שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

שקיפויות

כותבת שקיפויות
מביאה את הדברים כמות שהם
חושפני, כן, עם האמת הסובייקטיבית שלי
כותבת אותי על המיניות שבי, הבדס"מ שאוהבת ולעיתים ממש לא, על החיים שלי עצמם, על כאב ועונג, על עוצמות ומשברים,
פשוט כותבת אותי כפי שאני...
לפני 9 שנים. 6 באוגוסט 2015 בשעה 7:41

ואחרי שהבנתי שלא משנה כמה זמן אשקיע בבחירת גזרים או מלפפונים ארוכים ורחבים, כשגם עצם הבחירה עצמה גורם לי לחוסר נוחות כזה, כך שבזמן שאני עומדת מול הר המלפפונים, נוברת בו, ממששת ומגששת, אישוניי עיניי מתחילים לרצד לצדדים במטרה לקלוט את מבטם של אלה שאולי גם מבינים, והרי ברור לכולם שהמלפפונים הקטנים הרבה יותר טעימים מהגדולים התפלים. ובכלל מסתבר ששעות של השקעה מתמדת, עבודה קשה ומאומצת בהרחבת התחת הסורר, עדיין לא מניבות את התשואה הרצוייה, וכשמנסה אנאלי עם בעליי כלי רחב – זה לא עובד. המסקנה המתבקשת היא כנראה הרחבה לאורך זמן, ולהתהלך לאורך זמן עם ידיים חופשיות, כשאחד הירקות המצויים תקוע בתוכך, זה מסתבר ככמעט בלתי אפשרי, בדר"כ פשוט נפלט החוצה, ואם חלילה קטן מדי הרי שהוא נבלע פנימה ואז החשש המזויע של להגיע לבית החולים, כשהבעייה המסתמנת היא עצם זר אותו צריך יהיה לשלוף באמצעים כאלה או אחרים מהישבן, ואוי לבושה, זה לא משהו שאוכל להתמודד איתו..

אז... אחרי שהבנתי שצריכה משהו שישב בפנים אולי אפילו מספר שעות לפני שיגיע, ישבתי לבחור לי את הצעצועים המתאימים. נברתי בהמון חנויות און ליין לאביזרי מין, השקעתי זמן ומחשבה מעמיקה ולבסוף הלכתי על שלושה פלאגים בקטרים שונים ומסוגים שונים, יפים, איכותיים, יקרים וכנראה גם שווים. עכשיו בנוסף להתרגשות ולציפייה צריכה להקפיד לפקוד את בית הדואר יום יום ללא פספוסים, בטרם יקרה מצב ובו אחד מילדיי, שהם צרכנים אובססיביים של קניות דרך הרשת, ומקבלים חבילה לפחות פעמיים בשבוע, יבוא לקחת את החבילה.

אז wish me luck, שכבר יגיעו כל השלושה, היפים, האיכותיים והמענגים, ושיגיעו לידיים שלי, רצוי...

לפני 9 שנים. 4 באוגוסט 2015 בשעה 19:18

עצרתי היום כדי לשאול את עצמי, אחרי שנתקלתי בו במקרה, באחד שריסק את הנערות שלי בגיל 15 וחצי, באחד שהשתמש ולקח, איך זה שלבד? איך זה שלא מצליחה להתחבר לאנשים הנכונים? איך זה שלמרות כל המהות הענקית המופלאה הזו המרכיבה אותי לא מצליחה לבנות "ביחד", בעצם לא מצליחה לבנות גם התחלה של "ביחד", בעצם לא מצליחה לאתר את האחד שאיתו ארצה לבנות איזה שהוא ביחד, ואם בונה איזה שהוא משהו, זה לא בניין אמיתי, גם לא שלד של בניין, ברור לי מעבר לכל ספק שאף מהנדס בניין לא היה מאשר אותו, זה יותר כמו מדורת ענפים שנועדה להידלק בסערה ענקית, בכל פעם שיש חמסין, ולשכוך לאחר מכן לזמן רב עד הסערה הבאה.

13 זה יותר מ – 12 וזה אומר שמספר השנים שגרושה כבר עולה בשנה על מספר השנים בהן הייתי נשואה.

12 זה מספר השנים בהן הייתי נשואה, זה מספר גדול, זה מספר ענק, 12 שנים יותר מדי. 12 זה מספר עצוב, אלה 12 שנים בהן חייתי ולא חייתי, חייתי עבור הילדים אך לא חייתי למען עצמי. לא רציתי שיתקרב אלי, לא רציתי שיגע, לא רציתי שידבר, לא רציתי כלום, ובעצם רציתי, רציתי שילך, רציתי שיתן לי את הכוח לפרוץ את הכלוב שבנה, רציתי לברוח אל החופש, והצלחתי לעשות מעשה באיחור של 12 שנים.

15 וחצי זה גיל צעיר, זה גיל יותר מדי צעיר בשביל להעניק את הבתולין, בקבינה של חיפושית מסוג פולסווגן, לאחד בן 30, נשוי, שרצה רק להשתמש וניסה להעניק אותי במתנה גם לחבריו.

ואחר כך..16...

16 זה גיל צעיר מדי להכיר אנשים מבוגרים ולא מתאימים...

16 זה גילה של ביתי הצעירה, היפה והמוכשרת כל כך, שעד כה חושבת שאפילו לא התנשקה..

17 וחצי זה הגיל בו עזבתי את הבית, לאחר שסרבו לקבל את האחד שאהבתי, שכרתי דירת חדר ועד הגיוס עבדתי מבוקר עד ערב כדי שנוכל להתקיים.

18 וחצי זה גיל צעיר כדי לגלות שאת חיה עם מישהו שעבורו מוכנה לתת את הנשמה ומגלה שהוא מזיין מהצד.

18-21 זה הגיל בו גיליתי שמסוגלת להכיר אנשים מתאימים, מסוגלת אפילו להתאהב לכמה ימים, ובהמשך מקבלת גועל נפש וחותכת את הקשרים שרק החלו.

26 זה גיל סביר לחתונה בתנאי שעושים את זה מאהבה ועם האדם המתאים.

ואחרי הגרושין? מה אחרי הגרושין? נסיונות אמיתיים להכיר מישהו שילמד אותי זוגיות, ובהמשך כשמבינה ששוק הבשר יש לו חוקים משלו מפסיקה לנסות.. בהמשך לתקופה קצרה זוגיות בדסמית מופלאה, אך בסופו של דבר גם היא קורסת ואני למרות הקריסה והשבר הנורא אוספת את עצמי, מתחזקת וגדלה.

ומה היום? היום פוסלת כמעט את כולם מכל הסיבות האפשריות, היום כל כך לבד, היום לפעמים הלבד הוא כמו סשן כאב מנטלי ופיזי ברמות הקשות ביותר, ולפעמים הוא אפילו נחמד, נחמד עד כדי כך שחושבת אולי לאמץ אותו, כפי שאימצתי את הכלב שלי, לכל החיים...

 

לפני 9 שנים. 20 ביולי 2015 בשעה 19:49

ופתאום שוב הכאב הזה, המוכר והידוע, זה שסוחבת על גבי כבר שנים, זה שמשקלו מפריע לי לפסוע, מפריע לחשוב, מפריע ליצור, מפריע להיות. איך הוא מעז להסתנן ולחדור שוב? תוהה...

הוא נתן אותותיו כבר לפני שמונה ימים, עת נחתתי באחת הערים הכי יפות בעולם ופתאום היה לי עצוב שהולכת לעשות את המסלולים הקסומים הללו ללא בן זוג, שהולכת לחוות את כל הצבעים, הריחות, המבעים והקולות ללא בן זוג, שהולכת לישון גם בלילות הללו ללא בן זוג, ולמרות שבעת הימים הכל כך קסומים הללו, חזרתי עם הבזקים של כאב שכבר מזמן נס ליחו, וכשנלחמתי במיזודה העיקשת שלי, שנראה היה שרצתה להמשיך להשתעשע בסיבובים בלתי נגמרים על גבי המסוע, למזלי היה שם אחד ששאל "את צריכה עזרה?" ולנוכח תגובתי החיובית תפס בסוררת, הניפה אל על והציל אותי. וכשיצאתי מאולם הנוסעים בשדה התעופה, שם לא חיכה לי איש, כאב לי, וכשעליתי על הרכבת, רגשות השמחה על החזרה הביתה נמהלו ברגשות הכאב.

ועכשיו כבר ערב והלבד הולם בי, הולם בי חזק, והרגשות מתערבלים בי בפנים ועושים לי בלגן גדול בחדרי הלב השונים. וחושבת מישהו המלטף את מצחי וחושבת מישהו שיודע להיות אמפטי איתי, וחושבת לפתע על זיונים אגריסיבים, ושמה לעצמי סרטים קשים ומאוננת אל מולם ודומעת, וחושבת כמה עצוב הלבד הזה.

לפני 9 שנים. 10 ביולי 2015 בשעה 5:57

זה התחיל כשפנה אלי מישהו, רצה להחמיא אך הרגיש לי גם קצת כסוג של עקיצה... כתב לי "יש לך תמונות יפות מ - 2010"..  החלטתי שהגיע זמן לעדכן, בכל זאת מודל 65 עשוי להדאיג את אותם שמחפשים נשלטת במצב תקין. מאחר ולא היה לי זמן לפגוש צלמים, צילמתי סלפי והעליתי. התגובה שקיבלתי מאדם יקר לי היתה שאפשר בנקל לזהות אותי, ובעקבות האזהרה החלטתי למחוק את שהעליתי, אך בלחיצה אחת מיותרת מחקתי את כל הצילומים ונותר דף שחור וריק. לחיצה שארכה שבריר של שניה גרמה לשעות של עבודה אל תוך הלילה. נברתי בדיסקים עגולים, כן פעם היו כאלה, עליהם הצלחתי למצוא חלק מהתמונות, נאבקתי כדי להוציא אותן משם ולהעביר לדיסק און קי ומשם התחלתי במלאכת החיתוך. אמנם אותו אדם יקר, חברי השולט הסדיסט, הציע את עזרתו בחיתוך פה וחיתוך שם, הבהיר לי שיהנה מכל חתך וחתך, אך בסופו של דבר מאחר וסכינים לא ממש מדברים אלי ומאחר והחלטתי שזו בהחלט הזדמנות ראוייה ללמוד דבר או שנים, הורדתי תוכנה המאפשרת טיפול בתמונות והצלחתי גם לחתוך בעצמי.. הסשן המייגע הזה סוף סוף מאחוריי, יש תמונות, ישנות וחדשות ובנוסף הענקתי לעצמי מאסטר במיומנויות מחשב:-)

לפני 9 שנים. 5 ביולי 2015 בשעה 16:39

בחודשים האחרונים צוחקת בקלות, צחוק שבא מן הבטן, צחוק של שמחה, צחוק של קלילות. שיחררתי את הרסן, ולמעט שעות העבודה המוטרפות, שהן משמונה בבוקר עד שבע לפחות, למעט אותן שעות, אני בחגיגה עם עצמי, וזה שונה, כל כך שונה ואחר מתקופות ארוכות בחיי, וזה מחייה אותי ועושה לי טוב, כל כך טוב..

לאחרונה מאז שחזרתי שוב למחוזות המוכרים והממכרים, מחוזות העולם ההזוי הזה והמופלא הזה,  עולם השליטה, הטוב מתערבב באי שקט, בהיפר אקטיביות אפילו, בקשיי ריכוז, באובססיה סביב הנושא, ומתחילה להיות מוטרדת שמא הטוב הזה, המלווה בהתמכרות הזו, עשוי בסופו של דבר גם לפגוע.. שמה לב  שזה מתחיל מהדברים הקטנים והלא חשובים, לדוגמא כשהכנתי לפני כשבוע צנצנת ענק של מלפפונים חמוצים, פעם ראשונה שלא יצאו ממש טעימים, מסתבר ששכחתי לשים שיני שום, והרי הכנת מלפפונים שכאלה מחייבת הכנסת שן שום על כל מספר מלפפונים, ואיך בכלל יכולתי לשכוח ? זה כאילו הכנתי קפה מבלי ששמתי בספל קפה.. וזה ממשיך בכך שאתמול גיליתי שהנסיעה המתוכננת שלי לברצלונה, תתרחש בעוד שבוע בדיוק ולא כפי שהרגיש לי בראש, היה לי נדמה שנוסעת רק בעוד כשבועיים, ומזל שהבן שלי בדק בלוח השנה והעיר אותי בזמן כדי להתחיל לעשות הכנות... וזה ממשיך לקרות פה וממשיך לקרות שם, וזה לוקח אותי למקומות של ריחוף וזה לוקח אותי למקומות של התנתקות.. לא מתקשרת עם חברים, עם חברות, שקועה בעולם שלי, בחלום שלי,בוחשת בבלוגים, בוחשת בתחושות, בוחשת בתוכי, משחררת חסמים, רוצה להרגיש, רוצה להיות...

מציגה עכשיו בתערוכת ציור חשובה, ואתמול, באירוע הפתיחה, פגשתי אמנים רבים, קיבלתי קומפלימנטים עצומים, ראיינו אותי לעיתון כלשהו, עוררתי הדים וזה כנראה מזל גדול, מאחר ואולי זה ידחוף אותי להמשיך לצייר ולצייר ולצייר, להמשיך במהות החיים העיקרית שלי ולא לשים את הכל בהשהיה כי שחף S  חזרה לעולם השליטה.

איזונים קוראים לזה, כן, איזונים...  איך מאזנים כנראה כבר שכחתי, איך מתרכזים בדברים נוספים, איך לא שוכחים, איך מתנהלים כשהתשוקות עומסות משקל יתר על הגוף, כשתהומות הנשייה מתמלאים ברטיבות קשה, כשהמוח הוזה מגעים קשים, כשהלב מרטיט שם בפנים... איך ביחד עם כל אלה מאזנים?

לפני 9 שנים. 3 ביולי 2015 בשעה 8:40

והמחר הזה הגיע, לא להאמין אבל לבסוף הגיע, והגעתי לפגוש אותך במוכנות פנימית כנה, ורציתי להקיא את המחסומים מתוכי ולתת לך אותי, ורציתי להיות עבורך, ורציתי להיות עבורנו, ורציתי שנהיה, וחלמתי אותנו, וידעתי שאם תהיה גם התאמה בדסמית נרקיע.

הכרנו לפני שנים, וכבר אז הבנתי איזה אדם ענק אתה. תמיד נתת מעצמך ועזרת לי, וידעתי שאם אקלע לצרה תמיד תהיה עבורי. נדמה שלקח לי יובלות, אבל רק לפני כשנה, העזתי לפתוח בפניך צוהר לקיומה של אותה מהות נוספת שקיימת בי, מהות שמחברת אותי לבדס"מ, ובאותה נקודת זמן, כשפתחתי את עצמי בפניך והתחלתי לחשוף, דמיתי לחלב שהורתח, ועוד בטרם הספיקו לכבות את הלהבה תחתיו, גלש לכל עבר, מותיר אחריו גבעות קצף בכל נקודה ונקודה אליה הגיע. ושפכתי בפניך הכל, את כל הטוב ואת כל הרע, את כל תחושות הריגוש, את תחושות ההתעלות שחוויתי כשהייתה לי זוגיות בדסמית וכן גם את התחושות הקשות, שגרמו לי בעבר כמעט להתפורר לחלוטין. והקשבת לי וראיתי את העיניים שלך ניצתות, וכאילו קרני שמש פורצות ממך, רוצות לחוש, רוצות להיות שם, ואמרת לי "אבל את מבינה שכל מה שאת מתארת עכשיו זה אני?" והוספת "ככה בדיוק אני צריך את זה", ובהמשך נכנסת לעולם הזה והבנת עוד יותר עד כמה אתה שייך אליו, עד כמה ההוויה הזו טבועה בך.

אתמול בחרנו לנסות, ולמרות שידעתי שאתה שולט מאוד פיזי, ולמרות שידעתי, שכדי שזה יהיה זה עבורך, אהיה חייבת לספוג כאב שהוא הרבה מעבר ליכולות שלי, החלטתי לנסות, ולמרות שגם אתה ידעת שלא מסוגלת להרבה – בחרת לנסות..

והגעתי אליך נקיה, נקיה בלב, אוצרת את דמותך בליבי, ונקיה גם בגוף, אחרי שחיקנתי את עצמי כמעט עד עילפון והייתי זקוקה לשעה שלמה כדי להתאושש ולהרגע. והגעתי אליך יפה, והגעתי אליך צמאה, והגעתי... ונסענו למקום בו אפשר להרעיש מבלי שהשכנים יזעיקו משטרה, ודיברנו ושתינו יין מיוחד ששמרת כבר מזמן לאירוע מיוחד, וביקשת שאראה לך אותי והתפשטתי מולך ואהבת...

משם החל הסשן והיה בו מכל טוב: קשירות כאלה ואחרות, ספנקים, הצלפות עם קרופ, גאג בפה, פלאג אנאלי, מצבטי פטמות, סטירות מצלצלות, יריקות ועוד כהנא וכהנא... כאב לי, כאב במיוחד בהצלפות, כאב לי גם מאוד עם מצבטי הפטמות, כאב לי כאב שלא יכולתי להכיל, ולמרות שהיית מקסים פשוט לא יכולתי...  ועצרת בכל פעם ובדקת איך אני, וויתרת פה וויתרת שם, וניסית כך וניסית אחרת, ובסוף אמרת לי "את לא כאן, את פשוט לא כאן, את במחשבות שלך" והפסקת את הסשן וחיבקתי אותך והכל היה ברור...

כל כך הערכתי אותך שידעת להפסיק, כל כך הערכתי ומעריכה אותך על כך ששמרת עלי וששמרת על החברות שלנו, כל כך...

בהמשך הצעת שניסע לדאנג'ן ושמחתי, שמחתי שנוכל לסיים את הלילה בתחושה של התפרקות וכיף, והגענו, ושתיתי,ורקדתי לעיניך ולעיני הקהל, ובהמשך בחרת להעניק לאקסהביזיוניסטית שאיתך מתנה: לקחת אותי למבוך שם עשית לי פיסטינג. ערימות של אנשים הסתכלו, ואני, למרות הכאב העצום ריחפתי...

אתה עוד יותר ענק בעיניי עכשיו

ת  ו  ד  ה :-)

לפני 9 שנים. 1 ביולי 2015 בשעה 15:47

"איך תיקח אותי מחר?" שואלת, לא אותך אלא אותי. בימים האחרונים להבות אש מרקדות בגופי, בלילות השינה הזוייה, מתעוררת לפרקים, חם לי, קר לי, מחשבות... קמה בבוקר כשאי השקט מצמית אותי אליו, כאדון הדורש חזקתו על רכושו, בוחש בקרביי ולא נותן לי מנוח. מתהלכת סביב עצמי, מתהלכת עם עצמי, מנסה להבין, מנסה לדעת. התשוקה גורמת לי לאבד את הריכוז, ומהיום, לאחר שהורית לי שלא לגעת בעצמי , הרעב התעצם, והוא  נראה עכשיו ממש כמו כרס תפוחה של ילד מזה רעב. ושוב שואלת את עצמי איך תיקח אותי מחר, ושוב דפיקות הלב המואצות ושוב...

וכבר דיברנו והסברתי לך שלא כזאת אמיצה, וכבר החלטנו שלא משנה מה יקרה, בכל מקרה נישאר חברים וכבר... ובכל זאת הרעב העצום הזה, התשוקה האדירה, המחשבות בהן אני מדמיינת איך תדבר אלי בשקט העוצמתי שלך, שומעת את הקול שלך, שומעת כל כך... ושוב המחשבות, ושוב המאוויים, ושוב הכמיהה המציפה אותי וכמו מאיימת להטביע... ונכון שלא אמיצה כל כך  התוודיתי  בפניך, אבל פתאום רוצה לפרק את כל המחסומים, ולכן בשיחה שלנו היום מבקשת שתשים את כל מה שאמרתי עד כה בצד, ואומרת לך  שזקוקה כנראה ליותר, ושבעצם כל כך הרבה פעמים מרגישה שצריכה "על הקצה", ושבעצם רוצה שתלך איתי בלי לחשוש איך לא לפגוע בי, ושתיקח אותי לפי האינטואיציה שלך, זה כנראה הכי  מתאים לי עכשיו, מן הסתם מתאים גם לך.

"איך תיקח אותי מחר?" שואלת את עצמי... והלוואי שמחר כבר יגיע...

לפני 9 שנים. 26 ביוני 2015 בשעה 4:03

הוא שאל אותי "מה הכי שונה? מה הכי אחר בך? ואגב את יפה מתמיד..." ולא עניתי לו, ולאחר מספר ימים כשכתב לי שלא יפה שלא עונה, למרות שהבטחתי שאגיב, כתבתי לו, כתבתי אולי גם לעצמי... "אתה צודק, באמת לא יפה, אך לא עניתי מכיוון שהשאלה ששאלת שאלה קשה, וחושבת באמת שכל אחד הוא שונה, שכל אחד הוא אחר במיליון "ניואנסנים" קטנים." עכשיו, כשולט מיומן זה השלב, שלו היינו מדברים ולא מתכתבים, היה אומר לי בטון החלטי "את יכולה הרבה יותר, תתאמצי!",אז כנשלטת ראוייה התאמצתי וניסיתי לתת לו תשובה ראוייה - תשובה אמיתית: "יכולה לומר לך שבחיים האמיתיים אפילו ביישנית, עד היום כשנכנסת לחנות והמוכרת מתחילה לכרכר סביבי, זה גורם לי לקחת שני צעדים אחורנית ולעיתים פשוט לנטוש את המערכה. נזכרת שכשהייתי בבית ספר יסודי, מעולם לא הרמתי אצבע כדי לומר דבר מה, כדי להשתתף, הסתגרתי לי עם עצמי.. כשגדלתי הפה נפתח, אומרת את מה שחושבת, ולפעמים אומרת גם את מה שלא ממש רוצים לשמוע, ובכל זאת בתוך תוכי נותרתי בדיוק אותה הביישנית, נותרתי כל כך עם עצמי. יכולה גם לומר לך שהציור הוא מהות חיי האמיתית ושמאושרת על כך, יכולה גם לומר לך שרוב חיי כאבתי, כאב עמוק, כאב מכלה, כאב שגורם לך לחוש כל תא ותא בגוף, ובמיוחד את אלה המרפדים את המוח, בחלק בו נמצא האמיגדלה שאחראי על ההיבטים השונים של הרגש, ויכולה גם לומר לך שלאחרונה מאושרת, מאוד מאושרת, ובעצם לא ממש יודעת את הסיבה, ויכולה גם לומר לך, שיודעת להעניק מהלב, ושהלב שלי, למרות שמעולם לא יכולתי לראות אותו, בטוחה שהוא גדול, ויכולה גם לומר לך שדווקא הפה שלי קטן, את זה אמר לי שלשום רופא השיניים שלי,כשביקש לבצע בפי צילום נשך, אז גם נזכרתי שאימי סיפרה לי שכשנולדתי, בכרטיס שהיה מודבק בדבק סלוטייפ על העריסה שלי, היה כתוב "פה קטן", אבל מסתבר שהפה הקטן הזה למד לדבר ולהוציא, למד לזעוק, למד לדרוש, למד... ויכולה גם לומר לך שלמרות שלבד עם עצמי כמעט כל החיים עדיין יודעת להינות מהדברים הקטנים, ויכולה גם לומר לך, שלמרות שכבר לא מתרכזת ב"למצוא את האחד" אלא חיה, פשוט חיה כדי לחיות, מאמינה שאם פעם בכל זאת יגיע, אחזור להרגיש עוד הרבה דברים אחרים.

לפני 9 שנים. 20 ביוני 2015 בשעה 15:32

הצורך הפועם בעורקיי, הפנטזיות המתערבבות בסצנות אותן חוויתי, הגוף המשתוקק בכמיהה אין סופית, איתה קמה כל בוקר, איתה גם הולכת לישון, כמיהה החובקת אותי בזרועותיה החזקות, קושרת בחבלים עבים גסים, פוערת את עיניי אל האמת שלי, מנתקת אותי ממציאות החיים. דפיקות לב מואצות חזקות מהדהדות לי בפנים, מסרבות להחלש, מסרבות להתעמעם, וכאילו בן שבט ציידים לקטים ששרד, מתופף בליבי עם מקלות תיפוף לא מהוקצעים, והנפש, הנפש זולגת...

מנותקת, כל כך מנותקת לאחרונה מהחיים האמיתיים, טובעת בים המבעים להם זקוקה, ויחד עם זאת לא מתפשרת, זקוקה לאדם הנכון שיגרום לי לרייר, שיגרום לי לשווע אליו, שארצה שיקח אותי, שארצה להיות עבורו, שביחד נשתגע לנו, שביחד נעוף...

לפני 9 שנים. 19 ביוני 2015 בשעה 3:54

היי מאסטר X,
פשוט עמוסה בחיי ולכן חוזרת אליך רק עכשיו..
כמוך, גם אני לקחתי פסק זמן ביחסי שליטה. יצאתי מהתחום מאחר והבדס"מ הפך בזמנו למשהו אמביוולנטי מאוד עבורי וכשהרגשתי שעושה לי יותר רע מטוב, לקחתי את הרגלים ויצאתי...
באותה תקופה הייתי חלשה יותר וחושבת שהיו שניצלו את תחושת חוסר הביטחון הזו. באותם זמנים לא לגמרי השכלתי להבין שנמצאת כאן ע"מ להנות... בדס"מ התקשר גם להרבה סבל מאחר וחשבתי שצריכה להוכיח את עצמי כל העת כנשלטת ראוייה, כזו שלא אומרת "לא", כזו שאין לה גבולות,כזו שלא יודעת לעמוד מספיק על שלה. 
היום חזקה, מגובשת, מאוד ברורה לעצמי. היום אף אחד לא מנסה לשחק איתי ומי שחושב שיכול, פשוט מאבד את התקשורת איתי. נמצאת כאן היום כדי להתרגש ולעוף, נמצאת כאן כדי לחוות, ואם תוך כדי גם אמצא את האחד הרי שהשמים הם הגבול. בחיי היום יום אישה של פריק קונטרול מחוייב, אחראית ומשימתית משעות הבוקר המוקדמות ועד הערב, זקוקה כיום גם לחיבור עם הצד האחר שבי, צריכה לשחרר ולטלטל את הנפש, עם החיבור הנכון לאדם אליו תהיה לי תשוקה אמיתית, לכן אני כאן מאסטר X, פשוט כך, ואולי גם אמצא אהבה, יש שסבורים שעדיין מסתובבת בעולם אחת שכזו, אולי היא מחפשת אותי...