לפני 15 שנים. 4 בינואר 2009 בשעה 20:20
ואמרתי לך שהייתי רוצה לכתוב על זה פוסט
ואמרת "תכתבי, אני מרשה לך לכתוב"
ואמרתי שעד היום, למרות יצר הכתיבה הכל כך חזק שבי, בחרתי תמיד לכתוב על הדברים היפים, על החוויות, העוצמה, השייכות, על אהבתי אליך, ואף פעם לא על הדברים הקשים באמת, של ביני לבינך, כי לעולם לא ארצה לפגוע בך, ובטח לא אסכן את הקשר בינינו בשל פוסט, ולא משנה כמה הדברים בקרבי בוערים.
ואמרת "תכתבי על הכל, את כל האמת, מה היה, מה חשת, בלי זיופים, בלי לייפות".
ואמרתי שאני באמת זקוקה לכך ויודעת כמה חשובים הדברים וכמה חבל יהיה לפספס מהויות.
וישבתי לכתוב...
זאת אמורה היתה להיות המסיבה הכי טובה בעיר, כזו שאסור להחמיץ. אמנם אחרונה, שלישית במספר, אבל – מסיבה פרטית.
הראשונה היתה בערב הסילבסטר, מסיבה של ונילים, עם המון אוכל נפלא, חיוכים ובדיחות, אך היה קצת יבש בגרון ולא בגלל מחסור בשתייה. השנייה התקיימה יום למחרת בספייס, והיה שם מגניב ושמח, והיו סשנים פומביים ובכלל, ולא היה יבש בגרון, והשלישית התקיימה אתמול בבית אדוני, אהוב ליבי, והסתיימה בסימן של משבר, ולמרות שאמרת לי בבוקר אהוב יקר שאני השפחה הכי יפה, יודעת שהיום אני השפחה הכי נפוחה, נפוחה כל כך מדמעות.
בלילה זלגו עיני דמעות ועוד דמעות ועוד, שיטפון של דמעות היה שם, ובגרוני הבשיל גוש ענק של ליחה.
דמעות מעורבות ברוק, בזיעה, במיצי גופי וגופך, הדביקו את ריסיי והכתימו שתי ארובות עיניי בעננים שחורים ודביקים של איפור. ובכיתי ולא יכולתי להפסיק לבכות.
לא אהבתי אתמול בדס"מ, לא ככה רציתי להיות שם, ותוך כדי כך שאלתי את עצמי אין ספור שאלות כמו: למה אני כאן בכלל? מה בבדס"מ יכול בכלל לעשות טוב? האם אני רוצה להמשיך במהות הבדס"מית? ועוד...
היה אתמול סשן קשה של שעות ודקות ארוכות.
הצלפות החגורה לא פסקו והיו לי קשות מנשוא, הספנקים היו לא פחות עוצמתיים, והייתי לחוצה איימים עוד לפני שהתחת שלי נפתח כדי לקלוט את הפלאג.
את הנרות ההיסטריה שלי הצליחה לכבות מייד אחרי מספר טפטופים, אך את ההשפלה המנטלית לא הצלחתי למגר והיא חדרה למוחי שהתנגד, השתולל, וניסה לבעוט אותה החוצה, כשראה שאינו מסוגל יותר להכיל. והתפתלתי מכאב בנשמה, ורציתי לא להיות שם, ורק גופי תפקד. והמשכתי לזחול ולמלא פקודות חדשות ונשמתי שלי זחלה איתי אדוני:)
ולא אהבתי את הכינויים שהדבקת לי, וכבר לא רציתי להיות הכלבה, וכבר לא רציתי להיות זונה ושפחה, ולא הבנתי למה הסוף לא מגיע, וכשגמרת להשפיל אותי עד כלות והבנתי שאתה עומד לעשות לי פיסטינג, ליבי לא ריקד משמחה כמו תמיד, הייתי מכווצת ופחדתי שיכאב עוד יותר, אך למרבה הפלא הצלחת לעשות לי פיסטינג עמוק מתמיד, הגמרת אותי באורגזמה חזקה, ומייד אחר כך התחלת בפיסטינג שני והבאת אותי לגמירה נוספת, דבר שהוא נדיר אצל הכלבה שלך אדוני, שיודעת לגמור בדר"כ פעם אחת בעוצמות מוטרפות ואח"כ זקוקה למנוחה.
וכשנגמר אספתי את איבריי והלכתי להתקלח ולהתנקות.
וכשחזרתי למיטה חיבקת אותי ונרדמת מייד, ואני הסתגרתי בכעסי, תפסתי מרחק וניסיתי לברוח ולא להרגיש, ורציתי לישון, לישון ולישון.
ובבוקר כשהתעוררת ואמרת "בוקר טוב כלבה שלי" לא אהבתי. לא רציתי להיות כלבה, לא רציתי להיות רכוש, לא רציתי... ואמרת לי שאתה יודע שאתמול היה לי קשה מאוד, ואמרת לי שאתה אוהב אותי כל כך, ואני לא אמרתי כלום. ושאלת שאלות כמו: "של מי את כלבה"? ו- "כמה את מרגישה שייכת?" ו- "מה תעשי בשבילי כלבה?" ועוד... ואני עניתי לך כרובוט את התשובות המצופות, בדיבור מכני ללא הטעמה ורגש.
ואז אמרת שאתה רוצה להשתמש בי שוב בשפחה שלך, ופתחתי עבורך את הכוס הכי חזק שיכולתי, וליקקתי אותך עם הלשון, ליקוקים גדולים מלאי רוק, בדיוק כמו שכלבה טובה יודעת, ורכבת מעלי והייתי לך הסוסה, וזיינת אותי חזק, וגמרת, והעיניים שלי חזרו שוב לבכות, אך הפעם זלגו להן בשקט, מבלי להחריד את דממת בוקר יום השבת.
ושוב אמרת כמה שאתה אוהב את הכלבה שלך, ושוב שאלת כמה אני כלבה שלך, ואני המשכתי במשחק: עניתי לך על השאלות ובחרתי לשתוק ולא לדבר מהויות.
ובשתיקתי הענשתי אותך אדוני. אני הכלבה שתמיד מוציאה ומדברת, שנושמת אותך בוקר, צהרים וערב, שמשתפת אותך בכל הפרטים, שחולקת איתך בכל המכאובים, בחרתי בזכות השתיקה.
ודיברת שוב על הסשן שהיה בלילה, ואמרת שאתה יודע שהיה לי קשה, והסברת שחשוב היה לך שאעבור את כל זה, ואמרת שוב כמה שאתה אוהב, ושתקתי. וכששתיקתי רעמה אמרת "עכשיו תוציאי הכל כלבה", ולקחתי נשימה ארוכה והוצאתי הכל, ודיברתי ללא הפסקות ושוב ירד מעיני גשם חזק תוך כדי, וניסיתי להעביר לך תחושות, מהויות, רגשות ומחשבות. והסברתי לך עד כמה היה לי קשה, והסברתי לך עד כמה היה לי רע, והסברתי לך שאני חשה במשבר מבחינת המהות הבדס"מית, ואמרתי לך שלדעתי לבדס"מ יכולים להיות מליון גוונים, ואני צריכה ללכת על אלו שמתאימים לי. ואולי אם המינונים יהיו אחרים יהיה לי קל יותר, ואולי ישנם דברים אותם לא אוכל להכיל לעולם. וסיפרתי לך שהרגשתי את המהות הבדס"מית הכי חזקה בארבעת הימים בהם היינו אי שם ביחד אדון ושפחה. וזיינת אותי, וסישנת אותי, וראינו סרטים כשאני צמודה לרגלך, וישנתי עם הקולר, ואכלתי על הרצפה, והייתי כלבה מרצה, כלבה מרוצה.
והקשבת לי, והבנת, והסברת שידעת שיהיה לי קשה דווקא משום שאני בחיים כל כך עצמאית ומתמודדת, ואמרת שאתה מעריך אותי כל כך על היכולות הללו, ואמרת שהשילוב הזה של אינטילגנציה עם עצמאות גורם לכך שקשה לי כל כך להכיל גם שליטה מנטלית, ואמרת שאתה אוהב אותי כפי שלא אהבת כל שנותיך, ואמרת שהמהות היא קודם כל היחסים בינינו ואח"כ הבדס"מ, וחייכת אותי וגם גרמת לי לבכות, ואמרתי לך שאף פעם לא אהבתי כך מעולם, ואמרת לי בוקר טוב, כשאתה נוקב בשמי ולא אומר שפחה, ואמרתי לך "ככה טוב", והייתי לך רק אהובה, ואחרי זמן קצר של עוד מליון מילים וחיבוקים, ואחרי שצחקנו על שפחות וכלבות והצעתי לקנות לך תוכית מדברת, שתוכל לחזור על דבריך בדייקנות ובצייתנות, ובנוסף גם בובה מתנפחת, שעושה הכל מבלי לדבר ולשאול שאלות, ציווית עלי לפתוח את הכוס הכי חזק, לצבוט לעצמי חזק את הפטמות, ושוב עשית לי פיסטינג שלעולם לא אשכח, והייתי שוב הכלבה שלך עד הסוף, ורציתי להישאר שם עד ארבע, עם קולר, צמודה לרגל שלך כל היום, והיה לי טוב. וכשאמרת לי שוב בוקר טוב ונקבת בשמי בכוונה, אמרתי לך שלא רוצה כך, ואמרת לי "בוקר טוב שפחה" והייתי מאושרת.
וכשסיימתי להתקלח ולהתלבש והגעתי למטבח, חיכתה לי ארוחת בוקר מפוארת, וצחקתי אליך כל כך, ואתה רק אמרת "אל תחשבי שזה בגלל מה שקרה הלילה", ועניתי לך "בטח שלא בגלל מה שקרה מאסטר, מה פתאום... אין שום קשר..."
ואהבתי אותך כל כך חזק ואוהבת כל כך אוהבת, ויודעת שביחד נמשיך ללמוד מהויות, ויודעת גם בדס"מ נקי, והכי יודעת אותך אדוני שלי אהוב ליבי.
מודה על כל דקה, שעה ויום של ביחד:)
ועכשיו כשגומרת לכתוב את הפוסט שוב עיני מטפטפות כקלחת.
מתרגשת אותך איש יקר שלי
אוהבת אותך עד כלות
עד כלות הנשמה:)
