נמאס לי לפתוח פה בלוגים ולקרוא כל הזמן על זאתי ועל ההיא שירדו במשקל.
גם אני רוצה! אוף!
הייתי ילדה רזה בבית שמן. היום אני אישה שמנה בבית שמן.
בתור תינוקת סבלתי מבעיה בלב ולא עליתי במשקל. גם לאחר הניתוח נותרתי רזה ומלאת מרץ.
ככל שבגרתי התמתנתי בשובבות ובספידיות. למרות ששנים רקדתית הייתי גרועה בכל סוג של פעילות גופנית. עד היום אני שונאת להזיז את עצמי, חוץ מלרקוד. אבל מבחינת משקל הייתי בסדר. לא אכלתי גבינות אבל כן ירקות. לא התעסקתי עם משקל למרות שגודלתי ע"י הורים שמנים.
בגיל הנעורים שמנתי ובתיכון כבר הוגדרתי כשמנה למרות שהלוואי והייתי היום כזאת "שמנה".
נהגתי ללבוש בגדים גדולים כדי להסתיר. עד היום אני מתנערת מצמוד. לא יכולה לסבול כשהגלגלים ניראים. אחרי הצבא עשיתי קצת דיאטה ושוב לפני החתונה אבל מעולם לא "כסאח".
תמיד באכילה מתונה ללא פעילות גופנית והירידה היתה יפה והחזיקה הרבה זמן מעמד (יחסית).
מעולם לא הייתי אובססיבית לדיאטות. לא עסקתי בספירת קלוריות וחישוב נקודות.
שנאתי את הבנות הרזות שמתעסקות בזה. שנאתי שיחות בנושא.
שנאתי את המורה להתעמלות שחינכה אותנו בנושאי הפרעות אכילה לאור גל האנורקסיה ששטף את השיכבה שלנו. לא הבנתי מה זה קשור אלי. הלוואי והייתי כמותן. עדיף להיות אנורקסית משמנה.
הזוגיות עם אוש משמינה, בכלל כל זוגיות טובה משמינים בה מנחת.
כשהתחלנו לצאת התחלנו לצאת. אכלנו במסעדות, בבתי קפה, אצל הוריו.
אצלי בבית תמיד היה המון אוכל ואוכל טוב אבל גדלתי כאמור במשפחה שמנה שהאוכל בה ערך עליון.
אם אימי קנתה 6 קרמבו שמתחלקים בין אחותי, אחי וביני הייתי צריכה להקפיד לאכול את שניהם יום אחרי יום כי אחרת לא ישאר לי. זו היתה אוירת מלחמה. אכול מהר או תפסיד את חלקך.
ארון הממתקים תמיד ריק כי הקצבה היומית נאכלה מייד.
היום שאחותי מבקרת אצלי היא לא מבינה איך הארון מלא בכל טוב. איך הוא לא מתחסל ישר. הייתי צריכה ללמוד שזה בסדר לאכול רק מתי שרוצים.
ובחזרה לבעלול שאוכל כמו עולל אמריקאי.
אוכל מבושל זה לא בשבילו, רק ג'אנק פוד ואני הצטרפתי לחגיגה.
כשעברתי את הפריחה המינית שלי (לפני ההריונות, בשיא הכלוביסטי שלי) הייתי באמת פרה.
בהריונות רזיתי ומאז אני קצת יותר מודעת לגוף שלי.
בשנה האחרונה הצלחתי להוריד מידה-מידה וחצי אבל אני מאד מתקשה לשמור על זה.
החורף דורש ממני פחממות מתוקות. התקופה הקשה בעבודה נתנה לי תירוץ להתפרק בבית
וזה לא בסדר.
כל יום אני מודיעה על דיאטה ושוברת אותה בערב.
החלטתי לא להילחם בעצמי, לתת לגוף את המגיע לו אבל זה כבר מוגזם.
בקצב הזה אני אחזור למידת הג'ינסים שנזרקו.
אני שוב מנסה.
תמיד ניסיתי עם עצמי ללא שום עזרה. ללא בעל מיקצוע, ללא ספרים, ללא מתכונים, ללא קבוצות תמיכה, ללא שיטות הרזיה.
הדפסתי עכשיו את שיטת הנקודות של שומרי משקל. זה נראה לי מאד קשה - גם לחישוב וגם לעמוד בזה.
אבל אולי אין ברירה?
לא בא לי דיאטה אבל לא בא לי להשמין!
אני בחיים לא אהיה רזה אבל אם אוריד חצי מידה-מידה ואשמור על זה זה יהיה נפלא.
עוד מעט קיץ והשכבות לא יסתירו את הגלגלים. עיני משוטטות כל העת, מבקרות ומשוות עם נשים
אחרות. אני רוצה בגדים יפים. אני רוצה לשקול פחות מאמא שלי אבל לא להתאבסס על זה כל כך.
אוף כמה שאני רעבה.
לפני 12 שנים. 16 בינואר 2012 בשעה 9:19
