שקיפויות

חשבתי שיש כאן גם אנשים פנויים

וגם בסביבות הגיל שלי

אז חשבתי..

וחידשתי את המנוי

והתבדיתי

כמה חבל...

ואולי..

בכל זאת מסתתר כאן

אחד

שבאמת פנוי

ו..גם שפוי

ואפילו מחפש חברות

ו..אפילו מחפש תקשורת אמיתית

ו..אפילו יכול לשלב מיניות בדסמית עם אותה התקשורת..

כנראה שחזרתי עם דרישות מוגזמות..

ואולי הוא כאן בכל זאת

ואולי פתאום יגיח

ואולי לא חלמתי חלום...

כתבתי לעצמי פתק

הדבקתי על הקיר, סמוך למחשב

"לרקוד כל יום

להקשיב למוסיקה כמה שרק אפשר ואפילו יותר

לחייך

לצחוק

לחשוב עלי לפני הכל

לאהוב אותי

לא לתת לרוע לחדור

לחיות

לצייר

למצוא סוף סוף אחד שראוי

לאהוב

לא לעבוד כל הזמן

לא לעבוד כל הזמן

לא לעבוד כל הזמן

יש חיים"

ואני בכלל מעדיפה עציץ ולא פרחים, עציץ נשאר לאורך זמן, מלווה אותי ומתפתח ואלו זר פרחים יגווע במהרה. ובכל זאת הזר הזה שקיבלתי לפני שבוע, בתוספת כרטיס מושקע עם ברכה מהלב, נתן לי סטירה לפרצוף, ובמקום שארגיש גאווה ענקית על כך שאני כל כך מוערכת, צללתי לבור של כאב תהומי. ניסיתי להזכר מתי בפעם האחרונה קיבלתי ממישהו זר פרחים, מתי בכלל פעם בחיים קיבלתי זר פרחים, מתי.

ופתאום רציתי לחוש "ביחד" ופתאום רציתי מישהו שאהיה חשובה עבורו, ופתאום...

מסתכלת עליה מהצד ורואה אותה בפריחתה, רואה כמה היא שלמה יותר, כמה היא מלאת ביטחון עצמי, כמה היא לא זקוקה לי או לשום דבר אחר. מתבוננת בה ומקנאה. מקנאה בה על המקום הזה שלה, מקנאה בביטחון הזה שהוא שלה. אמנם מתוך החוזקות שבי, ההתנגדויות שבי, האישה הבלתי מנוצחת, קשה לי לראות אותו מלטף אותה כל הזמן – איכשהו בזה אני בכלל לא מקנאה, זה אפילו עושה לי רע.. עושה לי רע לחשוב על מישהו שאני כביכול בבעלותו, על מישהו שילטף אותי כל הזמן, עושה לי רע, אני הרי החזקה, לא צריכה יד מלטפת, רוצה להיות עצמאית, רוצה להיות מנצחת, רוצה..

אז במה אני מקנאה?

פתאום הפחד הזה של להישאר לבד עד סוף החיים, פתאום הכאב הנורא והחד, פתאום הלבד הזה שעוטף אותי ביריעת פלסטיק קשיחה, פתאום ההבנה שלמעטים כל כך אני באמת חשובה, פתאום...

והמילים רוב הזמן לא יוצאות. לא יוצאות גם כשמדברת עם האנשים הכי קרובים לי בחיי, לא יוצאות כי בפנים יודעת שכל אדם הוא לעצמו – אז למה לי להפריע. לא יוצאות מכיוון שאני החזקה והמאושרת כל הזמן, זו שהרוויחה את האושר בזיעת אפיה, בחיים שלמים, בתהליך אמיתי ממושך כל כך, ולכן לא מצליחה לדבר, לא מצליחה להוציא את המילים, והאנשים, אלה הקרובים לי באמת, הם לא רואים, הם לא מנחשים, הם לא מרגישים בזעקה שלי, חושבת שהם לא באמת רוצים לדעת.

ואני בחופש של מיספר ימים ובמקום לטוס על ענן, מלחמת עולם שם בפנים, דפיקות לב מואצות, לחץ בלתי פוסק בגרון.  מסתבר שמאושרת, כשאין לי את הזמן לחשוב, כשעובדת מהנץ החמה עד הלילה, כשחשה עד כמה אני מסייעת לאחרים, כשרואה איך מנתבת לאחרים הצלחות של חיים..

החופש הזה מאפשר לי לנשום ואפילו מאפשר לי לחשוב, מאפשר לי להתחבר לכאב שתמיד כנראה חי בי, מאפשר לי להבין עד כמה הוא שוכן בי, מאפשר לי לשאול שאלות, מאפשר לי להבין עד כמה האמנות שלי, שהיא מפעימה אותי ומעצימה אותי, גם גורמת לי בעצם לא לחיות. זמן חופשי פשוט אין לי, גם לא בשבתות.. תמיד צריכה להספיק ולתת עוד עבודה, , ואז, כשמצליחה בכל זאת לתפוס כמה שעות, הן קודש קודשים לציור, ליצירה, ואחר כך נוצר חלל שחור של כאב, של אישה שראתה מעט מידי, טיילה מעט מידי, כאבה יותר מידי – כאבה את בדידותה.

ובכל זאת שומרת על ה"לבד" בקנאות. מבינה עד כמה רוב האנשים לא עושים לי את זה, מבינה עד כמה כמעט כולם מרגיזים מרגיזים אותי, מבינה עד כמה לא באמת מוכנה לוותר על החופש שלי, על הספייס שלי, על המיטה שלי, מבינה...

שחף אמנם בררנית, בררנית עד אימה, אבל התעייפה, היא מחפשת.. היא מחפשת מישהו להמריא איתו...

אולי הוא בכל זאת כאן והיא פשוט לא ראתה..

שחף עדיין ברורה לעצמה, עדיין אישה החלטית, עדיין חזקה ואולי תמיד חזקה, ובכל זאת היא מחפשת מישהו להמריא איתו, לחוות, לשחרר, להשתחרר...

שחף רוצה קצת להיות ביץ'...  שחף רוצה לחזור ולהרגיש קצת סוטה, ואולי אפילו הרבה... 

שחף מתקשה הפעם לכתוב בגוף ראשון, אבל למרות זאת זו היא עם כל השקיפות והכנות שבה.

ו- למרות זאת היא לא רוצה נשואים או תפוסים... היא רוצה אותך לעצמה..

א ח ח ח....איזו שחף זאת..

רואה את שניהם כאן בסקייפ אל מולי, את ההוא שיודע איך לקחת אותי ואני מריירת אל מול המחשבה, ואת האחר, קרוב משפחה, בן דוד של אבא שלי, המתגורר בקצה האחר של העולם ומעולם לא נפגשנו עדיין פנים אל פנים.

רואה את ההוא, שבקרוב יקח אותי אל הקצה, את ההוא שלמענו התחלתי להרחיב את עצמי, כמעט עד שהרגיש לי כלידה מהתחת, רק כדי שאצליח להכיל אותו, להזדיין איתו כמו חיה משוגעת. רואה את ההוא, קרוב המשפחה שלי, שרק לפני כעשרה ימים סיפר לי על היותו בדסמי ומאז הוא מרגיש לי קרוב, כל כך קרוב, הרבה יותר קרוב מקרוב משפחה.

רואה את ההוא שלמענו ובשבילי, הוזה אותי מוצלפת, נבעלת, נחנקת, בוכה, צוחקת, משחררת... רואה אותו, שעד לפני כחצי שנה הכרתי רק בשם, ומאז מאז שהתחלנו להפגש בסקייפ, כדי להכיר אותו, את אותו קרוב משפחה שגר רחוק וכדי לתרגל את הפטיש שלי לאנגלית, אותו פטיש שגורם לי לקרוא כמעט אך ורק באנגלית ולרצות לדבר ולדבר ולדבר..

רואה את ההוא, שאמר שבפעם הבאה כשאהיה לבד אודיע לו והוא יבוא לזיין ולקחת, רואה אותו שבשל הפנטזיות והאימונים גרם לי לנסוע היום כזונה חרמנית ובוערת לעבודה, ורואה את אותו קרוב משפחה, אותו למדתי להכיר מריטואל השיחות המתנהלות בדר"כ פעם בשבוע, והתחילו כשיחות תמימות, והתחילו כשעוד חי עם בת הזוג שהיתה לו במשך כ - 10 שנים, ואט אט הפכו אישיות יותר ויותר, עד שפתאום הבנו, שאנחנו בסירה אחת, עם אותה סטיה, באותה קהילה, ומאז אני עוד יותר עפה.

הוא מבוגר ממני כמעט ב 14 שנים, הוא רחוק ממני בלמעלה מ 12 שעות טיסה, הוא קרוב משפחה קרוב מאוד, והוא נכנס לי עמוק לנשמה, ולמען הגילוי הנאות - יש לומר שנכנס לי במחשבות בדסמיות, ואומרת לעצמי וואו שחף את סוטה!!!!!

אני כבר מזמן לא זונה, אני כבר מזמן לא נשלטת, האמת, ברוב המקרים אם מישהו מנסה לרמוז או לנסות לקחת עלי שליטה אפילו בשיחה, זה נגמר בכך שכיבה אותי, ואני מן הסתם מכבה אותו, חושבת שגורמת לו לחשוש ממני, אפילו להרתע...

מתחושה של חוסר ביטחון והיזקקות, שכמו עטפה אותי בניילון נצמד, כזה שהוצמד ע"י שולט מיומן, כך שלא אוכל לזוז אפילו מילימטר, ובקושי לנשום, מאותה תחושה של חוסר אונים, כאב תהומי וחוסר היכולת להתמודד עם בדידות קשה, הגעתי לצד השני, החזק, השולט, הברור, החד, ההחלטי, שאינו נופל בין המילים היפות, שאינו מתבלבל.

ופתאום אתה, ובשבילך אני זונה בשניות, עוד לפני שפתחת את פיך, עוד לפני שנתת הוראות, עוד לפני הכל. מספיק מבט אחד שלך ואני שם, לגמרי... וכמהה לך שתיקח אותי כפי שרק אתה יודע לקחת אותי, עם הסטירות שמעיפות לי את הנשמה ומאיימות לשנות לי את הצורה, עם החניקות האמיתיות, המחסור באוויר, היריקות, ההצלפות... וגם הזיונים, מה לעשות...

בשבילך מוכנה, עבורך זונה, פותחת את כולי, זורקת את כל ההגנות והמגננות, מרטיבה, מיללת ככלבה מיוחמת, מתרפקת, משרתת, משחררת, אוח כמה שמשחררת...

בקרוב תבוא ותיקח, כפי שרק אתה יודע...

פעם, מרגיש לי שעברו כבר דורות, כשעוד החזקתי ב"טייטל" נשלטת, חושבת שעשיתי עבודה לא רעה, יכולתי להחזיק מעמד בסשנים ממושכים, שהיו עבורי אכזריים. כן, יכולתי להחזיק מעמד, לא הפסקתי סשנים, לא הפסקתי גם כשהיה לי רע, לא הפסקתי גם כשהיה לי נורא, היה לי חשוב להמשיך ולהוכיח שאני לא נשברת.

מזמן כבר לא נשלטת באמת, לא חווה סשנים, לא צריכה לעמוד בפני אתגרים מסמריי שיער, לא צריכה לחטוף, לא צריכה לזחול, לא צריכה להעריץ, פשוט לא כלום, ובכל זאת סשן אחד ממשיך להתקיים, ממשיך להכביד, ממשיך לאתגר, לא מפסיק להערים קשיים, לא מצוייד במידות של אדון רחום וחנון, מצוייד יותר ברשע, מצוייד בסבלנות בלתי נגמרת בלהוסיף מכשולים נוספים, עומסים נוספים, ולראות איך בהם אני עומדת. ולמי שעדיין לא זיהה, מדובר באדון החיים, אדון אותו בראתי במו ידיי, ועכשיו נגזר דינו, ואני עומדת להביאו בפני כיתת יורים, כי די, פשוט מספיק לי כבר מכל מה שהוא מערים.לא מוכנה לשאת ולו לבנה אחת נוספת על גבי הדווי, מספיק לי, לא רוצה להוכיח לו שחזקה כל כך, רוצה את ההיפך, רוצה להוכיח לו, להוכיח לי, שיכולה ובוחרת אחרת, בוחרת לשחרר.

רוב החיים אני לא באמת נושמת, צריכה להיות בשליטה למן הנץ החמה ועד הערב. עובדת ועובדת ועובדת, תמיד צריכה עוד, תמיד לוקחת על עצמי פרוייקטים נוספים, תמיד עמוסה עד כדי מלחמות יום יומיות עם עפעפיים סוררים, שכל כך רוצים קצת שקט. ובתוך כל העבודה היומיומית והבלתי נגמרת, ישנה אחת שהיא בשליטה, כל הזמן כל כולה בשליטה, נדיר שמקשיבה למוזיקה, כדי לא לבזבז זמן, ולא להפריע לה לדבר עם עצמה, להמשיך לתכנן, להמשיך לבדוק, להמשיך לפקח, להמשיך לעבוד ולדאוג כל הזמן שהכל יהיה פיקס, ולדאוג כל הזמן שכולם יהיו מרוצים, ולדאוג לכל הילדים עימם עובדת, לכל ההורים להם מייעצת, לכל החברות בהן תומכת, כן, להיות פיקס עבור כולם חוץ מלעצמי.

חד הורית, רוצה לסדר את הילדים, לדאוג ולו במעט לעתידם, לתת ולתת ולתת, ולכן עובדת בלי הפסקה. ישנה עבודה ראשית ולזו מצטרפות כל השעות הנוספות הבלתי נגמרות, וכך כשמגיע הערב אני כבר לא יכולה, אני שמעולם לא נתתי לעצמי לשבת באופן עקבי אל מול מסך הטלביזיה, מתיישבת כמו זומבי ואפילו מרשה לעצמי לצחוק, ואפילו מרשה לעצמי להנות, אך בסופו של יום כואבת את העובדה שבמקום ליצור, במקום לצייר, מבזבזת את משאב החיים, והתסכול ממלא אותי ומאיים לגלוש מתוכי החוצה, בנהרות גואשים ושוצפים...

זהו, אבוד לו לאדון חיי, אותו בראתי במו ידיי. רואה אותו מפרפר ונלחם על חייו, שומעת אותו מנסה לשכנע אותי בלשונו החלקלקה, להמשיך עוד. "עוד הוא אומר לי "את יכולה", "את חזקה...", "צריכים אותך...", אבל מאוחר לו מדי הוא חצה כל גבול אפשרי, אחרי שלפני מספר ימים, בשל הסשן המטורף שלו , שלא כלל שום מידה של רחמים, וגרם לי מעבר ל"כמעט דמעות", כמעט - כי תמיד אני שולטת, ובנוסף גרם לי בפעם הראשונה בחיי לכאבים בחזה, הבנתי שלא עוד... הבנתי שגם לנשלטת הכי טובה ישנם גבולות, וגזרתי את גורלו.

לא עוד עבודה מסביב לשעון, הולכת לקצץ לא מעט, לא עוד רק עבודה.. לא עוד ימי שבת בהם נקיון, בישול וכביסה, לא עוד! חוזרת ליצור ובענק!  מייזם חדש נולד אצלי והולכת לעבוד קשה כדי להוציא אותו מהכוח אל הפועל, אך הולכת גם להנות ממנו, אוחחח... כמה שהולכת להנות... הולכת לחיות, לצייר ולצייר ולצייר ולצייר, ואולי גם להזדיין, ואולי וכנראה גם לשחרר ולשחרר ולשחרר ולשחרר...

נולדתי ליצור, נולדתי לצייר, נולדתי לחיות:-)

ואנשים חיים, ונושמים, ונפגשים, ומדברים, וצוחקים, והולכים למופעים, ונוסעים, ומתחבקים, ועורכים ביחד קניות וגם רבים, וגם אני מסתבר חיה, ונושמת, וקורה שגם חוץ מהעבודה פוגשת חברה לקפה, ולפעמים צוחקת, ואפילו בקרוב קופצת לאירופה למספר ימים, אבל בתוכי מרגישה דיי מתה, חסרת חיוניות אמיתית. חיה רק את העבודה, שם מוכיחה את עצמי וזוכה להערכה עצומה, אבל מעבר לזה דיי מתה, הוספתי את ה"דיי" כדי שלא ישמע נורא. ומתחת לדירתי גרים הוריי, שם נשמעת מוסיקה, לשם מגיעים אורחים, משם נשמע תמיד קולה של אימי בשיחות טלפון אינסופיות, שם נשמע גם ה"ביחד" של הוריי, שמנקים ביחד, מטפלים בגינה ביחד, הולכים לסידורים ביחד וכנראה גם עושים אהבה, ואני מלמעלה רק שומעת...

בדידות, לפעמים היא נהדרת, מעצימה,מאפשרת, והאמת שלא יודעת אם יודעת אחרת, לא יודעת אם מסוגלת לחלוק חיים עם שותף לחיים, לא יודעת אם באמת רוצה שיקחו ממני את ה"לבד" הזה, המאפשר לי להיות עם עצמי, אבל לפעמים רוצה, רוצה להרגיש קצת את הביחד.... לפעמים ...כן...

לפני שלושה ימים הלכתי להיפרד מביתי שנסעה למסע לפולין. בהתכנסות באודיטוריום השתיקה אותי בצעקה, כשאמרתי משהו לאמה של חברתה הטובה ביותר, ואני, לאחר שבכל הימים האחרונים עשיתי רק למענה, כדי שתיסע עם כל מה שרק צריך ואפילו עם מה שלא צריך, שתקבל ים של אהבה ותשומת לב עוד בטרם תפגוש בזוועות, קיבלתי את הסטירה של חיי ופשוט התחלתי לבכות. ישבתי לי שם באודיטוריום, באחת השורות האחרונות, ובכיתי ולא יכולתי להפסיק לבכות, גם לא כשהתנצלה... וכשישבתי שם, בבדידותי, ראיתי מספר שורות לפני, זוג הורים, כשהאשה מרכינה ראשה לכתף בעלה והוא מושיט יד לחבק אותה. ישבתי שם והבנתי כמה שהמציאות שלי כואבת,שכשאני הולכת להיפרד מביתי, בדרכה למסע הקשה ביותר שאפשר להעלות על הדעת, אין לי אפילו על מי להניח את הראש,

ובעצם אף פעם לא היה לי.

חופשי זה לגמרי לבד עם המון המון פלוסים, חופשי זה לגמרי לבד גם עם מינוסים. ככל שמתבגרת מבינה יותר, ככל שחולפות השנים כואבת יותר, ככל שחולף לו הזמן מבינה עד כמה אני לבד ועד כמה כל אדם הוא לעצמו ועד כמה לעיתים אני פגיעה מדי, חשופה מדי וכואבת.

מחר יום חדש, יום של תקווה חדשה.

לחייך.

לאהוב את עצמי הכי חזק שיש

ולהיות מאושרת

כותבת לא רע, חושבת, אבל לא יוצאות לי מילים, לא מתחברות, לא יוצאת לי התחלה, לא יוצא לי אפילו צליל, אפילו לא הגה קטן. דממה שמיימית ומעיקה עד אין קץ ועדיין המילים שותקות, נאלמות, נעלמות...

בדר"כ הן מצילות אותי, לפחות קצת, אבל הפעם הן נבלעות, הן אינן, ואין עוד כמעט כלום בעולם, ככה זה מרגיש כשהכאב גודש, כך זה מרגיש כשאין יכולת לפרוק אותו, כך זה מרגיש כשהעולם מתאכזר אליך, כך זה מרגיש כשאת הולכת לאיבוד.

ואולי את לא באמת הולכת לאיבוד, ואולי אם תלכי לאיבוד תשחררי סוף סוף, ואולי אם תלכי לאיבוד תבכי כמו שצריך, ואולי אם תלכי לאיבוד תזדייני כמו שצריך, ואולי אם תלכי לאיבוד פשוט תחיי, ואולי...

את כל כך נהדרת, משימתית, פריק קונטרול ב - 110 אחוזים, כל יום, כל היום, מהנץ החמה ועד הערב. את כל כך משתדלת, קשובה, חרוצה, מסורה לעבודה, את כל כך, עד שמרוב השתדלות ומרוב עייפות הפסקת לפגוש את עצמך ונעלמת... ולאחר תקופה של חודשי העלמות, החלה החומה להיסדק וכל יום דומה שנוסף לה סדק חדש. החומה כבר לא צעירה, החומה חכמה, מנוסה, מצליחה, ובכל זאת הסדקים הרבים שבה לא יעמדו בטלטלות נוספות, לא יעמדו בכאב נפש נוסף, והחומה סופה שתקרוס בשאון...

שומעת בתוכי את גל האבנים המתפזרות כשהחומה מתמוטטת, שומעת ורוצה לחגוג, שומעת ורוצה לרקוד, שומעת ורוצה לצעוק, רוצה לצרוח, רוצה לשחרר...

לא פשוט לחיות בשליטה אבסולוטית כל החיים, לא פשוט לתת מעצמך את הכל, לא נכון לא להותיר שום דבר לנפש, כן, עדיין עמוק עמוק בפנים היא כנראה שוכנת...

אתמול בערב נשמתי רק כאב, בכל האווירה הנוצצת של האורות המתחלפים נשמתי רק כאב. אתמול חזרתי לשם בכל הוויתי, אתמול חוויתי את בדידותי, אתמול היה בי רק כאב.

יומיים בהם חזרתי כואבת מהעבודה, מהמקור שממנו שואבת השנה כל כך הרבה סיפוק ועוצמה, ופתאום רציתי רק לפרוש, כן, לפרוש לפנסיה, ולא להיות שם יותר. וככל שצללתי יותר למעמקי התהיה והמחשבה, כאבתי את המציאות המעיקה בה אנחנו מגדלים את ילדינו, כאבתי את הניכור, כאבתי את הריקנות הזו, כאבתי את העבודה הבלתי נגמרת, כאבתי אותי.

ובערב, ישבתי שם, באולם הנוצץ עם כל האורות המנצנצים, עם הצוות אותו אני פוגשת יום יום בעבודה, ישבתי והייתי כל כך בודדה. המוזיקה החרישה את האוזנים, האוזן השמאלית לא עמדה בעוצמה שלה, כך ששמתי את מרפק שמאל על השולחן ונשענתי עליו, כשכף ידי השמאלית מגוננת על האוזן, כך ישבתי. ישבתי והרגשתי כמה הכל סביבי פאתטי, הילדים בני ה -12 רוקדים מוסיקת כסאח עם המבוגרים, כלת בת המצווה מובלת לקול מחיאות הכפיים ומגיעה לבמה עם זמר ששר עבורה, וכאילו תוכנית שלמה של "חיים שכאלה" לאותה ילדה, שרק לא מכבר נולדה... והילדה, ילדה בעלת קסם אמיתי, ובכל זאת הסיטיואציה הרגישה לי כל כך פאתטית, כל כך מיותרת והזוייה, וישבתי לי שם כל כך בודדה.

סשן אכזרי במיוחד זה היה, ולבקש רחמים לא יכולתי. לצערי הגעתי למקום האירוע בריכבה של קולגה מהעבודה, כך שלפרוש מוקדם לא יכולתי. ישבתי לי על הכסא, חלק מהזמן מנסה לייצר שיחה עם היושבות לצידי, וביתר הזמן הבלתי נגמר הזה, ישבתי לי עם עצמי, בכאב הבדידות שלא פסק להצליף בי. בדידות עימה חיה דווקא לא רע בשנה האחרונה, בדידות שאיני יכולה כנראה בלעדיה, אך לעיתים, כמו בערב הזוי שכזה, לא יכולה איתה, פשוט לא יכולה!

השעות הזדחלו לאיטן, בכל מספר דקות הוצאתי את הנייד מתיק הערב השחור הקטן ובדקתי, אני לא יודעת מה בדיוק בדקתי. השעות הזדחלו ולצערי אפילו חשק לשתות לא היה לי, השעות הזדחלו והרגשתי מעונה, השעות הזדחלו ורציתי שתבלע אותי האדמה, אבל מרצפות השיש של אולם האירועים לא פערו לוען, ונותרתי לשבת כמעט מחוסרת תנועה, במשך שעות של ערב כואב, במשך שעות של כאב לב מתמשך, והלוואי והיום יום צוחק והלוואי...