מידי פעם אני מנסה ללטף אותה, כשהיא מגיעה למקום העבודה שלי, אך היא ממש לא בעניין, לא משתהה, אף לא לרגע, משימתית לגמרי, הולכת להשיג לעצמה אוכל מעט יותר טוב, נחושה, מפוקסת לחלוטין סביב מטרתה, ושום ליטוף לא יגרום לה לעצור, בטח ובטח לא יסיט אותה ממטרתה.
זוכרת אותה כגורה, עת הגיעה עם אחד מאנשי כוחות ההצלה, שהחליט לאמץ אותה עבור התחנה, ומאז נותרה שם – כלבת תחנת כוחות ההצלה האיזורית. כלבה מאסיבית, גדולה, כלבה כשפעם כשעוד היתה גורה חיפשה מגע אדם, חיפשה חום ואהבה, אך עם השנים התקשחה, התחזקה, הפנימה, הסתגרה, לא האמינה, ומאז אינה מסוגלת לשחרר גם כשמישהו רוצה להעניק לה מחוות ליטוף אמיתית מהלב.
יש בזה כאב חשבתי, בפעם האחרונה שראיתי אותה וניסיתי לדובב וללטף, יש בזה כאב, בתחושת האין רגשות אותה היא נושאת, יש בזה כאב, ולפתע היא הזכירה לי את עצמי.
מאושרת היום, חזקה, ברורה, חדה, בהירה. מאושרת מכל רגע דל, מאושרת מעצם הווית החיים המופלאה, נלחמת על כל דקה ודקה במסע הזמן, כאילו מדובר ביומי האחרון, מאושרת ושלמה, מאושרת אפילו ב"לבד שלי", מאושרת בעבודה, מאושרת אפילו כשישנה, ועדיין, מאמינה שאפשר להיות אפילו מאושרת יותר, ועדיין מאמינה שאולי פעם אצליח שוב להתאהב, ולמרות זאת מאושרת.
וחושבת שכל כך חזקה היום, וחושבת שכל כך ברורה היום, וחושבת שכל כך יודעת היום, אך מבינה, שבדיוק כמו אותה כלבת כוחות ההצלה, כך בעצם גם אני, וחושבת ויודעת שגם אם אי פעם יגיח ההוא שאיתו אבנה יחסים, שאיתו אבנה אולי אהבה, גם אם יהיה לי ועבורי, גם אם יתן את הנשמה, לא אוכל להניח עליו את הראש, לא אוכל וכנראה כבר לא ארצה. הצורך הזה אינו קיים בי יותר. לא רואה את עצמי נשענת על מישהו, לא רואה את עצמי מתעודדת ממישהו, לא רואה צורך בלהאחז במישהו, לא רואה שום צורך בלהיתמך. יודעת כל הזמן רק להיות חזקה, יודעת לעמוד בפני סופות איתנות, יודעת לעמוד בפני מכאובים, לא זקוקה לרכות שלך, לא יודעת רכות מהי, וחושבת לעצמי לעיתים שאולי קצת חבל, ופוחדת שאולי אף פעם לא אדע לשחרר, אולי אף פעם לא אדע לבכות על כתף, אולי אף פעם יותר לא אדע...