עשיתי טעות חמורה.
כמה שאני סתומה לפעמים, וצבועה.
כל הזמן אומרת שאני מפרגנת, מוכנה לתת לו (בעיקר כשאני רוצה שיתן לי)
טוענת שאני מתגרה מזה אבל ברגע האמת קמה ובורחת.
הקנאה הזו זה דבר נורא.
הענין שלא הרגשתי קנאה באותו הרגע
הלכתי בגלל סיבות אחרות אבל משיחות עם אנשים הבנתי שאין למעשה הבדל גדול.
שאני צבועה והתירוצים שלי לא תופסים.
האינסטינקטים שלי מנוגדים לאינטרסים שלי.
ועכשיו אני מצטערת על זה.
אני לא רוצה לחזור על אותה טעות.
אני מרשה לו ה-כ-ל
וכאשר זה לא הכל, כאשר זה סתמי אז אני מתעצבנת?!
הוא יכול להעשות מה שהוא רוצה ואם זה לא קשור לסקס, אם זה סתם לצומי זה לא משנה.
זכותו!
אני לא הוגנת כלפיו.
ולא כלפיה.
ועכשיו לסוגיה נוספת :
זה הבלוג שלי ואני אכתוב בו מה שאני רוצה.
אני אחשוף את הפרטים הכי אישיים בחיי הנישואים שלי כי זה עושה לי טוב, כי זה עושה לבעלי טוב.
אני משתדלת לא להכניס אחרים לקלחת אבל לפעמים מתפלק לי ואני מתנצלת אם מישהו נפגע.
מי שלא נח לו שלא יקרא אבל אולי באמת ברפת אני צריכה להפסיק לשתף ולקשקש יותר על צבע הכתב...
אני אושה ואני זונת צומי
לא יודעת אם אני יכולה להשתנות
החשיפה עושה לי טוב
אני מרגישה "מישהי"
אז אולי זה פתטי והכל אשליה אבל אני בוחרת לעצום את העיניים.
לפני 17 שנים. 1 באפריל 2007 בשעה 8:25