שקיפויות

ואחרי שנים של ראציונליזציה, של הגיון, של נסיון למצוא את הקשר האולטימטיבי, ואחרי שנים של עשייה, ואחרי שנים של המון שפיות, ואחרי שנים של הכרויות בעולם הונילי, בוחרת להכנס שוב ל"מוד" של שפחה, ובראש פשוט עפה על זה.

מדברת איתו, מקשיבה לו, יש בו המון שקט, שליטה עצמית, הגיון, ויש בו גם בהירות מאוד מדוייקת לאיך הוא רואה את זה ואיך הוא הוא יודע שיקבל את זה. נהנית להקשיב לו, הוא מסביר יפה, מנסה להבין, להכיל, ומשתפת אותו בהוויה שלי. אישה בוגרת, אישה חזקה, יציבה, אחת שרוצה לעוף היום עם התחושות, לעוף גבוה. מנסה לדייק גם במה שמתאים לי. משתפת אותו בסשן שבו קיבלתי בעיטה, בעיטה קלה, בעיטה שהיתה כמו נגיעה ובנוסף קיבלתי גם את הכינוי "טיפשה" וזה הפך לי את הקרביים מבפנים, ולא הפך לי אותם בטוב, אלא זרק אותי לכאב מהסוג שמכבה אותי לחלוטין. סיפרתי לו והוא הקשיב והוא גם הבין והסביר שמבין שאני זקוקה להיות שם למרגלות האיש שלי ממקום של כניעה ולא ממקום של השפלה, ואהבתי את הפרשנות שלו והבנתי שהוא מבין, מבין את נפשי.

אט אט מרגישה שהוא מוביל אותי לשם בדיוק עוד בטרם נפגשנו, אט אט תופחת התשוקה והיא עגולה כבלון שנפחו אותו בהמון אוויר, ביותר מדי אוויר, ועוד מעט, כשרק נגיעת אצבע קלה תרפרף על בטנו העגלגלה, הוא יתפוצץ באחת.

מוד של שפחה מגרה לי את המוח, הופך אותי מבפנים, אי שקט מטורף, נדמה שאיברים נלחמים שם בפנים. להיות שפחה, להיות כנועה, להיות הכלבה שלו, לקבל הוראות, לחכות לו על ארבע עם הישבן מונף אל על, להיות פתוחה ומפוסקת עבורו, להיות...

ורק נותר לעבור מוירטואליה למציאות והלוואי ויהיה לי החיבור הזה איתו, והלוואי וילכוד את נפשי, והלוואי וארצה לשתות את מיצי גופו והלוואי ויהיה לי טעים והלוואי ואחסיר פעימה והלוואי ואהיה שוב שפחה.

מאז שחזרתי לכאן מתהלכת כבתוך ענן ערפל שאופף אותי כהילה, אך שלא כמו הילת הירח שיש בה שקט זך, הילה זו מתנהגת כמערבולת, מערבולת סוחפת, מערבולת אימתנית, כזו שבולעת אותי לתוכה ולא ממש מאפשרת לי לנשום אחרת, לנשום כפי שעד כה הייתי רגילה.

מעורבלת בערפל סמיך, אפור ולח, מעורבלת כל כך עד כי רוב הזמן חשה לא באמת מחוברת לסביבה... הולכת לעבודה, חוזרת מהעבודה, הולכת שוב, בית, בן בכור, שבשיגרה לא רואה אותו כמעט, חזר להיות בו 24/7 ,לאחר שלפני שבועיים שבר את הרגל, משמע צריכה פתאום לבשל מסביב לשעון, לדאוג, לפנק, לעשות עוד יותר מתמיד, אך לוטה באדי הערפל המטשטשים את התחושות, את המבעים, את הפוקוס, בוחשים את המוח, מרתיחים אותו ומציפים בתחושות שאוזקות אותו לחשוב בדס"מ, לחשוב שליטה, לדמיין את הסטירה, לחוש שוב את הצלפות החגורה, להיות נשלטת, להיות גם נאהבת, להיות...

תזזיות מטריפה לי את החושים, מחדדת אחדים מהם באופן מדוייק, גורמת לאחרים כמו לשקוע בשינה... מה יהיה? כמה זמן אצליח להתנהל כך? כמה כאב, כמה תשוקה, כמה חלומות, כמה מחשבות...

מאז שחזרתי קצת מטורפת יש לומר...  ןאולי אפילו הרבה...

היי X,

"ספרי לי קצת מה עושה לך את זה" אמר לי...

האמת שלא צריכה להתאמץ, כשהיה כאן לא מכבר הזכיר לי בגדול, והאמת שמעבר לשליטה כזו או אחרת, מה שהכי עושה לי את זה הוא החיבור, כשקיים החיבור הפיזי הראשוני, ברמות הבסיסיות החייתיות, האמיתיות שלו, אז רוצה שינשק אותי, כי כשנישק אותי כבר בשניה הראשונה שהגיע, כשצלל באחת לתוך גרוני, שתיתי את מעיין הרוק שלו, ורציתי לשתות עוד ועוד ועוד... וכשנתן לי בהמשך סטירה שהעיפה אותי, ולא בכאילו, תוך שהוא מיישיר מבט נוקב אל תוך עיניי, הכי רציתי אותו, וכשזיין אותי על השולחן במטבח, כשהחגורה לופפת את צווארי, הייתי כולי שלו, וכששתה את מיצי הכוס שלי וחדר עם הלשון גם לתחת הייתי כל כך שלו, וכשהעמיד אותי על ארבע והספינק והצליף גם עם החגורה, עמוק בפנים בתהומות הלב ותהומות הנשייה הייתי הכלבה הכי מיוחמת עבורו, וכשחנק אותי עד שהשתנקתי עוד ועוד ועוד - הייתי כל כך הזונה שלו, אבל שוב, מה שבאמת עושה לי את זה, זה החיבור הפיסי והמנטלי, ואז כנראה באמת השמים הם הגבול...

ומכיוון שהוא אינו שלי, אלא רק הגיח להזכיר לי נשכחות, ופתח לי את הצ'אקרות ברמות הכי קשות, היום מחפשת את זה, את החיבור שיעשה לי את זה, ואז לא יודעת אם חשוב יהיה כל כך לספר מה עושה לי את זה, כי החיבור שיתהווה בינינו יעשה את הדבר האמיתי.

הוא שואל אותי מניין האנרגיות ואני עונה לו שזה מאוד פשוט

הוא אומר שהוא נפעם מהאופטימיות שלי, מקור הרוח, מהעידוד שלי כלפי עצמי וכלפי הסביבה - ואני אומרת לו שזה מאוד פשוט

חמישה ימים כבר בבית החולים מלווה את ביתי בבירור שעדיין לא תם

חמישה ימים של בדיקות מתישות

חמישה ימים של הרבה שאלות טורדות

ארבעה לילות של שינה על כורסה נפתחת וללא כרית

ארבעה לילות הזויים של מיטות חורקות, אורות ניאון מסנוורים, ילדים בוכים, ילדים מפרקסים

ארבעה לילות ואולי יהיה גם חמישי ושישי,

אתה תוהה ואני מחייכת

אתה משתאה ואני מרגישה מלאת אנרגיות

ים של אנרגיה החדרת אל נפשי ובסוף השבוע תחדיר גם לכל חור אפשרי.

הליווי הצמוד שלך

ההתעניינות האמיתית שלך בפרטים

האס אם אסים המעודדים  ואלה המעודדים גם את תהומות הנשייה

חמישה ימים ובין דיבור על אולטרסאונד בטן ומורפיום אתה מספר לי איך תזיין אותי כשאבוא

חמישה ימים ובין עירוי לצילום אתה פורט לפניי את התוכנית

שבוע שהתארך כל כך בשל אשפוז לא צפוי, אמור להסתיים בזיון מאוד צפוי, אך עם ים אלמנטים של בדס"ם, פשוט מפני שמדליק אותך ונילי שלי ובי מעורר נשכחות..

חמישה ימים שאתה מחזק אותי ומתפלא על האנרגיות

ואני שואלת - אל מה אתה בכלל מתפלא - החדרת , מחדיר ועוד תחדיר ים של אנרגיות מופלאות.

כמהההההההההה

מרגיש לי כאילו שנים לא כתבתי כאן, מרגיש לי מוזר. התנתקתי, כל כך התנתקתי, הפסקתי לדבר, הפסקתי לצייר, הפסקתי כמעט לנשום, ובכל זאת הלכתי לעבודה ועשיתי עבודה טובה, המשכתי להיות אמא והייתי אמא יותר טובה וכאבתי כפי שאני יודעת, כפי שאני מכירה..

איבדתי אמון באנשים, לא הייתי זקוקה לתקשורת, לעיתים כשהילדים לא היו איתי והטלפון לא צלצל, אפילו לא בטעות, לא הוצאתי הגה, לפעמים גם 24 שעות,לבד מלדבר עם הכלב, וגם זה קרה רק בחודשים האחרונים מאז אימצתי אותו.

ואז הוא נכנס לחיי ויחד עימו נכנסו אנרגיות אחרות. ונלחמתי איתו, נאבקתי קשות, למרות שרצה להביא עמו המון טוב, למרות שביקש לתת לי זוגיות ואהבה, למרות שסימס לי אינספור אס אם אסים ביום, למרות שהתקשר כל מספר שעות, למרות שדיבר על העתיד ואולי בשל כך...

נפגשנו לאחר שבוע של שיחות נפש כנות ומרגשות, נפגשנו כשבפנים חשנו שמצאנו את הנפש התאומה, נפגשנו אך הפגישה הייתה מורכבת, קשה..   רבנו כמעט מהרגע הראשון.. לא הייתי בטוחה שמצא חן בעיניי, ובהמשך כשניסה לברר על הסודות האפלים שעדיין לא ידע אז – קרי תחום הבדס"מ, הרגשתי שאני מתפוצצת. בדס"מ גם כך נושא רגיש אצלי, כיום יש לי יחס מאוד אמביוולנטי כלפיו, והלחץ שהוא הפעיל ע"מ שאגלה לו במה המדובר, פשוט עשה לי רע. לא מוכנה היום לשאת שתלטנות המכוונת כלפיי. רציתי לשחרר בקצב שלי ובעצם באותו הערב לא רציתי לשחרר כלל, לא רציתי לשתף ונלחמתי על זכות השתיקה וזכות ההחלטה.

בסוף הערב, לאחר שכמעט כל משפט שהעלה, עורר אצלי סערה, ליווה אותי למכונית, נישק ארוכות אך אני לא ממש הייתי שם...

בכל זאת החלטתי לנסות להיפגש שוב. בין המפגש הראשון לשני היו לנו לא מעט שיחות ומצאנו את עצמנו שרויים במתח ובחוסר מנוחה. הוא שידר לי נכונות עצומה ורצון עז וכל זה הגיע עם אמירות גדולות לגבי הזוגיות שלנו והלחיץ אותי עוד יותר...

בפעם השניה שהגיע, לאחר הכנה מנטלית  שערכנו שכללה תאום ציפיות,ע"מ שהמפגש יעלה יפה, הצליח לנו, אפשר לומר שהצליח לנו בגדול!  היה ערב קסום עם ארוחה ויין והיה זיון שהותיר אותי בתחושת ריחוף והיה טוב ואפילו נפלא... אך הטוב לא נמשך זמן רב מדי וכבר למחרת בשיחות הטלפון חזר המתח...

בכל זאת בחרנו להמשיך, התעקשנו יש לומר, הבנו שלמרות המלחמות וההתנצחויות שלנו יש גם דברים יפים שאולי בסופו של דבר יגברו על האחרים...

חברים יקרים מהקהילה הזמינו אותי למסיבת יום העצמאות, הזמנתי אותו ונסעתי למרכז. למרות הציפייה לפגוש בו וללכת איתו, ציפייה שליוותה אותי במשך השבוע, ברגע האמת, בעת שהתארגנתי לנסיעה הרגשתי שהרצון שהיה בי נס והתפוגג, אולי בשל זיכרון השיחות הלא פשוטות בינינו, אולי בשל סיבות אחרות  ובכל זאת החלטתי לנסוע מאחר ונראה היה לי לא הוגן לבטל ברגע האחרון תוכניות ליום העצמאות...

והגעתי,ונפגשנו, ונסענו, והייתה אחלה מסיבה, ורקדתי וצחקתי ושתיתי גם, והיה לי כיף בנשמה, אך כשהגענו אליו לא הייתי בעניין ובבוקר גם. ולא היה זיון אלוהי ולא היה זיון בכלל ולא היה כלום, פשוט כי לא יכולתי.. ובבוקר ביקשתי שיקח אותי לרכבת, ובדרך לרכבת נסענו לשתות קפה, ושוחחנו ופתחנו עד הסוף, והיה הרבה כעס והיה הרבה מתח ובפנים חשתי שנקעה נפשי מהסיטיואצייה הקשה הזו, ולבסוף לאחר שהוציא עלי את כעסו במילים חריפות והרגשתי שדי, שמספיק לי כבר מהמתח הבלתי נסבל הזה, הבין שהגיע הזמן לזוז לרכבת.

בדרך החליט לעצור בפארק בו הוא נוהג לרוץ כמעט כל יום, כדי להראות לי את מסלול הריצה. יצאתי בחוסר חשק מהמכונית כשבראש חשבתי "בשביל מה כל הקטע הזה...?"  הלכנו, ראיתי עצים, ראיתי ירוק, ראיתי ציפורים ואפילו צב מים, וכעבור כמה דקות כשהיינו ישובים שוב במכונית וחזרנו לנסוע, הרגשתי אחרת. חשתי כאילו שיחררו את כל המתח שהיה עצור בי, חשתי כנראה כפי שמרגיש בלון שהתפוצץ באחת וללא התרעה, וכשהוא דיבר הרגשתי שהוא נעים לי ושיתפתי אותו בתחושותיי. וכשהגענו לרכבת והיינו אמורים להיפרד ב"שלום ולא להתראות", הסתערנו בנשיקות מוטרפות ולא הבנו איך ומה שם קרה, רק ידענו שאנחנו חייבים לחזור אליו הביתה ולהזדיין קשות. ובמהלך הנסיעה דיברנו בהתרגשות על הטוויסט שבעלילה שבדיעבד הסתבר לאחר מכן שלא היה טוויסט יחיד... והגענו אליו והיה זיון מהסרטים והרגשתי שאני מוכנה לתת לו את כולי, אפילו את התחת שלי, והוא זיין אותי ארוכות בזיון חייתי וקבענו את המפגש הבא בינינו.

אבל...

וכאן מגיע הטוויסט הנוסף...

בימים שלפני שוב לא הייתי בטוחה, לכן קבענו שיום לפני אסמס לו אם אני מגיעה.

יום לפני שהייתי אמורה להגיע, שאלתי את עצמי האם אני באמת רוצה ונפלה החלטה. סימסתי לו שאני חשה שלא מתאים לי להגיע והוא בתגובה שלח לי אס אם אס עם הוראה שלא ליצור עמו שום קשר. בנוסף ביטל את החברות שלנו בפייסבוק.

חושבת שעבר שבוע ואז בצהרי יום קיבלתי sms  ובו הסביר שלא התכוון לפגוע בי...  השבתי שאני מבינה את תחושותיו ושפעלתי כפי שפעלתי ע"מ להיות כנה עם עצמי ואיתו. ב sms  שהגיע בהמשך כתב "ואם את במקרה בסביבה אשמח לקפה ידידותי ואולי גם לחבוט בך עוד קצת"  ואני השבתי שנשמע לי לא רע לגמרי ובעצם גם הוא מוזמן אם הוא בסביבה...   אחד הsms ים הבאים שלו דיבר על כך שהוויתור על הסקס המשובח שלנו הוא לכשעצמו שערורייה, ולאחר שהסכמתי איתו ללא עוררין כתב לי " ואני שואל את עצמי אם אהיה מוכן לעשות שוב את הדרך עד ... רק בשביל סקס מדהים" ועניתי "כשתדע את התשובה תודיע לי", בהמשך כשהיה ברור ששנינו מתים להיפגש, ביקש ממני לבקש ממנו לבוא, וכתגובה כתבתי לו "האם תאות לבוא לזיין אותי?" ... התגובה שלו כללה מספר תנאים שדיברו על כך שהוא מגיע ואנחנו לא מדברים, לא יושבים לקפה, לא אוכלים ארוחת ערב, אלא עולים להזדיין...

והיה זיון מרגש והייתה אורגזמה מטורפת, שלי ושלו, והיו אינסוף ליטופים נעימים, וישנו "כפיות", ובבוקר נפרדנו בחיבוק ענק...

וכשסימס אלי באותו יום בהמשך סימס מעט ובזהירות, וכשסימסתי אליו הייתי זהירה, ורק בסופו של יום התקשר... וגיששנו בזהירות, אבל מרגע שנסע הרגשתי אחרת וכעבור מספר שעות חשתי בכמיהה אמיתית ועכשיו חשה שאני רוצה, כל כך רוצה.... ואנחנו זהירים, פועלים במשנה זהירות, לא ממש רוצים טוויסט נוסף לעלילה... חושבים שככה טוב.. מדברים וכבר לא חשים מתח, לא חשים כעס, מדברים ורוצים, מדברים וחשים געגוע, מדברים וחשים צביטה. פתאום זה מרגיש אחרת, פתאום זה נפלא..

שנים שאני כמהה לזוגיות, שנים שאני מייחלת, אך מסתבר שנעשיתי קשה והיום כדי להגיע אליה אני זקוקה שיכילו את הקצב שלי, שיתנו לי זמן, זמן להתרגל, זמן להכיר, זמן לנשום ולהבין, זמן לרצות להיות שם ובטוחה שזה יכול להיות נפלא,

א ח ח ח ח , כמה נפלא לי עכשיו:-)

אין אפור, אין באמצע, אין נחמד וחביב ובסדר...

הצלחות מסחררות שמעיפות אותי בפרויקטים חדשים,

סממני הצלחות מסחריות לעתיד,

יעד אחר יעד כובשת,

חזקה יותר מאי פעם,

חזקה יותר משיכולתי לתאר את עצמי אי פעם,

בעבודה הופכת לניהולית יותר ויותר,

גם בבית פרויקטים: פרוייקט אימוץ כלבה ענקית, פרוייקט עזרה אמיתית לילדים ועוד...

חזקה,מכוונת גבוה וגם עפה גבוה, ומנגד הנחיתה, אח ח ח הנחיתה, כמה היא כואבת כל פעם מחדש

כמה חזקה גם היא, טלפייה אוחזות בגרוני, חונקות אותי... ומנגד הבדידות, בדידות אותה גזרתי על עצמי, ומנגד הרבה כאב.

כל בוקר הוא אושר חדש, כל יום יש בו אושר עילאי, אך גם נקודות שבר יש, כאלו שאינן מרסקות אך דואגות לבחון את גבולות הכאב כל פעם מחדש.

כמעט ולא משוחחת, לדייטים יוצאת מעט מאוד, צריכה לחוש את הגירוי המתאים, אדם שיגרה לי את השכל כמו גם את הנשמה... אז אחרי חליפת מיילים ושיחות ארוכות אל תוך הלילה נפגשנו ולמרות האישיות הנדירה ביופייה והמרתקת שלו זה לא קרה... לא התחברתי..כמה חבל...

מביאה מייל שכתב לי לאחר מספר ימים של מפגש.

"היי שחף,

לעיתים, קטע דרך קצר, יכול להותיר חותם מהדהד ארוכות.

הגם שכבר עזבתי את הדרך הרגעית שלנו, ועליתי על נתיב אחר, תמונות ושריטת הקטע הקצר, הקודם, מלוות אותי עוד. עד שיצטבר בתוכי מספיק כדי שיאפיל, יעמעם ויכבה את שהיה.

חושב מפעם לפעם איך היה לך ביום השבת, בתערוכה? מה קרה בעקבותיה?

ואיך אני מסוגל לתאר מי את ומה היה ביננו?

ומרגיש שאת, שחף, הינך יקום עצום ובלתי נתפס, כמעט, המכיל בחובו, עוצמות אדירות ובלתי נדלות, שגם הן משתנות בהתאם למצב.

כלל, אינך אשה מהמערך המוכר של אנשים/נשים.

הציור,  שאת רואה בו את המשמעות העיקרית של עשייתך, הציור שדרכו את מנסה לבטא את מי שאת, ומשתמשת בו כבכרטיס ביקור, הינו  רק סוג ביטוי מאוד מסויים, של גיוון וססגוניות ללא גבול, שיש בך.

מהמעט שאני משחזר את שהראית לי, בביתך,  הקצב שלך, האנרגיות שבך, הבהירות שבך, הדיוק שבך, המוכנות שלך להתנסות ברוחב של אפשרויות, היותך חייה במלא הכד את הרגע הנחווה, הינם מדהימים ומיוחדים בקרב המין האנושי.

הציור אינו יכול לבטא את כל חלקייך העיקריים. אינך כה חד מימדית כפי שהראית לי בציורייך.  ברור שהציור מבטא חלקים בך. עיתים, יש והציור גם גורם לך להמשיך להיות מי שאת - ביתר שאת. הוא מעיין הוכחה שחייבים לממש אותה. מין אמירה/הבטחה - ברגע שהיא יוצאת לאור, לעיני כל.  והוא יוצר סוג של התחייבות בינך לבין הסובבים, לגבי מי את. מה עובר בתוכך. כמובן שנושאי הציור (שהם החלטות שלך) מייצרים את סוג  כרטיס הביקור שלך.

מעניין אותי מאוד, איך הציור מבטא את כמיהותייך האותנטיות הפנימיות, באמת.  מנגד, איך הוא מבטא את הצורה בה את מזמינה את האנשים לתקשר איתך.

אני מרגיש שיש בך איזו כמיהה למשהו אחר. שימקם אותך על דרך אחרת. את ביטאת את זה במילים. גם באתר, וגם במכתב שכתבת על ערב הריקודים של בתך. (ובטח את מכירה את הכמיהה הזו מעוד מקומות)

אבל, במקביל, אינך יכולה לוותר (ואינך צריכה, משום שזו דרך חיים מפעימה ומרטיטה מאין כמותה !) על הריגוש של חוויית הרגע. ודומני שחווייה זו הינה החיים האמיתיים באמת.

אמנם את מתהלכת גם עם אחריות לטווח ארוך יותר (פרנסת הבית וזהירות במה שאת עושה...ועוד המון...) אבל יודעת "לעוף על הרגע" וכל העולם שטמון בו.

שחף, נותר בי משהו נוסף מפגישתנו אצלך. מדוע איפשרת לנו להיות כ"כ הרבה זמן יחד? האם באמת רק משום שהיה לך לא נעים? וכי כיבדת אותי ואת מה שהיה ביננו עד אז? מדוע הזמנת אותי בשלב מאוחר לעלות איתך למעלה והראית לי  במחשבך עוד תמונות וציורים?

הרי יש בך את היכולת לחתוך ולתקתק. למה "ביזבזת" עלי זמן? חישבי טוב, כי התשובה אינה רדודה.

בקיצור, שחף, קצרה יריעתי לתאר במילים את הגיוון והססגוניות שאת הותרת ומותירה בתוכי.

את אשה מרתקת ועצומה.

ומקווה שאת מצליחה/תצליחי להיות מעניינת, בלתי שגרתית, ומחוברת למה שחשוב לך,  ובעיקר - תחושי איך החיים מעניקים לך את האדרנלין  שאת כה זקוקה לו.

וגם מאחל, שתצליחי למצוא את האחד, שיאפשר לך להיות רוב מה שאת, ושאת תצליחי לאהוב אותו ממש, כי רגש האהבה העמוק, הינו הרגש הנעלה והעוצמתי, יותר מכל התאהבות וריגוש מקומי. הוא הריגוש העמוק והמתמשך ביותר שיש בעולם האנושי.

כותב את כל זה, כי עודך מהלכת עלי, חרף הליכתי בדרך אחרת, אל האוקיאנוס הגדול, אליו בעצם הולכים כולם.

חג אורים, שמח. "

מציירת אנשים ובודדה

מקבלת עשרות פניות ובודדה

כשמפרסמת ציור חדש מקבלת גלי הערצה

מגדלת שלושה ילדים ובודדה

עובדת בבוקר, בערב, ועדיין בודדה

מוקפת בכל כך הרבה ועדיין בודדה

לאחרונה, בשל החגים מבלה שעות עם המשפחה, משפחה אוהבת, אך אחרי שנפרדים – בודדה

החברות הטובות בשלהן ואני בודדה

אולי מהבדידות הזו תבוא לבסוף הארה...

להכיל אותי לא תמיד פשוט, אישה של קצוות, נעה בין הגבולות, בתוך המסגרת, מאוד בתוך המסגרת ובגבולות הטרוף.. היכן שלא נוגעת ישנו הנורמטיבי, המרובע, המגונן והשומר לעומת הקיצוני שאינו בוחל בקצוות הטרוף, ובכל יום כמעט מתפתח המאבק הזה בין השניים, בין האכילה המסודרת הבריאה לבין אכילה לא מווסתת,בין שילוב ספורט כאורח חיים לבין חידלון טוטאלי בתחום, בין תחושת אושר אלוהית לבין כאב פושה בין איברים, בין סקס ונילי לבין בדסמי מהסוג של "על הקצה"... כל יום אותו המאבק. לעיתים גובר הצד הנורמטיבי ואז אוכלת ארוחות מסודרות, מתעמלת, נחה, מצליחה לשלוט ברוב המאוויים, אך לעיתים יש "פור" לקצה האחר ואז מתפרעת,אוח.. כמה מתפרעת...

לעיתים המים רוגעים ואז נותנת לנפש שלי דקות מעטות של הזדככות וכמו צפה על פני המים השקטים, אך די מהר הסערה פורצת וגורמת לי להלחם כמו הייתי נלחמת על חיי...

בדס"מ בכלל הפך עבורי למושג אמביוולנטי, אוהבת ושונאת אותו כאחד. לא יכולה להבין "אדוני", לא מסוגלת ולא רוצה לאפשר למוח שלי נגישות למצב שבו הגבר שאיתי יודע ומחליט מה טוב עבורי, לא יכולה ולא רוצה שינווטו היום את חיי, לא מאמינה ביישות אלוהית, לא בגורו ובוודאי גם לא באדון מזן זה או אחר, אך זקוקה לו במיטה, אוח... במיטה... שם, רוב הזמן אציית לו, אהיה לו כלבה נפלאה, אזדקק למילים שלו, אייחל לשליטה, אהיה זונה אלוהית, פשוט אהיה... ובעצם חושבת שבבדס"מ כך תמיד זה היה עבורי, אלא שהפך להיות ברור יותר ככל שהתחזקתי עם השנים..

בינתיים אוהבת ושונאת כאחד... מתגרה מסרטים בהם האישה סובלת, כן היא חייבת לסבול, סרטים  בהם היא נלקחת בכוח, בהם היא כחפץ לשימוש, אך לא באמת רוצה להיות שם... גם לבדס"מ שלי יש גבולות ולא כל מה שמאונן לי את המוח באופן אלוהי יכול לאונן לי את המוח והכוס גם במציאות.

אשת קצוות כבר אמרתי?

ואולי האשמה היא בכך שאני אמנית... חייבת להיות מטורפת, לפחות קצת...

שנה טובה חברים, קצת באיחור אבל מכל הלב:-)