מסתכלת לך בעיניים כל הזמן הזה שאתה מזיין אותי. התגעגעתי לזין שלך, התגעגעתי אליך. הפעם האחרונה שזיינת אותי הייתה יומיים לפני המעבר לבית החדש ואחרי תקופה של שנה וחצי לפחות בה לא נפגשנו ע"מ להזדיין, והיה מענג, אפילו מאוד מענג, אבל עדיין היה לי לא קל. לא קל אחרי שהתפצפץ לי קשר שהנעיד את מיתרי נפשי ובורות תאוותי, לא קל מפני שהבית היה כולו ארוז בקרטונים ואני, שגם ככה חשה תמיד כמאופיינת בבעיית קשב קלה, הייתי גם בזיון וגם באריזה וגם בכאביי את חסרונו.
ובאת אלי היום אחרי שאתמול באת איתה, עם האישה של חייך, עם החוקית, האהובה, אם ילדיך, הרעייה, וישבתם בביתי כשלוש שעות וארחתי אתכם למופת חושבת... ואכלתם איתי צהרים וגם ארוחת אחרי הצהרים, ודיברנו על הילדים שלי, על הילדים שלכם, על הדירה אליה נכנסתי ועל סגנונות בנייה כאלו ואחרים, ודיברנו בכלל – על החיים. ולפני שהלכתם נגעת בי, הסתכלת בי בעיניים ממש על ידה, ואני קיבלתי אומץ להתנתק מנוכחותה וחיבקתי אותך ממש לידה ושאלתי אם תוכל לבוא מחר ואתה התבוננת בי וענית – "אם אין לה בעיה עם זה אני אגיע" והיא ענתה עוד בטרם שאין לה בעיה והתחבקנו שנינו כשני ילדים שזכו בסוכריה והגעת אלי היום ונסעת ממש עכשיו ואני עפה.
ובשעות לפני שהגעת הכל נראה הזוי מלהיות אמיתי. הדלת המחברת ביני לבין הוריי הוסרה לפני מספר ימים, מסתבר שהתעקשה שלא להסגר זו הסוטה ולא הייתה ברירה אלא לעקרה מן המקום למספר ימים ולאשפזה במקום מתאים. בנוסף הדודים היו צריכים להגיע בשש בדיוק, כדי לראות את הדירה, כשאתה רצית להגיע כחצי שעה אח"כ. בעיה נוספת – ביתי חיכתה לבני הבכור שיבוא לקחת אותה לאבא שלה, אלא שהוא, למרות בקשותיי החוזרות ונשנות, התעכב והודיע שהוא מאחר מאוד. והגעת וחיכית ברכב כמעט 45 דקות עד ש: הדודים באו (אחרי שאבא שלי נאלץ להרים אליהם טלפון ולשאול היכן בדיוק הם נמצאים כשאחרו בעשר דקות), הדודים הלכו, לאחר שאמא שלי ביקשה מהם במטוטה שיאפשרו לי להמשיך את עיסוקיי (והיא הריחה בדיוק באיזה עיסוקים עסקינן), הבן הבכור קיבל 4 שיחות טלפון ושני אס אם אסים צולבים ע"מ שימהר ויאפשר למאהב של אמא לחגוג והבת שלי הבחינה שאמא שלה הכינה בקבוק יין עם שתי כוסות, וחושבת עכשיו – כמה הזוי, אבל כל כך מרטיט ומרגיע ומרגש ובכלל.
הזיון איתך היום היה שונה היה אחר. למדתי להסתכל לך בעיניים ממש, למדתי גם להשתחרר ולשחרר, למדתי לצחוק לגמרי. ארבע שעות של זיון מתמשך, וכמו שאמרתי לך – חושבת שאמליץ עליך כמדריך טנטרה מומחה לדחיית אורגזמות. משהו היום היה פשוט אלוהי! נהניתי למצוץ לך את הזין וגרפתי ממך מחמאה נדירה על כישוריי כזו שהעניקה לך את מציצת חייך. שמע, במהלך החודשים בהם לא נפגשנו המשכתי להתאמן... נהניתי לרכב מעל פניך ולחנוק אותך עם הכוס, התענגתי על כך כל כך! בהמשך אחרי ששתית אותי וזיינת, גמרתי גמירה מטורפת, אך החלטתי להיות פחות מטורפת וסתמתי את פי כדי שהוריי לא יתחרפנו כליל – מה לעשות שחדר השינה שלי בנוי מעל שלהם? מה לעזאזל לעשות גם עם מנורת הלילה שהם בחרו להתקין לי בצמוד לגב המיטה באמצע, כדי שאוכל לקרוא בנקל אך לא חשבו שבדרכם זו גרמו לכך שהזיון בישיבה יהפוך למבצע ממש. בהמשך החלטתי לתת לך לכבוש את מבצרי, אחרי שהיה נעול במשך כחודש וחצי ואתה כבשת אותו והענקת לי כאב הגון, כבשת אותו וכבשת גם מקום נוסף בליבי ולראשונה בחייך זיינת תחת ואני התרגשתי:-) ולמרות זאת האורגזמה השנייה מקורה לא היה בתחת, אלא בזיון כוס מצוי ושגרתי, אך משולח פה ולשון. התערבבנו פה ולשון, ינקתי אותך, ינקת אותי ובמשך הזיון כולו לא הרפינו. גילוי -חושבת שגמרתי מהשפתיים – העליונות:-)
בעוד שבוע אתה נוסע ובכלל מי יודע מתי תהיה הפעם הבאה, מתי תבוא ותזיין אותי, מתי תבוא שוב בשעריי, וחושבת איזה עולם הזוי ומוטרף, וצוחקת עכשיו ושמחה.
שקיפויות
כותבת שקיפויותמביאה את הדברים כמות שהם
חושפני, כן, עם האמת הסובייקטיבית שלי
כותבת אותי על המיניות שבי, הבדס"מ שאוהבת ולעיתים ממש לא, על החיים שלי עצמם, על כאב ועונג, על עוצמות ומשברים,
פשוט כותבת אותי כפי שאני...
ופתאום הגיעה חופשה בת ארבעה ימים תמימים ממש וידעתי שצריכה קצת אחרת, וידעתי שצריכה אוויר אחר וידעתי שצריכה לקום וללכת ולהיות עם עצמי במקומות אחרים, וידעתי שלא אותיר למוחי לחשוב עבודה וידעתי שהגיעו ימים של שמחה ונסעתי, נסיעה קצרצרה בארצנו הקטנטונת, נסיעה שהחלה אתמול בצהרים ונסתיימה היום בבוקר. ונפגשתי עם צלם, איש מעניין ומיוחד, שאגב לאחר שהציע לי להצטלם עם שוט, ציין שאינו סובל בדס"מ, ופגשתי את ההוא שבקרוב ייחצן את האמנות שלי, ושתינו לחיים, בעצם רק אני שתיתי, וצחקנו המון ופינטזנו על התערוכות והמכירות הבאות תוך שאנחנו ישובים בינות נרות ועשן קטורת סמיך, וראיתי תכלת ואפילו ורוד, ומשם נסעתי אליו.
נסעתי אליו ממש, לא קרוב, לא ליד, נסעתי אליו אל ביתו, נסעתי ולא ידעתי, נסעתי ..
הוא ידע תמיד להיות סדיסט אמיתי, לא בכאילו, לא בסתם, הוא היה. כשהתוודעתי אליו אי אז בימים ידעתי תחושות של "על הקצה". כשנתן לי סטירות הוא העיף לי את הראש וביחד עם הראש העיף את הנשמה, כשהשפיל אותי גרם לי לשנוא אותו, אך יחד עם זאת התמכרתי, אוח כמה חזק התמכרתי, והמשכתי לנסוע וחשבתי שהנה עכשיו נפגשים, וחשבתי על כך שבימים האחרונים אנחנו מדברים, והוא משוחח איתי בטלפון ואינו משגר הוראות, ולא מאיים ולא כלום, הוא פשוט מקשיב לי כפי שאני ולא סותם לי את הפה, ועכשיו חשבתי, אני נוסעת אליו, וכשנגמור להזדיין כבר לא יהיו רכבות ואשאר לישון איתו, ותוהה האם יחבק אותי בלילה, ותוהה האם אגלה בו עדינות ותוהה אם יהיו בי רגעים של דמעות ותוהה... לישון עם האויב? לישון עם המאהב? מי יצליח בכלל לישון???
ועכשיו כבר לילה שוב. בבוקר נסעתי, מותירה אותו בינות הסדינים, מותירה אותו אחר משהכרתי, מותירה אותו אחרי לילה בו לא סישן אותי, אלא רק זיין, מותירה אותו אחרי לילה בו ישבנו לא מעט ודיברנו, מותירה אותו בצלם אחר ואפילו אולי קצת מתגעגעת לפן המטורף והאחר, הפן שהכרתי פעם.
אני כבר אחרת היום. משדרת אחרת, פועלת אחרת, מגיבה אחרת ולא מגיעה למקומות של פעם. היום כבר לא מצליפים בי, אפילו אם אני מפנטזת על הצלפות, היום כבר לא סונטים בי, לא עולבים, היום באים אלי אחרת ולעיתים קורה שכמהה לאחד הלילות ההזויים שהיו לי אי פעם, דומה ביובלות אחרים, וכשמאוננת את עצמי תמיד מפנטזת עלי כלבה, תמיד זקוקה להשפלה, תמיד נשלטת.
מה לעשות שלנשמה יש הגיון משלה והוא ממש לא מחובר לכוס?
ואני שואלת למה להעיר את הדוב אם הוא ישן שינה ערבה וטוב לו, טוב לו עד כדי כך שהוא פשוט באופוריה, הוא אינו חש רעב, הוא אינו חש כאב והוא עם עצמו, מאושר בחלומותיו, מאושר איתו.
עד לא מזמן ממש הייתי כאותו דוב. אמנם לא ישנתי, אמנם לא חלמתי, אבל הייתי כל כך מאושרת, כל כך שלמה. והיום עדיין, כל כך שלמה, כל כך מאושרת אבל גם חשה חסרה.
לפני מספר חודשים הפסקתי לצאת לדייטים, הפסקתי לחפש את האחד והייתי מאושרת. מאושרת מהזמן שהתפנה לי, מאושרת מהעדר ברברת עם אנשים שהעיקו עלי, מאושרת מלהיות עם עצמי. כשהכרתי אותו זה קרה לגמרי במקרה, בעת צילומים שארגנתי לצורכי האמנות שלי. הוא פשוט היה שם והקליק נוצר תוך כדי. והיו ארבעה חודשים של שכרון חושים, של זיונים שלא מן העולם הזה, של מערבולת מיצי גוף ותאוות, של פראות ללא מעצורים וללא גבולות, של רוך ואכפתיות, של... של כל כך הרבה וכל כך טוב, ו- כן גם שינה משותפת תמיד..
ופתאום נגמר! נגמר בבום טראח אחד ענקי, ופתאום נשבר בי משהו ופתאום עלה כאב שכבר מזמן שכחתי איך הוא מרגיש, והייתי מופתעת, לא רק מהסיום הפתאומי כמו גם מתוך התחושות שעלו בתוכי, מאחר ולא חשבתי שכך ארגיש כשיגמר...
ועכשיו, כבר כשלושה שבועות אחרי ומרגישה חסרה, ומרגישה שצריכה למלא, וזקוקה כל כך למישהו, שיכיל, שיהיה שם, שיסתכל לי לתוך העיניים, שישתה אותי, שיזיין אותי ללא הכרה, ופתאום זקוקה..
חושבת, אולי בכלל חבל שהתעוררתי, אולי חבל שעורר בי את כל אותן התחושות, היה יותר פשוט קודם, היה יותר קל, היה יותר טוב, ופתאום חשה חסרה וכואבת ב"לבד" ושוב שואלת את עצמי אם לא חבל שהעיר אותי משנת הדוב המתוקה כל כך,
ופתאום...
שבוע שישנה בדירה חדשה, בחדר חדש, עם חדר אמבטיה חדש, שבוע ימים ממש. מעברים אף פעם לא פשוטים, קלישאה שכבר מזמן הוכיחה את עצמה. מעברים גורמים לך לחוות רגישות יתר, מעברים גורמים לך לעיתים להלך על הקצה בעצבים חשופים.
גיל 46 וקצת, דירה שהיא לא שכורה לשם שינוי, דירה שהיא לגמרי חדשה, חיים חדשים. ואולי הייתי אמורה לעלוץ משמחה, אך בימים האחרונים העליצות הייתה ועודנה מהולה בהרבה כאב. תמהיל של אושר עילאי, של בית שהולך ונעשה כל כך יפה ומהצד השני בולעת כפיות של כאב: אחת ועוד אחת ועוד אחת...
מאז שהתחלתי לארוז התנתקתי כמעט מכל העולם, מכל הקשרים הוירטואלים וגם מאלה הממשיים. מאז שהתחלתי לארוז יצא מחיי גם האחד שגרם לי לסערה וכשיצא הותיר אותי הלומה.
גיל 46 וקצת, חושבת שצריכה להיות כבר קצת יותר חסונה אבל מתבדה... גיל 46 וקצת, צריכה כבר להפנים שדברים טובים בסופו של דבר נגמרים, גיל 46 וקצת צריכה לדעת לעשות סוויץ' מהיר יותר ולהתגבר, גיל 46 וקצת מבינה שוב שהלב נשאר בדיוק כשהיה שהייתי בת 16, הוא לא השתנה, אפילו לא קצת..
ההתנתקות הזו שגזרתי על עצמי בשל מטורפות המעבר וכל מה שנדרש היה ממני ביחד עם הפרידה הפתאומית הזו גרמו לחלל גדול מדי ותחושה של בדידות אכזרית. בנוסף מכיוון שבעלי המלאכה עדיין עבדו כאן בימים האחרונים כדי לעשות פינישים, ירדתי לאכול כל העת עם הוריי, שגם הם מותשים לגמרי מלהיות פקחי בנייה ולספוג את ענני האבק ומהלומות הפטישים. החיים המשותפים הללו שנכפו על כולנו, למרות הכרת התודה שלי להוריי, גרמו לכולנו לחוש כבסיר לחץ. לא מצליחה להבין איך דיירי האח הגדול שורדים את הביחד הזה כל כך הרבה ימים ושעות.
גיל 46 וקצת ומעבר שמטלטל לי את הנשמה, גיל 46 וקצת, עדיין אופטימית ואפילו מאוד אופטימית ועכשיו אחרי שנאמרו באוזניי גם מילים של אמפטייה מרגישה שהלב נפתח למנת אושר ובאמת מרגישה טוב יותר.
גיל 46 וקצת, עומדת בחדר האמבטיה החדש, מביטה לעצמי במראה וצועקת וואו ענק:-)
וזה לא שלא היו אורגזמות אלוהיות, וזה לא שלא נהניתי להתחבק, להתנשק ולחוש, אבל הייתי זקוקה לריח שלך, לטעם שלך, למגע שלך, לפרצוף שלך, הייתי זקוקה לך, כל כך פשוט, כל כך בלתי אפשרי עכשיו.
והוא אמר שימשיך לפקוד את מעוני (החדש) מדי פעם, לא לעיתים קרובות, כפי שהיה נוהג בעבר, מאחר ויש אילוצים, אבל לא היה לי עצוב וחשבתי שזה בסדר גם עם יבוא שוב עוד חודשיים וזה בסדר אפילו אם לא יבוא.
הוא מקסים והוא חבר והוא תמיד בקשר ותמיד שואל ומקשיב ותומך אבל הזמן עשה את שלו והתשוקה שלי אליו כבר לא כשהייתה בעבר. וזה לא שלא הסתערנו זה על זו, זו על זה, וזה לא שלא גמרתי בצרחות מטורפות, וזה לא שלא היה לי נעים, אבל בראש ראיתי אותך, התגעגעתי אליך, שמעתי אותך, כמהתי להרגיש את רעידות הגוף שלך בעת הגמירה שלך, לשמוע את הצחוק המתגלגל שהיה מופיע תמיד אחרי, להיות חלק מהגוף שלך, לצלול עמוק לתוך העיניים המדברות שלך ופשוט להיות...
יודעת עכשיו בדיוק איך זה מרגיש לעשות אהבה מתוך רגש ותשוקה ענקית לעומת איך זה מרגיש כשזה לא שם, וזה עצוב כשזה לא שם וזה לא שלם, לגמרי לא שלם.
שישבת מייגעים של אריזות אינסופיות. עוד ועוד ועוד קרטונים, עוד בדים עם ציורים יורדים מהגלריה, עוד כלים נשטפים וממורקים לפני הכנסתם לקרטונים, עוד מיני חפצים שכבר מזמן עבר זמנם נאגרים בשקיות ענק חזקות במיוחד ונזרקים לפחי האשפה, ומשם ישלחו ליומם האחרון במשרפה. יומיים קשים, יומיים מתישים ואתה מסרב לצאת מהלב שלי.
לא חשבתי שיהיה לי כל כך קשה כשיגמר, לא חשבתי שלמעט כוס ותחת הצלחת לחדור עד כדי כך עמוק פנימה אל הלב, לא חשבתי שאכאב, ובאמת מזמן שכחתי איך מרגיש כאב של פרידה, ועוד אחת מהירה שכזאת, ללא הכנות.
לא נמצאת באתרי הכרות, מאמינה שהדברים יתגלגלו באופן אחר, דרך אתרים אחרים בהם אנשים מתחברים אלי דרך האמנות שלי, דרך מי שאני... בימים האחרונים פנה אלי מישהו שמצא חן בעיני ושוחחנו. בהתכתבות טרום שיחה הוא היה קצר, קצר מדי. אורך הודעה ממוצעת שלו נע בין שתי מילים לארבע מילים, והחלטתי שאם הוא מדבר באופן בו הוא כותב לא יהיה המשך. בשיחה הסתבר שלדבר הוא יודע והשיחה זרמה בכיף. היינו אמורים להיפגש אתמול ושמחתי, ידעתי שיהיה לי טוב לעשות אתנחתה באריזה, אך המפגש לא יצא אל הפועל, הוא לא התקשר לבטל אלא בחר לעשות זאת באמצעות האתר דרכו הכרנו וכתב לי שהוא חש ברע. בבוקר כתב לי שוב, הבהיר שהוא כבר מרגיש טוב יותר והחלטנו להפגש אחר הצהרים. הוא אמור היה להתקשר בשעה מסויימת ומשלא התקשר נכנסתי לאתר ושם בצ'אט שאל אותי על הא ודא ולבסוף זרק לי שישמח להפגש איתי בסוף השבוע. עניתי לו שאני ממש לא יודעת אם זה מה שיקרה. כל כך התאכזבתי, כל כך!!! אנשים כמוהו הם חלק מהסיבות שמונעות ממני כיום לרצות להתקרב בכלל לעולם הדייטים. יודעת ששווה כל כך הרבה, ושמישהו יתקשר איתי כך ויזלזל בי כך! אוף! שילך לאלף עזאזאל!!! מההתחלה לא אהבתי את העובדה שהשאיר לי מספר טלפון במקום לבקש את שלי, שביקש שנפגש באיזור שלו במקום להציע לפחות להפגש באמצע הדרך, בהמשך לא תקשר טלפונית אלא רק באמצעות הודעות, ולבסוף חשב שיטמטם אותי לגמרי, יקבע ויבטל, יקבע ויבטל, ואני הייתי כל כך זקוקה לאיוורור במרתון האריזות הבלתי נגמר הזה ובכלל...
מחר נפגשת עם הונילי הנשוי מהימים ההם, אותו אחד שהיטיב לזיין ולענג אותי וידע לשמור על קשר למרות שלא הזדיינו כבר להערכתי כשנה וחצי, אותו אחד שהכיר לי גם את אשתו, שעודדה אותו למפגשים איתי, מאחר וחשה שלא עומדת בקצב של בעלה, אותו אחד שבא לא מזמן לבקר אותי יחד איתה, בתערוכה שעשיתי, אותו אחד שאם אני מעלה לידו את המושג בדס"מ הוא קופץ כנשוך נחש, אותו אחד שלמד לצבוט לי חזק בפטמות, אותו אחד שיבוא מחר לתקן לי משהו בנשמה, או בכוס או בתחת, אותו אחד שישגל אותי אחרי שבועיים של ריק, אותו אחד שמקווה שיחייך אותי כל כך, אותו אחד...
ואולי אצליח לכאוב פחות...
כבר עשרה ימים שאורזת. כל יום מתרוקנים ארונות, תכולות של מגירות מוצאות עצמן בהררי ערמות בלתי אפשריות מחכות לגזר דינן, ואני בתפקיד הדיין, לא מרחמת, ממיינת מיון שגורם לשקיות ענק להיות מושלכות לפחי האשפה של כל הדיירים בסביבה, בשל חוסר היכולת של פח האשפה שלי לקלוט חומרים של שנים. זורקת ומתנקה, זורקת ונעשית קלה,זורקת והלב מתרחב. לעומת הלב מתכווצים כל יתר האיברים והשרירים בכאב, וחושבת שיהיה זה נס אם לא יתפס לי הגב עד שאעבור, שבוע בדיוק מהיום.
זהו, שבוע מהיום ולא קיים יותר עבורי המושג "דירה שכורה". כן, בגיל 46 זוכה סוף סוף להיכנס לדירה משלי, ולא סתם דירה, דירה חדשה יפייפיה שגם סטודיו בתוכה, מקום בו אוכל לצייר ולקיים חוגי ציור. יש אמנם קץ', עומדת לגור מעל הוריי, שהגו והוציאו לפועל את היוזמה הכל כך נפלאה,אבל מאמינה שנצליח לכבד את גבולות הפרטיות שלהם ושלי ומאמינה שיהיה טוב ואפילו נפלא.
לארוז בית לבד... יש שעות שהן קשות מנשוא, שעות בהן הלב מתכווץ, שעות בהן חשה בחסרון בן זוג שיעזור ויתמוך בכל הפרוייקט הזה. שעות בהן מרגישה שזה למעלה מכוחי, שעות בהן חוששת שמא לא אצליח. עובדת בוקר, עובדת גם אחר הצהרים, שתי משרות, חוזרת בדר"כ בשעות הערב, לא לפני שמונה, במקרה הטוב, ובדר"כ עמוסת שקיות מהסופר, ולהתחיל לארוז אחרי ימים שכאלה זה מרגיש לי מוטרף...
שלושה ילדים יש לי, לא תגידו קטנים. הגדול נושק ל – 20 , האמצעי בן 16 והקטנה אוטוטו בת 13 ובכל זאת אורזת לבד. הקטנה כמעט התעלפה שהתבקשה לארוז את חפציה, ובמשך שעות בשבת יללה כמה קשה לה, כמה היא לא יודעת לבד, כמה היא זקוקה לעזרתי, וכך יצא שלקח לה מספר שעות לארוז קרטון אחד ולחסל כמעט את כל המקרר, מתוך תסכול, תוך כדי אריזה. הבן הגדול, אותו כמעט לא רואה, ולאחרונה אפשר לומר שגם לא מכירה, הודיע שהוא מבלה עם חברים ואין לו זמן, אך לא חשב לומר לי שיתגייס יום אחר למספר שעות כדי להושיט יד, ומאז מילותיו אלו בלעתי עלבוני והפסקתי לתקשר אתו כמעט כליל. היחידי שעוזר, לא באריזה אבל בשפשוף רהיטים וצביעתם מחדש הוא הבן האמצעי וזה פשוט כל כך מבורך.
עוברת דירה עוד שבוע בדיוק והלב מתרחב לו בפנים. מדירה מעופשת ומתפוררת לדירה חדשה מדהימה. לכל ילד חדר, מרפסת גדולה עם דק צמודה לסלון, ולי למעלה יחידה שלמה של פרטיות... אבל – עלייה וקוץ בה – חדר השינה שלי ממוקם בדיוק מעל חדר השינה של הוריי, הווה אומר שחסל סדר אורגזמות רעשניות וחסל סדר דיבורים מלוכלכים בקולי קולות, ו- על הצלפות אין בכלל על מה לדבר, למרות שלאחרונה איך שלא יהיה התמעטו בשל צרכיי המשתנים.... וזה אומר שאולי אזדיין בחדרי הילדים... ועוד מה זה אומר - ימים יגידו....
ומה זה אומר לגבינו? שיתפתי אותך כל כך בתהליך הבנייה, כמהתי להראות לך את חיי החדשים, דמיינתי איך תוך דקה מגיעה אליך, מאחר ואגור עתה כה קרוב אליך, צחקתי איתך על חפוז לאחר העבודה...
וכמו מילות השיר "לא נותר דבר מלבד הגעגוע..." מרגישה. מתגעגעת להסניף לקרבי את הריח שלך, לטעום את הרוק שלך, לזיין את הפנים היפות שלך, ולהרגיש ולהרגיש ולהרגיש... תוהה מי יזיין אותי בתחת כמוך, תוהה מי יזיין אותי בכזו תאווה, תוהה איך זה ירגיש לבלוע רוק אחר, איך זה ירגיש לי בכלל. יודעת כמה קשה לי היום לחוש כימיה, כמה לא פשוט לי עם טעמים וריחות חדשים, כמה קשה היום בכלל עם גברים, כמה ...
בעוד שבוע בדיוק אהיה במקום אחר, בדירה משלי, בעוד שבוע בדיוק אתחיל מחדש, בעוד שבוע חושבת שאוולד מחדש...
מאחלת לי לידה נפלאה, מאחלת לי להשאר אותה אחת מאושרת, מאחלת לי אהבה:-)
צורב לי בפנים, שורף חזק, עושה בי שפטים הכאב הזה
כאב כפי שכאב צריך כנראה להיות, כאב אמיתי.
הוא יפסק
יפסק מהר
יכולה לשלוט
יכולה להחליט
יכולה לבחור.
יודעת שיכול היה לכאוב פחות
לו רק הייתה תקשורת
לו רק לא הייתה התעלמות והאלמות
לו רק היית מדבר איתי
מדבר בזמן
מדבר מהלב
והייתי מבינה
ואפילו מכילה
והייתי מאחלת לך מכל הלב הצלחה
במקום לחשוש שמא קרה לך משהו
במקום לנסות לאתר עקבותייך רק כדי לדעת שאתה בסדר, שאתה חי
והייתי כואבת אבל פחות
ולא היה עלבון בכל הסיפור הזה
כי הרי ידעתי, ידעת, שלא נהייה לעולמים
ואני תוהה...
תשעה ימים של פסק זמן בלתי מתוכנן, ציר זמן שהכיל תמיהות, בהמשך סדקים ולבסוף תובנה פשוטה שגרמה לי להבין שבעצם שום דבר לא השתנה.
יום לפני, sms ממך. "יש לי כמה כללים למחר. אני רוצה אותך לבושה מיוחד, בלי תחתונים, אודם של זונה. שימי לי על השולחן את כל ערכת הסקס שלך (כל מה שיש לך בבית), כולל חגורה, צעיפים וחבל. אסור לך לדבר איתי, רק אם אני פונה אלייך את עונה, את מוכנה לשימושי מהרגע שאני עובר את דלת הכניסה, (יין לפני שאני בא) ברור? כלבה טובה שלי..."
יום אחרי, חיכיתי לך בדיוק כפי שביקשת וזה לא היה קל. שעה לפני שהגעת עוד ישבתי עם נציג מכירות של פלפון, הנחתה של ילדיי, אחרי יום עבודה מייגע, שבסופו נסעתי להשתלמות חובה, ובזמן הנהיגה הביתה עסקתי בחישוב זמנים, כדי לבדוק אם יש סיכוי להפוך ולהיות לך זונה שווה, בדיוק כפי שביקשת, בזמן.
המזל היה שהנציג התנופף 10 דקות לאחר שהגיע, בעזרתנו האדיבה, לאחר שגילינו שבאמתחתו ים של כזבים.
הגעת וחיכתה לך זונה, בגופיית רשת אדומה, כזו החושפת טבור, בחצאית מיני שחורה, בגרבי רשת המסתיימות בירכיים, במגפיים שחורים גבוהים ובחיוך מרוח כסהר אופקי, לאחר שתי כוסות גדושות יין. נכון שהורית לי לא לדבר, אך פלטתי אי אלו מילים, אולי בהשפעת היין, אולי פשוט כי שמחתי לראות אותך, אבל הכי הכי שמחתי, כשבמקום להיות שולט מרוחק וקשוח, תפסת אותי ונישקת, כל כך נישקת, לפני ששימשתי אותך.
בהמשך הייתי לך זונה, לא רעה, חושבת.... פיסקתי, התכופפתי, מצצתי, הוצלפתי. כיסית את עיניי בצעיף, ניסית להחדיר לי ויברטור לא מוכר מהערכה, נתת לי הוראות כאלו ואחרות, אבל הכי נהניתי להיות ללא כיסוי העיניים ולראות. לראות אותך מזיין אותי על כיסא מול המראה, כשאני לגמרי בבגדים של זונה. הרגשתי אחרת, הרגשתי מגרה, והייתי כל כך מגורה.
בהמשך אחרי לא מעט הצלפות ונסיונות להחדיר אלי את הויברטור, התחננתי, "תזיין אותי בבקשה, כמו תמיד"... שום ויברטור בעולם לא ישווה לחדירה טובה אמיתית. זיינת אותי ממושכות ובהמשך גם זיינתי אותך, ושוב הופעמתי מההנאה המטורפת שלי להיות מעליך, לשלוט בך, לינוק לך את הלשון בזמן שמזיינת אותך, להכאיב לך במציצות קשות, לדבר אליך באגרסיביות והחלטיות, להשתמש בך ולאחר מכן כמובן להתחנן לבל תזניח את הגזרה האחורית שלי, שכל כך אוהבת את הביקורים הבוטשים שלך.
בבוקר כשדיברנו על הסשן ואמרת שהרגשת שלא ממש נכנסתי לאווירה, הסברתי לך כמה קשה להשתחרר מכבלי היום יום ולהכנס לסיטיואצייה כל כך אחרת, ובכלל אמרתי לך שאתמול התחוור לי שכבר הרבה פחות מתחברת לכאב הפיזי, הרבה פחות זקוקה להצלפות החגורה ואולי לא ממש תמיד רוצה. התגובה שלך, מוכרחה לומר שהפתיעה אותי, אמרת בתוקף שעכשיו, אחרי שחשפתי אותך לכל זה, אתה לא ממש מוכן לוותר על כל זה, ואתה יודע מה? אהבתי. כשיודעת שמדליק אותך בטרוף להצליף בי יכולה להנות יותר מההצלפות, יכולה לרצות לכאוב עבורך, יכולה, כן, לגמרי יכולה, ובכל זאת יודעת שאיתך לא רוצה להיות מוגדרת, רוצה לזרום ולזרום ולזרום, פעם למטה, פעם למעלה, פעם שאתה חופר בי עם הלשון עמוק בגזרה האחורית ופעם כשאתה מזיין לי את הגרון, פעם שאתה מושיב אותי על הפרצוף שלך כשאני בוטשת אותך עד חנק ופעם שאתה מספינק אותי בעוצמות מוטרפות, פעם ועוד פעם ועוד פעם ומה שנותר זה לרצות עוד ועוד ועוד ועוד ממך...
אז מסתבר שאני לא חסינה כמו אותה תבנית, שכשמכניסים אותה לתנור שחומם מראש לחום של 200 מעלות צלזיוס , לשעה או שעתיים, היא לא משנה צורה, לא מצקצקת, לא מפצפצת, בוודאי שלא נסדקת, לא אני לא חסינה עד כדי כך, למרות שחשבתי.
יש בי עדיין רגשות, יש בי עדיין רגישות, והדברים לא יכולים לעבור על ידי סתם כך, לפחות לא אלו שנוגעים בי ומרגשים אותי.
לא חסינה כשלא מסבירים לי. לא חסינה כשלא מדברים אלי, כשלא מדברים איתי, לא חסינה כשלפתע פתאום משתנה התמונה ללא כל תקשורת, ללא כל שיחה.
לא, מצטערת אבל לא חסינה, ולמרות הכאב אולי עדיף שכך...