות הללו, וחשבתי כמה שהחיים רצים אצים להם, ובעצם עוד לא הספקתי לעשות יותר מדי, ובעצם אני רוצה לעשות ולחוות, ולמרות שנהנית וחיה כל דקה ודקה בעולם היצירה בזמן שמציירת, אני לא עושה מספיק דברים אחרים, וחשבתי שאני מוכרחה, פשוט מוכרחה להיות נאהבת.
וחשבתי איך הרגשתי לפני שבוע כשאחז אותי בזרועותיו מדבר איתי מילים של רגש, וכעבור יומיים, כשלא יכול היה להכיל אותי בחר לברוח, וחשבתי איך הפך אותי באחת לאומללה לאחר שנתן לי להרגיש כמעט יומיים מלכת העולם, היפה והמדהימה בנשים, האחת והמיוחדת שלמענה יהיה מוכן אפילו לעזוב את ביתו, וחשבתי שלמרות שהיה יפה ומצליחן וכאילו פתוח וכן עם עצמו וסביבתו, בעצם לא היה באמת ופחדיו הכריעו אותו וגרמו לו להוציא את החיה שבו, לפגוע ולהעליב. וחשבתי איך הסתיים בינינו, לאחר שלא היה מסוגל להכיל תחושותיי וטען שאני זקוקה לטיפול, ויום לאחר מכן כתב לי התנצלות ענקית והוסיף שאיני זקוקה לטיפול ושאני אחד האנשים הנדירים הנפלאים והחזקים שהכיר, וחשבתי....
וחשבתי גם על כל שהיה בינינו בשעות טרם פג הקסם, בעזרת לשונו שהפכה באחת לארסית, וחשבתי על כל שחשפתי בפניו, וחשבתי על כך שהצפתי בו פחדים, על כך שאולי לא יעמוד בסף המיניות המתפרצת שלי ועל עוד... וחשבתי...
ועוד להקות עלו על הבמה, ועוד שירים הושרו, ועוד צעדים וחיוכים ותלבושות, וגם ביתי הרקדנית עלתה, גבוהה מכולן, יפה כל כך, "רקדנית על", אבל גם מרוחקת ממני לעיתים כל כך...
והמופע הסתיים ומחאנו כפיים וסיימתי לבכות, ואספתי את גופי וקמתי ממושב הכסא, ופסעתי אל מחוץ לאולם וחיכיתי לה וכשהגיעה נישקתי אותה, שכבר מזמן עברה אותי בגובה, דומה שבקרוב יישק גובהה לשמים, והיא חייכה אבל הייתה מרוחקת, וכאבתי את הריחוק שלה וכאבתי צליליי גידול ילדיי וכאבתי דברים נוספים ונסענו משם.
בוקר חדש היום, בוקר של שבת, בוקר נפלא ואני רוצה לחיות, לחיות קצת אחרת, פשוט לחיות...

הבוקר של היום היה בוקר עכור, ערפל סמיך כיסה את הנשמה שלי וכעסתי, כל כך כעסתי, לו יכולתי הייתי חובטת בעצמי קשות, אח"כ מנערת ניעור רציני ומשלחת אותי לדרכי בסטירה מצלצלת, מגיע לי – פשוט כך.
קמתי בהאנג אובר מטורף, נאבקת בגוף שלי, ללא הצלחה יתרה, במטרה לייצב אותו, חושבת למה לעזאזל זה כל כך קשה ולמה יריתי לעצמי אתמול כדור ברגל, ומאיפה בכלל קורה שמזדנב לו ייצר הרס עצמי כל כך גדול שגורם לי לעשות שטויות. מי צריך לספר בערב הראשון כל כך הרבה ולהתעקש לגרום לצד שמנגד להבין בדיוק את התמונה. בעבר כבר היו לי התנהלויות דומות שעשו לי רק רע, ועכשיו דווקא ממקום שיודע כמה אני שווה, פתאום עוברת לפסים לא מתאימים, משתפת אדם שלא מן הקהילה שיתוף שלדעתי מטלטל אותו מבפנים וגורם לו לחשש אמיתי.
זוכרת כל רגע אתמול, כמה התעקשתי להקצין, כמה התעקשתי להפחיד, כמה התעקשתי להרוס..
כל מי שמכיר אותי יודע שמפחידה אני באמת שלא, אך הפה שלי, במיוחד כשהוא מגיר לקרבו יין, הרבה יין, עשוי לעמוד על שלו.
תוהה, מנגנון הרס עצמי או רק יין??? איך שלא יהיה קיבלתי החלטה : כנראה שמהיום כוס יין אחת בדייט ראשון, אחת ודי!

ואני שואלת כמה שנים אפשר לחיות בלי אהבה
אהבה זה דבר יפה,
יחסים של מחוייבות וביחד גם נשמעים לי דבר יפה,
ואני לבד
הרבה שנים לבד
בעצם רוב שנות חיי לבד.

והגעת אלי אחרי שבועיים תמימים וכמו חזרנו אל אותם הימים שהיית מגיע תדיר אחת לשבוע שבועיים, מזיין אותי זיון ארוך במיוחד, מענג אותי המון,מספר לי קצת על חייך, מקשיב לסיפורים שלי עלי, על האמנות שלי, על הילדים, על העבודה, על מהות החיים, על בכלל, ונוסע, מרחק של שעה ורבע , כשהכביש אינו פקוק, ומסמס לי כשאתה מגיע. וכשתחזור ממני היום ותכנס הביתה, היא תשאל אותך כמו תמיד איך היה, ואתה תענה לה כמו תמיד שהיה אחלה, אח"כ לא תזדיינו יומיים שלושה, כי זה ההסכם ביניכם. היא מפרגנת לך זיונים איתי, שבחרה גם להכיר מקרוב, ואתה בתמורה צריך לפרגן לה מרחב מחיה, הווה אומר - שביתת זיונים למשך יומיים שלושה. ואתה אוהב אותה, את האישה של חייך, אבל ממשיך לבוא אלי.
וכשהגעת היום, עוד בטרם נכנסת להכין את עצמך עבורי, כפי שאתה נוהג לומר, במקלחת ארוכה ומפנקת, ופשטת חולצה והשלת את מכנסיך, הורדתי גופיה, הורדתי גם חזיה תוך שאני צוללת לתוך עיניך וכרעתי על ברכיי, והתחלתי למצוץ את הזין שלך ככה, עם ריח הזיעה שהיה מהול בריח שאריות שתן, והלה הזדקר בשניות, התנפח למיימדי ענק, ומילאתי אותו ברוק, ומצצתי בתאווה ענקית, ורציתי להיות לך זונה מופלאה ונהדרת, ונהניתי להיות לך זונה, כמו זו שכנראה מופיעה לך בפנטזיות, ונאבקת בי, בך, כדי לא לגמור, כדי לעבור לכוס שלי ולזיין אותי עד כלות, והתחלנו מתגלגלים, מתהפכים, אתה מזיין אותי ובהמשך אני מזיינת אותך וחוזר חלילה, ובסופו של דבר ראיתי אותה, את האישה שלך, והיא מסתכלת עלינו בזמן שאתה מזיין אותי, והיא מחייכת חיוך ביצ'י אבל מפרגן, ואתה מסמן לה שתשתתף, והיא דוחפת לי אצבע לתחת תוך שאתה מזיין אותי, והיא ממלאת לי את הראש, ואני מתגרה בטרוף מעצם זה שאני מזדיינת לה מול הפרצוף עם הבעל,ואני מרגישה זונה נהדרת ואני גומרת בקול תרועה ואני מספרת לך על שראיתי, ואתה מחייך ואומר "הלוואי" , ואני לא מבינה איך אני מפנטזת פתאום על אישה, מאחר ונשים מעולם לא עשו לי את זה,ולאחר דקות מספר אתה חוזר לזיין אותי ואני לא יודעת איך אתגרה ואם אתגרה. ..ופתאום עצוב לי, כי חסרות לי מילים יפות, כי חסרות לי מילות רגש, כי חסרות לי מילים כמו "אהובה ויפה", כי חסרות לי תחושות אהבה, ואז הוא מגיח למוחי, הצעיר עמו הייתי מספר חודשים ועזב לטובת קשר שיכול להיות עבורו אמיתי, ואני רואה אותו ואני שומעת אותו ואני זועקת את שמו ללא קול, והוא אומר לי שהתגעגע לזיונים איתי, ושלא משנה שיש לו עכשיו אהבה, את הזיונים איתילא ישכח לעולם, והוא מזיין אותי אל מול עיניך, ומענג אותי אל מולך ואני מרגישה את העוצמה שלו וגומרת, מחניקה שאגה.
ובעוד שבועיים תבוא אלי שוב, עם אותו חיוך שובה לב, עם אותה חרמנות מטורפת, עם אותו טרוף של לפני. ותצלול לי עמוק לתוך הכוס ותעבוד קשה עם הלשון כשאתה עובר מחור לחור, ותנשק אותי בתאווה ותזיין אותי חזק ואחר כך תזיין אותי עמוק ולאט, אבל לא תאמר מילות אהבה שכה חסרות לי, ואני אחפש אחריהן מתחת לסדינים, מתחת לשמיכה, לכריות ולבסוף אחפש גם מתחת למיטה.

אתמול החלטתי לנעול אותו מאחורי סורג ובריח, לכלוא אותו מבלי לבוא לבקר, להגיף אחריו שער ברזל ולחזור לחיות, לחיות בגדול. אתמול החלטתי לקחת בחזרה חזקה על האושר שלי, שמזה תקופה ארוכה מדי נטש וסרב להגיח חזרה, אתמול החזרתי אותו, פתחתי לו שעריי, פתחתי לו את התקווה.
היום כבר לא בורחת לישון מוקדם, לאחר שעות של בהייה במסך הקטן, לאחר התמודדות שלי עם עצמי ובעצם חוסר התמודדות, לאחר עצב בלתי נשלט. היום כמעט סיימתי ציור חדש שיש בו המון רוך ועדנה ואופטימיות ולפתע מרגישה כמה ההיא, השרועה על הבד בגווני טורקיז מעורבים בבורדו, מרגישה לי שלווה.
אתמול חזרתי לחיים, חזרתי ליצור, חזרתי לעשות, חזרתי לחייך, התמלאתי כוחות, החלטתי החלטות, התחלתי לדחוף ולהזיז דברים, פשוט חזרתי לחיות, וברגעים אלה ממש אומרת לי תודה, תודה על הבחירה, תודה על הכוחות, תודה שהצלחתי לחזור לעצמי, תודה שהצלחתי לפתוח סוף סוף את הדלת הנכונה.

"יש לי המון פטישים" הוא אמר לי, וכשרצה ללקק את כפות רגליי הבטחתי שלפעם הבאה הן יעברו טיפול ויהיו "מסודרות יותר", לכן הסתפק בכך שרוב הסקס הסתמן בכמויות רוק שעפו על הפרצוף שלי ונמרחו שוב ושוב ושוב, ולמרות שלא ממש רגילה זה הרגיש לי טבעי ונוח ונעים וטוב, במיוחד אולי מפני שהוא אוראלי שכזה וגרם לי לאורגזמה מופלאה לאחר ירידות מטורפות, מציצות ויניקה מעולה של הדגדגן, אך כשביקש שארק לו על הפרצוף, לאחר שאמר שגם הוא לא מהמגדירים, אמרתי שאין מצב, בקושי יורקת לו בזמן שמוצצת ויונקת...
היה כיף, היה נעים, היו נשיקות טובות, היו עינוגים, קצת הצלפות שוט, נשיכות, שריטות, ספנקים, סטירות, אבל לא יותר מדי. אמר שבפעם הראשונה הוא דוגל בסקס רגיל, אלא שכנראה ים הרוק ששטף את פניי נחשב לאקט של ונילים, ולגמור לי על הפנים, על השיער, בתוך העיניים והנחיריים כנראה גם סוג של וניל, או מכסימום וניל עם פצפוצים, אבל האמת שזה לא ממש משנה. היה טוב, היה מיוחד, היה אחר, ועכשיו היידה למיטה סוסה פראית כדי שמחר תקומי אצילית ותגיעי רעננה בזמן לשיחה עם המנהלת שלך, ואת התמונות, שצילם בעשרות, אולי תבקשי עותק, את יודעת, עד כה מעולם לא היו לך תמונות המתעדות אותך מוצצת או מוצפת בגלי קצף לבן...

זהו, שכנראה שהוא עוד לא נולד, פשוט כך.
נפגשת עם לא מעט אנשים לאחרונה, אבל אף אחד פשוט לא נוגע בקצה קצהו של הלב שלי, למרות שלא חושבת שהתאבן עם השנים.
אף אחד לא עושה לי את זה נקודה.
ממש עכשיו קיימתי שיחה במסנג'ר, ללא תמונה, ללא מצלמה, פשוט לא היה טעם להגיע לכך, הדברים נסגרו מבחינתי עוד בטרם..
שאל מה אני מחפשת אצל השולט. עניתי שלא מחפשת היום שולט, לא מתחברת היום להגדרות. הסברתי שמחפשת קודם כל אדם, תקשורת, אמפטייה, הבנה, חיוך... הסברתי שהבדס"מ שלי הוא בענייני הסקס בעיקר.. הסברתי לו שאני אישה חזקה, הסברתי שגם בכרטיס שלי לא הגדרתי את עצמי כנשלטת, הסברתי... הוא אמר שהוא מחפש היום מישהי לבנות אותה, הסברתי שאותי היום לא בונים והוספתי שאני לא מוצאת קווים משותפים להתחלה ולכן מציעה שנפרד כידידים.
פעם כשהגעתי לכאן חיפשתי שולט, חיפשתי סשנים קשים, חיפשתי להלך על הקצה, חיפשתי אקסטרים שיטלטל אותי, היום מחפשת מישהו שינעיד לי את הנשמה ואם יטלטל אותה זה יהיה עם הרבה אהבה ואכפתיות.
חברים יקרים מצטערת אבל לא מחפשת היום שולט, מחפשת היום בן אדם חכם, מי יודע, אולי חכמתו תביא אותי גם לרצות להיות יותר נשלטת...
ו- גם לא מחפשת רק כאן..
לילה טוב אנשים ו- מקווה לחשוב שהוא בכל זאת כבר נולד:-)

אני כנראה זונה אמיתית ו- אין לי שום בעיה עם זה. יצאתי לדייט עם מישהו, נחמד, מושך, נשמה טובה, שנדלק עלי בטרוף, אבל בדרך פגשתי מישהו שכבר מזמן שמתי עליו עין, וכשראיתי אותו פשוט נגמרה כל ההצגה והכי רציתי שידבר איתי ושיהיה איתי ושמשהו יתחיל כאן בכלל, לכן לפני שיצאתי מהפאב, עם ההוא שהיה הדייט שלי להיום, נפרדתי ממנו לשלום ואמרתי לו שאכתוב לו בפייס. זונה. נקודה. הוא מקסים, אותו רוצה, ומחר הוא יצטרך גם להגיב.
לא לגמרי מפוקסת עכשיו אחרי בקבוק קברנה סובניון ששתינו ביחד ובכל זאת - ההוא נכנס לי ללב וההיא - הזונה - תנסה להשיג אותו:-)

מתגוררת היום בבית הכי מדהים שיכולתי לבקש לעצמי ובכל זאת כואבת, כאב שורף, שגורם לי להגיר דמעה בכל פעם שנאמרת מילה פחות נחמדה. כן, ההתמודדויות לא פסקו ונראה שלא יפסקו לעולם. שלושה ילדים, כבר לא קטנים (הבכור בן 20) ועדיין כל כך הרבה קשיים, כל כך הרבה דאגות, כל כך הרבה כאב על העדר תקשורת טובה חמה ביני לביניהם.
היום אני עצובה ויודעת שמעבירה אליהם את האנרגיה השלילית הזאת פשוט מפני שמתקשה לחייך. ורוצה לתת להם אחרת, להיות להם אחרת, ורוצה לחייך ולחבק ולעודד ורוצה...
ממרומי גילי כבר לא מוכנה להיות יותר כואבת עד ייאוש. ממרומי גילי כשקמה בבוקר תמיד יש סיבה לחייך, תמיד יש סיבה לומר תודה, תמיד מבינה שהחיים הם לא מובן מאליו, תמיד מתרגשת מפריחת הכלניות הראשונות, מהתקשורת הצווחנית של הציפורים אותן רואה בצמרות העצים ממרומי ביתי, מיופיו של הבית בו מתהלכת, מתמימות של ילדים, מכתבה בעיתון ומאין סוף דברים נוספים, ובכל זאת למרות זאת כואבת, ויודעת שאצלי, לפחות עד כה, הדברים מעגליים,כמו הרבה דברים בחיים ובעצם בדיוק כמו בספר שופטים, לאחר התקופה הרעה, של הסבל הזה שמפצח לי את הנשמה, תבוא תקופה אחרת ואהיה מאושרת.
היום שוב מחפשת אותו, את האחד, עייפה מהלבד, זקוקה ל"ביחד", אך כרגיל לא מסוגלת ולא רוצה להתפשר. רוצה לחוש נאהבת בכל רמ"ח אבריי, רוצה מישהו לחלוק איתו,לשתף אותו, לטייל איתו, ללכת איתו לסרט (חושבת שכבר שנתיים לפחות לא הלכתי לסרט), לעשות איתו אהבה, לממש פנטזיות משותפות, אך לדעת שאני עבורו עולם ומלואו והוא אינו זקוק להשלמות. היום יודעת כל כך שמגיע לי. ובינתיים החיפוש בו התחלתי מעייף אותי עוד בטרם... אם יש דייט לא מוצלח האנרגיות שלי צונחות פלאים, ובכלל הסבלנות – פשוט אינה קיימת. אין לי סבלנות לאנשים, לשיחות בטלות, לשטויות, למריחת זמן כזו או אחרת, דיי, נגמר לי, אין לי כוח אפילו להגיב במשפט לכל אותם פונים שפשוט לא עושים לי את זה בשום היבט, היום הפכתי אנוכית, היום רק לעצמי, היום עייפה ואת האנרגיות שומרת רק למה שנראה לי רלוונטי.
העצב גורם לתובנות חדשות וכשאדם עצוב הוא מבין בדיוק מי החברים שלו והיכן חשוב להשקיע את האנרגיה.
היום אני עצובה, ובעצם ימים רבים עצובה, אלא שנמנעת רוב הזמן מלכתוב על אותה עצבות, פשוט מפני שלא זקוקה לרחמים ולא רוצה רחמים, פשוט מפני שחושבת שזה כל כך כבד ומעיק לקרוא אנשים דואבים, היום עצובה אבל עדיין מלאת תקווה ובינתיים מקווה להתמלא באנרגייה מחודשת ולשוב לצייר ולצייר ולצייר...

וסוף סוף יצאתי לדייט, לא דרך אתר הכרויות אלא באמצעות חברה טובה, ראיתי תמונות, שוחחתי ולבסוף נפגשנו. וכשיצאתי הרגשתי בת 16, ואם אני מגזימה קצת אז מגזימה, ככה בא לי אתמול, כך חשתי, יפה, שמחה, שווה, קלילה, אפילו על התיק הגדול שלי ויתרתי לטובת הקלילות והסתפקתי בפאוץ' אותו חגרתי על מותניי, והרגשתי טוב ואפילו נפלא ולפתע פרחתי. והבחור היה נחמד אלא שלא חשתי שאני עושה לו את זה והתאכזבתי, אמנם לא קשות, אך התאכזבתי. וכשנכנסתי למכונית כדי לחזור הביתה, עוד בטרם הנעתי אותה סימסתי אליו, אל ההוא מן העבר, שידע להעניק לי כאב שלעיתים היה גדול גם ממידותיי, והתקשר אלי בבוקר כדי לומר לי שיהיה היום בסביבה, סימסתי ובשניות קיבלתי סימוס חיובי ונפגשנו...
מזמן, אבל מזמן לא עפתי כל כך מהתחושות. כאב הפיסטינג של כף היד שחדרה כל כולה פנימה, הספנקים העצומים, שעם כל אחד שהגיע ייחלתי לזה שיבוא אחריו והסטירות, אתמול אהבתי כל אחת ואחת, והוא יודע לתת סטירות, והוא מתכוון לכל אחת ואחת, והוא מסתכל לי בעיניים בזמן שסוטר בי קשות, ואני מסתכלת בו בכמיהה שימשיך ופשוט עפה, כל כך עפה, והוא אומר לי כמה אני יפה שהפנים שלי מאדימות, ולרגעים תוהה מה יהיה מחרתיים, כשאצטרך לארח 25 איש, האם לא אשאר נפוחה, אך בעצם לא ממש אכפת לי, רוצה שימשיך, נהנית להסתכל לו בעיניים בזמן שהוא סוטר ולמרות העוצמה לא רוצה שיפסיק, עפה, פשוט עפה..
והמבחן גם הוא עבר בהצלחה, פעם ראשונה בדס"מ טוב ונקי, מעל חדרם של הוריי ולמרות הספנקים המטורפים, ולמרות האנחות הקשות, ולמרות החשש לפגוש את אימי בבוקר,הסתבר לי שהם לא שמעו מאומה, כלומר הבידוד טוב וחושבת שאפשר לנסות גם ללכת על חגורה... רק את צווחות האורגזמה נאלצתי להשניק, אבל מי יודע, אולי שווה פעם אחת לנסות ולראות מה אומרות פניהם בבוקר המחרת...
חג שמח, שמח ומבדח:-)