אושה לנד

מזמן לא יצא לי להתעורר כל כך מוקדם.
בעצם זו טעות - מזמן לא יצא לי לקום מהמיטה (שלא למטרות PP) כל כך מוקדם.

אמממ בעצם בסופ"ש בצימר כן יצא לי אבל נגיד ש..
אתמול קמתי מוקדם! בשמונה כבר הייתי באוטו עם אבאמא שלצידי אחי החייל היחסית טרי.
הוזמנו (הם הוזמנו, אני סתם התעלקתי) ליום הורים בבסיס שלו בשדה בוקר אז החלטנו להגיע מוקדם יותר, לא לתת לו להיסחב באוטובוסים ולעשות מזה "יום".

זה שאני גאונת קוקורו (או קוקוריקו כמו שאח שלי קורא לזה) הינה עובדה מוגמרת אבל אתמול הוכחתי את חכמתי הרבה ואת יישומה במציאות ע"י לקיחת אביזר עם חשיבות עליונה -
MP3
הוא עזר לי לשרוד כמו שמעולם לא שרדתי
במקום להקשיב לתחנות של הזקנים ועוד גרוע מזה - לצעקותיהם - פשוט התנתקתי לי עם שלל שירים שאהובים עלי (וכנראה רק עלי..).

ככה נסענו לנו ארבעתנו ביחד בשקט ושלווה עד שלאחר כשעה על כביש 6 אחי האסטרונאוט פתאם נזכר שהוא שכח את נעלי הספורט שלו בבית! (יש לו השבוע טיול לצפון על אזרחי).
ישר פתחו הורי בשלל צעקות. אבי מאשים את אמי שלא סידרה לו את התיק, אמי מאשימה את אחי שלא סידר בזמן ואחי לא יודע היכן לקבור את עצמו.
מה הייתם עושים במצב שכזה?
היות ואנחנו ילדי שמנת ואחי הוא חיל שוקולד הפתרון ברור - לתת לו פרס בדמות נעלי ספורט חדשות לגמרי שתקננה בדרך.

היכן עוצרים בדרך דרומה? קודם כל צריך לצאת מכביש 6. הכביש הזה אמנם חוסך זמן בנסיעה אבל לא בירידה ממנו. פקק אמתני המתין לנו ביציאה.
אבי שבר את הראש היכן לעצור ולבסוף נבחרה קרית גת שחוץ מנינט טייב אינני יודעת עליה מאומה.
מדובר בעירה פיצית, חור באמצע שום מקום אבל חלילה לי מלזלזל - העירה בה אני גרה יותר פיצית רק שהיא באמצע צפונבוניה לנד.
החנויות בקניון עדין סגורות היו (הם פותחים רק ב10) אבל שלל החנויות שמסביב פתוחות ונרכשו זוג נעלי ניו באלנס או משהו כזה. אפילו לא כזה יקר.. ועוד יותר זול היו המאפים, הסופגניות והשתיה שקנינו במאפיה ליד (רק 32 ש"ח! רק!!)

לאחר עצירות PP מרובות (שבאחת מהם אפילו חשבו שאחי הוא בעלי...) הגענו לבסוף ליעדנו. כמובן שמספר טלפונים נעשו לאוש כדי שיסביר איפה הבסיס בכלל כי לאחי אין מושג למרות שבדיוק לפני שלושה שבועות אוש הקפיץ אותו לשם והם גם התחרבשו.
אחי נכנס הישר לתורנות מטבח ואנחנו חיפשנו את עצמנו.
בבונז'ור של המדרשה קנינו שתיה וטוסטים שרופים ולא היה לנו מושג כיצד להעביר את הזמן.

לא ממש יש מה לעשות שם באזור, במיוחד שאתם במצבי (יצור שיושב לכם בבטן וללא הפסקה נותן לכם נגחות בשלפוחית). נסענו קצת, שתינו קצת, הלכנו קצת (הרבה עבורי - התחילו לי כאבים ברחם) וכשהגיעה השעה היעודה ונפתר בלבול לוחות הזמנים (כי צה"ל הינו חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל הבלתי מאורגנת) מצאנו את עצמנו באודיטוריום מלא הורים וקולינמל עולז במיוחד המרצה לנו על שירי צה"ל וכיצד הם מאפיינים את התקופות השונות.
תכניסו מספר ישראלים לחדר אחד ותמיד יהיו כמה נודניקים (בעיקר מורות מסתבר) שיודעים הכל ורוצים להתווכח על קליטת עליה, מערכת החינוך, השלטון המושחט, אמנות וערכים ובלה בלה בלה.
אבל החלק הזה עוד היה מבדח לעומת השעמום המוחץ בהרצאתו של המפקד שמשום מה החליט לספר לנו את כל תולדות חייו (כולל זה שהוא עבד בפלאפון).
עשיתי ויברח לכיוון השירותים ושנגמר החלק המיגע התפננו לחלק הארי של היום - ביקור בחדר של אחי ואכילת סופגניות.

שולחן מלא כל טוב חיכה לנו ולאחר שעשיתי את הסיפתח ונגסתי בסופגניה יבשה נחיל של בני נוער מורעבים לבושים במדי צה"ל התנפלו על הבופה. אפשר לחשוב שמרעיבים אותם שם...
ואם כבר "לבושים" - אתם יכולים להסביר לי למה לעזאזל חמישים אחוז מהחיילים שראיתי באותו היום החליטו "ללבוש" מכנסיים נמוך נמוך נמוך? כל כך נמוך שכל התחת שלהם בחוץ ונראה שאין להם בכלל תחת? גועל נפש.

בעיקר בנות יש בבסיס הזה. לרוב הגברים זה היה גן עדן עלי אדמות, אבל מה לעשות שאח שלי ביישן בטירוף? אמא שלי דוחקת בו ובי לדחוק בו שימצא לו כבר איזו "נקבה"
קודם שימצא חברים ואז ירגיש הרבה יותר נינוח ולא יפנטז על שירות קרוב לבית.
אחר כך החליטה אמא שלי להמשיך עם הפדיחות ופנתה למפקד. סיפרה לו על הילד שלה והוא אמר :
"אני יודע שהוא חכם, הוא מבריק!" ואמא שלי זרחה. כל עניין הנעליים נשכח לו...

זהו פחות או יותר. הגיע הזמן לנטוש את הדרום הקפוא ולצאת לדרך.
אמא שלי כל הזמן פוחדת עלי - שלא אפול, שלא אתקרר, שאוכל משהו
בסוף עצרנו באיזו מסעדה מזרחית ואכלתי מרק. כל הרעיון של בשר על שיפוד עושה לי גועל בחודשים האחרונים וכמצופה ההורים שלי התרגזו והתבכינו שאני לא אוכלת אז שמתי לי את אוזניות הMP
ותוך שעה הייתי בזרועותיו המחבקות של אושי.

עוד 18 שנה עוד יום הורים? 😄