ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

שקיפויות

כותבת שקיפויות
מביאה את הדברים כמות שהם
חושפני, כן, עם האמת הסובייקטיבית שלי
כותבת אותי על המיניות שבי, הבדס"מ שאוהבת ולעיתים ממש לא, על החיים שלי עצמם, על כאב ועונג, על עוצמות ומשברים,
פשוט כותבת אותי כפי שאני...
לפני 15 שנים. 29 בדצמבר 2008 בשעה 11:26

בוקר
מוקדם מידי
השארתי את האוטו במוסך
יושבת בקניון מפוהק שרק מתחיל להתעורר
חנויות סגורות ומוכרים שהגיעו לא מכבר מעירים מיני בגדים משלוותם,
מזיזים, ממששים, מותחים, מיישרים, מקפלים,
מעירים בובות, נוגעים, מפשיטים, מלבישים מחדש, מתייגים בתגי "סוף עונה"
בוקר
מוקדם
יושבת ושותה קפה הפוך עם ארומה עדינה משובחת, כותבת, ברקע מתנגן לו עמיר בן עיון, שיודע לפרוט על מיתריי, מחכה שההתעוררות תהייה מושלמת, ובינתיים חושבת עליו, חושבת עלי, כותבת.
לא פשוט לי לכתוב על כך, חשה כי בעצם הכתיבה מתחיל התהליך לרקום עור וגידים,
כן, יודעת שיקרה, יודעת שנחווה ובקרוב מאוד – אבל שלמה, מאוד שלמה, הסכמתי ורוצה.
רוצה לאפשר לאדון שלי לחוות
רוצה לתת לפנטזיות לקרות
והלו הוא את הפנטזיות שלי מגשים
ובעצם לא יכולה לבקש יותר דבר והרי נגעתי בשמיים
נשבעת שאם יש שם אלוהים החזקתי לו ידיים
שלמה היום
מאושרת
נימיי שלי חברו זה מכבר לנימיו
היום אני צלע מצלעותיו
ויודעת שרק מתי מעט זוכים לחוות אהבה שלמה שכזאת והתעלות נפש שגורמת לרטט מתמיד בנשמה.

לא פשוט היה לי
ואולי יהיה עוד הרבה פחות פשוט
ואולי יהיה קשה
אבל יודעת שחשוב לי
יודעת ששווה.
קנאית באופיי וחשה שרף הקנאה הוא כעשן המיתמר ממני מעלה
אבל יודעת ששם בגבהים רק טוב.
היום, כשעטופה באהבתו של אדוני כמו בסשן של עטיפה והידוק בניילון נצמד,
היום, כשיודעת שאני עבורו המהות
ושלא יוותר עלי בקלות
ושלא יוותר עלי בכלל
היום, כשיודעת שאני הכלבה הבלעדית, הרכוש הבלעדי,
היום בשלה ללכת על זה.
היום מכריזה בפרהסייה ובלי בדל של בושה-
מחפשת נשלטת ראוייה שתשתתף עמנו האדון והכלבה בחוויה מפעימה ואולי גם בחוויות מפעימות.
שפחות וסאביות, שרוצות להתנסות וחשות שלמות עם עצמן בחוויה מסוג שכזה, מוזמנות ליצור קשר עם האדון שלי MasterKey ועם המתאימה לנו נמשיך הלאה.

בית הקפה מתחיל להתמלא
שקשוק מפתחות הפותחים מנעולים
מירוק אחרון של חלונות ראווה
קניון מתעורר מתנומתו השלווה
גם אני חשה כבר יותר עירנית
ויותר מכל חשה כל כך בטוחה
יודעת את אדוני,
יודעת את אהבתו
יודעת אותי ומרגישה.

בוקר טוב אדוני,
בוקר טוב אנשים טובים
בוקר אור עולם נפלא!

לפני 15 שנים. 27 בדצמבר 2008 בשעה 9:36

תוהה, איך אפשר להעביר במילים תחושות כל כך עמוקות, רגעים, דקות, שעות וימים כל כך מרגשים.
יודעת שהמילים לא יספיקו, יודעת שהמשפטים לא יכילו, יודעת שאת העוצמה בתדריה הבלתי נתפסים, רק אני והאדון שלי יודעים, יודעת גם בגוף ובנפש שנשמותינו באמת משורגות זו בזו, ויודעת שהמקום הזה שבו אני נמצאת כיום הוא המקום בו נפשי באמת מזדככת עם גופי, עם הוויתי, עם עולמי שמשמעות אחרת גלומה בו.
אף פעם בחיי לא הרגשתי כך, אף פעם בחיי לא דרכה כף רגלי במקום הזה לפני כן, אף פעם בחיי לא יכולתי אפילו לרפרף בכנפי הדמיון ולחשוב שיכול להתקיים דבר שכזה. היום יודעת שזה הסאבספייס האמיתי ויודעת שמילים, חזקות ככל שיהיו, לא יוכלו לתאר אותו.
חזרנו אתמול אחרי ארבעה ימים של ביחד, מאחד המקומות היפים ביותר הקיימים בארצנו הקטנטונת.
ארבעה ימים נשמנו זה את זו, זו את זה, וכשחזרנו ונותר לנו עוד מעט זמן של אינטימיות ביחד, השתמש בי שוב אדוני וידעתי שאני אחד האנשים היותר מאושרים עלי אדמות.
ארבעה ימים של אילוף בלתי פוסק, של להיות כלבה שלו בנשמה ובגוף, של לרצות להיות שם כל הזמן- תמיד לרגליו, תמיד מוכנה לשרת, תמיד רטובה עבורו, תמיד מוכנה ללקק, ולדעת שאני עבורו הכלבה, השפחה והזונה הכי אהובה בעולם.
לישון חבוקה בזרועותיו כל הלילה ולומר לו בוקר טוב בעזרת לשוני המלקקת את כפות רגליו. להקשיב לו קשב רב ולא להתבלבל בין הסימנים השונים, שלעיתים תוך כדי מצב של סשן, עשויים להיות נורא מבלבלים. להיות כל כך כלבה, לחוש ולרצות, ולדעת שלעולם לא הייתה לי אהבה בעוצמה אמיתית שכזאת. כך, ארבעה ימים תמימים של שכרון חושים, ארבעה ימים בהם חברתי עד הסוף לבדס"ם ויודעת שעבורי היום בדס"ם עם האדון שלי זו דרך חיים.
אף פעם לא תארתי לעצמי שאפשר להתחבר כל כך, אף פעם לא חשבתי שנכון לי כל כך, לא ידעתי שאפשר להרגיש שייכות אמיתית, לא הבנתי את המשמעות האמיתית של להיות שפחה, להיות רכוש, להיות זונה, להיות הכלבה שלו בגוף והרבה יותר מכך בנשמה.
שלשלום אכלתי את ארוחת הבוקר שלי על הברכיים, כשאדוני מאכיל אותי מכף ידו.
כשהורדתי בפקודה על ארבע והבנתי שזה מה שעולה כנראה במוחו, התעורר בי כעס עצום. היתה בי התנגדות נחרצת לעצם הרעיון. הרגשתי כל כך מושפלת, כל כך נעלבת. לא תארתי לעצמי שאחרי שטרחתי והכנתי לנו ארוחה מושקעת נהדרת, אצטרך לאכול אותה ככלבה אמיתית. הרגשתי שהוא לא בסדר האדון שלי, הרגשתי שהוא מגזים, כעסתי על כך שהוא הולך לקלקל לי את הארוחה וברגע הראשון החלטתי שלא אכניס אל פי דבר – אעשה פשוט שביתה - כלבה אמיתית, הכל טוב ויפה, אבל כאילו דהא:(
הוא קרא מייד את התחושות שלי, קלט את העלבון הצורב ובכל זאת המשיך ושניות אחר כך ישבתי על הברכיים, כשהוא מאכיל אותי, ללא סכו"ם, כך מכף ידו, ואני כל כך מחוייכת, כל כך כלבה, כל כך נהנית:)
אחר כך, כמו תמיד, שוחחנו על הסיטיואציה וחשתי התעלות רוחנית נפלאה שכזו... כן, היום אני כלבה אמיתית של האדון שלי ומתחדדת בי כל הזמן התחושה שאני באמת יכולה הכל עבורו ולא רק יכולה אלא רוצה, כל כך רוצה!
בלילה האחרון יצאנו להופעה של זמר פופ ולהקתו שהתקיימה כנראה בסוף העולם שמאלה, באחר המקומות שהנוף והפסטורלייה שבו פשוט נדירים.
הגענו, האדון והכלבה. מקום ונילי לחלוטין. הזמר וחברי הלהקה אוכלים. שני שולחנות פרט לשולחן שלנו בלבד מאויישים. האדון מתיישב, הכלבה מתיישבת מתחילה ללטף, לגעת, להתחרמן. מזמינים וודקות והכלבה מרגישה את יצר האקסהביזיוניזם המפעם בה חזק מאוד והיא מתיישבת על האדון שלה, כשפניה וגופה כלפיו. הם מתנשקים, מתלקקים, מתלטפים. ההופעה טרם החלה, אבל ההופעה שלהם החלה כבר מזמן והיא יודעת שכולם מסתכלים באהבה שלהם, בהערצה של הכלבה כלפיו והם ממשיכים.
בשלב כלשהו מגיעים עוד מעט אנשים, מתיישבים, הזמר ולהקתו עולים על הבמה ובטרם מתחיל השיר, היא כבר רוקדת ומענטזת עבורו, מנענעת ישבנה ומגרה אותו, הוא מצטרף והם רוקדים כאילו הם לבד שם, ללא מעצורים, רוקדים, נוגעים, חודרים במבטיהם זה אל זו, זו אל זה והלילה שלהם.
הזמר מבסוט, עשו לו את הערב, והוא מדבר על הזוג המאוהב והמופלא, והוא מקדיש להם שיר ועוד אחד ועוד. והכלבה שותה וודקה ועוד אחת ועוד אחת ועוד, והיא מתכופפת לרגלי אדונה והיא רוצה להתיישב למרגלותיו, אך האדון מקים אותה ומסביר לה את החוקים ומאחר והיא ממשיכה לעשות טיזינג, הוא מבטיח לה עונש כבד, אך היא אומרת לו שהעונש שווה יהיה את עוצמת החוויה.
היא מרגישה שהיא בסרט ואין לה שום בעייה והיא באקסטזה אמיתית והם רוקדים האדון והכלבה.
בהמשך לאחר שנסע לאט כדי שמעייה לא יתהפכו, היא מורדת לשטיח ואחר כך למיטה, היא מפושקת, נקשרת, מוצלפת, מטופטפת שעווה והאורגזמה שבאה לבסוף היתה כנראה החזקה מכולן והיא שואגת את זעקותיה ולא מפסיקה והאדון שלה יודע שזו היתה הפעם החזקה מכולם – למרות שבאורגזמה שחוותה יום קודם הפתיעה את אדונה ואת עצמה בכך שהשפריצה והרי לא השפריצה קודם מעולם ולא ידעה שיש לה את זה.
כלבה.
אמיתית.
שווה
שייכת
רכוש
שלו
יודעת שלא יגמר לעולם:)

לפני 15 שנים. 23 בדצמבר 2008 בשעה 4:55

לפני 15 שנים. 23 בדצמבר 2008 בשעה 4:53

טוטאליות – מילה שפעם הפחידה אותי
אחת שנראתה לי כל כך מאיימת ולא נכונה
ובאופן כללי טוטאליות בכל רובד בחיים באמת טמונה בה סכנה
אבל
חשה טוטאליות
מן הסוג שמעלה אותי מעלה לפסגות אושר שנגלות לעיני זו הפעם הראשונה
פסגות לבנות עוצרות נשימה
ויודעת שבטוטאליות הזו אין סכנה
ויודעת שבשל היותה יוצאת מהכלל אזי היא מאששת אותו
לא, אין בה סכנה בטוטאליות שתפסה אט אט את גופי, את ליבי, התמקמה ומצאה לה משכן קבע

להיות כלבה שלו עד הסוף
להיות צמודה לרגלו
לדעת שהכל אני יכולה עבורו
לדעת אותו
להכיל אותו
לדעת שנועדתי כלי שרת שלו
לדעת שמפתחות גופי ונפשי תמיד בחזקתו
לדעת שאהבתו אלי בלתי נתפסת
לדעת שתמיד יגן עלי, ישמור, יאהב

כן אדוני,
טוטאלית לגמרי כלפך
בכל זמן בכל מצב בכל מקום

אוהבת עד כלות 😄

לפני 15 שנים. 21 בדצמבר 2008 בשעה 7:20

מילאתי דפים במילים ותאורים, ניסיתי להעביר את עוצמת הרגשות והתחושות, כתבתי פוסטים בהם ניסיתי בכל מאודי להספיג את אותם אלו, צעקתי את אהבתי אל אדוני, צעקתי את עוצמת הרגשות, את החיבור ההולך ומתהדק על צווארי, כאותו חבל המתהדק על ידי התליין, אך סופו אינו מר, סופו גם לא הגיע, סופו גם לא יגיע – תמיד אפשר יהיה למתוח את אותו החבל ולהדק עוד קצת, תמיד אפשר יהיה לצלול לתהומות השייכות,הנתינה, האמפטייה והתאווה, והחבל שבידי אדוני ימשיך להימתח ולהימתח, כמו גם הגבולות שדומה שפעם היה להם זכר.
כתבתי פוסטים רבים על כל אותם אלו, אך לא שיתפתי עד כה בדברים שחשבתי שיפה היתה להם השתיקה באותה עת.
היום יכולה כבר לכתוב, היום מרגישה כבר אחרת:)
לא עוד אותה תחושת החמצה, לא עוד אותה כמיהה בלתי מושגת.
אדוני שלי מימש לי תחילתה של פנטזיה ויודעת שהיום אנחנו בשלים ללכת גם הלאה.
נזכרת איך לפני כשלוש שנים, עת ביקרתי בדנג'ן, הזדעזתי לראות שיפחה נותנת את גופה לפני ערב של גברים. מאז עברתי לא מעט תהליכים, מאז גם התחדדו בי תחושות השפחה שבי, מזה חודשים רבים שאני משוייכת, מזה חודשים רבים שאני חיה בדס"מ כחוויה מזככת, ובתקופה האחרונה הולכת הלאה וחשה את הזונה שבי זועקת לפומביות.
כן, פומביות רציתי ו – ביום שישי קיבלתי.
בפעמים האחרונות בהם ביקרנו בנו לימייט ובספייס קשה היה לתאר את תחושת ההחמצה שחשתי – תחושה שהיה בה כאב בלתי מוסבר, כמיהה מוטרפת שלא באה על מימושה – וכמו שאומרים – הכלבה, במקרה זה אני, נותרה עם הלשון בחוץ.
אדוני הסביר לי שהדברים יבואו כשיתאים לו והבנתי בצער שאין מה ללחוץ.
שוב הוכח כי הסבלנות משתלמת – קיבלתי שלב ראשון בהגשמת הפנטזייה וחשתי כמרחפת.
בשישי בנו לימיט זה קרה.
ראשית ענד לי אדוני את הקולר העבות מהעור, אותו קולר שבדר"כ בעת סשן הוא מתחבר עם מספר רצועות לחגורה יפייפיה המוצמדת לי מתחת לחזה ונקשרת ברצועות סביב. לקולר הצמיד את רצועת הכלבה ובמשך כל הערב הלכתי עם חיוך כל כך רחב ופתוח, כן, הלכתי גאה, גאה להציג את עצמי ככלבה של אדוני, כרכוש שלו, כשפחתו האוהבת. בהמשך הערב הגיע 009 עם מזוודת הציוד שלו, דבר שהיווה קטליזטור למימוש והוצאת הדברים מהכוח לפועל.
נקשרתי לצלב, חצאית המיני הורמה אל על, פוסקתי, חבל הועבר וחיכך את שפתי הכוס שלי ואת חור הישבן,ואחת לכמה דקות נמשך בעוצמה כלפי מעלה, והוצלפתי, כל כך הוצלפתי:)
009 בעת שקשר אותי היה מתחשב ולחש לי שברגע שאני רוצה להפסיק אגיד לו, והסצנה התחילה.
הוצלפתי על ידיו ובעיקר על ידי אדוני האהוב, כשבין סדרת הצלפות אחת לשנייה,אדוני משחיל לשונו אל פי ועוזר לי להמשיך הלאה. הרגשתי כל כך נאהבת, כל כך שווה, כל כך שייכת:)
ההצלפות לא היו קלות לי, אך רציתי להמשיך ולהמשיך ולהמשיך. ראיתי את הגבר שישב כה קרוב והתבונן, שמעתי מאדוני שלא מעט אנשים מסתכלים בנו, לא ידעתי כמה זמן אוכל להמשיך הלאה, אך ידעתי שאני רוצה עוד ועוד ועוד...
במהלך הסשן צפה בנו גם זוג נפלא מיוחד במינו של אדון ושפחה, ובהמשך באה אותה אחת יקרה, נצמדה אלי, חיבקה, ליטפה, הבינה, הכילה ואף שאלה אם אני רוצה שתישאר לידי – כל כך ריגשה אותי זו היקרה:)
הפסקתי את הסשן רק כשלא יכולתי לשלוט יותר בדמעות וכנראה שלא יכולתי גם להמשיך ולספוג ומעוצמת החוויה וההתרגשות החל גופי גם לרעוד ולרעוד.
אדוני ליווה אותי לשרותים ואני דומה שריחפתי בין שמיים לארץ. מחד רעדתי מקור רעידות מוטרפות ומאידך הייתי חרמנית ורטובה, למרות שאדוני החליט לא להגמיר אותי במקום, אלא לקחת את הכלבה הביתה ושם להמשיך ולסשן כמו שרצה.
באותו לילה הוסרו עוד מחסומים והכלבה שמשעוות הנרות תמיד פחדה כוסתה לא בטפטופים, כי אם ביציקות שנשפכו עליה כך אפילו ללא שצעקה. עסוקה היתה הכלבה בכאב הפלאג שחדר את ישבנה, ואדונה ניצל זאת כדי לחגוג טרום חג חנוכה.
נזכרת עכשיו שרציתי להיות מסומנת ולמרות סשנים של הצלפות חגורה וספנקים קשים סירב גופי לקבל עליו סימנים.

עכשיו אני מסומנת, כל כך מסומנת, ובמקומות שאינם אסטרטגים מספיק, דבר שעשוי לגרום לתהיות ובעיות, וכבר אתמול בעת רכנתי להוציא דבר מה מהמקרר, קלט בני את הצבעים הכחולים סגולים, נבהל ושאל אותי בתדהמה מה קרה. משכתי מייד את הסריג שלבשתי, ע"מ שיכסה את שנגלה, אלא שבני רץ לקרוא לבן הגדול שיבוא לראות את גודל הזוועה. לטובת העניין חשפתי חלק קטנטן והסברתי שנחבטתי מדלת המכונית שהייתה פתוחה. ספקות הועלו מצד שניהם, אך לאחר שהבטחתי להם שממש לא כואב לי, ירדו מן העניין. עכשיו חייבת לשים לב ולהיזהר גם בעבודה ובעצם בכל מקום בו אני מצוייה. ובכל זאת – רציתי להיות מסומנת, לאחר שגופי שיודע רק בדס"מ, מסרב להיות מסומן, והפעם לנוכח שוט הזנבות שלא הכיר, עוצמת החבטות והמיקום בגופי – נכנע וסומן שוב סוף סוף .
מסיימת לכתוב עכשיו את הפוסט כשבעיני דמעות של אושר – כבר אמרתי לך אתמול אהוב שלי, אדון שלי, שאני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיך – אתה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים:) מעולם לא אהבתי כך! מעולם לא חשתי כך!


* תודה מיוחדת ל009 על האמפטייה והמקצועיות:)

לפני 15 שנים. 11 בדצמבר 2008 בשעה 12:25

ואחרי נסיעת בוקר ברכבת, ועצירה חפוזה כדי להספיק לקנות משהו שאפשר יהיה להכניס לפה
בעבודה (מזון:!), סוחטת את דוושת הדלק, להגיע בזמן משתדלת, וחשה את שלפוחית השתן לוחצת,
כל כך לוחצת.
אומדת את הזמן הנותר, ויודעת שלא אוכל להספיק להכנס לשרותים, מאחר וסידורים חשובים ועניינים
שעל הפרק אינם מאפשרים, ואז כשהלחץ גובר, חשה גאות בגלי החרמנות המציפה אותי, ובין אדוות הגלים שומעת את קולך מדבר אלי : "תמיד תהיי צמודה לרגל שלי כלבה, תמיד תצייתי לי ויהי מה,
גם כשאנחנו לבד, גם כשאנחנו עם אנשים נוספים, תמיד תסתכלי אלי מהמקום שלך, תמיד מלמטה למעלה, תמיד תהיי צמודה לרגל של האדון שלך, תלכי על ארבע עם קולר וחגורה, ככה אני רוצה אותך כלבה, תמיד אעשה בך כל מה שאני רוצה ואת תמיד תצייתי".
נוהגת וחשה ברטיבות שמקורה אינו בשלפוחית, חושבת כמה חבל שאני בדרך לעבודה וכמה זקוקה להרגיש אותך בסביבה אינטימית ובטוחה. כל כך לא פשוט כשצריכים לוותר על סשן בשל הילדים שלי או שלך.
כן, תמיד נהנית, גם אם צריכה לגמור בשקט, וגם אם השקט לא יסבול את קולות החגורה החותכת באוויר ובבשר שתחתה.
כן, תמיד נהנית לשכב איתך ולהיות למרגלותיך, תמיד מאושרת גם רק לישון איתך, ונזכרת עכשיו איך אתמול לאחר שהיינו צריכים להתחשב ביורשות העצר, רצית שאשן בין רגליך –
רעיון נפלא חשבתי, אלא שחוליות הגב התחתון שלי חשבו אחרת, העומס עליהן העיק, ולכן שינית הוראה וציווית עלי לישון כשאני חובקת אחת מרגליך.
לא זוכרת באיזה שלב הורית לי למשוך את גופי מעלה ולישון חבוקה בזרועותיך, לא זוכרת גם באיזה שלב בדיוק התחלת לגרות אותי, את הפטמות, את הדגדגן, את הכוס, לגרות במגע, לגרות במילים...
רק יודעת שמילותיך מהדהדות בראשי ולא נותנות לי מנוח, והזונה שלך אדוני – אין לה את הכוח למרוח את הזמן עד הערב בו תוכל סוף סוף לגנוח, ואולי לנפנף את הילדים ואז תוכל גם בסירנה לצרוח...

לפני 15 שנים. 8 בדצמבר 2008 בשעה 12:33

"אתה יודע מה אני נורא רוצה?"

"מה את נורא רוצה שפחה שלי?"

"רוצה שתסמן אותי"
"רוצה צבעי כחול סגול על הישבן"
"רוצה את ערבוב הגוונים"
"רוצה סימנים של חגורה"
"רוצה לכאוב כשמתיישבת"
"רוצה כל כך להיות מסומנת"

"את רוצה להרגיש שייכת"
"עוד יותר שייכת"

"אני מרגישה שייכת, זה לא זה, לא ממש יודעת להסביר, רק יודעת שרוצה להיות מסומנת"

"גם אני רוצה אותך מסומנת, אבל קחי בחשבון שיכאב לך יותר"

"יודעת.."
"רוצה:)"

נזכרת,פעם זה היה כך כך קל
פעם הייתי אפילו נבהלת
פעם היה לוקח לפחות שבוע עד שהישבן היה חוזר לצבעיו הטבעיים
פעם, כדי להעלים את שטפי הדם קניתי משחה מיוחדת
פעם אחרי סשן, שבוע ימים עוד הייתי מרגישה
פעם זה יכול היה להפריע לי להמשיך לחגוג...

פעם...

היום הגוף שלי הסתגל, התרגל ואינו מוכן להראות כל סממן
והכי הרבה שיקרה זה אדמומיות מה ושטפי דם שמחט קוטרם
היום הגוף שלי יודע רק בדס"מ

קמתי בבוקר, לאחר שבלילה היה סשן כואב במיוחד.
בחלק מההצלפות צרחתי ממש חזק
סביבי אין מי יודע מה שכנים קרובים,
אך אצלך החלונות תמיד סגורים – לא לוקח סיכונים.
קמתי בבוקר וחשבתי – חלום
גופי נותר כתמול שלשום
ומה שנותר הוא לחכות לסשן הבא
ולא להסתמך על החגורה

רוצה להיות מסומנת:)

לפני 15 שנים. 6 בדצמבר 2008 בשעה 20:58

פרקי חיים
לומדת
עשורים חולפים משתנים
יושבת ברכבת
כותבת

דחוק כאן הכל מסביב
חיילים במדים
רואה אותי כחיילת
קיטבגים כבדים
רובים
אנשים מכל מין, גיל וצבע
דתיים עם כיפות
דתיים עם שטריימלים
יהודים
ערבים
צלצולי טלפונים של זמנים חדשים
אנשים מדברים, מרכלים
יושבת
לצידי מזוודת טרול
על ברכיי תיק קטן יותר ועליו שקית עם עבודות
מעל הערימה הזו - כותבת

שבת
ערב
שמונה ורבע
רכבת לצפון
חוזרת מאהוב ליבי שנותר מאחור
מחר נתראה שוב בערבו של יום

יושבת צפונה בין נוסעים
צפונה בינות דפים
כותבת וסביבי עיניים לוטשות
לא רק הם מנסים לנחש מעלים השערות
מהרהרת
לאן היא נוסעת זו שיושבת לצידי
והזקן עם החבילות
והחייל ההוא שלא מפסיק בנייד לדבר בקולי קולות
והצרפתייה משמאלי
בליל של שפות וצבעים
הכל מתערבל כאן סביבי.

רכבת
כותבת
גלגלים משקשקים
קרונות מתנועעים רוקדים מקפצים
רוח חזקה מתדפקת
ולנגג עיניי חולף מסלול חיי

רכבת
כותבת
חושבת כמה אוהבת אותך אהוב יקר
ומנגד שלושת ילדיי מנופפים בידיהם.
רוצה להכניס אותם תחת כנפיי
רוצה לסוכך בנוצותיי
רוצה לאהוב, להרגיש, להתרגש אותם
רוצה להעניק להם חום
המוון חום
וחיבוקים המוון:)

יחסים
ילדים
ילדים
יחסים
כואבת
משהו בי השתנה שם באותה נקודת זמן
עת עזבתי את הבית
לפני חמש שנים איתם

יושבת
כותבת
ומשהו בלב נפתח נפרם
כמו היחסים איתם שבעבר היו כל כך צפופים קרובים
ובהמשך הותרו נפרמו, כנעליים שהשתתפו במסע ארוך מדי
משהו נפרם
והלב נפעם
צריכה ללמוד להרגיש מחדש
לדעת לתת
לחוש
להריח
להתרגש אותם

רכבת
כותבת
נוסעת במסלול חיי
ומחשבת פרקי חיים

בפרק יחסים עם בן זוג נותנת לעצמי היום ציון גבוה במיוחד
והלב משמיע ניגוניו

בפרק העוסק ביחסים והתנהלות בעבודה נותנת לעצמי השנה ציון גבוה
ויודעת, כן, עשיתי מהלך:)
ואין לי ספק שפרק הזוגיות שבחיי, משקיף, מכוון ומקרין מחומו הרב.

נותרו עוד לא מעט פרקים ותתים, אך אני לפרק הילדים הגעתי ולא בכדי
אין זו יד המקרה – יודעת
פרק ילדיי יהפוך מעתה למשימת חיי

צריכה ללמוד אתכם שוב ילדים
צריכה ללמוד לסלוח לי
צריכה ללמוד לסלוח לכם
צריכה ללמוד להכיל מחדש
צריכה לדעת להתרגש אתכם
אוהבת אתכם ילדים שלי:)

רכבת
כותבת
הגעתי לפרק המשמעותי
זה הזמן לעצור ולפרוק
זה הזמן לתת לדמעות לזלוג
זה הזמן לנשום להרגיש
זה הזמן לדעת

עוד כפסע ואני מגיעה
הרכבת תעצור בתחנה
אמא חוזרת ילדים
אוהבת ומתרגשת אתכם יקרים:)

לפני 15 שנים. 30 בנובמבר 2008 בשעה 21:38

כן אני יודעת שאותי אתה אוהב ויודעת להעריך גם כמה
וגם אם לא תכביר במילים יפות, מלטפות,
מעשיך מדברים מאירים דקויות

כן אני יודעת שאותי אתה אוהב ויודעת להעריך גם כמה
כי אם אחרי יומיים אינטנסיביים בחברת הילדים, לא רק ילדיך,
יומיים בהם חייכנו המון חיוכים, ולמרות זאת נותרנו מחוסרי אוויר שם בפנים,
אם אחרי יומיים שכאלה, אתה מחליט לגמוע את המרחק הלא קצר לביתי בלילה,
למרות שהשכם בבוקר אתה כבר צריך לגמוע את אותו המרחק לביתך חזרה,
ולעמוד בלחצים של עבודה, נסיעה וסידורים,
אז אני יודעת שאותי אתה אוהב וגם יודעת כמה.

העייפות של אתמול איימה להכניע אותך
ולכן לא ציפיתי בכלל
בשניות תפס מבטך את החיוך הגדול שהשתלט עלי
וידעת
שאותך אני אוהבת
וגם ידעת כמה:)

לפני 16 שנים. 27 בנובמבר 2008 בשעה 13:12

יש בו את כל אשר לא האמנתי שאפשר לבקש – באדון שלי
עטורת הילה, כירח המתהדר בהילתו אני מתנהלת לי חודשים, ימים, לילות ורגעים,
ואורו אינו כבה והילתו ממשיכה לסוכך עלי, כעמוד האש והענן, בלוותו את בני ישראל במדבר.
מעולם לא ידעתי שיש דבר כזה, אפילו בחלום לא דמיינתי שזה אפשרי, שבאיזה שהוא מקום בעולם קיים האחד שידע להכיל אותי, את כל כולי, כפי שאני, במצבי ה -high כמו גם במצבי ה - down הלא מעטים שיש לי, האחד שיאהב אותי בדיוק כפי שאני ויהיה כל כך בשבילי, כל כך שם.

לא רציתי לכתוב שיר הלל לאדון שלי. יום הולדת אין לו היום... בעצם רציתי לכתוב על הפנטזייה שיש לי, אך מכיוון שחשה כעומדת לדרוך במקום לא יציב, לא ידוע, במקום מועד לפורענות, בקו האדמה בה הלבה רוחשת ומבעבעת, באותו מקום בו הבלוג שלי "שקיפויות" יכול להיות שיהיה שקוף מדי, ופלחי האינטימיות שאחשוף, אותם אלו שרק אדוני מודע עד הסוף לקיומם, יבצבצו וינצו עוד בטרם הגיעה העת, בטרם גובבה האדמה לתלמים, בטרם דושנה הקרקע היטב, לא אכתוב עדיין, למרות שכמהה.
מחכה לרשות מהאדון שלי וזו בו תבוא, בזמן המתאים לנו, בזמן המתאים לו, ולכן בינתיים כן שיר הלל :

אוהבת,
כמהה לך כל רגע, כל דקה, ובדקות שאיני איתך נוצרת את דיוקנך ומילותיך.
זונה שלך
רכוש שלך
כוס שלך
ישבן שלך
נפש שלך
וכפתגם "יודע עגלון נפש בהמתו" יודעת שאת נפשי אתה קורא,
את נפש הכלבה שנועדה עבורך אתה שומר ויודע.

אוהבת אותך 😄