למה אנחנו כל כך אוהבות רומן רומנטי?
כדי לחוות בביטחה פרפרים.
במונוגמיה ארוכת שנים יש אהבה ופחות ריגוש אז פונים לג'וליה רוברטס, לגי'ן אוסטן, לשונדה ריימס...
אנחנו מתאהבות יחד עם הגיבורים הצעירים והאטרקטיבים, נופלים שוב ושוב לטרופ של שונאים-אוהבים ומתמוגגים מכל מתח מיני והקליימקס שלו - נשיקה.
החיים של כולנו הם אחרים. אף זיקוק לא נורה לשמיים ברגע האמת, מזרקות מיים לא פוצחות במחולן ואף רגל לא עולה למעלה באינטינקט הוליוודי.
רומנים כתובים ומתוסרטים למשרתות משרתים אותנו.
דרכם אנחנו חווים מה שמעולם לא חווינו או שלא נחווה עוד.
אבל אנשים היום מסרבים לחיות רק באגדות. הם רוצים לחיות בעצמם. הם מחליפים עבודה כל שנתיים, מצטרפים לכל חוג אפשרי, מטיילים בעולם, מרחיבים אופקים ולבבות. פעם זה היה החוג לריקודי עם, היום קבוצות ריצה.
פעם סווינג, פעם בדס"מ ופעם פוליאמוריה.
יש רק חיים 1 ואנשים מבקשים למצות אותם עד תום ולא לפספס אף חוויה בחיים, בעיקר כשמגיעים למחציתם.
ואני? סאקרית של מתח מיני. מאלדר וסקאלי, ג'יימי ולורד ג'ון. הבו לי מחוכים וקרולינות, דוכסים וברונים.
ברידגטון, דאונטון והעידן המוזהב.
אני אבלע הכל.
למרות שאני לא אצילה צעירה עם עור מושלם בעידן שלא מתאפרים בו. אף לורד אנגלי לא מחזר אחרי.
אבל אני חיה את חיי והדמיון שלי מלא ריגושים.
שמישהי מסורבת אני נחמצת במקומה. מזדהה עד עמקי נישמתי, למרות שמתי לאחרונה בכלל סירבו לי?
אני מחוזרת מאי פעם
והוא? מי שבאמת חשוב?
הוא מעולם לא היה מאוהב. אינו יודע הרגשת קראש מהי.
הפרפרים אצלו לעולם אינם מתעופפים.
אני עצובה בשבילו כי זו הרגשה נהדרת, גם אם זו רק הזדהות עם גיבורה תורנית בדרמה תקופתית.
הוא עובד עם הראש. אני עם איברים אחרים.
אולי בגלל זה אני לא באמת מקנאה לו. הוא לא התאהב וגרם לי לקנא. הוא יודע שאני מסוגלת להתאהב ובגלל זה מקנא. רומנים רומנטים הם ריגוש בטוח.