שקיפויות

כל בוקר היא מגוייסת ומחויילת מחדש,
יכולת ההקשבה וההכלה הכאילו בלתי נגמרת שלי
וכשאני מנתקת אותה מהמטען אני שוב תוהה
אם שעות טעינת הלילה הספיקו לה.
כל בוקר אני משתדלת לקחת נשימה עמוקה, ארוכה,
ומחשבת כיצד לא אכלה תכולתה בבת אחת
ואיך אשתמש בה ואשחרר את האוויר באופן מושכל
כל בוקר אותו ריטואל.

משתדלת לקום תמיד הרבה לפני יוצאי חלצי
ואם אהובי לא ישן עימי
זקוקה לקפה שלי רק עם עצמי.
עוטה על עצמי שכבות בשל הצינה
נושמת את השקט, מסתגלת לחשיכה,
מאכילה חתולים, פותחת את הדלת לכלבה,
שותה את הקפה שלי בדממה.

אי של שפיות מקדם פני בבוקר
והוא מחוייך, מרגיע ומלטף במיוחד.
נאחזת בו, רוצה שלא ימהר להפרד ממני,
אך קב הרחמים שלו כבר פסה
ו... המרוץ מתחיל:
לכי תעירי ילדים,
תכיני ערימות של סנדביצ'ים,
תחתמי על פתקים,
תפרידי בויכוחים,
תמצאי בגדים מיוחדים מספיק לקטנה
תתלבשי,
תתאפרי,
תריבי על מקומך מול המראה בחדר האמבטיה היחיד,
תנהגי בטרוף לתחנת ההסעה,
ותצליחי לצאת עם חיוך לעולם
כשאי השפיות כבר נמוג מזמן.

אי של שפיות מחכה לי כנראה בשחר של המחר,
הולכת להטעין את יכולת ההקשבה וההכלה שלי...

אם אדע כי מחר יש לי יום חופש, אפזז ואהיה כה שמחה,
אך אם אשתהה לרגעים, טרם יגיעו הצחקוקים, אבין שאולי אני בבעייה.
יש תקופות בהן העבודה היא מעין קרש הצלה עבורי, יש תקופות שרק שם אני בשליטה.
יש תקופות שמר לי, כבד, ואני חשה אבודה,
באותן תקופות אני שווה בעיני עצמי – רק בעבודה.
הו שם, במסגרת, אני כה מאושרת:)
שם בתקשורת שלי, עם גדולים וקטנים , אני המלכה השולטת:
עטופה בגלימה אצילית, של שלווה סמכותית מענגת, מתנהלת לי.
ולמרות שאני אצה רצה, ולמרות הלחץ האדיר – שם בעבודה, באותה הממלכה, אני המלכה השולטת.
לא אכזרית, לא כוחנית, אך יודעת היטב למשוך בחוטים ולנתב דרכי ודרכי הנוגעים בי, במסלולים המדוייקים.

הו, ממלכה יקרה:)



לעיתים קשה להאמין מאיזה אטרף אני מגיעה, כמה קשים הבקרים, וכמה החיוכים שהיו לי פעם
הפכו בלתי נראים.
בממלכת הבית, באותן תקופות, כמו גם עכשיו, כבר מזמן איבדתי את השרביט והילדים לא יכולים שלא להרגיש.
אמא – אבדו לה החיוכים, אבדה לה השמחה, אבדה לה השליטה. אמא – עצובה.

חכמים ממני אמרו, כי כשחוצים את קו ה – 40, אצלנו הנשים, ההורמונים מקפצים (ולא תמיד משמחה), ובמוח תהליכים כימיים קצת מתקלקלים והנפש עשוייה למצוא את עצמה במחול אימה,
ואז אולי קצת אומגה 3 תכבה את הבערה, ואולי אומגה 3 לא ממש מספיקה.

משימה יש לי עכשיו החלטתי – להחזיר את ממלכת הבית לידיים שלי!
כן, ממלכת הבית חייבת מלכה, ממלכת הבית זקוקה לשליטה, כמו גם להמווון אהבה, חיוכים, ליטופים, חיבוקים, כמו גם לאחת שתדע להציב גבולות וחוקים, כמו גם לאחת שתדע לשמור על נפשה ועל הנפשות הרכות של נתיניה.

רוצה להיות ראוייה ולהמליך את עצמי מחדש בממלכת הבית, רוצה להיות ראוייה, לפחות כפי שאני ראוייה לאדון שלי כשפחה.

יוצאת לדרך, חייבת לכבוש שוב את הבית, להשיג את המלוכה האבודה:)

מחר תגיע סוף סוף מאי שם,
מחרת תיקח אותי, את שפחתך, שבימים האחרונים איבדה קצת את הדרך וגם את הראש,
תבדוק, תלטף, תחבק, תזיין , תסשן, תצליף, תסמן, תאהב מקרוב,תשייף את הקצוות, תדביק, תאחה מכאובים, ותחזיר את רכושך על כל מרכיביו, נפש וגוף, למצב תקין.

מחר נרקוד בשכרון חושים שם בספייס,
מחר סוף סוף אוריד מסכות ואשתגע לי
מחר אשתחרר ואלך עוד יותר עד הסוף
מחר את הירח עבורך השפחה תקטוף

הימים האחרונים היו לא פשוטים, וחלקים בגופי החלו זועקים,
והפעם לא רק הכוס זעק אליך אדוני, אלא גם הנשמה, נשמה שהיתה זקוקה לאחד שיאיר את דרכה.
הכאב שב לפקוד אותי השבוע, ואני זעקתי אותו לכל עבר. הפגיעות שהיתה בי ואיימה לפרק אותי מבפנים פגעה בכל אותם היקרים. הילדים ספגו לא מעט, כמו גם המכונית שנכנסה בבום אימתני במדרכה, כמו גם הגלגל שהתעוות מעוצמת המכה ונפח רוח אפו בשניות, כמו גם אתה שמרחוק הרמת את הכפפה כדי שהכדור שיריתי לא בכוונה, לא יפגע גם בך.
ידעת להרים את הכפפה בזמן, ידעת גם להכיל אותי, להרגיע ולעשות לי after care מרחוק,
ואחרי שכיליתי דמעותי לשפוך, הזדככתי סוף סוף.

מחר תבוא ותיקח אותי, את השפחה שלך, זו שבחודשים האחרונים היתה כל כך חזקה, כל כך בשליטה, ובימים האחרונים מעדה, מחר תבוא ותיקח אותי ,

כל כך מחכה לך:)

גם לי יש אגו מאסטר
אמנם לא גדול ונפוח
ובכל זאת...

במילותיך אתמול
כשבחרת לכתוב לי בגלוי בבלוג שפתחת
שוב ריגשת.

המילים שלך...
ובעצם כל מילה שאוסיף רק תגרע

בוקר טוב אדוני:)

בוקר טוב עולם:)

מן הסתם מחוייכת...

איך השתנו חיי,
איך החליפו מבעים
איך פלטת הצבעים שגדשה את מוחי
והיתה שחורה אכזרית
הפכה לפלטה כה זרחנית

איך השתנו חיי

ואולי צריכה לכתוב ליד הסוגריים של הניק שלי - שולטת
כן, שולטת:)
שולטת בי, שולטת במצב, שולטת בכולי, שולטת במקצב.
ורק כשאני איתך איני שולטת,
ורק כשאיתך מנפנפת מיידי את המושכות
ורק כשאיתך מלקקת תדיר וצמודה לרגלך
ורק כשאיתך - אוהבת
כל כל אוהבת אותך:)

איך השתנו חיי

ופתאום כשאני זונה - הזונה הפרטית שלך
יש בזה יופי ואני מורמת מעם
אין בזה את הכאב שנלווה לזונה של פעם.

היום זונה שלך, זונה פרטית אישית,
זונה מזן שאתה כל כך מעריך,
היום בדס"מ היא מילה טהורה

כל כך אוהבת - אוהבת אותך:)

איך השתנו חיי...

לא טיפוס חרדתי. פחדנית קצת? כן, אבל ממש לא חרדתית, ובכל זאת - תוך כדי סשן נכנסתי ממש להתקף של חרדה.
סומכת על האדון שלי בעיניים עצומות. יודעת שהוא זהיר, אחראי, קפדן ולעולם לא יסכן אותי, ובכל זאת נכנסתי להתקף של חרדה.
במהלך הסשן, לאחר פקודה של לרדת ממצב ארבע לשכיבה על הבטן, הוא התיישב על גבי, והחל לטפל בי בכל החורים טיפול מסור, תוך שאני מלקקת את רגלו. נהניתי, שיתפתי פעולה, השמעתי גרגורי הנאה, אהבתי, הרגשתי כלבה אמיתית, אבל בשלב כלשהו, בנקודה מסויימת שקשה לי לאתרה, התחלתי לחוש במצוקה. היתה לי תחושה של חוסר אוויר ומחנק והתחלתי פוערת את פי, מתאמצת לשאוף שאיפות אוויר גדולות ככל האפשר, לאחר מספר רגעים, כשגם זה לא עזר, התחלתי למחות על מצבי העגום בגניחות מצוקה, שמסבירות שאני פוחדת, כל כך פוחדת, שאני לא יכולה לנשום, שנגמר לי האוויר, שאני משתגעת. האדון שלי הסביר לי שלא נגמר לי האוויר, ושאני יכולה להמשיך לנשום בקלות. עיני אמנם היו מכוסות, אך הרגשתי שבאמת שום דבר לא חוסם את דרכי הנשימה שלי ובכל זאת, מכיוון שהרגשתי את כל כובד משקלו וחוסנו עלי, והבנתי כי להשתחרר איני יכולה, הרגשתי שאני משתגעת. כאילו נכנס בי דיבוק אימתני. התחושות ניצחו את ההגיון, התחלתי לבכות בכי תמרורים ולהתחנן שיקום מעלי כדי שאוכל לנשום. אדוני המשיך להרגיע ולומר לי שהכל בסדר, שאני לא נחנקת ושאני חייבת לסמוך עליו, אך דבר לא עזר, הרגשתי שסוף העולם מגיע. גם כשקם ממני בסופו של דבר, המשכתי לבכות ולקחת בכל רגע נשימה ארוכה ככל האפשר.
שוחחנו על שארע והסברתי שלמרות ההגיון, למרות העובדה שאני אוהבת שהוא חוסם לעיתים את נחיריי ואפי, ולמרות העובדה שאני סומכת עליו כל כך, לא יכולתי אחרת. בהמשך נזכרתי איך לפני כחצי שנה, כשנסעתי עם האחיין שלי לרחוץ את הרכב במכון שטיפה אוטמטי למכוניות, דבר שאיני עושה בדר"כ ע"מ לחסוך בהוצאות, נכנסתי להתקף דומה. ישבתי עמו והמכונית נעה קדימה, תוך שאני מסבירה לו על המברשות האימתניות שתכף יגיחו ממעל. בשלב מסויים החלו גושי קצף סבון להדפק כמטר על השמשה החזיתית, ובאותו רגע הרגשתי שהאוויר אוזל ושאני בלחץ. הפעלתי את המזגן, ניסיתי לקחת הרבה אוויר, אך מטח הררי הקצף שגבר גרם לי לחוש פחד אימים. הבנתי שאם אשאר ברכב אני עשוייה להתעלף, הרגשתי שאני לא מסוגלת לעמוד בכך והתחלתי לצפור בטרוף בצופר ההגה. דבר לא קרה, אף אחד לא שם לב, אך משהבחנתי שאני יכולה להנצל - המכונית טרם היגיעה למברשות הענק, פתחתי את הדלת וברחתי בריצה, שניות ספורות לפני שהמכונית המשיכה הלאה, לתוך הגהנום, עם אחייני שלא הסכים לוותר על החוויה.
מכאן הסקתי : א. שאני קלסטרופובית ב.שלא תמיד ההגיון מסייע.
לא יודעת מה יהיה בהמשך.. אדוני אמר לי שידאג לטפל בחרדות הללו שלי, ושאני חייבת תמיד לסמוך עליו. מקווה שיצליח ובמידה ולא - מוכנה להשאר עם החרדות שלי ולא לחוות שוב את אותן תחושות.
שבוע טוב לכולם:)

לא היה לו זמן, לאדון שלי, לכתוב פרופיל מלא באתר, וכמו שאמר - "יש לך מזל שהייתי חולה, כך מצאתי זמן לכתוב סוף סוף."
אז יש לי מזל כנראה, לא רק בשל כך אלא בשל היותי שלו, שלו כל כך:)
התרגשתי היום כשקראתי את הפרופיל שכתב, התרגשתי כל כך.
יודעת את תחושותיו, יודעת מחשבותיו, והרי הוא חולק איתי הכל ואני כבר חלק ממנו, מנפשו, מגופו, ובכל זאת, הפומביות בה בחר לבטא את רגשותיו כלפי, העלתה לחלוחית בעיניי. כן, אוהבת פומביות, כבר אמרתי, אך כאן לא מדובר בפומביות מינית - זו שגורמת לי להרטיב ולחוש כזונה, חסרת רסן ומלאת תשוקות, אלא פומביות מזן שונה, מזן שאיני בטוחה שלאדונים קל להביע בפרט ובוודאי קשה יותר בפרהסייה.
כן, האדון שלי ריגש אותי היום, ורוצה שוב להביע כאן בפרהסייה את אהבתי הטוטאלית אליו, ו-כן, הוא באמת מהזן ההולך ונכחד.
צר לי אם אני משעממת חלק מהקוראים, צר לי אם אני חוזרת על עצמי, צר לי אם אני נשמעת לעיתים רבות מדי סכרינית.
יודעת שהבלוג שלי כיום הוא לא ממש מציאה. יודעת שהרבו לקרוא אותי כשהייתי בימים קשים, בימים בהם לא ידעתי אהבה, בימים בהם הבדס"מ נתפס בעיני באופן מעוות לחלוטין, בימים בהם נפגעתי מאנשים שגם אצלם התפיסה הבדסמית היא כל כך שגוייה, בימים בהם לעיתים נפגעתי פיסית ונפשית מהבדס"מ, בימים ההם נתפסתי כמעניינת. היום יכולה לומר לכם, אותם שנכנסו לכאן בהתכווננות או בשגגה, שבאמת הבלוג שלי הוא כבר לא מה שהיה, השתניתי כל כך - אני חזקה, אוהבת ומאושרת.
יתכן ובעתיד הקרוב או הרחוק אשתף אתכם בחוויות אינטימיות יותר, חוויות בהן התשוקה חובקת אותי בגלי ענק, חוויות בהן בעת האורגזמות שאני חווה, העונג הוא כל כך חד ואחר, שאני נמלאת זעקות משולבות בבכי, יתכן...
נכון לעכשיו מתלבטת. לעיתים נראה לי זול מעט להשתמש בכתיבה החושפת כל פרט ופרט בסשן, כל פרט ופרט בזיונים שלי עם אדוני, ובכלל - אם אבחר בסופו של דבר בכתיבה חושפנית שכזו, אעשה זאת רק אחרי שאדע בוודאות שגם לאדוני מתאים שאכתוב כתיבה שכזו בפרהסייה.
שיהיה לכולנו שבוע מחוייך,

מ א ו ש ר ת כ ל כך:::)))

ולבסוף באת ולקחת הכל, אבל לקחת שונה, לקחת אחרת, ואני שהתפלאתי מהרוך ומהמגע המלטף הבלתי פוסק, קיבלתי את ההסבר "יש לך יום הולדת:), ושלושה ימים תמימים בילינו, כשגופותינו מלופפים זה בזו, יונקים זה את זו, מעניקים ואוהבים כל כך.
ואחרי השעות הראשונות, המלטפות, הגעת אלי בדרך מוכרת והפעם לקחת נחוש ובוטה יותר, לקחת את שמגיע לך, בדרך כואבת מחרמנת, בדרך שהשפחה שבי אוהבת, ונתתי לך את כל כולי וחשתי התמזגות מזככת.
שלושה ימים של זיונים בלתי פוסקים, שלושה ימים תמימים של ביחד ללא ילדים, של ארוחות שחיתות, של נוף הרים קסום וזוהר כינרת, של טיולים רגליים ואפילו סשן רגלי, בו דרשת שאטפס על גדרות היישוב ע"מ ללכת במסלול שבחרת, מסלול ללא סוף, דרך חתחתים לא נגמרת.
לאחר שלושה ימים מטריפים, חזרתי כשנפשי מלאה בך וגופי דואב. חשבתי שסשן טיפוס הגדרות הותיר אותותיו בגופי, אך אתה סברת כי עודף הזיונים הוא שהותיר את גופי ביסוריו. איך שלא יהיה חזרתי כל כך מאושרת.
כחודשיים אחרי שהכרנו אמרת שהקשר ביננו רק ילך ויתעצם, שעוצמות החיבור ילכו ויתגברו, ושבכל תקופה נוכל לעבור מדרגה נוספת. אז לא הבנתי על מה אתה מדבר, אבל היום אני כל כך יודעת, כל כך מרגישה את אותן מדרגות, את החיבורים המתעצמים, כל כך מרגישה אותי גדלה בתוכך, כל כך מרגישה את אותה עליית מדרגה, ויודעת שתהיה גם עוד אחת ועוד אחת ועוד...
נזכרת במסיבה בה היינו בראש השנה בספייס, מסיבה בה הרגשתי שאני מרחפת. האווירה מסביב, הסשנים הפומביים, האנשים שאת חלקם אני מכירה, התלבושות, המוסיקה ואתה, מאסטר שלי 😄
זוכרת ריקוד של חיים, זוכרת אותי ממש עפה באוויר, מתחרמנת מידיך הנוגעות, מפסקות אותי תוך כדי,
מרטיבה ממגע החוטיני החותך את חור אחורי, מהחצאית הקצרצרה המתרוממת אל על ולא מותירה מקום לדמיון, ו- אני עפה, פשוט עפה וזורקת את עצמי מצד לצד, ללא שום מורא, ללא שום חשש, ויודעת שאתה איתי, ויודעת שתתפוס אותי בכל מצב, ומתמכרת אליך כל כך, ומרגישה את כל העיניים ננעצות בנו, וחשה את החום מתפשט בי בעוצמה, ורוצה שתסשן אותי על הבמה, ואוהבת אותך יקר שלי:)
ואחר כך בבית סשן מוטרף ללא מעצורים. זונה שלך עד הסוף, רטובה וחרמנית באופן בלתי נשלט,
חשה את הגוף בבערתו ומגיעה לאורגזמה אחרת.
כן, גם אחרי בילוי שכזה חשה בעליית מדרגה, חשה בחיבור המיתמר, חשה אותי חלק מגופך, חשה בדס"מ בעוצמות שלא ידעתי, חשה זונה, רכוש וכל כך שלך ומייחלת שלא יגמר לעולם:)

אז ככה, באמת שברתי שתיקה וחזרתי לכתוב, לכתוב אותי, לכתוב אותך, לכתוב אותנו.
ותהיתי בקול בפניך והעליתי לבטים. הרי בשנינו, בי ובך, אדון שלי, קיים כנראה צורך אקסהביזיוניסטי,
אצלי ברמות גבוהות יותר כנראה, אצלי גם קיים הצורך בפומביות, אצלך– חושבת שפחות, וחששתי שאולי לא תמיד תחיה בשלום עם הכתיבה הפעורה שלי, זו שאולי מכסה טפח אך חושפת טפחיים, זו שאין בה את מידת הרחמים לטוב ולרע, זו שבכנותה לא יודעת צנזורה.
בהתחלה אמרתי לך, שחושבת שכדאי שאראה לך את הפוסטים לפני פרסומם, כך שתוכל לעבור עליהם ולראות איך זה מרגיש, אך לאחר מחשבה שנייה, הבנתי שחלק מהמהות עבורי, הוא לפרסם את הדברים כך ולראות איך זה מרגיש לנו.
נלך על זה, החלטנו, נצא לדרך ונראה. הרי שנינו מספיק רגישים זה לזו ואם אחוש שהכתיבה שלי מזיקה לך, נמשיך להתנהל בשקט, כפי שהתנהלנו עד כה, מאז פגשתי אותך לפני כחצי שנה, מאז הצטלבו דרכנו ונשמותינו, מאז אני שייכת לך.