|
|
|
אני יושבת פה, אחרי יום עבודה מעיק. קשה.
הייתי בקריז.
באתי הביתה, פתחתי בקבוק בירה של חצי ליטר, והוא כבר כמעט נגמר.
מעורפלת קלות.
עוד שתי בירות בדרך. יגיעו עם לשון.. זין..ידיים..פה.. וכן.. גם נשמה. משהו שכדאי לחכות לו.
לבירות.. ולו.
אז נרגעתי.
ועדיין הקריז בגוף מחכה לפורקן האמיתי.
אני חמה.
רותחת.
רוצה.
מבואסת.
מתרגשת.
התמכרתי.
פרטים בהמשך.
89
איזה דיוק. בול חודש. והוא הגיע.
ישנתי שמונה שעות, ואני מרגישה כאילו ישנתי שעה או אפילו לא ישנתי בכלל. מותשת. עייפה. סחוטה.
והכי חשוב, לא מרגישה טוב עם עצמי. בכלל בכלל לא.
קודם כל, מה שהיה אתמול בלילה, הייתה פלישה עקשנית לתוכי. בזמן, שלא ממש רציתי את זה.
התקשרתי בעיקר כדי לבדוק מה העניינים. לשמוע לאן הרוחות נושבות. למרות שבתוכי ידעתי בדיוק את מקומו של הלילה הזה.
ידעתי שאין לו קשר לזמן, ולא למקום. אין לו ממש קשר לחיים שלי עכשיו. הוא הבזק חסר משמעות של הנאה, של שחרור, של אובדן חושים. זהו. כן, אני אוהבת סקס, אבל יודעת טוב מאוד שמעדיפה לעשות אותו במסגרת אחרת, ואם לא האלכוהול שהציף אותי בלילה, לא הייתי מגיעה בכלל למצב הזה.
פתאום חושבת מחשבות על השליטה.
אולי אני בכלל נלחמת עם התשוקה הטבעית שלי להיות שפחה מרצה וכנועה?
אולי זאת אני וזהו.
למרות שלא מוכנה לקבל את זה. עדיין לא. קוראים לי זונה קטנה, ואני נעצרת. השליטה שבי לא מאפשרת למקום הזה במה ראויה. כן, כנראה שאני עדיין חלשה על המקום הזה. ולא ממש יכולה להיות בו.
למרות שהנסיונות שלי באגף הנשלטות היו נעימים למדי, קשה לי עדיין עם המצב הכנוע.
אני זורמת לשם כל כך בטבעיות. כל כך רוצה להעניק, לעשות טוב, שיהיה מרוצה, שיהיה לו טוב.
אבל אני לא הולכת לשם בגלל שאומרים לי להיות שם. אני שם, כי אני רוצה. כי אני מכוונת לזה.
מה שהיה שלשום, היה בשליטתי המלאה. אבל עובדה, שכמעט כל מה שעשיתי באותו לילה, זה לענג אותו. נכון, כי ככה רציתי, הוא בכלל לא ביקש. לא דרש. אבל הלכתי לשם באופן טבעי. כי זה מה שחירמן אותי. זה מה שעשה לי את זה. מה גם, שהוא לא עשה משהו מעבר ללרצות לקבל. אז כדי לממש את החרמנות שלי על הצד הטוב ביותר, זה מה שמצאתי לנכון לעשות. והיה לי טוב עם זה.
אבל אתמול בלילה, הוא לחץ ולחץ. ובסוף נכנעתי.
ועכשיו, סובלת בגלל זה.
ברור שנהניתי. אין ספק בכלל. אבל עדיין, יש לי הרגשה לא טובה בגלל העניין.
כאילו כפו עליי לעשות משהו שלא רציתי. כאילו לקחו את השליטה מהידיים שלי. וזה לא טוב.
לא מסוגלת לשחרר. ואולי פשוט, לא איתו.
אני רוצה להיות מלכה, שמענגת. יש דבר כזה בעולם הזה? נראה לי שלא.
90
זהו. היום הזה אבוד מבחינתי. אין לי כוח לזוז. אפילו לא לקום מהכיסא להכין לעצמי קפה. בקושי העיניים פתוחות. הכל כואב. עייף. כבד. העצמות כואבות. השרירים כואבים. הבטן כואבת.
ודווקא היום צה"ל היה צריך להיכנס שוב לעזה. ושוב פעם הטלפונים, והעירנות, והדריכות, והעבודה שתימשך אל תוך הלילה. וכל מה שאני רוצה, זה להדליק את המזגן בחדר, להיכנס למיטה, לכבות את האור, ולישון, עד שכל זה יעבור.
אולי אני באמת אקום לעשות לי עוד קפה.
ככה זה. מנסה להעיר את עצמי עם הכתיבה. הגוף יושב, רפוי וכבד על הכיסא. העיניים מרפרפות על המסך, והאצבעות, בקושי מתקתקות. אבל המילים יוצאות. איכשהו, הן יוצאות.
שמתי לב, שכשכמות הצופים בבלוג יורדת, אני מרגישה יותר נינוחה לכתוב. משהו עם החשיפה, בכל זאת קצת בולם אותי. כשלא רואים, אני מרגישה חופשי לוהציא את כל מה שבא לי, בלי לחשוב על אף אחד, אולי הוא כן רואה, אולי הוא כן קורא.
ולכן אני כותבת עכשיו. בזכות זה, וגם אולי בזכות העובדה שהכובד הזה כל כך מעיק, שחושבת שאולי השחרור של המילים, יפיג מעט מהתחושה הזאת.
לא שיש לי מילים בראש. ואני די רדומה ואפופה. אבל עובדה. יושבת וכותבת. ולו רק כדי לכתוב.
חשבתי, שאם היית פונה אליי במסנג'ר עכשיו, ומצחיק אותי, העייפות הייתה מתפוגגת די מהר.
משהו עם הצחוק, מעלה את רמת האנרגיה. אבל אתה לא תפנה. כי אתה ממושמע. ואתה שולט בהתמכרויות שלך. ורק בערב, אם בכלל, אני אשמע ממך. אפשר לחשוב, אשמע ממך, עוד שניה יחשבו שיש בינינו משהו. נאהבים וכאלה. אבל לא. בסך הכל המילים הקלילות איתך, עושות לי טוב.
נכון שאתמול, נהיה קצת כבד, עם המצלמה והכל. ולמרות שחייכת, הרגשתי שגזלנו איזה מימד קליל מה"יחסים" שלנו.
אני כותבת לך, וחושבת שתראה את זה רק בערב. ומשום מה, זה עושה לי הרגשה טובה. לא רק זה שתראה את זה רק בערב, אלא גם זה שאני כותבת לך.
לך, כי אין בינינו כלום כמעט. לך, כי עוד לא נפגשנו וגם לא עושה רושם שניפגש.
לך, כי בין אם יהיה או לא יהיה, זה נחמד לעשות יחסים בשלט רחוק.
לך, כי אתה מצחיק אותי. וזה ממלא אותי אנרגיה. וזאת הדרך שלי עכשיו לצאת קצת מהכבדות שנפלה עליי.
לך, כי בכלל לא הבאת את העניין של הסקס, למרות שכל הזמן הוא היה באוויר.
משהו עם המציאות הפיזית, בימים האחרונים, קצת גדול עליי. קצת מעיק.
עם הפגישות, עם המגע, עם הסקס, עם הגמירות, עם הטלפונים, עם החשיפה, עם שליחת האנונימיות לכל הרוחות.
כל העניין של להסתתר מאחורי המסך, לא רע בכלל, כשאני חושבת על זה עכשיו.
איזה בטחון כזה, שמאפשר באמת לדבר, באמת להרגיש. למרות שהרגש הזה יושב על כרעי תרנגולת וירטואליות, עדיין, הוא סוג של רגש.
ובכלל לא התכוונתי. נכון שהכרזתי שיצאתי מתקופת החביון, ואולי החרמנות והתשוקה חזרו למקומן הטבעי.. אצלי. אבל עדיין, הייתה בי איזו השלמה, שאין לחץ, ואין מה למהר, ואם זה יקרה אז זה יקרה. ואם לא, אז גם טוב. ועובדה שההוא התקשר, והזמין ורצה, ועדיין לא חזרתי אליו.
וגם ההוא, רמז על משהו קצת יותר ממשי משיחה וירטואלית, וגם איתו, לא מיהרתי.
אבל עדיין, זה קרה. וקצת מצטערת על זה.
דיברתי איתך על העניין של ה"פלאש" הזה מהסרט גברים בשחור. כן. עכשיו הייתי רוצה אותו.
ולא על שלשום בלילה. אלא על אתמול. קצת הרס לי את החוויה החד פעמית. קצת לא היה במקום להמשיך את הרגע הזה. אבל היה נעים. ובכל זאת, קצת מיותר.
משהו מוזר קורה פה.
הוא ממשיך להתקשר. ואני, ממשיכה להיות טבעית. לא מתרגשת. אבל זה נחמד.
חשבתי שכשיקרא את הבלוג שלי, הוא בכלל יפסיק להתקשר.
אז, מסתבר. שלא קרא. מצחיק. לא מעניין אותו. ואני מכבדת את זה.
אבל זה מוזר. כי אני מסיקה, שאם לא מעניין אותו, זה כי אני לא מעניינת אותו.
כנראה מה שכן מעניין אותו, ושומעים לו את זה בקול, זה הזין שלו, שעומד לו, ומחכה שאבוא ואמצוץ אותו.
טוב, תודו, זה גם סוג של חיזור. וזה נחמד. אבל נראה לי שיש פה משהו יותר מזה.
ואני יודעת שכמו שהדברים נראים עכשיו, בכלל אין לי עניין למשהו יותר מזה.
ק. אומר שכמו שזה נשמע, אז הבחור פשוט לא מכבד אותי. אבל זה שטויות, לא?
מפיקים הנאה מינית הדדית שקולה ומאוזנת. ותו לא. איך כבוד נכנס לעניין הזה בכלל.
טוב, אחרי הכל, ק. לא בעסק. ולגמרי משתדל לא להיות אבל זה חזק ממנו - פרימיטיבי, שובניסטי ומקובע.
אבל אני אוהבת אותו בכל מקרה. אתמול כשדיברנו, הרגשתי פתאום כאילו הוא אח גדול שלי.
הוא ישר התנער מזה ואמר, מייעץ. זה הכל. אבל עדיין, זה היה נעים.
זהו. קצת התעוררתי.
91
אז כנראה שאחרי הכל, היום הזה, לא הולך להיות עוד יום אבוד.
לפעמים, מקרים הכי בלתי צפויים, הכי מפתיעים, סוערים ומוזרים, פשוט הופכים את היום על פניו, ועושים אותו, למשהו, שבכלל לא חשבתם שיקרה.
אז זה מה שקרה.
אני לא אספר מה קרה בדיוק, אבל יכולה להגיד שחזרתי הרגע מגניקולוג חתיך אימים, ושאני הולכת לתבוע את האימ אימא של מי שייצר את הטמפון הזה.
תעשו את המתמטיקה לבד.
כן, כמעט קברתי את עצמי באדמה נוכח הסיטואציה המוזרה בשילוב המראה שלו.
וכן, לא הייתי שנים אצל אחד כזה. ומה לעשות, התנוחה המפורסמת, הפעם, הייתה קשה מתמיד.
אבל עברתי את זה. ועברתי את זה טוב.
אבל למה לעזאזל הוא היה צריך להיות כל כך חתיך...
ועוד דבר. ברגע שנכנסתי אליו, אותו הרגע שבו כמעט קברתי את עצמי באדמה, ושאלתי אותו אם יוכל לעזור לי. הוא הסתכל עליי במבט ציני משהו, ואמר די ברצינות, רק אם תתחנני.
צחוק הגורל. עוד רגע והיה מתברר לי שהוא אחד מהשולטים היותר רציניים פה באתר.
מזל שהייתי נסערת מידי מכדי לענות לו, אחרת אני לא יודעת מה היה קורה שם.
אז אני מלאת אנרגיות. קניתי סנדלים שחורות לרגל סיום האפיזודה. ואני הולכת להסתער על מה שנשאר מהיום הזה באופן הראוי.
92
אני נסערת. שוב. הפעם זה בזכותה. בזכות המלכה המדהימה, שנגעה כל כך בליבי.
אני נסערת שוב, כי ישנתי עכשיו, וחלמתי שני חלומות אבסורדיים למדי. זוכרת את הפרטים ומיד אספר.
כנראה שהמחזור הזה, וההורמונים המשתוללים בגוף, שוב עושים בי שמות.
ואולי.. משחררים את מה שהצטבר ונאצר בתוכי, במהלך כל החודש.
אגיע למשרד. ואכתוב הכל.
93
האורח באולפן, ויש לי זמן לכתוב.
חזרתי הביתה מוקדם, כדי לנוח קצת. כי למרות ההתעוררות שהרגשתי בעקבות אפיזודת הגניקולוג, העייפות שבה מהר.
אז הגעתי הביתה, וגנבתי עוד שניה אחת, מול המסך, באתרנו המפורסם.
משכו את עיני בלוג, שמעולם לא ראיתי בעבר. נכנסתי. קראתי. נשביתי ונשאבתי.
אל העוצמה. אל התיאורים. אל החוויות. אל המילים הנפלאות שזרמו שם ממנו אליה, וממנה אליו.
האתר זז לאט, עד שכל פוסט נפתח, ובחזרה לבלוג, ועוד תגובה לקרוא.. ככה חלפה לה חצי שעה. וזמן המנוחה שלי הלך והתקצר. הקישור האחרון שעשיתי, הוא לראות מי זאת המלכה הזאת, ונכנסתי אליה לפרופיל. הפעם סבלנותי פקעה, והלכתי לישון, מבלי לחכות שהפרופיל יפתח.
ישנתי שעתיים, ב"חדר המלון" הממוזג שלי, כמובן איך לא, עם טלפונים מטרידים, מוודאים, מאשררים. אבל בכל זאת, הצלחתי לישון קצת.
עד הטלפון הראשון, חלמתי חלום אחד. וממנו, עד הטלפון השני, חלמתי את השני.
בראשון, אני נמצאת לסירוגין במשרד, שהפך לאולפן רב משתתפים. סביב שולחן גדול מתאספים פוליטיקאים, פרשנים ואנשי צבא, מתכוננים למשדר המיוחד שיתחיל בשעה שתים עשרה. אני, בתור המפיקה הנמרצת, מתרוצצת ביניהם, דואגת להם, טלפונים, הסברים איך להגיע, בירורים אחרונים מי מגיע, ומי לא, איך עולים לאוויר, וכיוצא באלה.
לסירוגין, כי במקום מסויים בחלום, אני נמצאת גם באיצטדיון ספורט מסוים, מסקרת משחק כדורסל. ויודעת, שבעוד שעתיים מתחיל משחק נוסף, ואני צריכה לסקר גם אותו, אך איך אוכל לעשות את שני הדברים במקביל. גם השידור באולפן, וגם המשחק.
הלחץ גובר, ובמקביל לו, צמוד למשרד, נפתחה קפיטריה כזאת, שמכינה סנדוויצ'ים ואוכל קל.
בחורים צעירים ונחמדים עומדים מאחורי הדלפק, ומשרתים את הלקוחות.
משום מה, כל הקומפלקס הזה, של המשרד ושל הקפיטריה, נמצא בתוך בית מלון. משהו ישן, אבל די מפואר וגדול.
אני מוצאת את עצמי משוטטת בין החדרים, עולה לקומה חמישית, צריכה ללכת לשירותים ולא מוצאת אותם. רואה דלת פתוחה באחד החדרים, נכנסת. החדר נראה נטוש. אין אף אחד, המיטות מסודרות, לא נראים סימנים של איכלוס. האסלה, נמצאת בפינת החדר, זכורים לי פרטים תמוהים על עיצוב האסלה ועל האביזרים הנלווים לה. דברים שלא רואים כל יום. מוזרים עד כדי ששכחתי אותם עכשיו. אבל אני זוכרת שניסיתי כל מיני ידיות ומכשירים שם, כדי לבדוק מה הם עושים.
בכל מקרה, התיישבתי על האסלה. שיחררתי שרירים, והתחלתי לחרבן.
פתאום נכנס אחד הבחורים הנחמדים שהיו מאחורי הדלפק בקפיטריה. הסתכל עליי, שכן האסלה ניצבה בפינת החדר, ללא שום חיץ או הסתרה. הוא נבהל. אני נבהלתי. משכתי את החולצה שלי כלפי מטה, כדי שתכסה את ערוותי. מה את עושה פה הוא שאל, נכנסתי לפה, עניתי, כי ראיתי שאף אחד לא נמצא. סליחה. אני מצטערת. אבל אתה יכול לצאת בבקשה. ולפני שהספיק לענות, נכנס עוד אחד. גם הוא מופתע. אני, מבוהלת וקצת היסטרית, מבקשת מהם, מתחננת, שיצאו ויתנו לי לסיים ואני באמת מצטערת אבל בבקשה. והם, אומרים, אין בעיה, אנחנו יוצאים, וממשיכים להתמהמה עוד שניות ארוכות בתוך החדר. כאילו מחפשים משהו, לוקחים דברים.
הסיטואציה נקטעה כאן, ופתאום מצאתי את עצמי בחנות מתנות, עומדת ליד הדלפק, מחכה שהמוכר יארוז לי משהו שקניתי. המוכר, למרבה הפלא, הוא אותו בחור צעיר שעמד מאחורי הדלפק, וגם נכנס לחדר בזמן שעשיתי את צרכיי. יש המולה בחנות, ואני מחליטה לנקום בו, וברגע של היסח דעת מצידו, כשמטפל בלקוחות האחרים, אני שולפת את המתנה הארוזה מעל הדלפק, והולכת. בלי לשלם.
בלי לסובב את הראש אחורה. חוזרת למשרד.לאותו מקום, שהמשדר עומד להתחיל בו.
ההמולה גוברת, האורחים מתיישבים במקומותיהם. והשידור מתחיל.
אני יוצאת החוצה, פונה שמאלה, והולכת לקנות לי סנדוויץ'. מהקפיטריה כמובן, זו שהבחורים הצעירים שכבר יש לי עבר משותף איתם, עומדים מאחורי הדלפק.
אני פונה אל אחד מהם, כנראה שהוא היה זה שמכר לי בחנות. אבל אני לא בטוחה. ואני מבקשת ממנו להכין לי כריך. הוא מכין, מרוכז, עושה את זה בצורה מאוד מעוררת תיאבון. כריך גדול, עם גבינה צהובה, ירקות, חסה מבצבצת מהצדדים. הולך לשנייה למטבח שמאחור, חוזר עם הסנדוויץ' ארוז, ונותן לי אותו.
אני פותחת את הנייר שעוטף את הכריך, ורואה בפנים להפתעתי, שאריות מאותו כריך עסיסי שהוא הכין. רק החלק קשה של הלחם שם. עלוב, קטן ובכלל לא מעורר תיאבון.
אני חוזרת אליו, מראה לו את זה ואומרת בעצבים, מה זה צריך להיות.
הוא מסתכל עליי, בחיוך לגלגני, ואומר לי, אני מחזיר לך.
אני חוזרת למשרד, רעבה ועצבנית. השידור נגמר. ואני מקטרת לבוס שלי, שאני לא עומדת בזה, ועוד יש את המשחק שצריכה ללכת לסקר..
הוא מרגיע אותי.
ואני מתעוררת. לטלפון הראשון.
החלום השני, גם היה מוזר.
אני נמצאת עם ילדה קטנה. בת עשר בערך, שחומה, עם שיער ארוך שחור. יש בינינו יחסים שנראים כאילו ואני החונכת שלה. היא מספרת לי על ילד ג'ינג'י, שכשהיו בכיתה א' אולי, מה שנראה לי עכשיו קצת מוזר, הוא היה מתעלל בה. ושמעה שהוא חזר הביתה עכשיו, ורוצה ללכת אליו, ולהוכיח אותו על מעשיו הנבזים. אני מחזקת אותה, ואומרת לה, יאללה, בואי. נלך אליו.
אנחנו צועדות אל עבר הבית שלו. ופתאום הוא נגלה לעיני. הבית שלו. חוילה ענקית, בנויה מאבנים אדומות קטנות, עם חצר קדמית רחבת ידיים, דשא, שביל, והנוף מאחוריו, עוצר נשימה. משהו כמו הרי שומרון, עם שמיים פתוחים ויפים של שקיעה.
אני עומדת בחוץ, משעינה את הסנטר על הגדר, מסתכלת עליה צועדת בגאווה על השביל, לעבר הבית.
רואה אותה דופקת בדלת. ופתאום אני לידה, מאחוריה, מסתכלת עליה כשהיא ממתינה בסבלנות שהדלת תיפתח.
הדלת נפתחת, ויוצא ממנה בחור צעיר, בסביבות גיל עשרים, שחום גם הוא, חייכן. היא שואלת אותו אם הילד הזה בבית. אני לא זוכרת את שמו. והם מתחילים לדבר ביניהם, כאילו הוא זה הילד, אבל אני יודעת שלא. ופתאום היא אומרת שהיא עכשיו עזבה את הבית והולכת ל"מעדניידה", ושניהם צוחקים.
מסתבר שה"מעדניידה" זאת פנימייה.
יש משהו מאוד בוגר בשיחה ביניהם. ופתאום אני מרגישה, כאילו אני הקטנה. כאילו, הם, עברו כל כך הרבה בחיים, צוחקים במן השלמה כזאת על כל הצרות.
ואז התעוררתי. שוב. הטלפון הארור.
הסתכלתי על השעון, וראיתי שאני קצת חורגת מהזמן שהקצבתי לי לישון, ועוד שנייה כבר צריכה לצאת חזרה לעבודה.אז יצאתי מהמיטה במהירות.
הכנתי לי קפה. והלכתי למקומי הקבוע, מול המחשב.
והיא חיכתה לי שם.
הרי הקישור האחרון, שלא עלה, היה לפרופיל שלה.
והנה היא שם. יושבת בתוך המחשב שלי. מחכה לי שאתעורר. ואפילו לא יודעת.
ואז זה קרה.
קראתי את הפרופיל שלה. אפופה מהשינה, ומהחלומות המוזרים, רואה את המילים, את הפסיקים, הנקודות, סימני השאלה, סימני הקריאה. וגל של התרגשות שטף אותי.
המילים הכי חזקות שקראתי עד היום. אני חושבת.
ואני קוראת. אוו.. כמה אני קוראת. ספרים, מאמרים, כתבות. בלוגים. מה לא.
אבל הנה, פרופיל קטן, ושני משפטים בו, המיסו את ליבי.
כן, זה קשור לתקופה, זה קשור לאתר, זה קשור לחיים שלי בנקודת הזמן הנוכחית. ובטח זה קשור גם קצת למחזור.
אבל היא פשוט עשתה לי את זה.
הבלוג שלו, המילים שלו, החוויות שלו, בשילוב עם התגובות שלה, המילים שלה, האהבה שלה.
וכמובן, הפרופיל שלה. ריגשו אותי עד דמעות.
מעולם, אבל מעולם, לא חשתי רגשי הערכה כה עמוקים וכה כנים לבן אדם.
תמיד זה היה מלווה בביקורת, בזלזול, בפחד, בספק.
והפעם, למרות שאני לא מכירה אותם, ואני לא יודעת עליהם דבר מלבד המילים הכתובות שקראתי, הרגשתי משהו שלא הרגשתי מעולם.
אני מניחה שמה שתרם כל כך לרגש החזק הזה, זה עובדת היותה אישה.
אישה חזקה.
אולי זאת הייתה הזדהות. אבל יותר מזה, זאת הייתה הערצה.
הרגשתי שאני רוצה לסגוד לה. לעשות כל מה שתרצה. לאהוב אותה.
ושתאהב אותי חזרה.
הרגשתי כאילו פעם ראשונה בחיים, מצאתי מילים, שמתארות את האהבה בעוצמות כל כך מדוייקות ונכונות, מתארות את האהבה האמיתית, זו שאני מרגישה, וכמהה להרגיש עם מישהו אחר.
והמילים האלה, יצאו מהאישה הזאת.
לא עצרתי את עצמי, ופניתי אליה.
94
יום מוזר היום. מקוטע. לא רציף. לא אחיד. קופצני.
למרות שהפסקתי אותו באמצע לשלוש שעות. שכמובן, איך לא, הופרעו בטלפון. אבל הפעם, לא עניתי. והמשכתי לישון.
בלילה חלמתי עוד חלום. זוכרת שהתעוררתי ממנו. באמצע הלילה. אבל לא זוכרת על מה הוא היה.
כל היום הזה מלווה בהרגשה של חוסר סיפוק. וגם חוסר רצון לעשות משהו משמעותי כדי לספק את החוסר הזה. חוסר סיפוק, שנובע בעיקר מהעובדה ששום דבר פיזי לא קורה.
לא מגע. לא פגישה. לא יציאה. לא כניסה..
נכון שהייתי עם ההוא לפני שלושה ימים. אבל זה לא נחשב. זה היה כאמור רגעי וחסר חשיבות.
אבל משהו אחר מתרחש, במחוזות מקבילים, שאפשר לקרוא לו מתבשל.. אבל עוד לא ממש מוכן. הוא על האש, אני בוחשת, מתבלת, מנמיכה את האש, מגבירה אותה. אבל משום מה, הוא ממאן לבעבע כמו שצריך, ולהודיע לי, שאפשר כבר להגיש אותו לשולחן, ואפילו לאכול אותו.
הוא בפוטנציה. ולא מתממש.
וככה גם אני מרגישה.
לא ממומשת. לא מסופקת. קופצנית. קצת חסרת מנוחה.
למרות שכלפי חוץ, אני נראית הכי נינוחה, שלווה, רגועה בעולם.
אבל בפנים, משהו גועש.
היום דיברתי איתך, וסיפרת לי על הילדות. אף פעם לא הייתי בקשר, עם גבר, ואפילו לא עם אישה, שיש להם ילדים. לא קטנים, ולא גדולים.
לא היה לי חבר, או חברה, שנכנסו להריון, שהולידו ילדים, ושמגדלים אותם.
גם אלה שאני כן בקשר איתם, וכן יש להם איזה ילד או שניים, זה עדיין לא קשר, מספיק קרוב, כדי שאוכל לשמוע חוויות על העולם הזה. של גידול ילדים.
והנה אנחנו מדברים. ואני שואלת. ואתה עונה. ומשהו באיך שאתה מדבר אליי, מראה לי איזה אבא אתה. מאוד חם. מאוד מפנק. אבל גם מאוד ממשמע. ותקיף. והכי חשוב, מאוד מאוד אוהב.
כן, אני מודה. אני נמשכת מאוד לעולם הזה, של ההורות. כנראה שכבר הגעתי לרגע הזה, שבו אני גם רוצה אותו. ואולי זה, שאין לי אנשים קרובים אליי, שיש להם ילדים, זה בעיקר בזכות העובדה, שאני מרחיקה את זה ממני, כדי לא לראות, ולרצות את זה יותר.
כן, כנראה שאני מדחיקה את המקום הזה. כדי לא להשתגע יותר מידי.
אני יודעת שבסוף אעשה איזה ילד לבד.. כי לא אעמוד בזה יותר.
ואני גם לא מאלה שיושבות ומפנטזות על ילדים. או על הריון וכאלה דברים.
אבל כל פעם ששומעת קצה של סיפור על ילדים של מישהו.. שלך, או שלו, או שלה, אני מרגישה רגשות חזקים של שמחה, חמלה, אמפאטיה, אולי אימהיות. לא יודעת. משהו בי מנתר, משמח, נובע, רוצה לצאת. ואין לו כל כך לאן.
נו טוב, שוב אני חוזרת אל המנטרות הכל כך נדושות האלו.
נדושות נדושות, אבל..שרירות וקיימות.
אולי העולם מחכה שאני אסדר את החיים שלי ואז יזמן אליי בן זוג או אפילו אומץ לעשות את זה לבד.
אבל אני.. ככה עם עצמי, לא ממש רואה שיש מה לסדר בחיים שלי.
אני עצמאית, מכלכלת את עצמי, אחראית, מסודרת, יש לי מקום לישון, יש לי מה לאכול, יש לי פרנסה, עיסוקים, תחביבים ואפילו כלב וחתול. אני מפגינה כלפי חוץ חביבות, יש בי רמות מוסר גבוהות, יחסי אנוש מעולים , כשאני רוצה, ועוד אי אילו מעלות אחרות.
לא ממש רואה שיש מקום לאיזה שינוי מהפכני שייחשב כסדר חיים חדש.
ולכן, חושבת שזה הזמן. להכיר בן זוג. לעשות ילד. להתחיל לחיות כמו הגדולים.
למרות שהיום, כשהלכתי ברחוב, צעד מולי זוג צעיר, הוא צועק, היא צועקת. נעמדים ליד כספומט, והיא צועקת עליו, כבר הוצאתי אלף שקל השבוע. הוא מחזיר לה, אבל לי נתת רק שלוש פעמים חמישים. מאה חמישים שקל, זה מה שבזבזתי. היא צועקת בחזרה, אז מה אתה אומר, שאני בזבזתי את כל האלף שקל לבד. שניהם היסטריים, רעשניים, אומללים. לפחות כלפי חוץ.
אולי בפנים, הם מאושרים, אני לא יודעת.
אבל חלפתי על פניהם, המשכתי בדרכי, לקחתי נשימה עמוקה, ואמרתי לעצמי, איזה מזל. שאני לא במקום הזה. ביחסים צפופים ומרגיזים. בסיר לחץ שעלול כל רגע להתפוצץ.
אני עם עצמי, אין לי דאגות מיוחדות. אין לי ילדים על הראש. אין לי בעיות פיננסיות עמוקות.
חוסר אחריות משווע כלפי משהו, שהוא לא אני.
לא יודעת כבר מה אני רוצה.
ושונאת לרצות דברים שלאחרים יש, ולי אין.
אבל עדיין, הרצון לילדים, הוא משהו שבא מבפנים. וגם הרצון לבן זוג.
הוא לא משהו שקורה בגלל שלהם יש. בגלל שהם עושים את זה.
הוא בגלל שיש בי אהבה, שרוצה לצאת החוצה. להינתן. לפנק.
הוא שוב פעם התקשר עכשיו. הוא מספר לי שהוא הולך למישהי. מוזר. אבל בסדר. עדיף לי ככה.
אמר שיש מסיבה היום, שחבל על הזמן, וכדאי לי ללכת.
לא נראה לי, אבל אם מישהו ימשוך אותי לשם בחינניות מספקת, אולי עוד אפילו אלך.
מכונת כביסה אחת כבר על החבל. הסדינים עם הריח שלו, מתכבסים ממש ברגעים אלה.
כלים, עדיין לא עשיתי. את הבית, עוד לא ניקיתי.
אבל אין לחץ. רגוע.
רגוע, אבל מוזר.
95
שוב בוקר של יום שבת. שוב השקט. עם הפרעות רגעיות של צפצוף מכונית חסרת סבלנות למטה, או צעקות מעצבנות של ילד היסטרי. אבל הדממה הזאת. ואת הרדיו לא שומעים. ועדיין הקפה, והסיגריה. ישנתי טוב, תשע שעות בערך, די כבר לצפצף, אידיוט. לא מבינה מה יש לו. יום שבת בבוקר, מה הלחץ. אל מי הוא בדיוק מצפצף. אפשר לחשוב שיש פה פקק תנועה למטה.
קמתי נפוחה. הפנים נפוחות. השפתיים נפוחות. והעין נפוחה. שוב פעם שעורה. לא מבינה מה תוקף אותי בזמן האחרון. כל שבוע, מתחילה לי שעורה בעין שמאל, מתחילה, ונעלמת אחרי יום. לא מתפתחת לכלום, אבל ביום הזה, העין נפוחה, כואבת. קשה לי להחזיק אותה פתוחה, והיא מתגברת את העייפות, אם קיימת, ושולחת אותי לישון בכל הזדמנות שיש. טוב, בעצם, זה לא מה שישלח אותי לישון. חובבת שינה שכמוני. אבל זה כן מעצבן, ומציק, וכואב.
המשפחה הקולנית שעברה דירה, בחרה, מכל הדירות בעולם, לעבור לבנין ממול. אז אם קודם, הרעש שעשתה היה לי בחדר מדרגות, עכשיו הוא בחזית הבניין, מולי, ישר אל תוך הסלון שלי.
לא מבינה אותם. זאת מן מנטליות כזאת, להרעיש. לצעוק. לדבר כשכל העולם שומע. לא סובלת את זה. זה הסבתא. הבן שלה, והילדים שלו. תמיד צועקים. עיראקים. לא שיש לי משהו נגד עיראקים, אבל הם צועקים את זה כל כך חזק, במבטא המחודד שלהם, שאי אפשר להימלט מזה.
זהו. הם נכנסו למכונית ונסעו. האידיוט שציפצף נסע. והשקט חזר לרחוב.
השקט חזר, אבל העין ממשיכה לכאוב.
פתאום היו לי מחשבות חברתיות. כאלה שמראות לי את החברה שמולי, ואני שמולם. הם יוצאים, נהנים, משתוללים. ואני, הולכת לישון בשתים עשרה בלילה, לבד. בדרך כלל זה לא מפריע לי, אבל אתמול, כל היום, ליוותה איזו תחושה של לבד מידי. רציתי עוד מישהו. רציתי עוד משהו. מגע, צחוק, דיבור, חברה. אולי לא חברה, אבל חבר. רציתי פתאום להיות קצת יותר מקושרת. קצת יותר מחוברת. כמובן שזה יחלוף, בן רגע בערך. וכמובן שלא אעשה דבר כדי לגרום לזה לקרות. אני הרי הכי לבד שיש, הכי לא רוצה קשרים. זאת אומרת, רוצה, אבל לא כאלה רדודים ושטחיים של, נו, אז יש מסיבה היום, ו..אז מה עושים היום, בא לך לקפוץ..
למרות שאני יודעת, ואמרו לי, וזה כתוב על שלטי חוצות בכל מקום בעולם, שזה טוב. וזה בריא. להיות מוקף באנשים, לדבר, להקשיב, לשמוע, לראות. אבל כל פעם שחושבת על זה, מרגישה שיש לי את זה מספיק בחיים. בעבודה. לא צריכה את הבלאגן הזה גם בבית. ואני יודעת שזה סוג אחר של קשרים. עם רבדים שונים. עם תחומי עניין שונים. אבל עדיין. משהו בי מתנגד לזה. כי אני יודעת שאני לא טובה שם. ובסיכומו של עניין, גם לא נהנית שם. לא יצור חברתי. וזהו.
חתולה עלתה עליי. מחפשת את התנוחה הטובה להתפנק עליי. היא חמודה לפעמים. חבל שרק לפעמים. סוציומטית, פחדנית, היסטרית, אנטיפטית. ככה בדרך כלל. אבל לפעמים, היא באה, כולה בפינוקים, בגירגורים, בליקוקים. חמודונת. מיותר לציין שאני לא עושה לה חשבון. וכשהיא באה אליי, אני מקבלת אותה תמיד בזרועות פתוחות ומפנקת אותה. אבל למה לעזאזל היא לא יכולה להיות תמיד ככה. תמיד מתוקה. ולא רק כשהיא רוצה.
זהו, הורדתי אותה, כי היא לא ממש מצאה את מקומה עליי. והלכתי לעשות לי עוד קפה. ואני שוב פה, עם המילים. והמחשבות.
התערבות, פיזיקה קוונטית, תצפית שמשפיעה על התוצאה. זה קצת אבוד ידידי. קצת אבוד. אנחנו כבר שם. לצערי. נתת לי את המסנג'ר שלך, התחלנו לדבר, וזה מפריע. לא מפריע ברמות שלא אוכל לכתוב ולהתנתק. אבל חושבת על העניין, ועצם זה שחושבת, כבר משהו פה הפך להיות, איך אמרת, מודע. כן, אני חושבת על העניין. על האנונימיות שבכתיבה הזאת, על החד צדדיות שלה, על המקום שלי, שכבר לא כל כך שלי. זאת אומרת, הוא עדיין שלי, אבל עצם המודעות, ולו הקטנה ביותר, לעובדה שמישהו שם קורא אותי, קצת משפיעה. קצת מפריעה. קצת בולמת. לא שזה לא נחמד לדעת כל פעם על עוד נשמה שם, שמתעניינת, שנהנית מהמילים. אבל עדיין, כן, זה מגביר את המודעות.
טוב, אנסה להתנתק.
בעצם לא, אתנתק וזהו.
שיט, העיראקים חזרו. שיעלו מהר למעלה, יפעילו מזגן ויסגרו את החלונות.
כי אם הם לא יעשו את זה. אני אעשה את זה.
ודווקא הבוקר, לא ממש בא לי מזגן.
96
נשים. כמה טוב שהן קיימות. כמה טוב שתמיד יש את האופציה הנפלאה הזאת, של ללכת עם אישה. לגמור את הלילה עם אישה. לקום בבוקר עם אישה. לשכב עם אישה. והכי כיף, לאהוב אישה.
אני יודעת שזה מדבר אל כל הגברים.. המילים האלה. אבל אישה עם אישה.. אין יותר טוב מזה.
הלוואי ויכולתי. הלוואי והיה לי את האומץ, לשוב לחיים האלה.
שוחחתי מקודם עם מישהי, אישה. כן, המילה אישה כל כך מתאימה פה. כל כך אישה. כל כך טוב זה עשה לי. לשוחח איתה. לשמוע את הנשיות שלה מדברת אליי. את החששות. את הרצונות. את הרגשות. כל כך אמיתי.
אנחנו כולנו מתפשרות בסוף, והולכות עם גברים. אבל הקשר האמיתי, לעולם היה ולעולם יהיה, עם נשים. כל אישה תעיד על זה. אבל תגיד, כמעט באותה נשימה, שמה לעשות, צריכה את הזין, צריכה את הזרע, צריכה את הפרנסה.
אז היום, לא ממש צריך את כל זה. אם את מפרנסת, והולכת לבנק הזרע, ומקסימום קונה איזה דילדו או סטראפ-און, אז הסתדרת בחיים.
כן, אני יודעת, יש שם איכויות אחרות, אצל גברים. יש שם מעלות, וחסרונות, שכנראה אנחנו, הנשים, צריכות אותם.
אבל עכשיו, נוכח האכזבות הרבות שאני נוחלת. נוכח המילים הריקות, השיחות החלולות, הרגשות המוזרים. דווקא עכשיו, אני שוב פוזלת לשם. לכיוון ההוא. אל הנשים.
היא הביעה נכונות. היא רוצה. כמובן שצריך להיפגש והכל.
אבל עדיין, זה בהחלט מעורר בי את המשיכה, מחדש.
נזכרת בנירית ובמיכל ובחגית. בשרון, בנועה וב.. מי לא. והלב קופץ. קופץ נוכח האפשרות הזאת, שתמיד הייתה קיימת, רק שהפסקתי להסתכל בכיוון שלה. כי זה לא זה. מבחינה חברתית. כי זה לא מביא ילדים.. מבחינה טבעית. כי.. אלף סיבות. שאת כולן אפשר לזרוק לפח. אם רק הייתי מעיזה שוב.
אולי היא תעורר בי את זה. את הרצון האמיתי. את האומץ. את המעשים.
שוב, אולי.
ואולי לא.
אומרים שנשים שמתאכזבות מגברים, הולכות לנשים.
ויש בזה משהו. במיוחד עכשיו.
נכון שהמשיכה לנשים הייתה קיימת אצלי תמיד. והצלחה עם גברים, מעולם לא הייתה חסרה לי.
אבל בזמן האחרון, הכל הופך להיות כל כך בנאלי עם גברים.
למרות שאם הייתי עושה את מה שאני עושה, באותה אינטנסיביות, עם נשים, יכול להיות שגם מהן, הייתי מתייאשת.
אולי מעצמי אני מתייאשת? אולי.
כן. מסתכלת מסביבי, על החיים שלי. ופתאום רואה בהם אישה. פתאום בא לי שתסתובב לי פה מישהי, ותהיה חברה שלי. אהובה שלי. מלכה שלי, שפחה שלי.
אני יודעת שזה אפשרי. ואני יודעת שאם הייתי רוצה את זה, אז יש מי שמחכה שאני אגיד כן, ויש עוד הרבה שהיו שמחות לפגוש אותי. שוב. או אפילו בפעם הראשונה.
כי אני יודעת, שלא משנה מה, שום דבר לא יוצא עם גבר, מעבר לזיון. טוב יותר או טוב פחות. שום דבר לא מתפתח למשהו.. שהייתי רוצה.
ועם אישה, אפילו עם זו ששוחחתי מקודם, כבר בשיחה, הרגשתי שזה מתפתח בדיוק לכיוון שאני רוצה.
ונכון שהיא תפוסה. ונכון שהיא סטרייטית. ונכון עוד מיליון דברים. אבל עובדה. השיחה, הייתה בדיוק כמו שרציתי. בדיוק התאימה. בדיוק נכונה.
זוכרת את המגע הראשון. איתה. בעבר הרחוק. זוכרת את ההיסוס. זוכרת את הלפיתה. את החיבוק. את העור הנעים. את הרוך. את הקימורים. את הריח.
והנשיקה. אוי אוי אוי.. איזו נשיקה.
לנשק אישה, זה כל כך שונה מלנשק גבר.
זה כל כך נעים, רך, חלק, קטן.
נכון שיש גברים, שאני רוצה להיבלע להם בתוך הפה. ומנשקים כמו שאף אישה לא תחלום לעולם לנשק. אבל משהו בפה הנשי. הקטן. העדין. כל כך כל כך נעים.
לפעמים אני חושבת, שאני נוגעת באישה, כמו שהייתי רוצה שגבר יגע בי.
כן, יכול להיות שאני מבולבלת.
יש משהו בגבר. בחיבוק. בידיים הגדולות. בחזה הרחב, בגב החזק. משהו מגונן. משהו בטוח.
לא שבטוח זאת מילה שהדהדה לי בזמן האחרון במפגשים הפאתטיים שהיו לי עם גברים,
אבל זאת בהחלט פנטזיה. ראויה לשמה. שניצוצות ממנה הרגשתי בעבר. עם גברים.
אז גבר או אישה?
באמת צריך להחליט?
פעם הלכתי לפסיכולוגית, שאמרה לי שאני חייבת להחליט על הזהות המינית שלי.
ואחרי שאחליט, אמצא את מה שאני מבקשת לעצמי.
מיותר לציין שנטשתי אותה.. את הפסיכולוגית הזאת. לא לפני שהיו לי כמה פנטזיות די אירוטיות עליה. למרות שהייתה רוסיה. ואולי דווקא בגלל זה.
ויכול להיות שהחלטתי שאני רוצה גבר.
אבל מה יוצא לי מזה בדיוק..? מההחלטה הזאת.
זין בעין מקסימום.
97
זהו. השעורה גודלת. נגעתי בה אתמול. גירדתי. אמרת לי להפסיק לגרד. כמו אבא טוב. ולא הקשבתי לך. כהרגלי. והנה עכשיו, היא גדלה.
לא נורא, זה קצת פחות כואב. כנראה באמת שכשהיא מבצבצת, היא הכי כואבת. ואחר כך, הכאב פוחת. מוזר. אין לי הרבה נסיון עם שעורות. אבל זה לא כל כך נורא, זה נראה כאילו העין הזאת קמה הרגע משינה. קצת נפוחה. לא יותר מזה.
ולענייננו. המשחק. היום בתשע. קבעתי פגישה לאחר הצהריים. ואני אאלץ לבטל. מרוב ההפסקה הארוכה הזאת במונדיאל, כמעט ושכחתי את הגמר הגדול. ואז נזכרתי, שאני עדיין מחכה, להוא עם המבטים החודרים, כי דיברנו על זה, שנראה את הגמר ביחד.. וזה היה עוד שהשמינית הייתה בחיתוליה. טוב נו.. כנראה שהוא לא יבוא. הוא לא יהיה גבר שבגברים, יתקשר ויפתיע.
לפחות הייתי קצת פרודוקטיבית אתמול, ותפרתי מכנסיים אדומות וחולצה חומה. היא הייתה אמורה להיות שחורה, אבל משהו עם הראייה שלי כנראה קצת השתבש בחנות. לא נורא, גם חום זה טוב. והפעם יצא לא רע. והפעם אני אלבש אותם. כי את הירוקה המזעזעת, מיותר לציין שעוד לא יצאתי איתה מהבית אפילו פעם אחת. היא יפה. שמחה כזאת. אבל אולי שמחה מידי...
יש לי פה עוד שני בדים שא. קנתה, ורצתה שאני אתפור לה. אבל כל כך אין לי סבלנות אליה. והיא, בעצמה, לא מתקשרת. אז הבדים מונחים להם. מזל שאחד מהם זה הירוק המזעזע, ואני לא מתפתה לתפור איתו כלום. אבל גם השני, לא משהו שהייתי לובשת, אז הם שוכבים להם בצד, לא ממש מפתים. אבל הייתי שמחה להיפטר מהם. כי הם מזכירים לי שיש לי איזו מחוייבות למישהי..שתי חולצות שאני אמורה לתפור, פגישה איתה שאני אמורה לקיים, מדידות מעצבנות, הערות קטנוניות, ופה זה קצר מידי, ופה זה בולט מידי, ופה תתקני לי, ו.. ו..
כן.. אני לא ממש אוהבת לתפור לאחרים. תמיד יש להם הערות ובעיות וטענות ומענות.
רק לעצמי אני יודעת. ואם משהו לא יוצא, זה רק פתח לשינויים יצירתיים שגורמים לבגד בסוף להיות מקורי, מעניין, ויפה. ככה זה אצלי, הטעויות, יוצרות אומנות. כשהן קורות, אני מתחילה להשתולל, וזה כיף. למשל ר. תופרת הכי לפי הספר שיש. כן, היא עושה דברים מדהימים. וכן, זה נראה כמו הוט קוטור רציני בהחלט. אבל איפה הסטיות, הפניות, ההתפלקויות. זה מה שיפה ביצירה לדעתי, השינויים הבלתי רצוניים שמתרחשים. ה"יציאות" של הרגש, "פליטות הפה" של הדמיון, ההתערבות של המקרה, של הגורל. וככה, אני עובדת. כמעט תמיד זה לא מצליח לי כמו שאני מתכוונת, אבל מה שיוצא בסוף..הוא טוב, יפה, ומעניין.
טוב, שוב פעם מתמהמהת פה ליד המחשב. אין לי כוח לקום מהכיסא, ללכת להתקלח, ולהתחיל את היום הזה. את השבוע. פתאום חושבת שאולי אחותי תגיע השבוע. כיף. למרות שלא דיברתי איתה איזה חודשיים. היא הייתה עסוקה בבחינות. ואני, טוב נו.. זה די ברור במה אני הייתי עסוקה. מתגעגעת אליה, ובדרך כלל שהיא באה לארץ אז היא נמצאת אצלי הרבה. מכינה לעצמה את הקפה הריחני הזה של הבוקר, מגלגלת לה את הסיגריות המסריחות שלה, מסתובבת עם תחתונים חושפי רגליים ארוכות ויפות בבית. אני משוגעת עליה. איך שהיא חיה. איך שהיא עושה דברים. איך שהיא חושבת. היא ילדה יפה. כבר לא כל כך ילדה, אבל תמיד תהיה אחותי הקטנה.
ואני אדאג לה, ואפנק אותה, וארצה שתהיה הכי מאושרת בעולם. למרות שכבר יודעת, שזה לא ממש תלוי בי, ולא תמיד אני יכולה לשלוט בזה. אבל כשהייתה קטנה, איך שהייתי מטפלת בה. כמו אימא קטנה. ילדה בת שמונה, הולכת עם עגלה ברחוב. והיא בתוך העגלה. תינוקת קטנה בלונדינית חייכנית. מהיום שנולדה, לא הפסיקה לחייך. בעצם בגיל ההתבגרות הפסיקה. אבל לא לגמרי. מזל שלפעמים אנחנו זוכים בחיוכים הכובשים שלה. יאללה שתבוא כבר. פעם אחרונה שראיתי אותה היה שהייתי אצלה, בחורף. והיה הכי כיף שרק אפשר. נכון שנסעתי אליה הפעם עם א. שעלתה לי על כל העצבים האפשריים. אבל לא נתתי לזה להרוס את זמן האיכות שלנו יחד. ושלטתי בה ובי ביד רמה. וזאת הייתה השהות הכי מבורכת שלנו יחד. למרות שא. הייתה. ואולי בזכות שא. הייתה. לא יודעת.
98
שוב פעם עייפה. נראה לי שהשעורה הזאת עושה לי את הגוף קצת חולה.
או שאולי אני סתם מחפשת הסברים פיזיולוגיים לעייפות הזאת. במקום להודות, שהיא נובעת משעמום פנימי, מחוסר עניין, מחוסר מוטיבציה, מאדישות.
כן, זה מהימים האלה. יכול להיות שמחר יהיה שונה. ויכול להיות שלא. האצבעות מתקתקות כמו מנגנות על הפסנתר. זוכרות בעל פה כל אות, איפה היא נמצאת. הולכות לשם כמו נוגעות בצלילים, ויוצרות מנגינה. מבלי חוקיות, מבלי מטרה, ומבלי כוונה, נדחפות מכוח האסוציאציות, מבלי מחשבות ממשיות. מקישות על הקלידים, ומנגנות.
מרגישה את השרירים בצוואר זועקים למגע רך ומחמם. את הראש תפוס, העיניים כאמור נעצמות.
שמעתי שיש איזה מכשיר כזה, בחדר כושר, ששוכבים עליו, והוא עושה לגוף התעמלות לבד. מרעיד אותו, מזיז אותו, מאמן אותו. זה מה שהייתי רוצה עכשיו. לשכב, ושמשהו ירעיד לי את הגוף. ינענע אותו. ישקשק אותו. ינער אותו. ואולי חלק מהמילים, המחשבות, שתקועות לי בין השרירים, ישתחררו.
אני יודעת שאם היו לי ביצים, או רק קצת כוח, הייתי יוצאת לאיזו ריצה בריאה בפארק. ככה כשהשמש שוקעת.
כן, היה נגמר לי האוויר אחרי עשר דקות. אבל הייתי נחה קצת, הולכת, וממשיכה.
אולי זה באמת מה שאעשה. אבל איך אומרים.. מחר. כי היום יש משחק. ויש פגישה לפניו.
כן, לא ביטלתי אותה בסוף. ואיכשהו אני אספיק גם את זה, וגם להגיע הביתה בזמן למשחק.
אבל אם יהיו שוב הארכה ופנדלים, אני לא יודעת אם אחזיק מעמד עד הסוף. ושוב אפספס את הדרמות הגדולות של סוף המשחק. והפעם, סוף המונדיאל.
מקווה שישחקו כמו שצריך, ואיטליה תראה לצרפת מאיפה משתין הדג.
פעם הייתי רצה חמש פעמים בשבוע. בסביבות עשרה קילומטר כל פעם. בימים שהייתי נחה, או סתם עצלנית, הייתי רצה רק שישה קילומטר. הייתי מכורה. יום בלי ריצה, היה קשה לי, יותר מאשר יום עם ריצה. למרות שתמיד היה קשה. ותמיד הסיגריות הפריעו. ואם לא הייתי מעשנת זה היה הרבה יותר פשוט וקל. אבל כנראה שלא זה מה שחיפשתי שם, בקילומטרים הארוכים של דפיקת הברכיים, לא חיפשתי פשוט וקל. חיפשתי את הזיעה, את הנשימות העמוקות, את מחזור הדם המשתולל, את השרירים המתנפחים וכמובן, איך לא, את האדרנלין שהשפריץ לי לכל הכיוונים.
כן, זנחתי את זה. יום אחד החלטתי שאני מנסה להפסיק. נתתי לעצמי שבוע, לראות איך אני נגמלת מההתמכרות הזאת. חשבתי שזה יהיה קשה לי. והנה עבר לו שבוע, והייתי בחיים. נחה. רגועה. לא לחוצה. לא חושבת מתי ארוץ, מתי יהיה לי זמן, אם יהיה לי כוח היום ואיך תהיה הריצה. והנה עבר לו עוד שבוע, ופתאום שלוש שנים. שלוש שנים, ולא רצתי. ניסיתי לחזור לזה קצת. אבל זה היה אחרי עשרות אלפי סיגריות, והריאות שלי ממש לא תיפקדו. אבל אולי הריאות לא הייתה הבעיה העיקרית. השעמום אני חושבת יותר העיק. ואולי הקושי. לא משנה כמה אני רצה.. זה ממשיך להיות קשה.
ואולי רוני שברח לי בפעם האחרונה שיצאנו לרוץ. ומאז, שוב הפסקתי.
אולי אחזור לזה עכשיו. פתאום כשאני חושבת על זה, אני מרגישה שהשרירים שלי מתחילים להתנועע בחוסר נוחות שכזה, אולי מתעוררים. כאילו מבקשים קצת פורקן. קצת שחרור. ואני יודעת בדיוק מה ישחרר אותם. איזה כמה קילומטרים של חול רך מתחת לרגליים. קפיצות, נשימות, זיעה נוטפת ואחריה, השחרור, המתיחה.
כן, כנראה שאני אעשה את זה. נראה מחר איך אצליח לדחוף את זה בערב. נראה אם זה ילך.
רק שלא אשכח לעשות מתיחות אחרי זה, כי אחרת, שבוע אחר כך אלך כמו ברווזה. והכל יכאב.
כותבת על הריצה, על השחרור, על הפורקן, על האטרף, ומנקרת.
מרוחה על הכיסא, עפעפיים כבדים, לסת שמוטה ואיברים רפויים.
נו טוב.. מקווה שעד מחר זה יעבור.
99
יו.. איזה רגשות מוזרים.
אני לא רוצה בכלל להתחיל להתעסק בהם.
זרמים של פחד. של אימה. של חרדה.
הדבר האחרון שארצה לעשות, זה לגרום למישהו להרגיש רע.
אולי זה מה שהם רוצים. שאגרום להם להרגיש רע.
אבל לא אני רבותיי. לא אני.
תיקחו את זה ממישהי אחרת.
אני, אם אדרש לפגוע במישהו, בניגוד לרצונו, יכאב לי יותר מאשר יכאב לו.
אהבה. אני יכולה לעשות.
מין, גם כן.
להכאיב, כי זה טוב לו. גם כן.
אבל לפגוע. לא אני.
לא היום. לא אתמול. ונראה לי, שגם לא מחר.
למרות שפתאום זה מכה בי, ואולי למתוח את הגבולות הרגשיים, זה טוב.
אבל שוב חושבת על זה, והזרמים החשמליים המוזרים חוזרים.
טוב. אני אלך להירגע עם משחק כדורגל טוב, כמה בירות וראש טוב.
100
רציתי להתפרק. וזה מה שעשיתי. התפרקתי.
אני לא מרגישה כל כך מסופקת, למרות שגמרתי גמירה אחת קולנית למדי. לא מרגישה מלאה, למרות שהרגשתי תחושות חזקות של אהבה. וגם לא מרגישה באמת משוחררת, למרות שזיינו לי את הצורה.. הפעם, באמת כמו שצריך.
אז כן, תרמתי קצת לתחושת השחרור והפורקן. אבל לא מספיק. זה עדיין לא זה.
אמרתי לו שכל מה שאני רוצה זה לאהוב, ולהיות נאהבת. "בשלושה דייטים בערב?" הוא שאל אותי. התריס בי. זרק את זה עליי, בזלזול. כאילו אין לי מושג מה אני עושה. ובטח שמה שאני עושה, לא יביא אותי למקום הזה.
כן, עניתי לו. אני מנסה. זאת הדרך שלי. ואם זה יהיה ככה, או אחרת, זה לא ממש משנה לי. אני אשאר בסוף איפה שיהיה לי טוב.
די ברור לי שהקנאה גרמה לו לדבר אליי ככה. הוא גם אמר את זה, שגרמתי לו לקנא. אבל למה לקחת את זה למקום רע. אם אפשר להתענג על זה. ולגרום לי בסופו של דבר, לרצות לבוא אליו.
אז לא, הוא שוב מביא את הרגש הזה, את הזלזול, את ההשפלה. ובאמת חושב שזה מה שימשוך אותי אליו. אז לא. זה לא עובד ככה. לא אצלי.
ואני גם לא מרגישה שאלו היו דייטים. הייתה פגישה אחת על כוס קפה, עם אישה מקסימה, שנהניתי לדבר ולצחוק איתה. פגישה שניה על משחק כדורגל, שלשמחתי הרבה איטליה לקחה את האליפות, ואני לקחתי על הדרך איזו אורגזמה טובה. ופגישה שלישית, שהייתה, נינוחה, נעימה, טבעית, בדיוק במקום הנכון, בזמן הנכון, על כמות האלכוהול המדוייקת, עם הגוף הנכון, והאהבה הנכונה וכמובן, איך לא, עם הזיון הנכון. מה הקשר בין זה לבין דייטים, השד יודע.
כן. אני לא מפסיקה לרצות לאהוב. ומצליחה לממש את זה בקטנה.. בפגישות החד פעמיות האלה שנקרות בדרכי. אני נותנת. אני מפנקת. אני מוציאה מעצמי בדיוק את מה שאני רוצה להוציא.
אני גם לא מפסיקה לרצות להיות נאהבת, ואת זה לצערי, עוד לא ממש מממשת. או לפחות לא מצליחה לזהות את זה קורה סביבי.
אולי זה קורה. ואני באמת לא מזהה את זה. אולי אני חוסמת מעצמי את האפשרות של להרגיש שמישהו שם בחוץ רוצה שיהיה לי טוב.
טוב די, התחלתי עם הרגשות האלה. הרחמים העצמיים. ובא לי לבכות.
אז אפסיק עכשיו.
ואלך לישון.
דווקא הבוקר.
אחרי שאתמול נתתי כל כך הרבה. אני זקוקה למישהו שיתן. זקוקה לקבל. זקוקה לתשומת לב.
ודווקא היום, השקט הזה.. חזר.
101
פוסט שנשמר בבוקר כטיוטה.
ועכשיו השתחרר לאוויר העולם.
פתאום חשבתי שאני מתחרפנת. חשבתי אולי כל מה שקורה לי, לא באמת קורה לי. אולי אני רק מדמיינת את זה. רוצה שזה יקרה. חושבת על זה. אבל זה לא באמת קורה. זה גם יכול להיחשב ככה בקלות. כי דברים קורים. ולמחרת בבוקר, נעלמים, כאילו האדמה בלעה אותם. מפסיקים להתקיים. כמעט גם בזכרון. משהו עם מנגנוני ההגנה שלי גורם להם להיעלם. במציאות זה לא ממש בשליטתי. או שהם הולכים, או שלא. וברובם המכריע, הם כן.
אבל בדמיון ובזכרון, זה כן בשליטתי. ואני מרחיקה אותם. לא לחשוב עליהם. לא להתענג עליהם. כי יש בהם משהו פוגע אולי. משהו מרוחק. שאולי הייתי מעדיפה שיישאר רחוק. ולא ישאר קרוב, כמו שהיה בזמן שדמיינתי אותו או אולי בזמן שקרה. משהו עם הפער הזה. רגע אחד זה מאוד קרוב, ורגע שני, רחוק. הפער הזה קצת סוחט. אולי כדאי לי לא ללכת לשם. במיוחד אחת עם נשמה רגישה כמו שלי. שעושה כלפי חוץ קולות של קשוחה, אבל בפנים, רכה ונשברת.
פתאום נזכרתי במערכון הזה של קרן מור מ"קצרים". מקשיבה ומקשיבה, ואז אומרת, "אני שומעת את מה שאת אומרת לי, וזה נשמע לי כמו - אוי אוי אוי...כמה שרע לי.. כמה שאני דפוקה..". כן, בהחלט. יש פה משהו כזה. מן סוג של מרמור. של תסכול. של רחמים עצמיים.
ואולי זאת הזעקה לאהבה. הזעקה לחום, לתשומת לב. הזעקה למישהו, שיוציא אותי כבר מהמצב הפאתטי הזה. שיבוא, ויישאר. שיהיה לו טוב. שירצה עוד. שיאהב. ממאנת להכיר בכך שמה שאני עושה גורם להם ללכת. מסרבת להודות שאני נמצאת במקום הלא נכון. ואולי עולם השליטה, קצת יותר מידי מחופספס בשבילי, מרוחק, מנותק, אכזרי וכואב. ואולי יש פה מן קוד התנהגות כזה. של זיונים חד פעמיים. כי איך זה יכול להיות לעזאזל, שכל כך הרבה גברים, ואף אחד לא רוצה להישאר. כולם באים, מזיינים או לא מזיינים והולכים.
אולי אני לא מספיק טובה בשביל זה. בשביל העולם הזה. אני לא הולכת עם זה עד הסוף. כי זה כואב. או מצד שני, כי זה פאתטי. כי אני לא באמת משוחררת, אני לא באמת נותנת לעצמי להיות שם. אולי לא באמת זקוקה לקיצוניות הזאת.
כי אני לא באמת במקום הזה. אין לי עניין בסשנים. יש לי עניין במשהו קצת יותר מאשר לילה קצר חד פעמי וחולף. כן אוהבת את הכאב, אבל במידה. כן אוהבת את הקשיחות, אבל עם החיוך, הנשיקה והחיבוק שאחרי, כן אוהבת את הציות, אבל רוצה גם להתמסר לו אחרי זה. צריכה את האיזון, אולי את האהבה. אולי את האהבה?!? בטוח שאת האהבה.
ובכל זאת אני מוצאת את עצמי, פעם אחר פעם, מתנסה שוב, בחד פעמיות הזאת. באירעיות הזאת. בשטחיות הזאת. שהיא אכן טובה ונעימה נכון לאותו רגע שמתרחשת. אבל למחרת בבוקר, הריקנות הזאת, גומרת אותי. המחשבות, מעציבות. והרגשות הולכים ומתקהים, עוד ועוד.
אם הייתי צריכה הוכחה ממשית שמה שהיה אתמול, באמת קרה, אז קיבלתי.
הגוף כואב. מהניעור העמוק שקיבל אמש. העייפות, מהבירות ששתיתי.
התחושה המשועממת והבנאלית של הבוקר שאחרי.
הכמיהה למצוא בדל אחד קטן של תקווה, שאולי משהו רציני בכל זאת יכול לצאת מזה.
ואם אני אחפש טוב, אני מאמינה שגם אמצא קונדום משומש בפח.
ככה, רק בשביל להיות בטוחה.
67
רק התחלתי להשתמש בגוף שני, ולפנות אליכם. והנה קפצתם, כולכם, מהחורים.
לא שאני לא מפרגנת ומודה, אבל וואי, זה מוגזם. עובר כל גבול.
פתאום החשיפה הפכה להיות אינטראקטיבית.
פתאום מגיבים לי, מייעצים לי, מבקרים אותי, שופטים אותי.
ואני, כמו מטומטמת, נותנת לזה לקרות.
אני ממש לא בנויה לזה. אין לי עניין. אני חיה לבד. רוב חיי. אני עם עצמי. ולא הרבה מעבר לזה.
ופתאום התגובות, והעצות, והביקורות, והדרישות, והרצונות.
יאללה, מה נפל עליי. מה פתאום נהיה לי רע עם הלבד.
כן, אני יודעת. אני עוף מוזר. אני לא אחת מהחברה. לא משתלבת, לא מסתגלת ולא מתאקלמת.
כלפי חוץ, ובמיוחד בעבודה, זה לא נראה ככה. אני חייכנית, נחמדה, לפעמים קצת עצבנית, אבל לא משהו שאי אפשר להסתדר איתו. אני אסרטיבית, מתפקדת, אחראית, יוצרת קשרים בלי בעיה, אפילו אינטימיים. אנשים מדברים אליי, מספרים לי, שופכים את ליבם על הפרטים הכי אישיים של חייהם. ואני מקשיבה. תומכת. חומלת. נותנת. עוזרת. אוהבת.
אבל בפנים, אני לבד. בודדה. ומבודדת.
אנשים שמכירים אותי, לא היו מאמינים, אם היו קוראים את הבלוג הזה.
אין לי חברים וחברות, לדבר איתם. אין לי באמת עם מי להתייעץ. וכנראה שאני משכנעת את עצמי די טוב, שטוב לי עם זה. כי עובדה, שלא עושה שום דבר ממשי כדי לשנות משהו במצב הזה.
אולי לא עושה כי לא יכולה. אולי כי אין לי כוחות נפשיים. אבל משתדלת לחשוב, שלא עושה, בעיקר - כי לא רוצה.
אוהבת את השגרה שלי, מקפידה שתהיה כמה שיותר נטולת גירויים. אוהבת להיות עם עצמי. לעשות דברים. בעיקר לבד.
לנסוע לחו"ל, לבד. לראות סרטים, לבד. ללכת לים, לבד. לאכול, לבד.
וכל הזעזוע הזה של החודשיים האחרונים, הפר את שלוותי, ברמות בלתי ניתנות לתיאור בכלל.
אז אולי זה עוד אחד מהפוסטים האלו, שבהם אני מרימה דגל שחור, או לבן, או כל צבע שהוא, ואומרת, די מספיק. נגמר לי. מפסיקה.
אני אהיה לבד. וזהו. לא משהו חדש. להיפך, מוכר, ידוע, ונעים.
לא צריכה אף אחד. יש לי את רוני. ואת חתולה. אולי אקח גם את הגור חתולים הג'ינג'י הקטן, שראיתי היום ברחוב. ואני מסודרת.
פשוט אין לי כוח להתמודד עם כל התגובות האלה.
היה לי טוב כשהייתי לבד. מסתגרת בבית כשחוזרת מהעבודה. הולכת לישון בעשר בלילה. קוראת ספרים. רואה סרטים. מציירת. מפסלת. מנגנת.
ובמיוחד בסופי השבוע. ימי שישי ושבת הפכו להיות קדושים. יום שבת מוצלח היה נחשב לכזה שהטלפון לא מצלצל אפילו פעם אחת. מנותקת. מנוטרלת ממבטים של אחרים, מחשבות של אחרים, מילים, דיבור, מגע. רק עם עצמי, בשקט, בשלווה. בלי גירויים.
רוצים לקרוא לזה מתה? תקראו.
ממש לא אכפת לי.
אני קוראת לזה חיה. וחיה טוב.
וכן, העבר שלי רצוף בטיפולים פסיכולוגים ופסיכיאטריים שגרמו למטפלים לצאת מכליהם ברוב המקרים. ולי, איך לא, לנטוש אותם בביטול ובהתנשאות. מה הם מבינים. משננים את המנטרות הפסיכולוגיסטיות הידועות. חושבים שהם יודעים איך לעזור לי. לא ממש מקשיבים. לא ממש שם. ואולי אפילו, לא ממש רוצים לעזור. אז כמובן, איך לא, זה לא עזר.
ממשיכה להיות נוקשה על המקום שלי. לא מוכנה לקבל כלום, מאף אחד. לא רוצה לשנות, לא רוצה להשתנות. לא צריכה להשפיע, וגם לא לתכנן. רק להעביר יום אחרי יום, בלי לתכנן, בלי לצפות, בלי לחשוב על העתיד, בלי לרצות משהו נורא חזק.
רק להעביר את הימים, בשלווה האופטימלית. ולישון כמובן, שם אני מרגישה הכי טוב.
ואם אתם רוצים לקרוא לזה דכאון קליני, תקראו.
אני קוראת לזה שלווה.
וכל תנועה בלתי רצונית שמתרחשת מחוצה לי, מפרה לי את השלווה הזאת.
68
יש בי מידה של חמלה. כן כן, עוד נשארה בי אחת כזאת. ולכן אני מבינה.
מבינה את הבורות, את הפחד, את מה שגורם לאנשים להתנהג כמו שמתנהגים.
מבינה את האטימות, את ההתחמקויות, את המהלכים הכל כך בנאליים שמתרחשים סביבי.
דווקא אתה, שנראית כל כך רגיש. כל כך עדין. כל כך קשוב. כל כך רוצה.
דווקא אתה, שכאבת, שנלחצת, שנתתי, שתמכתי.
במיוחד אתה, ששיקרת לאישתך.
וידעתי, אי שם, שאם אתה עושה את זה לה, אתה תעשה את זה גם לי.
ידעתי באיזה שהוא מקום מודחק וסמוי, שלא כדאי לסמוך עליך.
אבל הנה, בכל זאת, המשכתי. האמנתי. כי היית לי "מלאך".
לא מאמינה שקוראת לך בשם הזה עכשיו, אחרי שהתנהגת בצורה כזאת.
ואני לא מתכוונת להיעלמות. אני מתכוונת להיעלמות, בלי להגיד שלום.
להתחמקות הבזויה הזאת. למצב הפאתטי הזה שהשארת אותי בו, תלויה באוויר.
בלי להגיד, תשמעי מותק, לא מתאים לי איך שאת מתנהגת, לא מתאים לי מה שאת מבקשת.
אני רוצה להפסיק להיות איתך בקשר.
תאמין לי יקירי, אם היית אומר את המילים האלה, הייתי נותנת לך נשיקה במצח, מברכת אותך לשלום, ומסובבת את הגב.
אבל לא היו לך ביצים להגיד שלום אפילו.
ונתתי לך כמה הזדמנויות. שאלתי אותך. אתה רוצה שנפסיק?
ואמרת, מה פתאום? השתגעת?
אז מה קרה פתאום, כן פתאום, שהלכת ככה. הפנית גב, בלי לומר מילה.
ועוד, דווקא עכשיו, כשהייתי כל כך צריכה אותך.
אבל אני בסדר. נא לא לרחם. ולא לדאוג.
אני אפילו לא אגיד לך להסתכל על עצמך במראה, ולדפוק לעצמך איזו סטירה או שתיים.
כי בטח תיהנה מזה.
ואני לא אגיד לך שלא עושים דברים כאלה, כי אתה בטח יודע.
וגם לא שתכאב בעצמך את הרע שעשית, כי אני בטוחה שכואב לך.
וגם לא שתתפלש בתוך ביצת השקרים שאתה חי בה, כי אני בטוחה שאתה כבר כמעט טובע.
לא נותר לי, אלא להגיד,
אני דואגת לך יקירי.
למרות, בגלל, ובזכות הכל.
69
אולי זה פשוט עוד שלב שאני עוברת בדרך הזאת.
זאת לא החלטה, או הצהרה, או תובנה, למרות שהאחרונה יכולה בהחלט להסתדר בעניין.
פשוט, אחרי חודשיים אינטנסיביים כאלה, סטירות לחי מכל הכיוונים, התאהבויות, אכזבות וכל החרא הזה שכבר באמת נמאס לי לדוש בו, הגיע הזמן, להיות קצת יותר מפוכחת.
אני לא קופצת ואומרת שהבנתי הכל, ומעכשיו אהיה יותר טובה. לא.. ממש לא. הלוואי.
אבל אני כן אומרת שיש בי ניצני השלמה, עם המצב, וקצת יותר כלים, לדעת איך להתמודד איתו בצורה קצת יותר מועילה ונעימה.
מעניין, בענייני "השלמה" אני טובה. לא נלחמת, לא משנה. אבל משלימה. מקבלת. וממשיכה הלאה עם כמה "שכנועים עצמיים" חדשים.
כן.. מעדיפה לסגל את התפיסה שלי את המצב, מאשר לעשות שינויים קצת יותר מרחיקי לכת.
ומשום מה, העבודה המחשבתית, משיגה את יעדה בצורה מתקבלת על הדעת.
אני יודעת שמורכבים פה גם כמה אלמנטים רגשיים. לא הכל מילים, תובנות, שכל.
הנשמה לי אחרי הכל, כן דינמית, וכן מגיבה למה שאני מביאה עליה.
היא נמעכת, מצטמקת וחוזרת לגודל טבעי. נחדרת, מנוקבת ומרפאה את עצמה.
משלימה את החלקים האבודים, הפגועים, החסרים.
כן.. שוב חזרתי לעניין ההשלמה. משום מה.
70
אתמול דיברתי איתו, שברתי את תוכנית האדישות, והוצאתי הכל.
לא שהיה הרבה מה להוציא, אבל גם מה שהיה, לא היה קל להגיד. ואמרתי.
שוב שברתי את הכלים, שוב זרקתי זין על המוסכמות, שוב מרדתי בכל אלמנט קטן של שפיות חברתית שאולי היה קיים בי.
בסופו של דבר, זה נשמע כמו, אני רוצה אותך, ועכשיו, הכדור במגרש שלך.
לא היה לו הרבה מה להגיד. גמגם. טרח כמובן לציין שהוא מרגיש רע עם עצמו עכשיו.
ונפרדנו כידידים.
אם משהו ישתנה, הוא יחזור אליי.
וכן, תאמינו או לא, אני כן אחכה לו בסיבוב.
וזה לא שאעצור את החיים, אשב רגל על רגל ואתפלל. לא. ממש לא.
אבל מאחר ואני לא ממורמרת, ולא מוצאת טעם למטענים, משקעים ועוד אלמנטים טכניים מיותרים שכאלה, אני חושבת שאם הוא יתקשר, ויגיד, אני מוכן. אני יכול ואני רוצה.
אני אגיד לו - בוא.
71
גור החתולים הג'ינג'י הקטן. הוא לא ממש ג'ינג'י. הוא מנומר כזה, עם נקודות שחורות.
והוא קטן. ועייף. וחלש. יושב מהבוקר עד הלילה על הכיסא של האופנוע. לא זז.
מתקרבים אליו, מלטפים אותו. והוא בשלו. לא זז. לא נבהל. לא בורח.
הוא מלא פשפשים. נראה לי שהוא קצת חולה. אחרת היה יושב עם שני האחים שלו, שצמודים לאימא שלהם כל היום. אבל למה בחר דווקא להיות על הכיסא של האופנוע. זה רך ונעים. כן. אבל לא חם שם במיוחד. אולי אימא שלו לא רוצה אותו לידה. בגלל שהוא חולה.
כל כך בא לי לקחת אותו. אבל אין סיכוי, שאני אכניס את כמות הפשפשים הזאת הביתה, אחרי שעשיתי לרוני ולחתולה טיפול פשפשים היום.
ועוד לא בדקתי בכלל אם הוא זכר או נקבה. כי נקבה, אני לא אקח שוב. ובגלל שחתולה מעוקרת, אז לא אכפת לי לקחת זכר.
וחוץ מזה, בינינו, שני האחים שלו, לבנים עם כתמים גינג'יים, הרבה יותר חמודים ממנו.
אבל משהו עם החוסר אונים שלו, האפאטיות, החולשה, זה שהוא לא מתקשר כל כך עם העולם, גורם לי כל יום לעבור לידו, ללטף אותו, לנסות לדרבן אותו לרדת מהאופנוע וללכת לאכול. כי יש לו שם אוכל. ומים. אבל הוא בשלו. לא זז. ונשאר שם. קטן, רזה, חלש.
גם תינוק קטן לא היה אכפת לי לגדל.
משהו עם הגודל הזה, הקטן, החלש, החסר אונים, מוציא ממני כל כך הרבה. אני רוצה לגדל אותם, לדאוג להם, לתת להם.
הבעיה היא, עם ילדים, שהם גדלים. ולמי יש כוח אחר כך להתחיל עם ההתמודדות עם עוד בן אדם בבית. אולי יהיה לי כוח. לא יודעת. אולי ילדים זה משהו אחר. לא ממש חשבתי על זה ברצינות אף פעם.
אבל הרצון, לעשות ילד, או ליתר דיוק, ילדה, או אם בכלל לדייק, אז תינוקת קטנה, קיים בי.
פתאום תהיה לי אולי משמעות לחיים. לא שהיעדר משמעות מפריע לי במיוחד.
אבל בטח שאם כל כולי אתמסר לגידול, טיפוח ודאגה, של תינוקת קטנה וחסרת אונים, החיים שלי ייראו אחרת. לצאת מעצמי, ולתת.
למרות שאת זה, אני יכולה לעשות גם בתור התחלה, במסגרת של מערכת יחסים זוגית.
עוד לפני התינוקת. או התינוקות.
אבל מאחר והיא לא ממש מגיעה, אז אולי בסוף אמצא את עצמי מטפלת באיזו עוללה קטנה וחמודה, מחוץ לכל מסגרת זוגית שהיא.
אולי אלך לבנק הזרע, אקח איזה זרע עסיסי וטוב, אחדיר אותו לתוכי, אשא את הפלא הזה ברחמי, ואלד בייסורים קשים, תינוקת קטנה ויפייפיה.
אפשר גם לעשות את זה בצורה אחרת. אולי לשכב עם מישהו, בלי קונדום. בלי כדורים. בלי שום אמצעי מניעה, ולהיכנס להריון. אני ממש טובה בזה. בלהיכנס להריון.
לא שנכנסתי להריון כל כך הרבה פעמים, אבל אני מרגישה את הפוריות שלי מתפרצת.
הבעיה היא, שהזרע הזה, יבוא ממישהו, שככל הנראה לא ירצה להכניס אותי להריון, וגם בטח לא לגדל את התינוקת החמודה.
אז אולי לחפש מישהו, שממש יעשה את זה ברצון. ואולי אפילו לגדל אותה ביחד..
לא במסגרת זוגיות, אלא סוג של שותפות הורית כזאת. הוא מכניס אותי להריון. אני יולדת. ושנינו מגדלים את הילדה. בתורות.
לי לא אכפת לגדל אותה לבד, במשך שלוש שנים. ואחרי שלוש שנים, שייקח הוא את כל האחריות לגידולה. נראה לי ששלוש שנים יספיקו לי. אחר כך היא תגדל. ותתחיל לעשות בעיות.
אבל שוב, אני לא יודעת איך אני אתנהג כשהיא תגדל.
כרגע, שלוש שנים, נראות לי מספיקות בהחלט.
וזה לא סתם שלוש שנים. אלו שלוש השנים הראשונות. שהם הכי חסרי אונים. הכי נזקקים. והכי הכי הכי חמודים.
ממש, כמו הגור הג'ינג'י הקטן.
72
איזה חודש!!
ככה לכבוד היומולדת שלי, נתתי לעצמי מתנה. ופרקתי כל עול.
נכנסתי לרכבת הרים של היכרויות, סקס, התנסויות, התחמקויות, שקרים, שליטה, כאב, סימנים כחולים, בלבול, הבנה, והרבה הרבה מילים.
67 פוסטים!!! בחודש יוני. והבלוג התחיל רק מהיום השביעי של החודש.
זאת אומרת, 67 פוסטים ב 23 ימים.
כן, בהחלט, ניתן לקרוא לזה הצפה. רגשית, חווייתית, מינית. ובעיקר, מילולית.
מעניין איך זה היה, אילו המילים לא היו נכנסות. אילו הייתי נקייה, חווה, מרגישה. ולא נעצרת כל שלוש שניות בערך, עם שאלות, פחדים, סיכומים ותובנות.
אבל מה לעשות, כזאת אני. וזה בסדר. יש מקומות ראויים, בהם באמת נעלמות המילים. אבל אחר כך, אפשר לחזור אליהם, אל אותם מקומות, לחיות אותם מחדש, אפילו למשך פוסט אחד, במילים.
אבל אולי כן היו מקומות כאלה. ראויים. נטולי מילים.
לא. עכשיו כשאני סוקרת אחורה את החוויות העוצמתיות באמת, אני לא ממש מזהה מקום שהיה נטול מילים. מחשבות.
אולי בעצם, רק לשברירי רגע, בזמן שהקשבתי לכל אותם גברים, בשיחות המקדימות.
הייתי מהופנטת. בולעת את המילים שלהם, מרוכזת כל כך בהבעות שלהם, כשדיברו בכריזמטיות כזאת, בשלמות כזאת, על עולם השליטה.
אבל אז, זאת לא ממש חוכמה, כי המילים הציפו את המערכת.
רק שלא היו אלה, המילים שלי.
עכשיו, במבט לאחור, זה נראה כמו חור שחור. ככה פתאום, באמצע החיים, גיליתי אותו.
את עולם השליטה.
נחשפתי אליו, הסתקרנתי, גיששתי, התקרבתי ו...אופס. נבלעתי לתוכו.
בלע אותי. שאב אותי. העלים אותי. מעצמי, מהחיים שלי, מהשגרה.
כל תשומת הלב, הופנתה אליו. כל שעה ביום, נחשבה עליו. כל חוויה שנקרתה בדרכי, שעטתי עליה.
כנראה שזה היה באמת איזה חור שחור. כי אני לא זוכרת יותר מידי החלטות שנעשו בתקופה הזאת.
מישהו אחר החליט בשבילי. הכוח הזה, שלו, בלע אותי לתוכו. הכתיב לי את צעדיי.
חוסר שליטה. אובדן חושים. ערפול. הסתחררות.
והיום, בחודש יולי. אני מסתכלת אחורה. קצת בערגה. קצת בקנאה. קצת בגעגועים.
למרות שבסך הכל עברו כמה ימים, מ"אז". מ"אותה תקופה". אבל היא בהחלט נגמרה.
גם עם הגישושים שממשיכים, לנסות, לראות, אולי בכל זאת, משהו יצא מזה. זה כבר לא אותו דבר. הם כבר טומנים בחובם נסיון קודם, חוויות, אכזבות. שזה פשוט לא אותו דבר.
למרות שלושים ושתיים שנותיי, הגעתי לשם כמעט כמו לוח חלק. רוצה להתנסות. פתוחה. מוכנה.
והעיקר, החשוב מכל, לא יודעת דבר. לוח חלק.
למרות אלמנטי השליטה הברורים שהיו לי בחיים, מעולם לא התנסיתי בזה במסגרת הזאת.
נכון שלא הרשתי לעצמי הכל. ולא עשיתי הכל. וכן היו מעצורים ומחסומים. הרבה אפילו.
אבל המשיכה לשם, הייתה חייתית. יצרית. והייתי שם. במאה אחוז.
ובמחשבה שניה, אולי, החודש הזה, היה חודש אימונים, לקראת הדבר האמיתי.
מסע כומתה. מכינה אינטנסיבית. או משהו בסגנון.
אולי עכשיו, אני יודעת, מה אני אוהבת. למה אני נמשכת. מה טוב לי. מה לא.
פתאום נזכרתי שחלמתי חלום. חלמתי שק. ואני, נמצאים באיזשהו מקום. לא זוכרת איזה. ואנשים מסביבנו. או שאולי לא. ואני מבקשת ממנו לתת לי סטירה. והוא מחייך את החיוך הנבוך שלו. ונותן לי אחת, חלשה כזאת. לא מורגשת. ואני מסתכלת עליו בגירוי, ואומרת לו, קדימה. יותר חזק. והוא מתמהה כמה שניות, ואז נותן עוד אחת. יותר חזקה. אבל עדיין, זה לא זה.
ואז אני תופסת אותו בצדדים של הבטן, לוחצת, ואומרת לו, קדימה, יותר חזק. תן לי כבר סטירה. והוא אומר, די, תפסיקי, השתגעת לגמרי. ואני מסתכלת עליו. והמתח בינינו מתגבר, ואני מרגישה שהוא מת להוציא את זה החוצה, ואני, חייבת לקבל. והוא מרים את היד, ונותן לי אחת חזקה. מאוד מאוד חזקה. וזה טוב. וזה שורף. וזה מגרה אותי. ויותר אני לא זוכרת. מה היה אחרי. אולי התעוררתי. אולי היה סוף סוף משהו בינינו. לא יודעת. אבל זוכרת את זה כחלום נעים. חזק. ומגרה.
73
איך הם לא מתביישים לא לשדר את ברזיל צרפת. באמת שאני לא מבינה. הספיק למישהו פה ברזיל? עוד שניה זה נגמר, אז לפחות זה. רבע גמר אחרון.
אני הולכת להיות לבד בעבודה בחודש יולי. הבוס נוסע. ואני אצטרך להתמודד בעצמי מול ענקית התקשורת הזרה, התובענית, הדורשת, חסרת הרחמים.
רוצים שידור. יהיה שידור. תהפכי את העולם. לנו לא משנה. שתיים בלילה. ארבע לפנות בוקר. שישי, שבת. מתי שאנחנו רוצים. את תספקי את צרכינו.
כן.
מוכר לי מאיזה שהוא מקום עניין סיפוק הצרכים, ויהי מה.
מעניין מאיפה.
74
למרות שיום שבת, ולמרות שנחתי, ושישנתי באמצע. ושלא יצאתי מהבית. ושלא היו טלפונים. למרות כל אלו. אני עייפה. אולי אלך לישון בקרוב. כי אני צריכה בשתיים בלילה ללכת לעבוד. שידור. כאמור, רוצים שידור, יהיה שידור.
תפרתי חולצה. די מזעזעת. שתי שכבות. השכבה התחתונה, לבנה. אבל השכבה העליונה בצבע ירוק. עם פרחים לבנים קטנים. לא יודעת מה נדלקתי על הבד הזה. אבל פתאום הוא נראה לי מזעזע. אני נראית כמו גינה פורחת באמצע האביב כשאני לובשת אותה.
נראה, אם אלבש אותה. כל כך הרבה זמן לא תפרתי. זה היה די ברור שהדבר הראשון שאעשה, אחרי התקופה הזאת, לא יצליח כל כך בלשון המעטה, ואולי אפילו ייראה מגוחך.
ודווקא השקעתי בה. עבדתי עליה איזה שעתיים. אולי שלוש.
ככה בין לבין הלכתי לראות אם משהו השתנה בין אנגליה לפורטוגל. (באינטרנט כמובן).
אבל השדרנים היפנים, והאיכות המבזה, לא ממש איפשרו לי הנאת צפייה.
ולכן, כמו שאמרתי, מידי פעם הצצתי. אך לא יותר מזה.
75
זהו. עכשיו אני יכולה להגיד בצורה ברורה ומשכנעת.
התקופה הזאת נגמרה.
חזרתי לא-מיניות המפורסמת שלי.
אולי גם העבודה, שהתגברה פתאום, שואבת אותי לתוכה.
וכמובן, היעדר כל גירוי מיני חיצוני, עושה את העבודה כמו שצריך.
חזרתי למצב הזה שלא בא לי. שאני לא חושבת על זה. שאני לא חרמנית, בעליל.
ממש ממש ממש לא חרמנית.
אני יודעת שאם יצוץ פתאום איזה גירוי, יש סיכוי טוב שמשהו בי יידלק שוב.
אבל מאחר ולא רואה את עצמי עושה מאמץ שזה שוב יקרה, ומנסיוני הקודם, אין הרבה פלישות חיצוניות לתוכי, בצורת גברים שמתעניינים וכיו"ב, אז אין ממש מצב שאני אדלק.
אם הייתי כותבת באתר אחר, הייתי עושה סקירה היקפית של כל הגברים שהייתי איתם בחודש וחצי האחרונים. כי זה נורא מעניין. הטיפוסים, החוויות. למרות שהבלוג הזה מורכב מלא מעט מהם. עדיין, יש הרבה מאוד שפסחתי עליהם. וגם אם לא פסחתי, את הפרטים החשובים באמת, לא הזכרתי.
אבל אני לא יכולה לעשות את זה פה, מאחר וזה יעשה להם אאוטינג, ויחשוף אותם ואת חייהם.
אבל, איזה גברים. וכמה פגישות. ואיזה עולמות. וואוו. זה מה שיש לי שוב להגיד.
אני זוכרת, כשגרתי בירושלים, אחרי הצבא, עשיתי יום אחד סקירה היקפית של כל הגברים שהייתי איתם עד אותה תקופה. לשמחתי, היה הרבה מה לסקור. לא כמו עכשיו. אבל בהחלט מספיק כדי למלא שמונים עמודים במחברת בכתב יד צפוף. כן כן, אז עוד לא היה לי מחשב. והכל היה בכתב יד. על כל אחד, כתבתי מי הוא, איך הכרנו, ממה היו מורכבים היחסים שלנו, איך היה הסקס, מה הוא נתן לי, מה אני נתתי לו וכיוצא באלו.
זאת הייתה תקופה שהעבר רדף אותי. ניסיתי לחיות את העבר, מאחר וההווה היה נטול ריגושים בעליל.
אז החייתי אותו, את העבר, בעזרת המילים הכתובות, הזכרונות, הנוסטלגיה, המחשבות, הגעגועים.
אבל בדיעבד, אני חושבת שזה טוב שעשיתי את זה. גם לא למטרה הנ"ל. מאחר וככל שהשנים עוברות, יש חוויות, שאם לא חושבים עליהן פעם בשנה לפחות, הן נשכחות.
צריך לחשוב, לסקור, להיזכר, על מנת שהזכרונות יישארו בראש.
מה לעשות, השנים עוברות, הרבה מים זורמים בנהר החיים, וחלק מהחוויות, פשוט נשטפות.
יצא לי כבר, לא אחת, לפגוש אנשים מהעבר. שהזכירו לי דברים. אמרו לי, את זוכרת שהלכנו לשם, ועשינו ככה וככה? ואני, מתאמצת לחפור, לנבור, חושבת חזק חזק, ושום דבר. לא מעלה כלום מזכרוני. לא מוצאת שביב מידע אחד מאותו מצב שמנסים כל כך להזכיר לי אותו.
ואני חושבת שזה לא בגלל הסמים. וגם לא בגלל ההדחקה.
זה פשוט בגלל שלא החייתי מספיק את החוויה במהלך השנים. לא נזכרתי בה. לא חשבתי עליה.
וככה היא התפוגגה לה בתוך מפלי החוויות שנשפכו אחריה.
אפילו כשפגשתי את ר. החבר הראשון שהיה לי, זה ששחרר אותי מעול בתוליי. נזכרנו בערגה בלילה ההוא. בו הוא בעל אותי לראשונה. או שאולי זה היה צהריים. ניסיתי בכל כוחי להיזכר במשהו שהוא ניסה להזכיר לי, ולא הצלחתי. הרגשתי קצת קהת חושים. קצת מנותקת. אולי אדישה. אבל האמת הייתה, שבאמת רציתי לזכור. ולא זכרתי.
76
הרגו אותי. לא נותנים לי לישון. כל חצי שעה טלפון. עד שאני מצליחה להירדם תוך שינון מדיטטיבי שיש לי שלוש שעות שינה לפניי, והטלפון מצלצל שוב. פעם זה לאשר את השידור. פעם זה להזיז אותו קדימה. פעם זה לאשר את ההזזה קדימה. בקיצור, לא נותנים לי מנוח.
אז אני פה, שוב, שתיים בלילה. צריכה לקום עוד שעתיים, אבל כבר לא אלך לישון שוב. זה הורס לי את הבריאות ההירדמויות החפוזות האלו והקימות המטלטלות האלה. אז אני ערה, ושוב, אין לי סיגריות. אבל גם ככה רוני בטח מת להשתין כבר, אז אני אלך לטייל איתו ואקנה איזה חפיסה.
77
לא יודעת אם שמתם לב, אבל נראה כאילו הפוסט הקודם שלי היה נבואה שהגשימה את עצמה.
שאלתי "למישהו פה הספיק ברזיל? גם ככה זה עוד מעט נגמר.." והנה, צרפת העיפה אותה. כנראה שבאמת הספיק לברזיל. לפחות ראיתי את התקציר.
וגם, כתבתי, רוצים שידור "בשתיים בלילה, בארבע לפנות בוקר.." והנה השידור נדחה משתיים בלילה, לארבע לפנות בוקר. אבל הוא כבר הספיק להידחות לחמש.
בכל אופן, נביאת זעם הפכתי להיות. נבואות האימה שלי מתגשמות. בזו אחר זו.
שאלתי את עצמי קודם מה אני עושה פה בעצם. אני לא כותבת על עולם השליטה. לא מתארת סשנים רבי עוצמה. לא כותבת על הרגשות העוצמתיים בזמן הכאב או בזמן הענקתו. ובמובן מסויים, גם לא ממש מייחלת למקום הזה. לא מפנטזת. לא חושבת. די נגמר לי מהעניין.
אולי זה ריקושטים. או אפטר שוק כזה. אחרי מה שהיה בחודש האחרון. הדהודים אחרונים של הזעזוע שעברתי בחשיפה המעולה הזאת לעולם השליטה. תיכף הרגיעה תגיע, ואז אולי לא אהיה פה יותר. כי קצת מרגישה לא שייכת. לא קשורה. תרתי משמע. 😄
למרות שחוסר היציבות המאפיין אותי, יכול לנווט את תקופת הרגיעה להיות קצרה, ומיד אחריה לפצוח בתקופה אחרת. חדשה. שונה. אולי נועזת יותר. אולי נועזת פחות. אולי אתאהב פתאום בתחום אחר. אולי אתנסה בדברים אחרים. למרות שחושבת, שאחרי תקופה חווייתית כזאת, הגוף שלי והלב שלי, צריכים קצת לנוח. אבל כידוע, אני, הידועה לשמצה, לא ממש מקשיבה להם. לגוף, וללב. אז נראה. מה יוליד יום. אל מה ינווט אותי הגורל.
78
התעוררתי משינה קצרה ועמוקה. חלק ב' של היום מתחיל. השמש עוד מעט שוקעת. החום בסלון מפשיר לי את הגוף. אני יושבת, החלון מאחורי פתוח מעט, הוילון מרפרף לי על הגב. מעביר בי צמרמורות. מן שקט כזה, דומה ליום שבת בבוקר. החום הזה, נראה לי, מתיש גם את היום.
אולי אלה היו רק כמה רגעים, ואולי זה הרחוב השקט שמתחתיי. אבל פתאום מכונית עוברת. ומנוע מותנע. והציפורים, כן כן, הציפורים, עדיין מצייצות. נהמת אוטובוס עובר מהרחוב השכן ומהרדיו בוקעים שוב, איך לא, צלילי אופרה קלושים.
ושוב הטלפון הארור מצלצל. עבודה עבודה עבודה. שוב פעם, מוודאים שעות, מבקשים אישורים, מזמינים עוד שידור. מבקשים עוד מייל. לא מניחים לי. אפילו לא לנוח קצת.
הם אלה שהעירו אותי משנת היופי שלי. מהצלילה העמוקה הזאת שנכנסתי אליה לפני שעה קלה.
הראש כבד, העייפות עוד לא פגה. אני שותה את הקפה השמיני שלי היום, אני חושבת. בתקווה שכל כוס כזאת תחזיק אותי עוד קצת על הרגליים. בצלילות. בעירנות.
לא ממש עוזר, אבל טעים.
מתגעגעת. ולא מתגעגעת. השקט הזה טוב לי. מחזיר לי את עצמי, את החיים שלי, את המחשבות שלי. הבית נקי סוף סוף. מכונה שניה עומדת להיתלות על החבל. עשיתי קצת הנהלת חשבונות, ראיתי מה מצבי הפיננסי, אחרי שהתעלמתי ממנו קרוב לחודשיים. סידרתי קצת ניירת, בבית. במשרד. איך אומרים, החיים חוזרים למסלולם.
אף אחד לא מתקשר. אף אחד לא פונה אליי במסנג'ר. אף אחד לא שולח לי הודעות. אף אחד לא רוצה לבוא לזיין אותי. אף אחד לא רוצה לתת צ'אנס לפגישה, להיכרות, לאהבה.
וזה טוב. חזרתי לניתוק שלי. ללבד. אני לא לחוצה. לא מקווה. לא דואגת. לא פוחדת. לא מתאכזבת. רגועה.
השקט חזר. פתאום גם הזמן, שכל כך יקר לי, חזר. הזמן לעשות את מה שאני רוצה באמת. את מה שעושה לי טוב.
למרות הכמיהה העצומה שלי לאהבה וליחסים, אי אפשר לקרוא לפגישה ראשונה, שנייה ואפילו שלישית, ניצול זמן איכותי. זה כמעט תמיד מלווה בסרעפת מכווצת. בלחץ. בחששות. וזה לא טוב.
כמובן שיש את היתרונות של הזיונים, העונג, המחמאות (כשמגיעות), ההתרגשות, וכיוצא באלו. אבל למרות שהם נחשבים כיתרונות, הם חסרי חשיבות כמעט, חולפים ביעף ולא נשארים.
ולכן, באופן תמוה ואופייני כמעט רק לי, הרבה יותר טוב לי להעביר את הזמן בשינה, נקיון הבית, קריאת ספר, בהייה חסרת פשר כשהרגליים מונחות גבוה על השולחן, ציפה ברחבי הכלום של תודעתי, ועוד אי אילו פעולות איכותיות, שאני יכולה לעשות, רק כשאני לבד.
ולכן, אני מתגעגעת. ולא מתגעגעת.
79
יש לי סיבות טובות שיהיה לי כאב בטן ובחילה. סוג של קילקול בטן כזה. שצריך לעבור. וכדאי לו למהר. אבל הבחילה הזאת.. מדאיגה קצת.
עד שלא אגיע הביתה ואבדוק מתי היה המחזור האחרון שלי, לא אשקוט. ואמשיך לנבור בראשי, ולהיזכר, מתי אני צריכה לקבל מחזור והאם התאריך כבר עבר, וכדאי לי להתחיל לחשוש.
למרות שאין לי ממש סיבה טובה לחשוש.
כן, אני פוריה. וכן, הזדיינתי. אבל רק עם קונדום. ומסתבר, למרות כל המגוון הרחב, ההתנסויות והחוויות, שזיון באמת, היה רק עם שניים.
ובשני המקרים, אני זוכרת, היו קונדומים. ואם פעם אחת לא היה, אז לא עשינו את זה. והקונדום, עד כמה שידוע לי, החזיק את תוכנו באטימות מוחלטת.
אז.. זה מוזר.
אבל הסימפטומים הרגילים של לפני מחזור, עוד לא הגיעו. הציצים המנופחים, החצ'קון הבודד שמופיע באיזשהו מקום. וכמובן, היום שלפני, שמלווה בסערת רגשות חזקה.
כל אלה, עוד לא פה.
אבל החששות, כן. וגם האינטואיציה.
אני זוכרת שגם במחזור האחרון זה היה אותו דבר. רק שאז, הייתה לי סיבה יותר ממשית לפחד.
והבחילות שהיו, היו באמת בגלל קלקול קיבה קטן. או שזה היה פסיכולוגי. וחשבתי באמת, שנכנסתי להריון. אולי גם רציתי את זה. הבעיה הייתה שלא ידעתי אם זה מהבחור עם הגנים הטובים, או אם זה מזה עם הגנים הרעים.
בכל מקרה, מזל גדול שקיבלתי מחזור אז. ולא קרה כלום.
ועכשיו, כמו שאני מכירה את עצמי, למרות כל הסימפטומים, אני אקבל. והכל יהיה בסדר.
אבל החיבור גוף נפש שלי, עושה את העבודה יופי.
החששות, התקוות, הרצונות, השאיפות. הכל בא לידי ביטוי בהורמונים ובסימפטומים הפיזיים.
איזה מן חיבור נפלא.
הכל רואים, הכל שומעים, הכל יודעים.
80
מזל שכתבתי בלוג. לא הייתי צריכה לחכות עד הבית כדי להיזכר מתי זה היה.
ביומולדת שלי כמובן. אז, הייתי במחזור.
כך שיש לי עוד כמה ימים.
וחוץ מזה, אחרי שקלקול הבטן הזה יעבור, אני ארגיש יותר טוב, ואהיה קצת יותר בטוחה.
נפלאות הגוף. נפלאות התבונה.
נפלאות הבלוג.
81
פתאום הרגשתי את זה שוב. שכבתי במיטה. לבשתי שמלת בית קייצית כזאת, מטריקו.
ואז, מתוך התנועה במיטה, התזוזה, שד אחד ברח מהשמלה, החוצה. ונחשף. הסתכלתי עליו. ופתאום עלתה בי התשוקה. רציתי שמישהו אחר יהיה שם. ויסתכל עליו. שייגע בו. שינשק. למרות שחם, פתאום רציתי שמישהו יחמם אותי. לא שהייתי ממש צריכה את זה. כי התחממתי לבד. אבל עדיין. משהו היה חסר. אולי ההמשך.
אז נכון שיכולתי להמשיך את זה לבד. ככה, כמו שרק אני יודעת. אבל אין לי באמת חשק לזה. זו הייתה תשוקה חולפת. אל עצמי. עם עצמי. עם כמיהה למשהו, שלא היה נוכח שם.
והיא נעלמה.
אני חושבת על זה, ועל החרמנות שהתעוררה בי פתאום, והטלפון מצפצף. הגיעה הודעה. עוד פוטנציאל שעדיין לא מומש. אין לי כוח לענות. ולא לדבר. ולא לחזר. ולא להידלק.
כנראה שאני עדיין לא מוכנה
82
בא לי להקיא לפעמים. על איך שאנשים מתנהגים. בכלל, ואליי בפרט.
הם לחוצים, עצבנים, ומוציאים את זה עליי. וכשזה קורה, בדרך כלל, אני חומלת. לא לוקחת ללב, עוברת על זה, מרחמת עליהם קצת אולי.
אבל עכשיו, משום מה, נפגעתי. לא ממש נפגעתי, אבל זה עיצבן אותי. כוס אימא שלו. מי הוא חושב שהוא. שונאת את היחס הזה שהוא נותן לי לפעמים. הלקוחות מקבלים תשומת לב, וחיוך, ואני, מקבלת פרצוף תחת, חוסר סבלנות ועצבים. אוייש, איך שאני שונאת את זה. לזכותו ייאמר, שזה לא קורה הרבה. וכשזה קורה, בדרך כלל, אני מחליקה. אבל עכשיו, משום מה, בא לי להעיף לו סטירה.
מזל שהוא לא בעניין, אחרת עוד היה נהנה מזה.
שונאת לתת, ובתמורה, לקבל בוקס.
טוב נו.. חמש עשר דקות, וזה יעבור.
83
איך זה שאנשים מוותרים על דברים טובים שקורים להם.
או במילים אחרות, איך זה שאנשים מוותרים עליי.
אני נזכרת באותו ערב, שהוא הסתכל עליי, ההוא עם המבטים הממיסים. ההוא שאמר הכל, בלי להגיד כלום. ההוא שהבטיח, בלי להשתמש במילים.
הוא ויתר. אין לו זמן והוא לא יכול. כן, שמעתי את זה. אני יודעת. ועדיין שואלת, איך? איך הוא מוותר.
אולי אני לא כזאת מציאה. וכנראה באמת, נוכח הנטישות החוזרות ונשנות של הזמן האחרון, אני באמת לא כזאת מציאה. למרות שבעיניי, אני ממשיכה להיות כזאת. ממשיכה לחשוב שיש בי איכויות, שלא רואים כל יום. והאנשים הקרובים אליי, ממשיכים להעיד על כך, ולחזק זאת. אבל אלה שלא קרובים, אלה שעוד לא מכירים, נחשפים למשהו, שאני לא בטוחה מה הוא.
די ברור, שקודם כל הם רואים מיניות. הם רואים סקס אפיל. משהו, שלפעמים אני משאירה גלוי, ולעיתים מנסה להסתיר אותו. אולי זה קצת מסנוור, אולי זה קצת מעוור אותם. אולי לא מצליחים לראות משהו אחר מלבד זאת, ולכן בורחים. אולי מחפשים משהו אחר, וכשנכווים מהסקס הזה, או שנכנסים למדורה, ונדלקים יחד איתה, ובסוף כמובן נשרפים, והולכים.
או שבורחים ממנה, כמו שבורחים מאש.
לא יודעת.
אם יש משהו, שכולם כמעט אמרו לי, אחרי שפגשו אותי, זה.."יו, את כל כך סקסית"..
יאללה, נמאס כבר. לשמוע את אותן מילים בנאליות כל פעם. לא שזה כל כך רע, אבל בחיי, זה לא מביא אותנו לשום מקום.
ואני לא מתלבשת חשוף. בכלל לא. וגם לא צמוד מידי. וגם לא רשתות, עורות, ויניל, חצאיות, מיני, שמלות וכיו"ב.
זה משהו בי, שיוצא החוצה. והגיע הזמן שיבוא מישהו, שיראה משהו אחר מזה. ולא רק את זה.
כן, אני קצת מתוסכלת הבוקר. לא יודעת למה. הכל התחיל בסדר, עד שהוא הגיע, ודפק לי את פרצוף התחת החצי שנתי שלו. וכמו שאמרתי קודם, משום מה, היום, זה נגע בי.
אולי באמת זה יום לפני המחזור. והרגשות מתחילים לסעור.
אבל כן, יש בי איזה צד היום, שמבכה את כל אלו שהלכו. את אלה שהרימו ידיים. שנטשו. שלא רצו.
84
יש אנשים, שלא מסוגלים לקבל לא. פשוט לא מסוגלים. ממשיכים וממשיכים, מנדנדים. אני מבקשת יפה. מתנצלת. לא אוהבת להיות בוטה. אין לי עניין לריב. והם בשלהם, ממשיכים, מציקים, מטרידים.
בסוף אני נאלצת לחסום. לא נעים. אבל אין ברירה. נכון שזה אקט שבשביל רובכם נראה בנאלי וחסר משמעות. אבל בשבילי, זאת טריקת דלת לא נעימה. אני לא עושה דברים כאלה. ואם נאלצת לעשות, אז זה באמת כי זה מציק, ואין לי יכולת לסיים את ההטרדות האלה, מלבד החסימה המיוחלת.
אז גם אותו חסמתי. וגם אותו. וגם אותו.
לא לפני שהתנצלתי כמובן. וגם קצת איימתי. לא ממש איימתי, אבל שאלתי, אתה לא רוצה שאני אחסום אותך, נכון?, אז תפסיק בבקשה. והוא לא הפסיק.
בכל אופן, עד כאן על סאגת המטרידים והחסימות.
היום המשחק. אני מקווה שיגמר אחרי תשעים דקות משובחות, ולא יחזור על הריטואל הקבוע בזמן האחרון, עם ההארכה ועם פנדלים. כי אתם בטח יודעים איפה אני רוצה להיות אחריו..
נראה לי שקצת חזרתי לעניינים. אבל הפעם, הרבה יותר שקולה. יותר מבוקרת. יותר מאוזנת.
וכמובן כמובן, איך לא, הרבה יותר רגועה.
לא רוצה להיכנס שוב להיסטריה שפקדה אותי בחודשיים האחרונים. שלא יבוא, מצידי. ההוא, שחיכיתי לו כל כך.. שזה לא יקרה.
אני, על הגבולות שלי, מתכוונת לשמור הפעם. ומרגישה יותר חזקה, ויותר בטוחה לעשות את זה.
כמובן, כל זה נכון, עד שאתאהב בפעם הבאה. אבל גם אז, אולי ירצה הגורל, ויזמן לי אדם, שיאפשר לי את המרחב שלי, שלא יקח ממני כל פיסת תשומת לב אחרונה, ושאוכל במחיצתו, לזכור טוב טוב, מה עושה לי טוב. ולא רק לא..
פתאום המחזרים צצו שוב. משהו עם היום הזה, הדליק אותם כנראה. השקט שלי. הרוגע. הם מרגישים אותו מרחוק. רוצים לנער אותי, רוצים לזעזע. ואני שוב עם עומס שכזה, שכבר יודעת שתיכף יירגע. אבל עדיין, הראש עובד על מספר ערוצים, מבקשת סליחה מזה, מנפנפת את ההוא, מצליחה אך בקושי, לדבר עם זה.
טוב נו.. אחכה בסבלנות. זה תיכף יעבור. אני יודעת.
ואחרי שזה עובר, אני מוצאת את עצמי, כמו שהייתי היום בבוקר. מה שלא היה כל כך רע. אבל קצת מוזר.
יושבת במשרד, מחכה שאיזו אטרקציה תתחיל להבהב לי מהמסך, והיא לא. המסך דומם, שומם, שקט, לא מהבהב, לא מנדנד, ולא קורא לי.
ואז בבת אחת זה קורה. טלפון אחרי טלפון. מסנג'ר אחרי מסנג'ר.
אולי זה בגלל שבכיתי, שכולם מוותרים עליי. אז כולם יצאו פתאום מהחורים..
אבל בשיקול דעת, ברוגע ובעוצמה, אני מבקשת, די. עד כאן. יש גבול, לכל תעלול.
85
איי איי איי. איזה בוקר. רגוע. יציב. אני מרגישה כאילו שמו לי משקולת באגן, והיא מושכת אותי למטה, מן כוח משיכה מייצב כזה.
רגוע. איתן.
ברור שזה קשור למה שהיה אתמול בלילה, ולא רק לעובדה שאיטליה ניצחו בשני שערים מקסימים.
המשחק היה ארוך ומעייף, שוב, חוזר על עצמו, מלחמה מייגעת. אז נטשתי אותו אחרי תשעים הדקות הראשונות. כי רציתי להגיע מוקדם למועדון.
להגיע מוקדם, לשתות כמה בירות, לראות את ונוס ותהום, וללכת.
מזל שהצלחתי לבסוף לצאת מהבית. כי המרחק בין היציאה לבין הכניסה (למיטה) היה קטן מאוד.
אז נסעתי. היה נעים בחוץ. התקרבתי דרך ארלוזרוב לים, והריח התחיל לעשות את העבודה. ריח של ים. ריח מלוח. ריח של דגים. ריח של חופש. כנראה שהייתי זקוקה לו, כדי להרגיש באמת טוב. ואולי, זה היה רק זרז נוסף להרגשה שכבר הייתה לי.
חצי ירח שוקע, צהוב, מסתתר בין העננים, השאיר ציור יפה בשמיים. נוסעת, ומחייכת.
הגעתי למועדון. להפתעתי הרבה, ישבו בחוץ חבורה לא מאוחדת של גברברים צעירים. קצת נבהלתי. מחשבה חלפה בראשי שאולי המועדון סגור. אולי הם מחכים שיפתח. חניתי את האופנוע ליד הספסל, שעליו, ישב אחד הבחורים. שאלתי אותו, אם קרה משהו, שיש התקהלות כזאת פה בחוץ. הוא אמר לא, לא קרה כלום. ומקודם, החבורה הזאת הייתה יותר גדולה, רק שהספיקו כבר להיכנס.
טוב, אמרתי. והחלפנו עוד כמה מילים סתמיות. ואז, במחווה ג'נטלמנית, הוא הציע לי להיכנס איתי, כדי שלא ארגיש נבוכה. חייכתי לעצמי. אני? נבוכה? אוקיי אמרתי לו, ולו רק כדי שאתה לא תרגיש נבוך. מה גם, שהוסיף, שאם ארשה לו להיכנס איתי, יזמין אותי למשקה. אז בכלל הרווחתי. ונכנסנו.
מיותר לציין? או לא מיותר לציין, שאיתו התעוררתי בבוקר, אחרי לילה נעים למדי...?
אז הייתה אווירה נעימה במועדון. הפתיחה המצויינת הייתה כמובן בזכות איטליה ושני השערים הנפלאים שלה, בדקה האחרונה של המשחק.
שתיתי כמה בירות, קצת השתכרתי, צפיתי בתהום מחדירה לונוס כל מה שרק אפשר, וכמובן, שזה שוב לא גירה אותי. כרגיל.
אבל מה שכן גירה אותי. ומאוד, זה הבחור הגבוה שהתמזמזתי איתו בהנאה מרובה, במהלך כל הערב.
כן. היה חיבור. וכן, היה טוב. אז הלכנו על זה. כמו גדולים.
מה שהיה מפתיע, אחרי כל מה שהיה, זה שנרדמנו, ישנו והתעוררנו בבוקר ביחד.
זה לא אופייני לי. בכלל. אבל היה נעים, וטבעי.
והגוף שלו.. איזה גוף. והריח.. ממ...
אז כמו שאמרתי, למרות המהירות שבה זה קרה - העוצמה, השליטה ושיקול הדעת, לא נעדרו מהעניין.
וכנראה שזה היה הכרחי שהם יהיו באיזור, על מנת שבאמת אתן לעצמי להיות משוחררת ולעשות את מה שאני רוצה.
ולכן אולי, אני יושבת פה עכשיו, עדיין מרגישה את המשקולת תקועה בתחת. עדיין נעים לי באגן. הוא משוחרר. נמשך כלפי מטה. חזק. מיוצב. כמו ממוגנט אל מקור אנרגיה שנמצא מתחתיי. או שאולי בתוכי.
86
שיגמר כבר היום הזה.
המשקולת הזאת, שבתחילת היום משכה אותי למטה.. ביציבות ובאיתנות, הפכה לעשות את זה בכבדות ובלאות. אני עייפה. רוצה לשכב במיטה. ולהירדם. עד המשחק.
וזה בדיוק מה שאני אעשה כשאגיע הביתה. לפחות כך אני מקווה.
87
מרגישה קצת מפגרת, שבכלל מתעסקת בעניין הזה. אבל משהו ברגישות שלי, גורם לי לחשוב על זה, שמשהו מוזר קורה פה.
נראה לי שמישהו כועס עליי. משהו מרגיש לי ככה. אולי עשיתי משהו רע.
יו מסט בי קידינג מי..
זה רק נדמה לי? או שככה זה באמת?
בכל מקרה, השרירים הכבדים, ושאריות האלכוהול בדם, מטשטשים את היכולת שלי להרגיש משהו אחר מאשר עייפות.
האם פגעתי? העלבתי? עשיתי משהו רע?
או שפשוט זרמתי עם מה שכן קרה לי, במקום להתעסק במה שלא קרה לי.
פירגנתי לעצמי משהו טוב, במקום להיתקע על משהו, שרק אולי יהיה טוב. ואולי לא.
כן. כנראה שאני באמת קצת מפגרת שעוסקת בזה. אולי העייפות, משבשת לי קצת את השפיות.
88
זהו. העייפות חלפה לה. עברתי כנראה את הגבול הזה, שבין עייפות בלתי נסבלת, לבין אפאטיות מוחלטת לעייפות.
והכל כמובן, בזכות האורגזמה הפראית שהייתה לי עכשיו.
לא יודעת מאיפה היה לי כוח. משהו בו, בבקשות ובדרישות המגרות שלו.
התקיפות והעדינות המשולבות יחד בהרמוניה רכה וזורמת.
למרות שאורגזמות, בדרך כלל גומרות אותי, ואני ישנה כמו תינוקת אחריהן, הפעם, כשזה היה בפורמט הוירטואלי, היה בזה משהו בהחלט מעורר.
הטלפון באוזן, הלחישות, הגניחות, האנחות. ושתי תמונות הוידאו שעל המסך.
באחת, אני, עם רגליים מפושקות, מחדירה את הויברטור, ומעסה נמרצות את הדגדגן.
ובשניה הוא, במלוא תפארת גדלותו, מאונן ומשפריץ אל תוך עדשת המצלמה.
אני חושבת שמה שהכי עשה לי את זה בעניין, זה לראות את עצמי, ולשמוע אותו.
מוזר.
אין ספק שבקומבינציה הדיגיטאלית המורכבת הזאת, דברים חייבים לעורר. לפחות קצת.
אותו, זה הרדים.
אותי, לא.
אבל אני מרגישה כבר איך הרגיעה הולכת ומשתלטת לי על הגוף,
ואוטוטו הולכת לצנוח על המיטה. ולהירדם.
גם ככה המשחק כבר די גמור.
צרפת תיקח, לצערי.
אבל אל דאגה, איטליה תראה לה ביום ראשון את הדלת החוצה.
לא ככה?
38
אם הייתי יכולה. הייתי סוגרת את כל העניינים שלי בארץ. ונוסעת.
מתחילה במינכן. יורדת מהמטוס, לוקחת את הרכבת לבנהוף המרכזית, מתקשרת לאנדראס. הוא מופתע, אבל זמין. מסביר לי איזה אוטובוס לקחת. ותוך חצי שעה, אני אצלו בדירה. ליד הנהר. אחרי כל המילים שעברו בינינו, לא מזיקות לנו כמה נשימות קרובות. נשארת אצלו בדירה למשך זמן מסויים. עוד לא בטוח כמה. תלוי איך נרגיש. מסתובבת קצת לבד בעיר, קצת איתו. הולכת לתערוכות שלו, מתפעלת, אדישה.
ואז, אני נוסעת לפריס. יורדת בתחנת רכבת, גאר די נורד. לוקחת קו מספר שתיים, ויורדת בשער הנצחון. עולה אל פני האדמה וצועדת במורד שדרות גרנד ארמה, גוררת את המזוודה שלי מאחורי. לוחצת את הקוד בבניין מספר 11 ומצלצלת. היא מופתעת. לא מאמינה.
אני עולה במעלית, חיבוקים, צרחות, נשיקות. ונכנסת.
אם העניינים הלכו טוב עם אנדראס, אז הוא בא איתי.
אחרי שיחה אל תוך הלילה, וארוחת גורמה כמו שרק היא יודעת לעשות, עם שני בקבוקי יין, גבינות, בגטים והמון אהבה, אנדראס ואני יורדים למטה, עוברים את הכביש, ולוקחים חדר במלון היקר הזה. הפינתי. שממול.
אחרי שבועיים בערך, אולי שלושה, של שיטוטים סהרוריים ברחבי העיר, והרבה רומנטיקה ונילית איתו, אנחנו מחליטות לנסוע לוינה. אני מתגעגעת אליה. והיא, עדיין לא הייתה בה.
היא מסתדרת על חופש קצר, ואנחנו לוקחות רכבת. אנדארס נשאר עם בעלה.
הדרך לוינה יפה. עוברים דרך זלצבורג הציורית, תענוג בעיניים.
השהות איתה הכי מאתגרת שיש. היא יפה. מצחיקה. רגישה. עמוקה. רומנטית. סוערת, רגועה, קלאסית, מודרנית.
כמעט כמו וינה. אבל עולה עליה פי כמה.
אחרי שבוע של חושים מחודדים יותר או פחות, תודעה מעורפלת מעט או מאוד, והרבה, הרבה מאוד שלווה, אנחנו חוזרות.
הם שמחים לראות אותנו. ואנחנו יוצאים למסעדה. ארבעתנו.
אנדראס המשיך לשהות במלון. חיכה לי.
משם, הדרך עוד לא ידועה. אבל זה מה שבא לי לעשות עכשיו.
לסגור עניינים, ולעוף מפה.
לו רק יכולתי.
39
נגמרו כמעט כל מאגרי האנרגיה. נגמרה התשוקה המינית. אזלו כוחותי להתמסר אל תוך ההנאה. נעלם הדחף הכואב, שנבע מתוכי ורצה עוד ועוד.
הכל כמעט, הלך.
נשארה רק הגחלת הלוחשת. הלהבה שלא כבתה. האש הכחולה, שרוצה לפרוץ, לגדול ולהפוך ללהבה בוגרת, אמיתית, עם בסיס חום אדמדם ולוהט.
האהבה.
הגלים הנעימים, שזורמים ממני, מחפשים את האחד. תרים אחרי מקורות אנרגיה נובעים, אחרי תדרים נעימים ומרגיעים. אחרי השקט והמנוחה.
כל אצבע שנדחפת פנימה, כל זין שחודר, מרגישים כמו פלישה ברוטאלית חסרת עונג ומטרה. הם זזים, מנדנדים, מנענעים, מדגדגים. וכלום. אני נשארת אדישה.
אפילו המכות, הסטירות, הצביטות, הלחיצות, שכל כך הלהיבו אותי, התחילו להכאיב, סתם. בלי הנאה. בלי רטט. בלי מודעות לאנדרופינים המשתחררים. רק כאב סתום.
ההשפלה, לא מדברת אליי. הפחד, ממשיך לאותת שקשה לי להכיל אותו. וכל הפגנת שליטה, עליונות, נחיתות, או כל אופן בדסמי אחר, ממש לא מגרים אותי.
טוב, אולי קצת.
40
במשך השנים האחרונות, מלווה אותי התחושה הנפלאה שהייתה לי עם אלון (שם בדוי). נכון, הוא היה רק אלון, אבל הוא היה אדיר. הוא נכנס אליי, בתנוחה הקלאסית הידועה, הסתכל לי בעיניים, והעמיק. תפס אותי מאחור, בכתפיים בגב, קירב אותי אליו, ונכנס עמוק, יותר ויותר, קשוב לכל תנועה שלי, לכל אנחה וגניחה.
רצה לגעת בי. בתוכי. הסתכל עמוק, ונכנס עוד קצת עמוק.
והוא נגע. אוהו, איך שנגע.
וזה לא בגלל שהיה לו מטר אורך בין הרגליים, אלא בגלל שהתכוון לזה. כל כולו היה ממוקד ומכונס לתוכי, לגעת בנשמה שלי. כאילו שלח חץ של אהבה, וקטור של אנרגיה, ישר אל תוך הלב שלי.
וזה הצליח לו. זה עבד. סוף סוף הרגשתי שמישהו אוחז את הנשמה שלי בידיים שלו, ומלטף. מעסה. מפנק.
אני לא זוכרת אם היו לי דמעות בעיניים, כשעיני השקד הגדולות שלו טבעו בי, חדרו אליי. אבל בטח עכשיו, כשאני חושבת לאחור, מדמיינת ונזכרת, אני מתרגשת.
נכון שעברו כמה שנים, והשתניתי. אני כבר לא אותו דבר. וזרמו הרבה מים בנהר, ושינו את קווי המתאר של רגשותיי ושל נשמתי. אבל עדיין, כשאני נזכרת בחדירה הזאת, אני מתמלאת געגועים. געגועים למשהו, שנחשב בעיני הטוב ביותר. העמוק ביותר. והחזק ביותר.
במהלך השנים, חשבתי מידי פעם, אולי לצלצל אליו. להציע שניפגש. שננסה.
אבל לא זה העניין. לא אליו אני מתגעגעת. אלא ליכולת הזאת, של אדם, לרצות באמת להעניק לי. להיות כל כולו בתוכי. קשוב. נכון. ממוקד. מחובר.
41
סוף סוף, שוב.. סוף השבוע.
רק שהיום, באמת שלא מצליחה להתעורר.
הגוף כואב, הבטן מקולקלת, העיניים כבדות. ועוד אכלתי קרואסון בבוקר, מה שלא תרם למצב.
אבל יחד עם זאת, קיבלתי מחמאות. וזה היה נעים. אני יפה, בחורה יפה. ככה הם אמרו.
אני יודעת. אבל כשמעיזים לפרוץ את חומת הקשיחות, ואומרים, זה מרשים אותי.
ולא בגלל שהחמיאו, אלא בגלל שהעיזו. טוב נו, אולי גם קצת בגלל שהחמיאו.
זה מזכיר לי, שאני חיה. למרות רצוני להיעלם. להתנדף.
שאני גורמת לאנשים להסתכל, אולי לבהות, לרצות.
זה לא מפתיע אותי, ולפעמים אפילו מציק, אבל זה ממשיך להיות נעים. ההכרה הזאת. בי.
אני חושבת שזה לא היופי, כמו מה שיוצא ממני, דרכו. היופי הוא בנאלי, אולי חזק מידי. לא נשי במיוחד. אבל העייפות של הבוקר, עושה אותי סקסית יותר. חושנית. מתפנקת. וזה עושה את העבודה. בלי כוונה, או אולי עם, אני מפלרטטת עם העיניים שמסביבי. מסתכלת, תולה מבטים, נחה עליהם, כמעט נרדמת. והם מתנערים, ומנסים לנער אותי בחזרה.
42
הולכת לפגוש עוד מועמד פוטנציאלי היום. משהו מבטיח. נעים, רוצה לאהוב, רוצה לתת.
ככל שעוברים הימים איתו, והמילים זורמות, והפגישה נדחית, כך הציפיות מתגבשות וגדלות.
קצת מלחיץ. למרות שנסיון הימים האחרונים הראה לי באופן די חד משמעי, שלא הולך לי, וזהו.
אבל אשתדל להיות חזקה ובטוחה. למרות רצוני העז להישבר. לשכוח, לעזוב.
הוא עדיין לא התעורר. אז עוד לא שמעתי ממנו היום.
ובכלל, בוקר רגוע. זה רק אני ועצמי, והעייפות שלי.
בינתיים, אני רק מתכתבת איתו.
הוא רוצה אישה חזקה. שתשלוט בו. שיהיה כנוע לה.
אבל מפגין כזאת עוצמה, שלא רואה איך מצליחה לשמור על עצמי חזקה.
במקום זאת, אני נמסה.
יו, איך שאני נמסה.
היינו אמורים להיפגש, וזה נדחה.
אני לא רוצה להוליך אותו שולל. וגם אמרתי לו, בהתחלה, שלא בטוח שיקבל, את מה שמבקש לו בתור עבד מושפל וכנוע. שאני לא ממש בקטע. שאני לא רוצה להשפיל. שאני אולי די ונילית. שולטת מטבעי, אבל לא במושגים הקונבנציונאלים של העולם ה"נורמלי" הזה. אני לא רעה. ואני לא מכאיבה.
אבל הוא בשלו, רוצה. ומתאים לו לא להיות מושפל. והכאב זה לא ממש העניין בשבילו.
רצונותיו לא חשובים לו, הוא אומר. הם יתמזגו במהירה עם שלי, ויקבלו על עצמם כל מה שאבקש.
אז המשכנו.
ואנחנו עסוקים בפור פליי שלא רואים בו את הסוף.
לא רואים איך יגמר, אם יהיה זיון, או לא. תרתי משמע.
ואני משתדלת להיות חזקה. וכמעט נשברת.
משתדלת לשמור על ארשת פנים קפואה, ובעצם הלחיים רועדות, הכתפיים מתחממות, וזרמים נעימים זורמים לי במעלה הגוף.
וכמעט מספרת לו, בהתפרצות חסרת מעצורים, שהוא האיש בשבילי. שאותו אני רוצה. לעד.
אבל.. שותקת.
מבליגה.
עוצרת.
ומחכה.
כי כאמור, עוד לא נפגשנו. וזאת יכולה להיות נפילה.
43
שלחת לי הודעה לפני שלושים דקות. ועכשיו, אתה לא עונה.
בטח הלכת להסתובב או משהו. לנקות את הראש. לנשום אוויר צח. למרות שהאוויר של דרום תל אביב, הוא לא הכי צח בעולם.
בכל אופן, הלכתי לראות את המשחק. בכל זאת, רונלדיניו מלהטט, וקצת קשה לוותר על זה. זאת אומרת, אפשר לוותר, אבל חבל. לא כל יום רואים כזה שחקן. כאלה מסירות מדוייקות. כזאת קבוצה.
אז ישבתי לי שם, בין חבורת הגברברים צעירים, מזרימה לתוכי בירה אחרי בירה. מעשנת בשרשרת. נדרכת כשהקבוצה מתקרבת לשער, זעה באי נוחות נעימה, כשהכדור נכנס. ובסך הכל, היה נחמד. לא כמו שציפיתי, אבל בהחלט ניקוי ראש.
הייתי המעשנת היחידה. חבורת בני טובים שכאלה, שומרים על הבריאות, בקושי בירה הם שתו בזמן המשחק. אכלו טוסטים, חיבקו את החברה שלהם, שלחו הודעות SMS בטלפון, וקפצו כמו כולם כשהיה גול, או לכל הפחות איום לשער.
הומופוטבוליס. זאת המילה האחרונה בתהליך האבולוציה של בני האדם.
נו, אלה שצופים בכדורגל, שמאוהבים במשחק, שמעדיפים אותו על פני כל דבר אחר, שמרגישים חכמים כשדנים ומתדיינים על עניינים אלו, שברומו של עולם. שמזניחים את האישה שלהם למענו, שצועקים, מקללים ומתלהבים כשהשופט פוסק כרטיס אדום, או שהכדור נכנס לשער.
העיקר שאני מבקרת, שופטת, ומקטלגת. ובעצמי, הולכת לראות את רונלדיניו, מחייך בנונלשנטיות, אחרי מהלך כזה או אחר.
פתאום הרגשתי שכפות הרגליים שלי מתנפחות ומתחממות. הורדתי את הסנדלים, קירבתי את הכיסא משמאלי, והרמתי את הרגליים. ככה, יחפות.
הבחורה שלידי, הגניבה מבטים. אולי זה הפריע לה. אולי יש לה פוט-פטיש.
אבל לי לא היה אכפת. הייתי אפופה כבר מהבירה ומותשת מהמשחק הארוך. נשענתי אחורה.
לפחות, היו במשחק, חמישה שערים. ארבעה של ברזיל, ואחד של יפן. מסכנים היפנים, באמת ריחמתי עליהם. כל כדור שלהם, כמעט, הלך ישר לרגליים המהירות של הברזילאים.
במקום להתמסר אחד עם השני, התמסרו עם הברזילאים, שחטפו להם על ימין ועל שמאל, שעטו אל השער, והפקיעו.
טוב, לא סתם הם אלופי העולם. וכנראה שגם ישארו כאלה.
44
חזרתי הביתה, מעורפלת קלות. חשק עז לאכול משהו, גרם לי להתלבש על עוגת שכבות השוקולד של פודארט. הפרדתי את שכבות השוקולד, וחשפתי את קרם השוקולד הלבן. גירדתי אותו, ליקקתי אותו, וניקיתי אותו עד שלא נשאר סימן לבן אחד. השוקולד החום נשאר. כנראה שאני באמת ונילית.
לאחר שניקיתי את כל הלבן, התבנית נראתה כמו אחרי פרוגרום. החזרתי אותה כמו שהיא, למקרר. צורה של עוגה, כבר לא היתה לה. בטח לא כמו יצירת האומנות שהייתה, כשהגיעה אליי לראשונה. אבל אני בטוחה שבפעם הבאה שכן יתחשק לי שוקולד, היא תעשה את העבודה כראוי.
אז אני יושבת פה. לבד.
ההוא נסע לירושלים, וזה נסע לצפון, או שכבר חזר. וההוא נפרד מחברה שלו, אבל לא עונה לי, וזה טס לאירופה. ולהוא, אין לי כבר כוח, למרות שקנה אוטו ויכול להגיע אליי בלי בעיה. וזה עם אשתו, וההוא עייף, כי רק עכשיו חזר הביתה. ושלא נדבר עליה, ממשיכה לעשות לי חשבונות. כך שאין סיכוי ממשי לראות אותה.
אז אני לבד.
וחוץ מזה, יש לי סימנים כחולים בגוף, סימנים שמזכירים לי, שלא רק שהגזמתי, והגוף שלי אולי לא בנוי לזה, אלא גם, שבכלל לא נהניתי מזה. ודי.
קניתי מצלמה לאינטרנט. ואין לי למי להראות את עצמי. לא שהמראה כזה מלבב. יושבת עם גופיית טריקו בצבע בז', הסימן הכחול הענק מבצבץ במורד השד הימני. מכנסי טריקו קצרים ורודים. השיער אסוף למעלה עם סיכה. משקפיים. עייפה. קצת שיכורה. מלאה מהקרם הלבן שליקקתי מהעוגה.
במחשבה שניה, מזל שאף אחד לא מבקש ממני עכשיו שאפעיל את המצלמה.
אני יודעת שזה הולך להיות בנאלי וקלישאתי. אבל בכל זאת אגיד את זה.
אולי אני לא רוצה אהבה בכלל. אולי אני לא רוצה זוגיות. אולי הלבד באמת טוב לי, וכל "איום לשער" , זאת אומרת סיכוי סביר שמשהו רומנטי רגשי הולך לקרות - מרחיק אותי. אולי הקרבה מפחידה אותי. אולי חסמתי את עצמי בארבע שנים האחרונות, עד כדי חוסר רצון ויכולת, להיות ביחד.
הרי מתוך שישים גברים שנפגשתי איתם, קצת קשה להאמין שלא יצא כלום. לא?
בהתחלה הם הם היו כולם וניליים, ופשוט לא הייתי מגיעה עד הפגישה השלישית.
במיוחד כשהשניה הייתה זיון. אבל גם אם לא היה זיון, משהו היה קורה. הוא היה רוצה ואני הייתי מאבדת עניין. או שאני הייתי רוצה, והוא לא.
ועכשיו, כל הגברים המקסימים מפה. כולם פתוחים, מדברים, מסתכלים לי בלבן של העין, ויש קרבה, ויש רצון, ויש משהו. אבל בכל זאת - אין.
45
נדרתי נדר. להפסיק לחזר. כי גיליתי, שזה מסרס אותם. זה מקטין אותם.
אולי כלפי חוץ הם מתלהבים, האגו מתנפח וכל זה. אבל בפנים, אני הופכת להיות החזקה. השולטת.
אז לא התקשרתי, לא חיזרתי, אבל "הפלא ופלא" - גם הם לא. טוב נו, הם היו וניליים.
אבל אפילו עכשיו. זה קורה.
וזה הרי נוגד את השיטה שלי - אם אין אני לי מי לי.
בדרך כלל, אני עושה, אני יוזמת, אני קובעת.
וככה החיים שלי נראים. כמו שאני רוצה.
אז במשוואה פשוטה, אם אני לא עושה - כנראה שזה לא יקרה.
לסמוך עליהם, שהם יחזרו, שהם יתקשרו, שהם יזמו - זו כנראה כרוניקה של כשלון ידוע מראש.
אז במקום לחזר, אני מזדיינת.
נו באמת, חכמה גדולה.
אם זה לא ירחיק אותם, אז מה כן.
בגלל זה אני אומרת, אולי אני לא באמת רוצה את זה.
אולי אני קטנת אמונה לגבי היכולות שלי בעניין. העניין של לעשות אהבה.
אני הרי עושה הכל כמעט, כדי שזה לא יקרה.
כדי שלא נגיע לפגישה השניה, או השלישית.
ואם כבר הגענו לפגישה הרביעית - תסמכו עליי, משהו לא טוב יקרה.
איך שלא נסתכל על זה, אני הורסת.
אבל זה שאני הורסת, בעצם, במחשבה שניה, לא אומר שאני לא רוצה.
אני לא מפסיקה. יש הזדמנות, ואני שם. מקולחת, ריחנית, מחוייכת. מוכנה.
חרה. כן.. בהחלט סוג של חרה.
46
הוא קצת לחץ, למרות שאמרתי לו שאני לא בעניין. ולא חושבת שזה מתאים לי יותר. ובכלל, לא ממש יודעת מה כן מתאים לי. אבל הוא בשלו. תנסי, ננסה, אולי יצא מזה משהו טוב, מה את יודעת.
כן, נכון. מה אני בכלל יודעת.
ושוב פעם, המבט הראשון, לחיצת היד שאני כל כך מתעבת. מנסה להתחמק ממנה. עדיף נשיקה על הלחי, אם זה מתאים. ואז החיוך, ההיסוס, העוויתות בפנים. כן נעים, לא נעים. לא ברור. והשיחה. ואיך הגעתי לזה. ומה הנסיון שלי. וכבר אין לי כוח לחזור על המנטרות האלו. נראה לי שאני אתחיל לספר סיפורים חדשים. ולו כדי שאותי זה יעניין. לפחות.
מרגישה שהמילים נטחנות עד אבק, הבירה שוחקת את קצות הרגשות, והזיונים, את קצות הנשמה.
טוב, זה די ברור. זיון לא יהיה היום. לא משנה מה, אני לא עושה את זה. לא בא לי. למרות שאולי יבוא. בפעם האחרונה שהגעתי לעניין בצורה כל כך א-מינית, חשבתי שאני גומרת רק מלשמוע אותו מדבר. כן כן, יש אנשים שעושים לי את זה.
אבל היום, גם אם אני אהיה במצב כזה, אני לא אעשה את זה. פשוט כי אני לא רוצה. ואולי בעיקר, לא רוצה להרוס. וואלה, מזל שאני לא חרמנית היום, אחרת באמת היה לי קשה להגיד את המילים האלה. ובטח לעמוד מאחוריהן.
אז אתקלח. ואארוז את עצמי באיזה בגד נעים ונוח. ואעלה על האופנוע, ואסע. כבר הרבה זמן לא הייתי שם. ויש ארוחת ערב. קצת גדול עליי, אבל אולי זה יחזיר אותי למציאות.. שמזמן לא ביקרתי בה. הוא עם השטותניקיות שלו, והיא עם הקנאה והעצבים שלה. כן כן, משפחה. מה לעשות. לא בוחרים בה. נולדים אליה. וטוב שכך.
לפחות יהיה שם אוכל טוב. זה די בטוח. במיוחד שאני מגיעה אחרי כל כך הרבה זמן, אולי היא תשקיע, ותפנק אותי עם אחת הפשטידות הידועות שלה.
ואז, אחרי הארוחה, בלחץ קל של זמן, אסע חזרה הביתה. ואפגוש אותו.
כבר עכשיו זה קצת מלחיץ. כן, אני יודעת, מאותת לי לא לעשות את זה. ושוב, האינטואיציה שלי אומרת משהו אחד, ואני. בשלי. לא מקשיבה לה. חושבת אולי כן, דווקא היום, דווקא הוא.
טוב, זה יכול להיות קצר וממצה. רואים, מדברים והולכים. לא קורה שום דבר, וגם לא יקרה. לא רוצה להיות פסימית, אבל כבר קצת מיואשת.
אולי זה הזמן לעצור. ולהפסיק.
אבל כמו שאמרתי בהתחלה, יש הזדמנות, ואני שם.
47
לא רק שמאחר, גם ביקש ממני ללבוש שמלה. למרות שיפה מצידו שאומר גלוי ופתוח מה שהוא רוצה. אבל עדיין..
מה..הוא לא הבין? לא יכולתי להיות יותר ברורה מזה. אני לא בעניין. נקודה. לא היום.
נפגשת איתו למטרת היכרות בלבד. לא סאדו, לא זיון, כלום. רק היכרות.
אז הוא רוצה שמלה. הוא רוצה שידליק אותו. נו.. באמת.
ממש לא נראה לי שאלבש שמלה. שיגיד תודה שהחלפתי את הנעלי מדוזה האדומות, בסנדלים קצת יותר נעימות למראה.
לזכותו יאמר, שהקל את בקשתו ואמר, אפשר גם חצאית.
ממש תודה. חצאית, שמלה. העיקר שיוכל לדחוף את הידיים שלו ביתר קלות.
מה קרה, שיעבוד קשה. צריך לפתוח כפתור, להוריד מלמעלה. לעבור דרך הבטן בדרך..
לא. הוא רוצה להשתחל לשם, היישר בדרך הקלה. מלמטה. קו ישיר אל תוכי.
אז שירצה.
גם ככה, אפילו אם הייתי באה עם ביריות, מחוך גרבי רשת ונעלי עקב, הרי אמרתי שהיום אני לא מזדיינת. אז מה העניין..
טוב..
48
אז היה ממש מוצלח.
וכן.. הצלחתי.. לא להזדיין.
הוא מקסים. הוא יפה. הוא חכם. הוא סקסי. הוא מעניין.
אבל.. הוא מכאיב.
אולי בנסיבות אחרות זה היה יכול להיות טוב.
אבל החרמנות.. מה לעשות.. לא הגיעה.
או שאולי, פשוט, לא נתתי לה להגיע.
בין אם יהיה לזה המשך.. או לא. היה ערב נעים למדי.
לא נותר לי, אלא לקוות, שמפלס התשוקה שלי יעלה, ומהר.
והאהבה לכאב, תמריא לשחקים.
אבל אם לא. אז לא.
רק לא להילחם.
49
לקיצוניים שבינכם, לא אכפת. העיקר שנשפיל אותכם, או שנציית לכם.
אולי זה לא מגרה אותכם כמו שהיה מגרה אם גוטמן, טל, או כל דוגמנית אחרת, הייתה קשורה למרגלותיכם.
אבל אתם מוכנים להתפשר. העיקר לקבל את הסטירה, או לתת אותה.
אני מבינה את זה. גם אני נמשכת יותר לבחורה אסתטית, מאשר לאחת שמנה ונשפכת.
אבל גוטמן למשל, לא עושה לי את זה. ותהום, קצת יותר.
משהו בה עוצמתי, מתריס, מגרה. היא לא שמנה, אבל לא חסר לה בכלל.
וגוטמן לעומתה, אין לה תחת בכלל. יפה יפה, אבל בפרופיל נראית קרש.
אז המשיכה הזאת לרזות, ברורה לי ולא ברורה.
בעברי הלא רחוק, אהבתי אותכם רזים. לא חסונים, לא שריריים, לא מלאים. פשוט רזים. עצמות חזקות, גוף קשה. רזים.
ופתאום הגיע אליי אחד מלא. רך. חסון. שרירי.
נגעתי ונגעתי ונגעתי, ולא יכולתי להפסיק לגעת. אולי כי זה היה חדש. אבל אני חושבת שבעיקר בגלל שזה היה נעים. מאוד נעים.
אז יש מידות לעניין כמובן, וחסון ושרירי וקצת רך, הוא עדיין לא שמן.
אבל גם בכרס נגעתי. והשד.. לא כל כך נורא.
יותר מזה, לפעמים, הפנטזיה שלי, היא אחד גבוה כזה, קצת שמן, מושבניק, קצת מסריח מהעבודה בחוץ, בשמש, ידיים של פלאח, חיה פראית נטולת רסן, איש טבע.
טוב שזאת רק פנטזיה, ורק לפעמים. כי אני ממש לא מסתובבת בסביבה טבעית ופראית שכזו, כדי לפגוש אחד כזה.
אבל עדיין, שמן או רזה, גבוה או נמוך, עם כרס או בלי, שרירי או צנום. העניין הזה הוא כמעט שולי. לפחות כשנכנסים למיטה, ולא רוצים לצאת ממנה לעולם. כי טוב, ונעים. וגם כשיוצאים ממנה, האנרגיה שהוא נותן לי, האהבה, האושר הרגעי או הפחות רגעי, מאפילים על כל גרם מיותר. או שאפילו להיפך.
מאדירים כל גרם נוסף, כי יש יותר ממנו. וזה טוב.
כן... פתאום אני חושבת על זה.
איזה שהוא רצף של הערות/הארות, שהגיעו מבחוץ, גורם לי לחשוב על זה.
כשאמרתי לנשוי שאני לא רזה, הוא אמר לי שהוא אוהב אותן גבוהות ומלאות.
חשבתי לעצמי יופי. ואז ראה את התמונה שלי ואמר. את ממש לא שמנההההה.
או אפילו, את רזההההה.
חשבתי לעצמי, נחכה שיראה אותי במציאות. ואז הוא ראה. ואמר שאני נראית יותר טוב מבתמונה.
אבל אני בכלל לא רזה. זה כנראה עניין יחסי. ועניין של טעם.
זה בא לי בתקופות. פתאום הכל יורד, או שפתאום הכל עולה.
אולי ההתעסקות הזאת בזה, עכשיו, מכניסה אותי לתקופה שהכל ירד..
אולי. ואולי לא.
כך או כך, הביקיני החדש שקניתי, הולך טוב בים.
50
איזה תהליך ואיזה נעליים. בסך הכל זורמת. חיה, חווה, מרגישה. וכותבת על זה.
לא מרגישה שלומדת או מתקדמת לשום מקום.
הנה, תראו אותי. כולי זרמים חמים, התרגשות, נשימות מהירות והסמקה.
דיברנו עכשיו. משהו בנוכחות שלו, אפילו שעוד לא נפגשנו, גורם לי להתבלבל.
אני אמורה להיות קשוחה, חזקה, רצינית, תובענית. ואני רכה כמו חמאה.
מתפתלת. רוצה. כמהה.
הזהרתי אותו, שאולי יכולות הרוע שלי לא יבואו לידי ביטויין המקסימלי בפגישה הראשונה.
אבל אם זה באמת יקרה, זה רק באשמתו.
ברור שבגללי, הוא אמר. כנוע. צייתן. ומקסים.
51
כן.. אני כנראה צריכה לרדת מהעץ שטיפסתי עליו. אבל אני לא לבד שם. וזה לא כל כך פשוט לרדת ממנו. אולי אחכה שהוא יזרוק אותי מהעץ או משהו.. כי בכוחות עצמי, לא נראה לי שזה יקרה.
מרוב שאני רוצה אותו, אני מוצאת את עצמי, בלי חשק לצ'טט אפילו עם אנשים אחרים. לא מעניין. לא מושך. אין לי מה לחפש שם.
רוצה אותו. נקודה.
עוד יומיים שלמים עד שאני אראה אותו. עד שניפגש.
כן.. אני יודעת. התמימות שלי הביאה אותי למקומות לא נעימים. פעם אחר פעם.
אבל משום מה, לא יודעת למה, נראה לי שהפעם זה אחרת. אולי זה בעיקר, כי אני לא לומדת. לא לומדת מטעויות וממשיכה להיות אופטימית ברמות שלא קשורות למציאות.
אבל אם המציאות היא כזאת.. אז לפחות כדאי להיות אופטימיים. לא?
הדבר היחיד שמרתיע אותי בעניין, זה שאין לו זמן.
הוא עסוק, עד הראש. עובדה. כבר שבוע ועדיין לא הצלחנו להיפגש.
כן אני יודעת, זה אמור להדליק אצלי נורות אדומות.
אבל משום מה.. כולן נשרפו. ולא נדלקות.
ממשיכה להתערסל על הרעיון. על התקווה. על הרצון.
מקסימום, אפול מהעץ. אשבור איזו רגל. לא משהו שלא קרה לי בעבר.
במיוחד בזמן האחרון. חוטפת על ימין ועל שמאל. ונשארת עם הראש למעלה.
52
אני יודעת שאני כזאת. שאני מתאימה. ושאני טובה.
אבל אני מהוססת. מסופקת. פוחדת.
מה שנחמד איתו, זה שאנחנו מתחילים ממקום אחר. לא בוא ניפגש, נדפוק איזה סשן עצבני, ואם יהיה טוב, אז נמשיך. אלא, בוא נתאהב. ואם יהיה טוב, אז נדפוק סשן עצבני.
מה גם, שהסשן העצבני, לא ממש מרחף באוויר. יש שם משהו אחר. עמוק יותר. טוטאלי יותר. מתמסר יותר. המין, כמובן, מלטף את הכל.. בעדינות. אבל לא כמו שהיה עד עכשיו. עם אחרים.
אנחנו עושים אהבה עדינה, ככה בגישושים, בחיזורים, במחמאות, ואז פתאום גולשים לעניין. פתאום צץ איזה "ילד רע..אתה לא באמת חושב שאתה יכול לבקש ממני דברים כאלה?" והוא, "לא, סליחה. באמת לא התכוונתי להיות חוצפן. אבל.. פשוט.. טוב. לא משנה. סליחה."
וזה מדליק. פתאום מעורר , מכיוון אחר.
אבל אני מלאת חששות. כן, גם אם אני ארצה. כשאראה אותו. אם תהיה כימיה וכל זה. אבל בעיקר, אם אני, אהיה מספיק טובה בשבילו. שיט. שונאת את המחשבות האלה. אבל ככה זה כשרוצים משהו, חזק. במיוחד נוכח העובדה שאני למודת אכזבות ומלאת נסיון, שבדרך כלל זה לא הולך. אז למה בעצם, שהפעם זה ילך. מה השתנה הלילה הזה מכל הלילות.
אבל כבר לא לילה. ואני לבד במשרד היום.
יש לי מה לעשות. אבל בקצב שלי. עם ההפסקות שלי. עם המנוחות שלי.
בדרך כלל זה ככה, אבל בזמן האחרון אני קצת עולה לו על העצבים. כל הזמן במסנג'ר, בכלוב, צוחקת בקול רם פתאום, ככה בלי סיבה נראית לעין, עולה, יורדת, ממריאה, נופלת. כל הכבוד לו שהוא מחזיק מעמד איתי. הוא לא אומר, אבל רומז. שמגיעה לי סטירה. אז אני אומרת, שכבר קיבלתי אותה. אז הוא מסתכל במבוכה.. ואומר, אה.. אז ככה זה?
כן. ככה זה. לפה נכנסתי. לכאן הגעתי. והנה אני. עומדת לפניכם. חשופה. מעשנת. מפחדת.
ככה זה. מתלוננת על בנאליות. ומפגינה בנאליות במלוא עוצמתה.
אחרת, איך אסביר את העובדה שכמות הצופים במילים שאני כותבת, צנחה פלאים.
כן. כנראה שלכולם נמאס לעסוק באהבה. או לכל הפחות, באהבה של אחרים.
לא שאני מתיימרת להכריז שיש לי אהבה. אבל אני בהחלט מתעסקת בה.
פעם, לפני הרבה זמן, חשבתי שאהבה מגיעה קודם כל מבפנים. או שיש לך את זה, או שאין לך. זה נקרא אהבה עצמית. ולא במובן הנרקיסיסטי של העניין.
אלא בהערכה העצמית שיש לך, בידיעה העצמית, וביכולת שלך לאהוב את מה שאתה יודע על עצמך. או לכל הפחות, מה שאתה מרגיש. לפרגן. לטפוח על השכם (של עצמך) ועוד קלישאות ריאליות יותר או פחות.
במהלך השנים, ביישומי האינטנסיבי את תיאוריית האהבה העצמית, נוכחתי לדעת, שבאמת היא היא, המביאה את האהבה. מבחוץ.
זה כמו המשקפיים האלו, שרואים דרכם את העולם. אם הן מכילות בתוכם אהבה, אז תראה אהבה. אם שנאה, תראה שנאה. וכן הלאה וכן הלאה.
היום, אחרי שנים ספורות של הדחקה, רדידות, התעלמות, מעצמי כמובן. אני יכולה להבין, למה אין לי אהבה בחיים. לא עושה אהבה. נקודה. עם עצמי זאת אומרת.
אז למה בדיוק שאני אראה את קיומה מחוצה לי.
שאלה טובה. אולי יש הנחות? אולי בכל זאת אפשר? להמשיך להתעלם ולהדחיק, ועדיין, שמישהו יבוא ויוציא אותי מבור החרא הזה, נטול האהבה.
לזכותו של בור החרא, ייאמר, שהוא רגוע. הרי יותר נמוך מזה אתה כבר לא יכול להגיע. ולכן, אין מה להפסיד. אין ממה לפחד. וזה רגוע. בהחלט רגוע.
ואילו לרוגע ולשלווה שאפתי, אז מה הם רצונותיי מעבר לכך.
אה כן, אהבה.
אז זהו, שבתוך בור החרא הזה, אין אהבה.
אולי אהבה לרוגע, לשקט, לשלווה. אבל לא משהו מעבר לכך.
ולכן, כל פעם שמישהו מציץ אל תוך הבור, ואני רואה את פניו היפים, ממש כמו שבייגלה הציץ לבור שזהבה, כלבת התחש הכי יפה בשכונה, נפלה אליו, אני רואה את האור. אור. אני רואה אותו, והוא רואה אותי.
אבל בייגלה, בניגוד אליכם, השתחל עם גופו הארוך, שכן כלב תחש היה, והוציא את זהבה מתוך הבור.
ומאז, הם חיים באושר ובאושר, ואני לא צריכה לספר לכם את ההמשך, על חודש מאי בו נולדו להם חמישה גורי תחש קטנטנים.
בכל אופן, באמת זנותי מצידי, או לכל הפחות לא ריאלי, לחשוב שמישהו ישתחל פנימה (ולא למטרת זיון) וימשוך אותי החוצה מתוך בור החרא הזה.
מה גם, שבאופן יומיומי כולל וגורף, בור החרא הזה, אינו רע בכלל.
כמו שאמרתי קודם, תחת מעטה ההדחקה והרדידות, אין כל רע בחרא.
ומי כמוכם יודע.
היום, אחרי נסיון רב בשני צידי המתרס, אני חושבת שלבורות יש את המעלות שלה.
וככל שמעמיקים לחקור, להבין, כך שוקעים. ועוד קלישאות מהסוג הזה.
ולכן, הרדידות, ההדחקה, ההתעלמות, יכולים להביא אושר מסויים.
אבל לא יכולים להביא אהבה.
לפחות לא כזו, שאני שואפת אליה.
די כבר עם הבנאליות!!
53
איזה כאב ראש. ועייפות.
ואין לי כוח ליום הזה. בכלל.
התחיל רע, ממשיך כבד, ולא נראה שהולך להיגמר בקרוב.
העבודה תיכנס אל תוך הלילה. והמשחק.. אי שם בסוף, איכשהו נותן תקווה.
למרות ששוויץ ואוקראינה, זה לא איטליה. זה ממש ממש לא איטליה.
אולי אלך לאיזה מקום פלזמתי בשעה שש, כדי לצפות במשחק. לעשות הפסקה מהיום הזה, ולבהות קצת בדשא הירוק, בשחקנים המזיעים, ובכדור העגול. ואם הוא ירצה.. אז אולי גם ייכנס לשער. כמובן לא לשער של איטליה. בעצם, מה אכפת לי. כן איטליה, לא איטליה, העיקר שיהיו גולים. שיהיה יפה, מעניין, ומנקה את הראש בצורה מניחה את הדעת.
54
זהו. כולם הלכו. נטשו. הרימו ידיים.
הכל נגמר. אין אף אחד באיזור. נקי. שקט. סטרילי אפילו..
סוף סוף קצת שקט. לא מצפה. לא רוצה. וכמובן, לא מתאכזבת.
לא צריכה שיעשו לי כלום, לא צריכה לעשות כלום לאחרים. רק אני, עם רוני, חתולה, והמונדיאל.
זה לא ממש מתאפשר בצורה כזאת אידילית, עקב העבודה והחייל החטוף, ימח שמם. של החוטפים כמובן...
אבל, עדיין, משהו באוויר, נקי.
לא רוצה לחפש, לא רוצה לשאול, לא רוצה לדעת.
אולי סוף סוף חזרתי למצב הבועתי שהייתי בו קודם.
אולי.
ואולי לא.
פשוט בזיון. לא היה פנדל. ולא נעליים. הם היו גרועים. ולא מגיע להם.
אבל אני.. מה אכפת לי אני.
עכשיו המשחק של שוויץ ואוקראינה נהיה קצת יותר מעניין. לא?
55
סוף סוף בבית, אחרי העבודה. עוד שניה המשחק מתחיל. קניתי שוקו בשקית. אבל כבר שתיתי אותו.
לא מבינה איך להתמזג בצורה נכונה בריקוד הזה. של ההתחלה הבדסמית הרגועה.
זאת אומרת, להתחיל בסשן, זה, כל אחד יכול.
אבל להתחיל משהו קצת יותר עמוק, ולהכניס בעדינות את האלמנטים הבדסמים. זה לא כל כך ברור לי. אולי כי בלתי אפשרי. אבל אם לא ננסה, לא נדע.
אז הבאתי היום קצת קשיחות, וקצת תוקפנות, וקצת דרישות. הכל היה אמיתי. זאת הייתי אני. לגמרי.
וזה היה אמור לעשות לו את זה. ומשום מה, נראה לי, שזה לא עשה.
והוא כזה. לגמרי כזה. ככה הוא אמר לפחות. אז נכון שהיה לו יום לא טוב. ואולי.. בגלל זה.
אבל עדיין. אם באמת זה היה מדליק אותו. אז מה שהיה היום, בטוח היה מדליק אותו.
ונראה לי שלא. זה לא הדליק אותו.
אני כבר לא מבינה כלום. לא שמתיימרת. אבל עדיין.
בינתיים, מי שנראה לי מבין, הם הקיצוניים שבינינו. אולי בינכם.
מהשיחות, המגע, התיאורים, זה נשמע חד משמעי. מובן, נהיר, לא משתמע לשתי פנים.
אני סאדיסט. אני מאזוכיסטית. וכן הלאה.
והכי יפה.. שזה טבעי. זה יוצא מהם בצורה כל כך שלמה וקוהרנטית. זה מה שהם. וזה טוב.
אבל אני..
כרגיל, מתנדנדת, ספקנית, דואלית.
נו טוב.. שיהיה.
56
זהו. הרגע הגדול הגיע.
לא.. לא המשחק של ברזיל גאנה..
אלא..
המשך יבוא.
57
אנחנו יושבים בסלון, מול הטלוויזיה.
ברזיל וגאנה תופסות את תשומת הלב.
אני חמה, פתוחה, משתדלת להיות נינוחה.
והוא, שותק.
הוא בהלם. מסתכל, בוהה, נפעם. ממני, לא מהמשחק.
אני שואלת אותו, הכל בסדר?, כן, הוא עונה, אני צריך להירגע.
טוב, שיקח את הזמן, שירגע. יש משחק, אני אצפה בו.
אני שותה בירה, אחרי בירה, מעשנת סיגריה אחרי סיגריה.
והוא בשלו, שותק. מידי פעם מקלל את רונלדיניו, או מסביר לי למה לא היה נבדל.
אתה מאוכזב, אני שואלת. מה פתאום, הוא אומר, להיפך. לא יכולתי לקוות ליותר טוב מזה.
טוב, אני אומרת. אז מה העניין בכל זאת?
הוא ממשיך לשתוק. ואז הוא אומר, נעים לי. תני לי עוד קצת זמן.
מחצית. אני מתקרבת אליו. מחבקת חזק. נושמים עמוק ביחד. הוא רועד.
אני מחזקת את החיבוק, מלטפת אותו, והוא מתחיל להתנשף.
אולי זה גדול עליו, ככה, בהתחלה. אז אני מפסיקה.
נשארת קרוב. והוא לוחש, לא יכולתי לדמיין שזה יהיה כל כך טוב.
כל הריקוד המהוסס הזה לקח 90 דקות של משחק, פלוס תוספות זמן של סך הכל חמש דקות בערך, פלוס הפסקת המחצית. ועוד קצת לפני ואחרי.
נגיד שעתיים.
ואז, זה קרה.
הנצרה אצלו השתחררה.
הוא רכן מעליי, הסתכל עליי בעיניים.
המבט שלו עמוק בתוכי.
לא מפסיק. לא מרפה. חודר.
ואני מתפתלת מתחתיו.
מ-ת-פ-ת-ל-ת!
לא יודעת מה הוא עשה שם. אבל הויברציות שיצאו ממנו, הרטיטו לי את הנשמה.
כל תזוזה קטנה שלו, הרגשתי את עצמי מתפוצצת.
כל כך כל כך טוב.
אני חושבת שאני יודעת מה היה שם.
אבל עכשיו זה תורי לשתוק.
58
הפעולה בעזה התחילה.
נראה איזה בלאגן יווצר מזה. אם בכלל.
מאחר והמונדיאל לא הסתיים, כנראה שאת התקשורת עדיין! מעניינים דברים אחרים.
לא אכחיש ואודה. אני מחכה.
למוצא פיו. למילותיו הראשונות. אפילו לאדישות הנהוגה במצבים כאלו.
מזל שהפעולה בעזה התחילה. אחרת באמת הייתי מתנתקת מהמציאות ויוצרת לעצמי אחת חדשה בראש.
אפשר לשחק אותה קשה להשגה. אבל זאת ממש לא אני.
מאידך, להמשיך בדרך שלי, לא משיג את מטרתו בדרך כלל.
וכן, אני מכירה את המשפטים הקלישאתיים של, להנמיך ציפיות, ומהר.
אבל איך אפשר?
59
נעלם. לא מתקשר.
מרגישה כמו ג'סטין מדה-סאד.
כל פעם, מחדש. תמימה, טובה, אוהבת, ניגשת, נפתחת.
וחוטפת.
למה????
60
זה הכי מעצבן
כותבת כותבת וכותבת.
שולחת לפרסום.
ו..נעלם. מתנדף. לא קיים. לא שמור.
כן. זה קרה.
ואולי טוב.
כרגיל, גיבוב מסוגנן של שטויות.
משהו על שליטה, עליו, עליי. לא חדש במיוחד.
המשפט שאני כן זוכרת משם, הוא חשוב.
שלמרות הנשלטות האימפולסיבית שלי, על ידי עצמי כמובן, יש כמה דברים שכן למדתי מנסיון העבר.
אחד מהם, הוא,
שרק כשמתחילים באינטנסיביות, בעוצמה, בלי להרפות - זה עובד. וממשיך.
כל השאר, זה שטויות במיץ.
61
עוד יום עבודה שנמשך אל תוך הלילה.
לפחות מתאפשרות לי הפסקות, פה ושם.
אז עכשיו אני באחת מהן. קוראת עוד תגובה שנשלחה למייל הפרטי. ומתמוגגת.
האנונימיות הזאת, שלי ושלכם. מהפנטת. מושכת.
אני כותבת. ואתם מגיבים. ואומרים לי, שאוהבים, שמזדהים שמסתקרנים.
וואוו. זה מה שיש לי לומר.
62
קיבלתי עצה מעצבנת. להיות אדישה אליו, או לספר לו שיש לי עוד גברים.
כן אני יודעת, אתם מגחכים בסיפוק, ואומרים, וואלה. זאת בדיוק השיטה.
אז ככה. לספר לו שיש לי עוד גברים, לא נראה לי. להיות אדישה, אני אנסה.
דיברנו עכשיו בטלפון.
שיחה בנאלית, משעממת.
אם אני לא מתחילה לגרות, להיות יצירתית, לתכנן תוכניות וכיו"ב, לא קורה כלום!!
וכך היה.
הייתי אדישה. לא הצעתי. לא דרשתי. לא גיריתי. וכמובן, השתעממתי.
הוא מצידו, היה ביישן. בנאלי. לא מלהיב, בכלל!
האדישות הזאת שנדרשת ממני, היא לא רק כלפי חוץ.
אצלי אין הפרדה. אם אני אדישה, אז כל הגוף שלי אדיש. הנשמה שלי אדישה. הכוס שלי אדיש. המוח שלי אדיש.
וכן.. זה משעמם.
ולא.. לא בא לי ככה בכלל.
מה גם, שאם האדישות תמשיך, ירד לי ממנו לגמרי. ואלך למצוא ריגושים בחוץ.
אין לי סבלנות לשטויות האלה.
כמו שאמרתי קודם, או אינטנסיבי, או כלום.
או לוהט, סוחף, סוער, או שתעזבו אותי בשקט.
63
דיברתי עם טלי, שאמרה לי, תעבירי אליי את מי שאת לא רוצה.
אמרתי לה, את לא רוצה. תאמיני לי שאת לא רוצה.
ממש זה מה שחסר לה בחיים. משחקי שליטה.
ניסתה קצת למצוץ ממני למה היא לא רוצה.
שלחתי אותה מסוקרנת, מעוצבנת וכמובן, בלי הידיעה הנכספת.
נכספת.. אפשר לחשוב.
כולה חבורה גדולה של חרמנים נואשים צמאי אהבה. לא?
כמו כולם.
בהתחלה חשבתי שזה מעיד על בריאות הנפש.
היום, אני כבר לא יודעת.
גם לא ממש רוצה לדעת.
מסתפקת בפגישות הישירות, בדרישות המגוונות, בבקשות היצירתיות.
מסתפקת. אבל לא מסופקת.
בכלל בכלל, לא מסופקת.
טוב. זה די ברור. נראה לי שאני אסתכל למציאות בעיניים. ואודה.
הוא לא רוצה אותי.
אחרי שבוע של התלהבות, ציפיות, תקוות וכמובן, הפגישה המיוחלת, שהייתה כמעט מעבר לכל הציפיות - הוא לא רוצה. אחרת, אי אפשר להסביר בצורה מתקבלת על הדעת, את ההתנהגות שלו.
כן כן, לא לדאוג, אני ממשיכה להיות אדישה. למרות שיודעת שעשרים וארבע שעות של אדישות כנראה עדיין, לא עושות את העבודה. וצריך עוד. והאמת, החוסר עניין שלו, מוריד לי בקצב מסחרר את העניין שלי - בו.
אבל זה הצד שלי.
ומה הוא עושה? כלום.
חושבת, שאם היה רוצה, היה עושה שמיניות באוויר על מנת: א. לראות אותי שוב. ב. לזיין אותי. ג. לממש ולו חלק קטן מכל מה שרוצה לעצמו (זאת אומרת מה שאני רוצה לעצמי) על פי נטיותיו והצהרותיו כנשלט. ד. פועל יוצא מג' - לעשות את מה שביקשתי ממנו לעשות.
והוא לא עושה כלום.
נראה לי שהקטע שבו הורדתי את המכנסיים, ולא פסחתי על התחתונים, היה הרגע המכריע.
פשוט, הוא לא התקדם לשום מקום, ואצלי, התשוקה והחרמנות התקדמו לרמות בלתי נתפסות בכלל. תראו אותי, מתנצלת.
לא. אני לא מתנצלת. פשוט מנסה להבין למה שוב, לעזאזל, זה לא הולך.
אז אנחנו שוכבים במיטה. הוא עם בגדים. ואני חשופה בחלק התחתון. חרמנית, רטובה, ורוצה. מאוד מאוד רוצה. והוא בשלו.
ואני לא צריכה לשוב ולהדגיש - שלא קרה כלום!
אבל זה היה כל כך ברור שזה הולך לשם. שזה הצעד המתבקש הבא לעשות.
הוא הדליק אותי, עד הקצה. אז למה לא ללכת לשם. אל הקצה.
כן, אני יודעת. לא לפתוח את הרגליים מהר. לא להראות שאת רוצה. לא להראות שאת מתלהבת.
אז מה לעזאזל נשאר? איך אפשר ליהנות ממשחקי החיזור המתמשכים והבלתי מספקים בעליל האלו. להראות כאילו אני לא רוצה. כאילו אני עסוקה. כאילו וכאילו.
כן. אני יודעת. סבלנות. השהיה. אבל למה לשקר לכל הרוחות.
לא רוצה לחכות. ותעזבו אותי במנוחה.
אז אם אתם לא, הוא כן. עזב אותי במנוחה. או שאולי, לאנחות.
64
טוב. האמת היא, שהוא לא ממש נעלם. אבל הוא נעלם יחסית לאינטנסיביות ולנכונות שהראה בשבוע שקדם לפגישה שלנו.
הוא מתקשר. הוא כותב. וכן, שוב, עברו רק עשרים וארבע שעות.
וכן, אני יכולה לפעמים לעצבן, אפילו את עצמי, בטרחנות, בחוסר סבלנות, בחולשה הזאת שאני מפגינה, נוכח משהו שאני באמת רוצה.
ואולי זאת לא חולשה. אולי זה חוזק. אולי אני נכנסת במה שאני רוצה בכל הכוח.
אולי. רק שעושה את זה, בדרך שלא מקובלת מבחינה חברתית. לא כמו כולן.
אבל הרי בדיוק בשביל זה אנחנו כאן. לא? כי יש פה לגיטימציה לשוני. לחריגות. להתנגדות ללכת עם הזרם, להיות כמו כולם.
אבל מסתבר, שוב, שהבנים ישארו לעולם בנים. וירצו אותנו קשות להשגה.
65
אני יושבת בבית קפה. מסיימת את כוסית האספרסו שלי.
נכנסים שני גברים. אחד צעיר, סביבות השלושים. והשני, מחוספס יותר, קולני, בסביבות הארבעים.
רצף הזוי של אסוציאציות מבוטאות, מביא את המבוגר שביניהם לספר על מקרה שקרה לו.
ישבתי איזה בוקר בבית קפה, הוא מספר. קיטרתי על זה שאני לא מצליח להתעורר, בבוקר ההוא, וגם אם יגיע מישהו ויוריד לי סטירה, הוא לא יצליח להעיר אותי. פתאום, הוא ממשיך לספר, קמה מישהי, שכנראה שמעה את ההצהרות היומרניות שלי, ממש שם בבית קפה, ודפקה לי סטירה מצלצלת.
מזל שלא ביקשה על זה כסף, הוא הוסיף בשביל הפאנץ' ליין האחרון של הסיפור.
לא יכולתי להסתיר את החיוך. צחקתי אפילו.
האסוציאציה שלי לעניין, הייתה די ברורה כמובן.
אחרי שתי דקות בערך, שוב מתוך הרצף האסוציאטיבי הצולע שלו, הוא אמר משהו,
בלי קשר לסיפור הקודם, ואולי עם קשר הדוק - "זה כמו בדאנג'ן..."
נו.. תגידו לי. יותר ברור מזה, לא יכול להיות. ועוד על הבוקר..
אז שלחתי אליו מבט קשוח ושולט. לא יכולתי לעצור את עצמי.
אבל בדיוק עברה יפייפיה מיניאטורית ברחוב, הוא דפק לה על החלון , היא חייכה אליו.
והוא ויצא אליה בשמחה מהולה בהתלהבות ילדותית.
66
תראו אותי.
מנסה להיות אדישה. עסוקה עד מעל לראש. התקשורת גועשת בגלל שהמונדיאל בהפסקה וצה"ל בתוך עזה.
ועדיין, מוצאת זמן ומקום, להתעסק בדברים האלה. או שאולי אומר, בגברים האלה.
אז ככה.
ההוא מהמבטים החודרים, לא התקשר עדיין היום. כלום. שום סימן. שום דבר.
כן, ברור, גם אני לא. במסגרת תוכנית האדישות. אבל למה הוא לא?
והנשוי באושר, מתעלם ממני בקצב רצחני. חשבתי שעכשיו, כשהימים קצת יותר פנויים, נוכל לבלות קצת זמן ביחד. והנה. שוב. כנראה שטעיתי. משהו בי מרחיק אותו. איזו אובססיביות אולי. לא אליו, אבל בכלל. איזו אנרגיה לוחצת שיוצאת ממני. מתפרצת. דורשת. תובעת.
או זה, או שיש לו מישהי נוספת אחרת. ואין לו זמן בשבילי עכשיו.
לא מבינה. בחיי שלא.
והנשוי לא באושר, גם הוא נעלם. כאילו בלעה אותו האדמה. או שאולי המסנג'ר הוא זה שבלע אותו.
או שאולי הפגישה של אתמול, הייתה כל כך ריקה, שהוא החליט שאין לו מה לחפש אצלי יותר.
האמת שעוד בדרך, אמרתי לעצמי, מה עכשיו אני נוסעת, אחרי יום עבודה, מחכים לי בבית. בשביל מה לי. הרי זיון לא יצא מזה. כי אני לא רוצה. ובכלל, לא בא לי. אבל משהו דחף אותי לנסוע לשם.
אז באתי. וכמו שאמרתי, היה ריקני למדי.
שלא נדבר על על העבדים, שולטים, נשלטים, מלכים, שנפגשתי איתם בזמן האחרון.
שעושים את עצמם כאילו לא אכפת להם. ואולי, באמת לא אכפת להם.
לא מבינה מה כל כך מרחיק אותם ממני. מה זה שיש בי, שמרחיק את כולם. שמרתיע.
כן, אני מקצינה קצת את המצב.
אבל עדיין, עובדה.
אין קול ואין סימן. משום מקור גירוי שהוא.
18 – אני זוכרת שקראתי לזה "הכי טוב שיש". היום, אני כבר לא בטוחה..
קיבלתי הוראות די פשוטות. חכי לי בבית, עם צעיף קשור על העיניים. לא אמר מילה על הלבוש, לא אמר מילה על כלום. רק צעיף. רק עיניים מכוסות.
איך לא חשבתי על זה עד היום. לא יודעת. כל הסרטים ההזויים והבנאליים האלה יצאו לי מהראש לגמרי. וזה רעיון לגמרי לא רע.
וכך היה.
חיכיתי לו בבית. הוא צילצל בדלת. כיסיתי את העיניים עם הצעיף. ופתחתי.
חייכתי בביישנות. שמעתי את הקול העמוק שלו, ילדה טובה. עושה מה אומרים לה.
רשרוש של שקית הגיע מעברו. מניח משהו על השולחן, רעש עמום. לא זיהיתי.
פתאום הרגשתי את הידיים שלו אוחזות אותי, דוחף אותי קלות לאחור. עד שנתקעתי עם הגוף, על השולחן. הידיים שלו רפרפו על כתפיי בעדינות. החושך הזה, שראיתי, ולא ראיתי, הגביר בי את התשוקה. הפחד הזה. שאני לא רואה. מה הולך לקרות. לאן הידיים שלו מתכוונות ללכת. היכן העיניים שלו מסתכלות. מה הוא הביא איתו. הכל היה אפוף בחוסר ידיעה.. במיסתורין. בפחד.
נשמתי עמוק, מנסה להירגע. אבל הנשימות התקצרו. והתגברו. בכוח דחפתי את האוויר פנימה.
הרגשתי את האוויר החם של נשימתו, על פניי. הידיים שלו נגעו עכשיו בחולצה שלי. הרגשתי אותו פותח את שני הכפתורים העליונים. נוגע בקלות בעור שנחשף. מחליק את ידו למטה. פורם עוד כפתור. ועוד כפתור. ועוד כפתור. פותח את החולצה לצדדים, ומוריד אותה במהירות. החולצה נשארה על פרקי ידיי. והוא החזיק את החולצה שם, ביד אחת, כאילו קושר את הידיים שלי מאחורי הגב.
לפני שהספקתי לחשוב איפה היד השניה שלו, ומה הוא הולך לעשות, הרגשתי אותה בחוזקה בין הרגליים.
הוא תפס אותי שם, חזק, מרוב עוצמת הלפיתה שלו, היד הצליחה להתגבר על התפרים במכנסיים, לעבור את התחתונים, ולהיכנס. ממש להישאב אל תוכי. הרגשתי שאני עוד שניה גומרת. מתפוצצת.
האצבעות שלו נכנסות אליי, חזק. דוחפות את התחתונים ואת המכנסיים פנימה. מרגישה את הכל נרטב. טובע שם בפנים. הנשימות שלו קרובות לפנים שלי, חמות. ריח הפה שלו מחניק אותי, הסיגריות, היובש. אני נושמת אותו בלי הרבה ברירה, מתמכרת. מתמסרת.
הוא עוזב לפתע. מתרחק ממני.
אני מתנשמת בכבדות. המכנסיים נשארו מפוסלות בתוכי, כמו ערימת בדים רטובה שנדחפה אליי. שומעת אותו מתרחק קצת. הגרון שלי יבש. מהנשימות. בולעת את היובש, משחררת קצת רוק, מוציאה את הלשון ומרטיבה את השפתיים. החושניות השתלטה עליי. ובגדול.
וכאילו רק לזה חיכיתי, אני שומעת את הנקישה הקטנה של המצית. הבית שקט. והבעירה של תחילת הסיגריה נשמעת בו בבירור. מרגישה רוח עליי, הוא נושף עליי את העשן. מסריח. מחניק. נושמת אותו שוב, ונחנקת.
פתאום חום בלתי מוסבר, על השפתיים שלי. נרתעת בבהלה לאחור. וזה מפסיק.
ששש.. אני שומעת אותו. אל תפחדי. לא יקרה לך כלום.
אוקיי, אני לוחשת. מרגישה את הגוף מפוחד. לא מצליח להירגע. ושוב.. החום הזה, ליד השפתיים. הפעם, חם קצת יותר. אני רועדת. השפתיים שלי זזות. פוחדת להישרף.
וזה נגמר.
את רוצה שחטה, הוא שואל. מאוד, אני לוחשת. הוא מכניס לי לפה את הספוג הרטוב של הסיגריה, ואני מוצצת. לאט, חזק, הרבה. מכניסה את העשן היבש, נושמת עמוק. ונרגעת.
מספיק, הוא אומר, ושולף את הסיגריה מהפה שלי.
תורידי את המכנסיים, אני שומעת את הקול העמוק, מאחורי הפעם.
הקשר של החולצה, שעד עכשיו החזיק את ידי, נפתח מעצמו. החולצה נפלה על הרצפה.
התכופפתי, והורדתי את המכנסיים. התחתונים נדבקו מהרטיבות אל המכנס, וירדו גם הם.
שוב שמעתי את השקית. את הרשרוש המסתורי הזה. רציתי לשאול, לדעת מה יש שם, אבל שתקתי. העיניים בחושך. לפחות דבר אחד רגוע בגוף שלי. העיניים.
הרשרוש נפסק. והוא שוב מולי. שוב מרגישה את חום הגוף שלו. את הנשימה.
השפתיים שלך יבשות, הוא שואל. נורא, אני עונה. את רוצה להרטיב אותן, הוא ממשיך. כן. בבקשה. אני לוחשת. הריח של הבירה עולה באפי, וישר מרגישה את שפת הבקבוק נוגעת בשפתיים. פותחת אותן, מחזיקה קצת עם השיניים, ואז מרגישה את הטעם הנפלא והצונן, מציף את פי. טיפה נוזלת על הסנטר, דוחפת קצת את הבקבוק, והוא מוציא אותו. מספיק לך, הוא אומר.
שומעת אותו שוב הולך. הפעם שומעת זרם חלש של מים. לא מבינה. מנסה לזהות, בכוח. לא נרגעת. מה הוא עושה שם. זרם המים מתחזק, משתנה, נפסק, ושוב ממשיך. ואז נהיה שקט.
מרגישה אותו מתקרב. את מוכנה, הקול שלו נשמע קרוב ועמוק מתמיד. כן, אני אומרת.
מרגישה את היד שלו מלטפת אותי לאט בשיער הערווה, נוגעת לא נוגעת.
האצבעות שלו מפשקות אותי. הנשימות מתחזקות. מנסה לשמור על שקט, אבל הגניחות מתחילו להישמע. חלושות, מתחננות.
לו רק יכולתי לראות אותן. את האצבעות החזקות שלו. מחליקות שם למטה, ברטיבות העצומה. הוא משעין את אצבעותיו משני צידי השפתיים, ופוער אותי לרווחה. חזק. כואב. קורע. אני מרגישה את האוויר הקר נכנס אליי. מצנן קצת את הבעירה שמתלהטת שם מהבוקר. ואולי עוד מהלילה.
אני רועדת.
ואז זה מגיע. מזהה בוודאות את התחושה. אותה תחושה שהייתה לי על השפתיים, לפני שקיבלתי את מנת המשקה שלי, אותה תחושה, רק באלפי עוצמות יותר מרטיטה, מענגת. שפת הבקבוק נגעה בי בפנים. ונעלמה. מרגישה את פנים הכוס שלי בוער, נפתח מעצמו, מבקש עוד. ועוד. ועוד. כמו פרח, טורף, נפתח ונסגר, משווע לאכול. להתמלא.
ואז זה מגיע שוב. הוא דוחף אותו. הפעם, קצת יותר עמוק. החלקלקות של הזכוכית, הקור של הבקבוק, נכנסים אליי, הוא ממשיך ודוחף. וזה נתקע. החלק בו הבקבוק מתרחב, נתקע בין רגליי. בתוכי. הוא לא מפסיק.
הוא לוחש לי, את רוצה עוד?, ואני, מפרפרת לו בין הידיים, אומרת, כן. והוא דוחף. ודוחף. לאט. מוציא קצת, מכניס. מכניס עוד קצת, מוציא. וזה לא קל. אבל מענג. טירוף. והוא ממשיך, מכניס עוד, ועוד. ומוציא. ואני מתמלאת. בזכוכית הזאת, שכבר הספיקה להתחמם. כואב לי. אבל כואב טוב.
מרגישה את האצבעות שלו, בשוליים של הבקבוק. זה אומר שהבקבוק כבר כמעט לגמרי בפנים.
אני פעורה לגמרי, מלאה בבקבוק הזה, בעונג הזה.
הוא עוצר. האצבעות שלו מלטפות את העור המתוח מסביב לבקבוק. אני מרגישה את התנועות הבלתי נשלטות שלי מבפנים, דוחפות החוצה, מושכות פנימה, מוציאות, שואבות. אבל הוא שומר על זה יציב. חזק. נשאר בתוכי. וממשיך את הגירוי העדין מסביב. הניגוד הזה, בין המתיחה החזקה, גוש הזכוכית הגדול שבתוכי, והאצבעות האלה, שנוגעות בי מסביב. הניגוד הזה מערפל אותי.
פתאום הוא נוגע בדגדגן. מתחיל להרעיד אותו, במונוטוניות. אני מרגישה נשאבת, אל תוך הנקודה הזאת. הנקודה הקטנה והזעירה הזאת, שהופכת, רק לרגע קט, להיות העולם כולו.
הוא מתחיל לנער את הבקבוק. בתנודות קטנות. עדינות. שמשתלבות בצורה אלוהית עם הרעידות.
הרמוניה. סימפוניה. יצירת מופת.
ואז זה בא. זה מתפרץ. אני בולעת לתוכי את הבקבוק. אוחזת אותו חזק. כובשת אותו, הוא בתוכי. הוא שלי.
זה נגמר. הוא מוציא אותו לאט. אני נאנחת.
הידיים שלי כבר עוטפות אותו והוא תופס אותי חזק. ומחבק.
19
השבוע טס. עבר מהר, יום חמישי. עוד שניה החופש הגדול. היומיים הנפלאים האלה בשבוע, שבהם אני נחה.
חשבתי היום, שאם הייתי לוקחת כסף, מכל אחד מהגברים שהייתי איתם, מצבי הכלכלי היה משתפר להפליא.
ואם אני נהנית מזה, ועושה את זה מבחירה, אז מה יכול להיות יותר טוב.
בעצם במחשבה שניה, העניינים לא היו כל כך רציניים. עם רובם זה לא קרה.. היו כוונות, גישושים, אבל..בסיכומו של דבר, לא היה להם על מה לשלם.
למרות שכוונה.. זה גם משהו.
אתמול סוף סוף, מישהו האיר את עיני.
עבד כנוע, שהצליח להגיד יותר ממשפט בנאלי כמו.. ככה אני אוהב את זה.
בסיס הטיעון שלו, נשען על הטבעי, מול החברתי.
הוא אוהב להיות מושפל. אבל ההשפלה, היא הגדרה חברתית. היא עניין יחסי.
יחסי לנורמה חברתית, יחסי להתנהגות מוסכמת, יחסי לרגשות, שהחברה מסכימה עליהם כנורמליים.
ואצלו, המצב הטבעי, הוא להיות מושפל. הוא להיות למטה. מתחת. פחות ממישהו אחר. או מישהי, במקרה הזה.
אנשים מבחוץ, יראו את מעשיו ורצונותיו, כמשפילים. יראו בו אדם מושפל. אבל הוא, אצלו, זה המקום הטבעי להיות בו.
אז מבחינה חברתית, הוא סוטה, הוא חריג. אבל באופן אישי, הוא במקום הטבעי שלו.
נתן לי דוגמא על עצמי, שתופסת.. אבל לא בכל המקרים.
אמר לי, את למשל, רואה את הגבר, באופן טבעי, במקום נמוך מהאישה. הוא פחות טוב, פחות חכם, פחות מבין, פחות מוצלח. אז בשבילך, זה המצב הטבעי. ככה את רואה את הדברים.
אנשים מבחוץ יגידו, שהצורה שאני רואה בה את הגבר, היא צורה משפילה.
אבל בשבילי, זה המצב הטבעי.
אפרופו מצב טבעי,
אולי גברים ונשים שמרגישים בטחון עצמי, דומיננטיות, כריזמטיות. צריכים את ההגשמה העצמית, על ידי האיזון, בכניעתם, בהיותם במקום נמוך, מושפל וחסר שליטה.
ולהיפך, כאלה, שהערכתם העצמית נמוכה, שעמוק בפנים לא מצליחים ליישר קו עם העולם, צריכים את נקודות העוצמה האלו, להיות חזקים, לקבל את הכוח, את המרות, את השליטה.
מה זה אומר עליי.
סטיות. חריגות חברתית. מימוש האנושיות. הגשמה עצמית.
הנורמליות האמיתית בהתגלמותה.
20
הכתיבה אתמול, הייתה חוויה שונה. אחרת. עוצמתית מסוגה.
זה התחיל כפנטזיה. ככה סתם, ואולי לא כל כך סתם, הפנטזיה עלתה לי לדמיון. הפגישה הצפויה, עוררה בי את החשק המיני לגבהים לא מוסברים בכלל. ורציתי משהו. רציתי משהו מדוייק שיקרה לי. אבל לא רציתי להגיד מה. רציתי שיבוא ממנו. הרי הוא השולט, הוא קובע. ואני.. מה אני, מתמסרת ותו לא.
אז ישבתי, והתחלתי לכתוב. מעולם, לא חוויתי חווית כתיבה מוחשית וחושנית כל כך.
הכל היה - יד הדמיון. ואיזו יד. ואיזה דמיון. ואני כותבת על הצעיף, ועל העיניים המכוסות, ומתגרה, מדמיינת ומרטיבה. ואז הקול שלו, עולה לי בראש, והגירוי הופך להיות חזק יותר, וממשיכה לכתוב. הוא מפשיט אותי, ואני כבר כמעט לא עומדת בזה.
מפסיקה לרגע, מדליקה סיגריה.
הסיגריה.. חייבים שם סיגריה. ואז הסיגריה נכנסה לדמיון, וכמובן לסיפור, והעשן, והמחנק, והחום, והשורף. יו.. איך נהניתי. מכווצת, מכונסת, ממוקדת, רוצה עוד ועוד.
וכבר עוד רגע צריכה ללכת. כי קבעתי איתו.
ולא מאמינה, איך הדמיון הזה.. כל כך חזק.. השתלט עליי. ואני כאן, יושבת, כותבת, חושבת, והגוף כולו בסערה..
העניין של הבקבוק, היה ברור לי מלכתחילה, אבל לא ידעתי את הדרך אליו, ומה יקרה שם, בחושך הזה, בחוסר שליטה, בהתמסרות.
והעניין התפתח והתפתח, והתחזק,
וכמעט הראתי לו את הפנטזיה הזאת, כדי שיבוא, ויעשה לי אותה.
אבל זה נראה לי לא הגיוני, לא טוב, ולא רצוי, להכתיב התנהגות. בטח לא לשולט.
בשיחה שאחרי, הוא אמר, שזה בסדר. שפנטזיות נועדו למימוש. וחשוב להגיד אותן, כדי להגשימן.
אבל בכל זאת.. שמרתי אותה לעצמי. ועוד לא פירסמתי.
והדקות עוברות, ואני מרקיעה לשחקים, מתמסרת לכתיבה, נהנית. חיה את התחושות, כמעט ולא יכולה יותר, לא עומדת בזה. ונהיה לחץ של זמן, קבענו שעה, ואני אפילו עוד לא הרגשתי את הפיה של הבקבוק נוגעת בי.. ואני לא אספיק. לא אספיק לגמור.
עזבתי את זה בצד.
לא הראתי לו.
נסעתי הביתה.
הוא הגיע.
חיכיתי עם הצעיף על העיניים.
ו.. המציאות עלתה על כל דמיון.
מן הראוי לציין, שהמציאות, לא הייתה רחוקה מהפנטזיה.
אולי זה רמז, שאם רוצים משהו חזק חזק, צריך לחשוב עליו, לחיות אותו, לפנטז, לדמיין..
ו... הוא מגיע.
Whip - אין לי דרך לפנות אליך, אבל רציתי להגיד תודה.
21
ראיתי אותו, מציץ מאחד הפרופילים כאן באתר.
זין יפה, גדול, רחב, מבריק, מתוח, נפוח, מעוצב.
לא יכולה להוציא לי אותו מהראש.
רוצה אותו בפה שלי, להזיל עליו ריר, ללקק, לשאוב. רוצה לשבת עליו. ולא לקום. להרגיש אותו ממלא אותי.
רוצה שידחף את עצמו, רק בקושי, אל תוכי.
לא יודעת מי זה, לא יודעת איך נראה. יודעת רק שהתמונה הזאת לא עוזבת את ראשי.
ולא נותנת מנוח.
החרמנות הזאת משגעת. לא מרפה. לא פוחתת. לא מפסיקה.
שיגיע כבר מישהו, וירגיע אותי. יספק אותי. אותי ואת הנשמה שלי.
אבל לפני זה.. עוד חוויה אחת קטנה,
נגיעה לוהטת ביצירה הזאת, בפאר הניצב, הזקוף, מלא הגאווה.
22
אין בעיה, אני אמשיך לכתוב.
אף אחד לא אומר לי שאסור. אף אחד לא אומר לי די. אז אני אמשיך.
התרגלתי כל כך להיות מוכנה, דרוכה, לקראת עוד חוויה. עוד סערה.
שהיום השקט הזה הורג אותי.
אני עוד שניה הולכת להתפשר על הפרטנר ה"רגיל" שיש לי, ללכת אליו אחרי העבודה ולקרוע לו את הצורה.
ההתמסרות של אתמול עשתה לי משהו.
משהו רגשי.
ואולי זו לא ההתמסרות, כמו המצב ה"שגרתי" שנכנסתי אליו.
ואולי זאת תקופה. כמו אצל חיות. ייחום. אני צריכה את זה, כל היום, כל הלילה, כל הזמן.
נכון שכשיש את זה, אני אומרת די. לא יכולה יותר.
אבל עכשיו, כשהתחולל פתאום איזה שקט כזה באוויר, אני משתגעת.
ולגבי ההתמסרות, זה לא יכול ללכת ככה סתם. בפגישה חד פעמית.
זה רגשי מידי. עמוק מידי. חזק מידי.
אולי זה מה שמשגע אותי. ואולי זה השקט.
התמסרות. זה משהו שלא חוויתי מעולם. וסוף סוף זה קרה.
הייתי צריכה עיניים מכוסות בשביל זה. לא לראות. להשקיט את הקולות. להחשיך את העולם. ורק להתמסר. להתמסר למגע, לריחות, לתנועות.
פתאום מתגעגעת.
לא יודעת ממש למה. אבל מרגישה את הגעגוע. את הרצון למשהו, שלא קיים.
23
התמסרות, זה משהו רגשי ועמוק. מאוד מאוד רגשי ועמוק.
אי אפשר לעשות את זה ככה סתם.
חייבת לאהוב, להעריץ אפילו. אחרת זה לא אמיתי.
השליטה שלו לא יכולה להילקח בכוח.. למרות שזה אפשרי.
היא צריכה להינתן לו. על ידי.
הכניעה שלי, הרצון שלי לשרת אותו, צריך לבוא ממני. כי אני רוצה.
ולא ממנו, כי הוא רוצה.
ההתמסרות שלי, נובעת ממני. היא לא יכולה להיווצר על ידי השולט.
ואם היא לא מגיעה. אם היא לא שם.. אז זה לא ילך.
אבל אם זה שם. והיא כן נובעת ממני, ואני כן רוצה להתמסר, והוא לא שם במאה אחוז - אז זה קשה.
ואני לא מוכנה להתמודד עם ה"קשה", בטח לא לבד. בטח לא אם הוא לא שם.. לתמוך.
להתמסר זה לתת חלק מהנשמה שלך, אולי אפילו את כולה.
ואם אין פרטנר 24/7 להתמסרות הזאת.. זה לא יכול להיות.
איזה עצב. איזה קושי. איזו מועקה.
לא רוצה להיות ככה.
24
מרגישה שמכרתי את הנשמה שלי, בשבועיים האחרונים. לא יודעת למי, אבל נתתי אותה. נפרדתי ממנה. חברה שלי הזהירה אותי, אמרה לי, את מלכלכת את הנשמה שלך. אמרתי לה, עזבי, את מרובעת, את לא פתוחה להתנסויות חדשות.
והנה אני כאן, ה"פתוחה" להתנסויות חדשות, יושבת מול המחשב. כל היום הארור הזה, וסובלת.
סובלת מהניגוד. מה שהיה הנאהבות, נערצות, והתלהבות. הפך להיות התעלמות, אדישות, ובדידות.
זה מרחק גדול. מאוד. בזמן קצר. מאוד.
התחושה המלאה של הזמן האחרון, המילוי הרגשי והמילוי הפיזי, צורבת בסרעפת. כי היא איננה. היא נעלמה. התנדפה.
אני יושבת עכשיו בבית. חושבת כמה דברים יש לי להשלים. שבועיים ואולי קצת יותר, שלא הייתי בחיים שלי. לא התייחסתי אל עצמי, אל הדברים שאני רגילה להתייחס אליהם.
עצמתי עיניים, והקדשתי את כל כולי לדבר המופלא הזה. לנסיון הראשון שלי בעולם הסאדומזוכיסטי.
כמו כל דבר בחיים, גם את זה, עשיתי בלי מינון. בלי בקרה. שעטתי על זה, בלעתי את זה, נסחפתי, הסתחררתי.
לא סתם אני כנראה נמשכת יותר לצד הנשלט. כי פשוט, אין לי שליטה על החיים שלי.
סהרוריים. ככה אפשר לכנות אותם. לא ממוקדים. לא מכוונים.
אני עובדת, אני פרודוקטיבית, אני עצמאית, שולטת כביכול על כל מה שיש לי, וכל מה שאני רוצה שיהיה לי, אבל בתכלס, בפנים - אני עפה ברוח. בלי שום כיוון.
וזה כואב לי לחשוב על זה.
אבל זאת הדרך שבחרתי. ואני לא יודעת לעשות אחרת.
אם ארצה לשנות כיוון, ולנסות לעשות משהו אחר בחיים, זה יהיה באחת משתי הדרכים הבאות:
או לקחת אדון, ששולט כמו שצריך, שאוכל להשתעבד לו, והוא יוביל אותי אל האושר הגדול.
או להתחיל טיפול פסיכואנליטי, נזעי חשמל, כדורים, מה לא? כדי להבין איך לעזאזל אני יוצאת מהמקום הזה שהבאתי את עצמי אליו.
אני יודעת, שמבחינת עולם הבדסמ, אני אמורה להגיע לשם, לנשלטות, מתוך מקום שלם.
אבל אין לי את זה.
וזאת הדרך היחידה שאני רואה את זה קורה, בעולמי הקטן.
זאת רק ההתעסקות הזאת, בבלוג הזה, שגורמת לי לחזור למקום הקשה הזה.
רק הנבירה הזאת, בתוך הרגשות, בתוך המיחושים, שגורמת לי להטיל ספק בדרכי.
רק ההבנה, שהמצב שלי על הפנים, גורמת לי להבין, שהמצב שלי על הפנים.
אחרת אני מתעלמת. מומחית דה לוקס בהתעלמויות מהסוג הזה.
אדישה, מדחיקה, רדודה. עושה סקי מים. נוגעת לא נוגעת. בטח לא נרטבת, ובטח ובטח, לא צוללת.
ככה, ברפרוף. בלי להרגיש יותר מידי. בלי לשאול. ובטח, שבלי להבין.
כבר ארבע שנים אני ככה. ואולי, פשוט נמאס לי.
אז החלטתי לגעת בזה. בעולם הזה. ולהיכנס אליו. וזה דרש ממני כוחות נפשיים, זה דרש ממני להסתכל פנימה סוף סוף, להבין מאיפה אני באה, ולאן הולכת. להחליט החלטות, להרגיש רגשות, לגרום לעצמי להיות במקומות, שמאז ומעולם, ברחתי מהם כמו מאש.
וראיתי שאני לא יכולה.
גם אם נגעתי בזה טיפה..היה לי מאוד קשה. וברחתי שוב.
ובכלל, יכול להיות שאני צריכה טיפול. ולא צריכה אהבה.
עבר.. כלא היה.
הכל זז כל כך מהר. שלפני שאני מספיקה לשקוע בדיכאון, אני כבר יוצאת ממנו.
חכי חכי.. הוא עוד יחזור.
או שלא.
25
שוב התעוררתי מאוחר. שוב פיספסתי את הקפה בשמונה בבוקר. שוב טקס יום שישי התבטל והבוקר מתחיל מאוחר. מאוחר מידי.
איך שאני מוותרת לעצמי. ואני לא בשליטה.
השליטה הזאת שמעסיקה אותי כל כך, משבשת לי כל אלמנט שליטה בחיים. מזל שהבוס שלי מבין. מזל שהוא מסתכל עליי, ומחייך. הוא מבסוט. כי אני מתפקדת, אבל במן חוסר ריכוז כזה. הוא מרגיש את הגלים, את השינויים, את הנסיקות והנפילות, הוא מרגיש הכל. ושותק. מקשיב..צוחק..אבל שותק.
אימא שלי לא שומעת ממני. אבל לא מטרידה. אבא שלי גם, אבל לא מבקש כלום, לא דורש. אחותי מספיק רחוקה ועסוקה במבחנים, כדי לא להטריד את עצמה במצב. ואח שלי, מנותק..כרגיל. עסוק בענייניו, לא רואה ממטר. וזה בסדר גמור.
היחיד שלא מרוצה מהמצב. זה רוני. עומד לידי, תולה עיניים יפות, עצובות. משהו שנע בין דרישה לבין כניעה. את קמה מאוחר, ואני מת להשתין. וזה לא בסדר. אבל אני אוהב אותך. אני אוהב שאת פה. שגעון. שיחות עם הכלב. אני כבר יורדת איתך נשמה שלי. תן לי לגמור לשתות את הקפה, להתאפס על עצמי. אתה יודע שתמיד, אם לוחץ לך, ואתה ממש לא יכול, אתה יכול לעשות במרפסת. אני לא אכעס. פשוט.. זאת תקופה כזאת. שאני לא ממש אני. משהו קורה. והדברים הם לא בדיוק כמו מקודם. אבל אל תדאג, אני אחזור לעצמי. אולי לא למי שהייתי, אבל מבטיחה שהכל יהיה בסדר. והוא מוריד את העיניים, והולך למרפסת. לא להשתין, סתם להסתכל על הרחוב, בעירנות כזאת. בקנאה. כבר יורדים מתוק שלי. כבר יורדים.
26
קיבלתי הוראה. לכתוב.
ואני עושה את מה שהאדון שלי אומר לי. אני יושבת פה, מול המחשב הקטן, מרוב גירוי, רוצה לדחוף את כולו לתוכי.
הגיעה אליי היום הודעה בבוקר, מנשלט. הוא רוצה להכיר אותי. הוא בן 38. רווק. מתל אביב.
משהו סיקרן אותי שם. משך אותי. אז החזרתי לו, שאני אשמח לשמוע עוד.
והלכתי.
הלכתי לבית הקפה הקבוע, של יום שישי בבוקר.
מרגישה את הלחץ הקבוע, כשמתקרבת לקפה, אם ישבו לי במקום, או שיהיה פנוי. יחכה לי.
אבל מה לעשות, לא התעוררתי היום מוקדם, והקפה כבר היה די מלא. וכן.. הוא היה תפוס.
ישב בו בחור, נראה בן 38, רווק, מתל אביב.
בהתחלה לא ייחסתי לזה חשיבות. הלכתי באכזבה קלה, למקום אחר, לקחתי את העיתונים המועדפים עליי, והתיישבתי. את הכותרת של מעריב, לא מצאתי. ניסיתי לאתר אותה עם העיניים, ברחבי הקפה, ואז ראיתי אותה מבצבצת, בכיסא שליד אותו בחור. במקום "שלי".
ניגשתי אליו, ושאלתי, אם אפשר. הוא הסתכל עליי, ואמר, "כל מה שאת רוצה".
חייכתי. לקחתי את העיתון. והלכתי.
ישבתי בחוסר נוחות מעצבן, וחיכיתי שהוא יקום. שילך. אבל המלצרית אמרה לי שהוא רק הגיע.. וזה לא נראה שהוא אמור ללכת בקרוב.
למזלי, עשר דקות לאחר מכן, השולחן שלידו התפנה. שזה מקום לא פחות טוב מבחינתי.
הלכתי לשם. הנחתי את הדברים שלי. העברתי את הקפה, המים, משקפי השמש, המפתחות.
וישבתי.
כמו שנשענתי אחורה, מרוצה ומסופקת, הרגשתי את זה.
משהו זרם ממנו, אליי. בהתחלה זה לא היה ברור, אבל אחרי מספר דקות, כבר לא היה מקום לספק. זו הייתה אנרגיה מכוונת, מעורפלת, אבל ודאית.
התחלתי לנוע על הכיסא בחוסר נוחות. או שאולי חוסר נוחות לא תהיה ההגדרה הטובה, לחיכוך העדין של הישבן על הכיסא. גירוי, יהיה מדויק יותר.
קראתי את העיתון, תוך כדי הרמת המבט מידי פעם, לכיוון שלו. במקביל, הרגשתי גם אותו משחרר קיטור לעברי. נושם. בוהה. רוצה.
היה שם מן ריקוד סמוי, של אנרגיות מיניות. תשוקה חבויה. המרחק בינינו היה פחות משלושים סנטימטר. כך שלא היה מקום לספק. זה היה שם. לגמרי.
כמו שזה התחיל. ידעתי. ידעתי שזה הוא. אחרי התלבטויות לא מעטות, מה לעשות, הגיל עושה את שלו, ופזיזות, היא לא אחת התכונות שהוא נושא איתו. החלטתי שזה הזמן. שצריך לעשות את זה. לקחתי אוויר, הוצאתי. הרגשתי את העוצמה שלי מנפחת אותי, את השליטה. את הכוח. והוצאתי את זה החוצה.
הסתכלתי עליו, כמה שניות ושאלתי, בן 38?
הוא הרים את המבט. לא היה בטוח שהשאלה בא מכיווני. אליו.
הסתכל עליי מופתע. התמהמה.
ומתוך חיוך עדין, אמר, כן.
רווק מתל אביב, המשכתי. הוא ענה, כן.
חייכתי. התנשמתי. ואמרתי לו, יפה.
הוא ענה, כן גבירתי.
לא יאומן.
27
איך רואים כמה גבר באמת מסוגל לתת?
מתעסקים איתו, כשהוא נשוי.
ואז הוא נותן את עצמו במקסימום, משחרר קיטור, מנצל את כל המשאבים שעומדים לרשותו, את כל היכולות, את כל המאמץ ושועט אל המטרה.
בלי גבולות, בלי מעצורים, פול גז, לא מרפה. לא עוצר. עד שמשיג אותי. הוא לא משחק משחקים.
הוא פתוח, משוחרר, אמיתי. יצרי, חייתי. כמו אריה ששחררו אותו מהכלוב, יעשה הכל כדי להשיג את הטרף.
וזה מושך אותי. לראות גבר במצב הזה. חסר שליטה. לא חושב. במצב הטבעי שלו.
ואז, מה הפלא שמתאהבים בהם.
כל פעם אני אומרת לעצמי שזאת הפעם האחרונה שאני עושה את זה, ושוב אני נופלת למלכודת,
מסנוורת מהם ולא מצליחה להגיד לא.
איזה מזל שהפעם לא התאהבתי.
לא עוד.
28
קניתי היום הרבה דברים. זה אומר שאני חוזרת לעצמי. מפנקת את עצמי. דואגת לעצמי.
קניתי אקונומיקה, חומר ניקוי לשירותים, שני דיאורדורנטים ספיד סטיק, מסננת לאמבטיה, כדי שלא תיסתם שוב, שתי קופסאות סיגריות, טוב, זה לא חדש.. בגד ים (!) ו...שני ספרים.
"ארוכה הדרך למטה", של ניק הורנבי, ו"תולדות האהבה", של ניקול קראוס.
אחרי שקניתי אותם, בהיתי בהם שוכבים על השולחן.
תולדות האהבה, וארוכה הדרך למטה.
זה רק אני רואה את הקשר בין שני השמות, או שזה ברור?
שתיים בלילה. הולכת למיטה עם הורנבי.
29
זה בא ממקום אחר. מקום אחר מזה שאני נמצאת בו הרגע.
אני לא יודעת למה זה קורה.
אולי כי טימאתי את המקום הזה, בזה שנתתי לזה שאני קוראת לו אדון, להיכנס למרחב הזה, למרחב הפרטי שלי. ולכן אני לא מצליחה להתחבר.
אולי כי חזרתי לעצמי, והפיזור, ההתלהבות והשגעון, נגמרו.
ואולי פשוט, זה קורה, כי תקופת הייחום נגמרה. ואני יבשה.
התייבשתי, ומאגר המילים התייבש גם הוא. התרוקן.
דווקא היה כיף.
חבל.
עד הפעם הבאה,
שמשהו מסעיר יקרה שוב, והלב שלי יזנק, והמוח שלי ייתפס, והשרירים שלי ירעדו.
מחכה בסבלנות.
30
פתאום מרגישה חשופה מידי. פתאום המקום הזה לא שלי. או שאולי כן. אני אבדוק את זה. ואכתוב.
פתאום מאסתי.
מאסתי מהאינסטנט.. מאסתי במהירות, מאסתי ברדידות, מאסתי בהגדרות. למרות שזה באשמתי.
כי זאת אני, שאין לה סבלנות. זאת אני, שרוצה הכל, כאן ועכשיו, זאת אני, שלא מסוגלת להגיד לא, ומסוקרנת, ובולעת חוויות, ופריקית של תשוקה.
למרות כל אלו, נשארתי עם התשוקות הראשוניות שלי. הרצון לאהבה, ליחסים, לזוגיות, לעומק, לרגש.
אבל התפזרתי.
לא שלא נהניתי. מאוד נהניתי. ולמדתי. וחוויתי. והעמקתי את עצמי..(תרתי משמע).
אבל..
המטרה, עדיין לא הושגה. ואני עדיין לבד. ועדיין רוצה. ועדיין לא חושבת, שלא אוכל למצוא את זה פה.
חושבת שבמיוחד פה, יש אנשים מיוחדים. לא כולם, אבל רובם. והמסגרת מאפשרת, משהו קצת יותר עמוק וקצת פחות בנאלי. משהו יותר עוצמתי.
יכול להיות שאתבדה. ואפסיק. אבל עדיין לא עוצרת.
31
למזלי, החרמנות חזרה. או אולי זה לא למזלי.. אני כבר לא יודעת.
מכל מקום, התחושה הנפלאה.. חיה וקיימת.
קופצת. מתרוצצת. נלחצת.
לא מצליחה להירגע.
רוצה לנוח.
רוצה לעצום עיניים, ושזה ייגמר כבר.
אם אפשר, אז ללכת לישון לאיזה שלושה ימים. לא אכפת לי.
הבנתי את הקטע.
סקס, סקס, סקס. מין. נוטף. זימתי. והרבה.
די. מספיק.
אי אפשר להגיע ככה לעוצמה. אי אפשר להגיע ככה לדבר האמיתי.
זה מגרה. כן. זה ממכר. כן.
אבל זה ממש ממש לא זה.
הגיע זמן לישון. ואם אפשר.. אז גם קצת לשון.
32
עוד לא התאהבתי בך... תירגע.
מה אתה כבר בורח.
כן, אני יודעת, כי עשיתי סימנים שכאלה. נכון? של התאהבות. למרות שאמרתי שאני עדיין לא מאוהבת. אני יודעת. אבל שזה יכול לקרות.
אה, בעצם לא. זה בגלל שאמרתי שכדאי שנתרחק.. אני זוכרת. כי החוסר זמינות שלך, הייתה יכולה לשגע אותי.
טוב, אז אמרת ביי ויום נעים, במן נונשלנטיות מרשימה שכזאת.
אתה מרשים, אין ספק. חבל שלא מגיע אליי אחד כמוך, קצת פחות נשוי.
אולי כי הפחות נשוי לא יעשה את מה שאתה עשית. את איך שאתה נגעת. את מה שאתה אמרת. בעצם, לא ממש אמרת, אבל היצירתיות, החופש.
אולי זו בנאליות למי שהיה שם כבר, אבל בשבילי, זה היה מדהים.
לא היה גבר שראה אותי ככה. שכל מה שהיה בינינו, זה בזכותו. זה הוא עושה לי. הוא שולט. הוא קובע. הוא קשוח. אבל הוא עדין. הוא נותן. הוא מענג. הוא מכאיב.
לי לא הייתה יד בדבר. התרומה היחידה שלי לנושא הייתה, להיות. איך שביקשת ולעשות, מה שרצית.
נתת לי להרגיש שזה בסדר. שאפשר. שזה בטוח לעשות את זה איתך. ובמובן מסויים, שזה ישתלם לי.
למרות שלא ידעתי, שמה שרציתי, בפנטזיה, יהיה כל כך קרוב למציאות. זה היה יכול להיות אחרת.
אבל משהו בקול שלך, בדינמיקה שלך, בכבוד שנתת לי, במקום שהיית, שהוא בהחלט לא היה אדון, אבל באופן חד משמעי - הוא היה שולט.
השליטה שלך נתנה לי להרגיש שאני הכי חשובה בעולם. כל תנועה שלי זכתה לתשומת לב. כל נשימה שלי, קיבלה מענה. אפילו ששאלת אותי, וכשדיברת אליי, לא היו לי מילים. לא יכולתי להוציא הגה. הייתי כל כך כבולה בתוך העיניים הקשורות, בתוך ההנאה, בתוך הרגש. שלמילים, פשוט, לא היה שם מקום.
אז רציתי להגיד, מעומק ליבי, תודה.
ולצערי, תודה שגם הלכת.
33
נכון שלשפחה לא אמורים להיות רצונות, או דרישות, או בקשות.
אבל בחייאת רבק. יש גבול לכל תעלול.
הוא לא "יורד". נקודה.
מה שווה גבר, אם הוא לא עושה את הדבר האלמנטרי הזה.
איזה מן מין זה, אם זה לא קיים. איזו מן תשוקה זו, אם הוא לא מתפלש בתוכי, נרטב ממני, שותה אותי, אוכל אותי, בולע אותי. מעניק לי את הטוב ביותר.
הרי כולם מכירים את המשפט הידוע, "אני יורד, משמע אני קיים".
אין חיה אחרת. אין עולם בלי זה.
לא יכול להיות.
עניין הירידות, היה רגיש אצלי בעבר. בגלל , שלמרות נסיוני המיני העשיר, עוד לא הצלחתי לגמור רק מזיון. ולכן הירידה, הייתה שלב קריטי בעינוג הזוגי. ההדדי.
ואם זה לא היה, ואני הייתי נשארת, "עם הזין ביד" (תרתי משמע), לרוב, הייתי נפגעת ונעלבת.
היום, כשאני כבר יותר מנוסה, אם הוא לא דואג לי, אני כבר דואגת לעצמי.
כך שהרגישות קצת חלפה. או לפחות הודחקה.
אבל,
השילוב של גבר שולט, עקשן, חזק, תקיף, ועוד אחד שלא רוצה לרדת. זה שילוב קטלני.
זה המקסימום רוע שהייתי יכולה לבקש.
מקסימום קשיחות, שתשבור אותי. שתרסק אותי. שתנפץ אותי לרסיסים.
השאלה היא, אם לאפשר לו את זה. לחדור לנשמתי. ולתת לו, את המקום הזה.
אם לאפשר לעצמי, להיות במקום הזה.
במקום שלא מחשיב אותי בכלל. שאני אפר ועפר לרגליו.
השאלה היא, אם לא סבלתי מספיק. אם לא הוכיתי, הושפלתי, מספיק בחיי.
אולי, המקום הזה, יביא לי את השחרור.
יתן חופש למקום המושפל שבי, הנחות, המוכה, החלש.
ואז, סוף סוף, אצליח ארגיש.
34
יוווו..............
אני לא מאמינה. לא מאמינה שנכנסתי לעולם הזה. ושנחשפת אליכם, אנשים מדהימים.
אחד אחד.
כל אחד, עם עולם עמוק, מודע, מורכב, מעניין.
כמה מעניין.
אבל מרגישה שלא מתאימה.
רוצה.. אבל לא יכולה.
רוצה דברים פשוטים ומופשטים.
אתם רוצים דברים מורכבים ומוגדרים.
ואני..מי אני.
אנליסטית בפרישה.
רוחנית בפנסיה.
מודעת בנכות של 100 אחוז כמעט.
לא מחוברת.
לא שולטת.
לא נשלטת.
סתם..
אחת.
שרוצה חיבוק ותשומת לב.
חשבתי שאני מתאימה. חשבתי שיש בי את זה. חשבתי.
נו.. אז מה אם חשבתי.
אני רוצה. אני נמשכת. הזרמים החמים מציפים אותי. אני נרגשת. ומתגרה.
אבל לא מעיזה. לא משחררת. ולא מצליחה.
נכון, אני עדיין לא מתייאשת.
אבל זה כבר די ברור.
אני לא ממש שם.
לא כמוכם.
35
הוא יבוא היום. אולי. ואני כבר נכנסת ללחץ.
הוא רוצה לבוא, להכניס לי סטירה, שזה טוב. ושאני אמצוץ לו, שזה בנאלי.
אני רוצה שיבוא. אני רוצה שידליק אותי. רק שאוצר המילים שלו, או לפחות הדמיון שלו, לא מרחיק לכת עד כדי גירוי ממשי. שלי.
משהו שם צועק יותר מידי, אני אני אני, ואפילו לא - את, אחד.
טוב נו, נכנס חזק לקטע של האדון. הצרכים שלו, הרצונות שלו, הסיפוק שלו.
דימיינתי שהוא בא. ועושה דברים שאני לא רוצה. ואני כועסת. והוא לא מפסיק. ואני מתנגדת, והוא מעניש אותי. ומרביץ. ואני מרביצה לו בחזרה. והוא מחזיר לי. רק שהפעם יותר חזק. ואנחנו הולכים מכות. והוא תופס אותי. ואני כבר לא יכולה. אין לי כוח כמו שלו, ואני נכנעת. זועמת. אבל נכנעת.
אחרי הפעם הראשונה שנשברתי לידו. אני כבר פוחדת. פוחדת שאשבר, והוא לא יהיה לידי, כמו שאז היה. פוחדת שיקח את המשחק גם לשם. למקום הרגשי העמוק הזה, אצלי, שנשבר.
פתאום נזכרתי, שבשיחת היכרות שהייתה לנו, הייתה הסכמה על כמה דברים.
אחד הדברים שהסברתי לו, זה שאני רוצה קשר יותר עמוק, מסתם רצף רדוד של סשנים. והוא אמר, גם אני.
אבל לא מראה שום סימן שהוא בכיוון.
כל הזמן רק דורש את עינוגו המיידי, את סיפוקו. את הגשמת משאלותיו. ולא חורג משם.. אפילו קצת.
וממשיך לרצות. ולרצות. אבל לא עושה שום דבר שמעבר.
אני לא יכולה להכיר ככה בן אדם. בכלל, לא יכולה לראות ככה בן אדם. רואה מכונה. משומנת היטב אומנם, אבל מכונה. ואי אפשר לאהוב מכונה. או להעריץ אחת. וגם במובן מסוים, קצת קשה להימשך לאחת כזאת. למרות שבהתחלה זה הדליק אותי. הקשיחות שלו, חוסר הפשרות, האטימות.
אבל היום אני כבויה. יבשה. זה כבר לא עושה לי את זה.
אבל לא יכולה להפסיק, לקוות, שזה יעשה.
כי זה מושך, זה מטריף אותי, וזה לא מרפה.
36
כמעט היה לי התקף חרדה.
כבר קודם, שנסעתי על איילון, עם האופנוע. הרגשתי שמשהו לא טוב הולך לקרות.
נסעתי מהר. הרוח דחפה אותי מאחורה. הייתי לבושה במכנסיים קצרים, חולצה דקיקה וסנדלים. החולצה התרוממה מאחורה, חשפה את הגב. הרוח החמה לחה, סערה על הגוף. הקסדה רק בקושי נשארה על הראש, נמשכה אחורה מעוצמת הרוח, והיא בכלל לא הייתה קשורה. היד שמותחת את ידית הגז, לחצה בחוזקה, ושחררתי את האצבעות מידי פעם, כי הן נדבקו לגומי השחור, מרוב חום ולחות. נאבקתי להחזיק את עצמי, במהירות, ברוח, בחום. הסתכלתי על הג'יפ שמגיע במהירות מאחורי. מסיטה את העיניים למראה, מסתכלת עליו, וחוזרת להסתכל על הכביש, כך לסירוגין, עד שהוא עקף אותי. המחשבות משתלטות עליי. זה יכול לקרות כל רגע. שאני אתרסק פה על הכביש הלוהט. הופכת להיות עירנית מידי. בודקת כל רכב, כל גומחה בכביש. אבל במהירות כזאת, זה כמעט בלתי אפשרי, לשלוט על כל הנתונים האלה.
ופתאום הבזק, אני מתגלגלת על הכביש, נחבטת, חריקות של בלימת מכוניות, הקסדה עפה, הגוף משתפשף, העור נחרך, הבשר נחבט, נחשף, מתרסק, אני כבר לא בהכרה.
ואז בשניה אחת, אני שוב על האופנוע. על הכביש שחולף במהירות מתחת לרגליי. מסתכלת על המכוניות שנוסעות לפניי. מאחורי.
נלחצת מעוצמת המראות, מרגיעה את עצמי. מפוכחת. וממשיכה.
ואז חזרתי הביתה. עדיין סוערת. עדיין תפוסה.
הודעה בטלפון, תוך 10 דקות, תהיי ערומה, עיניים קשורות, הדלת פתוחה.
שמונה דקות אחר כך, עוד שתי דקות אני מגיע.
ואז הצלצול בדלת.
מתנשמת מהר. חושבת בהבזקים, כן לעשות, לא לעשות. זה טוב, זה לא טוב.
והנה אני מתפשטת.
מוודאת שזה הוא. אומרת רגע. קושרת את העיניים. שחטה אחרונה, פותחת את הדלת. ונעמדת במרכז החדר.
ואז זה חוזר.
קוצר נשימה. קצת בחילה. סחרחורת.
שוב רמז עבה להתקף חרדה. מה קורה לי. מה זה לעזאזל. זה אמור להיות טוב.
נופלת על הספה. מותשת. מעורפלת. אומרת, רגע, משהו קורה לי.
מה קורה, הוא שואל. שוב דואג. שוב קרוב. כמו אז. כשבכיתי.
ואני אומרת, לחץ. פחד. לא יודעת. והוא מרגיע אותי. ואני נרגעת.
תעמדי, הוא אומר. ואני נעמדת. ושוב זה קורה. שוב החולשה. לא יכולה להחזיק את עצמי.
מתכופפת. וגם הוא. מרגישה את ריח הנשימה שלו. כבר למדתי להכיר את הריח הזה. מרגישה טוב, כשהוא קרוב.
ואני חוזרת לספה. מבקשת כוס מים. הוא מביא לי. כנראה נלחץ. אבל באמת הייתי צריכה להירגע.
זה לא היה פחד. זה היה כנראה עומס. איזשהו עומס של תחושות, שלא יכולתי להתמודד איתו באותו רגע. הייתי צריכה חיבוק, והוא לא נתן. הוא הרגיע, אבל לא התקרב.
בסוף הצלחתי עוד קצת, להירגע.
המשכנו. הוא נגע בי. לא היה לי נעים. הורה לי לגעת בו. וגם זה לא נעים.
הפסקתי.
הוא התחיל לאיים. אם זה לא קורה, אני הולך.
ואני, מה היה לי לעשות. מה שהוא מבקש. וניסיתי.. באמת. וזה פשוט לא בא.
התקרבתי אליו. רציתי להתחבק. רציתי שיגע בי. רציתי להרגיש את חום גופו, ולהתרפק עליו.
אבל הוא לא היה בעניין. הוא רצה סיפוק, מיידי. כאן ועכשיו.
הבין שזה לא ילך.
והלך.
נשארתי שוכבת על השטיח. ערומה, עיניים קשורות. מתחתי את הרגליים. שמתי ידיים על הבטן. נרגעתי. התמתחתי. נעלמתי.
ואז הוא שלח הודעה. את רשאית לקום.
קמתי.
הורדתי את הכיסוי מהעיניים. הדלקתי סיגרייה. וחשבתי. מה לעזאזל אני עושה.
אני רגועה.
37
תודה על הדאגה. אבל הכל בסדר.
יש מצבים כאלה בחיים, שפתאום הכל נקטע. משהו משתבש. תפיסת המציאות, רצף המחשבות, האחיזה בקיום.
וזה בסדר. זה קורה. ואם לא נלחצים מזה יותר מידי, זה עובר. כאילו כלום.
מה לעשות, אנחנו יצורים חושבים, חשמליים. והמעברים האלה במוח, לפעמים יוצרים תעתועים.
לפעמים עודף מחשבות, או עומס, יוצר את זה. ולפעמים להיפך, היעדר מחשבות, או ריקנות, יוצרת את זה. אין חוקים. הכל הולך. השאלה היא רק מה עושים עם זה.
אני מסכימה בהחלט שהנשמה שלי אותתה לי, שזה יותר מידי. שמשהו פה אולי עולה על גדותיו, ואני לא יכולה להתמודד איתו. לא יכולה להכיל אותו.
וידעתי שזה יהיה ככה. זאת בעצם הייתה המטרה הראשונית שנכנסתי לזה מלכתחילה.
רציתי לפרק, לשבור, לשחרר.
אבל חשבתי שזה יהיה עם תמיכה. עם אהבה. עם חיבוק.
ומאחר ואלו, לא היו שם. זה בא לידי ביטוי בחרדה.
אבל זה המחיר. המחיר לעומס, לאינטנסיביות, לחוסר שליטה.
ואני משלמת אותו, בהכנעה.
יודעת גם לעצור. להשהות. לנוח.
ואולי זה באמת מה שאעשה.
כנראה שאפגוש היום את החבר ה"רגיל" שלי. רגיל באופן יחסי כמובן. ונצפה במשחק, ונשתה בירה, וניגע.
ויהיה נעים ורגוע. לא דורש. לא תובעני. לא מלחיץ.
1
היום יום ההולדת שלי.
יצאתי לבלות, כדי לחגוג, לשתות, לשמוח. האמת היא שהמטרה המיידית יותר, הייתה לטשטש את הכאב. רציתי לשתות קצת אלכוהול, כדי לערפל את החושים שהרגישו כל כך לבד.
בלי רחמים עצמיים, אלא עם הכרה שלמה, ברורה ועניינית של הלבד.
בהתחלה זה לא כל כך הלך, מאחר וכמו שהגעתי למועדון, מצאתי את עצמי מוקפת באנשים יפים שרצו לעשות לי שמח. אנשים שאני לא מכירה, ככה סתם, השקו אותי, נישקו אותי, איחלו לי איחולים. היו גם כאלה שהתחילו לנתח אותי, ואותם, מן הסתם, נפנפתי מהר.
עזבו אותי מניתוחים. מאסתי בהם. את מה שאתם מתחילים להבין, אני מזמן כבר הספקתי לשכוח.
ותאמינו לי, שטרחתי רבות כדי לשכוח. וזה לא היה קל.
רוצה לחוות, לראות, להריח לטעום. אבל אל תבקשו ממני להביע דיעה. המילים עקרות.
חשבתי לעצמי, שזה לא יהיה שווה, אם אני לא אפגוש אותו. במיוחד אחרי הלילה שעבר, שקראתי אותו, והקשבתי לו, וחשבתי לעצמי, פעם, גם אני הייתי ככה. מוציאה הכל במילים כתובות, משחררת קיטור, משפריצה, כמו שהוא אמר. אבל עדיין, המילים שלו נגעו בי, הכאב, המיאוס, הזעם, האהבה.
וכשהדקות נקפו, והוא לא הגיע, חשבתי שעדיין יש תמורה, ועדיין אני נהנית, ואני שותה, ומתערפלת לי להנאתי, ומוקפת באנשים מיניים, מרגישה בבית.
ואז ראיתי אותה. ולמרות שעקבתי בצורה די עיקשת אחר הדלת, וראיתי את כל מי שנכנס, אותה לא ראיתי. אולי נכנסה מאיזו דלת אחורית. לבושה בויניל שחור צמוד וקצרצר. גדולה, עצומה, ילדותית, אבל יפה. ואז פתאום הוא הופיע. ראש הציפור שלו צץ מעברו השני של הבר. הסתכלתי עליו, הוא הסתכל עליי. לא הבין. ולמען האמת, גם אני לא. לא ידעתי איך להציג את עצמי, אם לחייך, אם לגשת. בסוף חייכתי. הוא לא זיהה. ברור שלא יזהה, הרי לא ראה אותי אף פעם. קרא, שאל, ענה, אבל לא ראה. ואז ניגש אליי והצגתי את עצמי.
מה שהיה אחרי זה, לא רלוונטי לפוסט הזה.
אבל די ברור, שלמרות האנשים היפים, ולמרות שפגשתי אותו, ואותה. נשארתי לבד.
אני מאמינה שזה מבחירה. או לפחות, רוצה להאמין.
אבל אפשר לסכם את הלילה הזה, הלילה שיום ההולדת נכנס לתוקפו, הלילה בו מלאו לי שלושים ושתיים שנים, כלילה עצוב.
אני אוהבת ימי הולדת. את שלי זאת אומרת. אני אוהבת את היום הזה. מפנקים אותי, אוהבים אותי, אני מרשה להם לאהוב אותי. הוא אמר שאני נראית לו אהיבה. אחת שאפשר לאהוב..
נו.. אז אמר.
אבל אני לא נותנת להם. והם, לא נלחמים. אז זה פשוט לא קורה.
והאהבה שלי נשארת בתוכי. לא יוצאת החוצה, לא באה לידי ביטוי על אף מושא חיצוני שווה.
חוץ מהכלב שלי. רוני. המלאך הקטן ששומר על השפיות שלי. שמאפשר לי להרגיש שיש נשמה בעולם הזה, שמסוגלת לקלוט את האהבה שלי.
אבל עד שלא יגיע בן אנוש, אחד קצת פחות שעיר ובלי זנב , העוצמות הנכונות של האהבה, לא יבואו לידי מימוש.
מזל טוב.
2
אין לי אנרגיות. המחזור הזה. החום. החופש שלקחתי היום. אימא שלי על הבוקר, עם הקצב שלה, שכל כך לא התאים לשלי. האספרסו בקום איל פו שהגיע יותר מידי זמן אחרי שהזמנתי אותו. המכונה שלא חוזרת מתיקון, האיש של המזגנים שעדיין לא התקשר כדי להודיע לי מתי יבוא לתקן את המזגן, החברים ששולחים הודעות מזל טוב, מברכים ומקרקרים, אבל לא בקושי מדברים איתי, ובטח לא נוגעים.. מחבקים.
יושבת שפופה, הולכת נגררת, לא אכפת לי מכלום, אדישה, שאננה, קצת מיואשת. אבל בלי לעשות חשבון. בלי לחשוב שזה לא בסדר. סוג של השלמה. אולי כניעה.
בערב יש ארוחת ערב, עם המשפחה. לא ממש בא לי, אבל אני אדאג לדפוק את הראש טוב טוב עם אלכוהול, כדי להשיג רגע מחוייך אחד לפחות מהיום הזה.
3
איזה יום.. אלוהים. אני מאחלת לעצמי לכבוד היומולדת, שלעולם, אבל לעולם, לא יהיה לי עוד יומולדת, כמו זה שעבר עליי היום.
מזמן לא הייתי בדיכאון כמו שהייתי היום. בתחלה עוד חשבתי ליפות אותו במילים כמו אדישות, שאננות, השלמה ועוד שטויות מהסוג הזה.
אבל ככל שהתקדם היום, והשעות עברו, הכובד גאה, הפנים נפלו, והדמעות, מה לעשות, חנקו וחנקו, עד שיצאו.
הן אמנם לא יצאו בהשפרצה משחררת, אלא רק בזליגה מהוססת, אבל הן בהחלט היו שם. סוף סוף.
טוב נו, הכי קלישאי, זה לבכות ביומולדת שלך.
ועוד לכבוד היומולדת, הייתי בבלוג של דן. כאילו ואפשר לחשוב. הבלוג של דן. יצאתי בהרגשה כל כך דפוקה מהמפגש איתם. למרות ואולי בגלל שחיכיתי לזה. רציתי לפגוש אותו. משהו הרגיש לי אינטימי שם.
לבסוף, המפגש הזה נראה פאתטי להחריד. הוא חשב שהוא מדבר עם פישרית שלא ראתה עולם. נו.. תיגעי בה, הוא אומר לי.. את רוצה את זה, תעשי את זה. כאילו.. מה? אם אני ארצה אני אגע. בה, בו, בכולם.
מה זה השטויות האלה. כאילו והוא בייביסיטר שלי, דואג לי שאשתלב יפה בחבורת הסוטים.
שטויות. אין לו מושג. וכנראה שגם לא יהיה.
והמזמוז הזה בצד, היה אפוף ומעליב למדי. כאילו שהם עשו לי טובה. בכלל לא רציתי אותם. לא רציתי בכלל. הייתי כל כך עייפה, אדישה ועצובה, שקצת חום ואהבה, ועוד משני כיוונים, התקבל בברכה. אבל איזה תשוקה ואיזה נעליים.
הם לא מבינים פשוט. כולכם, לא מבינים. עזבו אותי מהחרמנות, עזבו אותי מהאורגזמות. לא רוצה שילקקו אותי, ולא רוצה שיזיינו אותי. כל מה שאני מבקשת זה אהבה. תשומת לב. חיבוק.
מישהו שיהיה פה, ויישאר. פעם אחת, לכל הרוחות.
4
זה מדהים.
כמו שיצא היום הארור הזה, המצב השתפר.
אולי זה היה קצת קשור לשיחה מאוד נעימה שהתקיימה בדיוק בחצות, כשהיום עבר מה 7/6 ל 8/6. ואולי פשוט.. כי עול היומולדת, הוסר.
היום התחדש הקשר עם חבר, אהוב, עבד. לצערי נשוי.
הוא כבר לא בעניין. הוא מבולבל. לא טוב לו עם הבגידה. הוא צודק.
הצעתי לו לפתור את הסיפור הזה ולספר לאישתו. על הכלוב, על המשיכה שלו לעניין, עליי. לא להגיד שהיה מה שהיה, אבל שאני חברה. מהתחום הזה.
לא חייבים לחשוף את נושא הסקס, מה גם, שזה כבר נגמר.
זו הרי הדרך האידיאלית לצאת מכל הסיבוך הזה. והם אוהבים, והיא הרי תבין, היא לא מפגרת.
למה לחיות בשקר, אם אפשר לא.
הוא מהורהר, מתלבט, לא יודע.
הוא יקר לי, הייתי רוצה שיהיה לו טוב. לא אכפת לי אפילו להכיר את אשתו, רק להישאר קרוב.
כי במערכת יחסים של סקס, של שליטה, של אהבה מינית, זה לא יכול ללכת. לעזאזל.. הוא נשוי.
ואני אוהבת אותו. גם כן מפגרת. לא מבינה איך התאהבתי ככה. למרות שההתאהבות עברה. אבל העובדה שהוא קיים בעולם, ואני מכירה אותו, לא מאפשרת לי לסלק את האהבה. היא קיימת. ואני רוצה שתהיה שם. אצלי.. בלב.
הוא אדם טוב. רגיש. מחובר. עושה טעויות, אבל טוב.
יש לו פנים של מלאך וריח של תינוק. כמו שדן אמר, בן אדם "אהיב". אי אפשר שלא לאהוב אותו.
הלוואי שיהיה לו טוב.
5
12 שעות. ישנתי 12 שעות. לא יאומן. פסחתי על בוקר יום שישי בשאננות מרשימה. על הטקסיות הקבועה של קפה, עיתונים, תשבצים, בדים, שוק וכאלה. התעוררתי ונחתתי בחלק השני של יום שישי. בחלק שבסיומו אני אמורה לחזור לישון. והנה, רק התעוררתי.
הראש מלא בשינה, לא מצליח לצאת ממנה, העיניים כבדות.
והטלפון צלצל.
חברה התקשרה. עניתי, ומתוך הכבדות שמעתי יללות, יבבות, שברי מילים, הכלב, משטרה, כביש, נדרס. לא הצלחתי להבין כלום. המוח לא קלט, האוזניים לא שמעו. והיא ממשיכה לבכות, בהיסטריה. מה קרה אני שואלת, לא הבנתי כלום ממה שאמרת. ואז היא סיפרה. כולה היסטרית, בוכה, ממלמלת מילים. הפקחים תפסו את הכלב שלה בלי רצועה בגינה, והוא ברח, חצה כבישים בסערה, ברח לה. רצו להזמין לה משטרה. אידיוטים. בקיצור, השד לא היה כל כך נורא כמו שנשמע קודם. מקסימום יתנו לה קנס. והיא מצאה את הכלב. והכל בסדר. אבל המסכנה יושבת ברחוב, היסטרית, בוכה, נסערת. היה לה שבוע קשה. התחילה עבודה חדשה, לא מצליחה לעשות כלום, כולה בלחץ, לא נושמת, סוג של התקף חרדה. ורק היה חסר לה שני פקחים אידיוטים שיפחידו אותה ואת הכלב שלה עד מוות. שינסתי מותניים וכל הרגשות החמלתיים שלי התחילו לפעול, והרגעתי אותה. ותמכתי בה. ועודדתי אותה. ויהיה בסדר ואת תעברי את זה, וזאת רק תקופה, ואת טובה, הרבה יותר טובה מכולם, וזאת רק ההתחלה, ובסך הכל נכנסת לנעליים שנראות לך גדולות מידי, אבל עוד חודש תצחקי על זה, ותביני שהתפקיד הזה קטן עליך, והכל יהיה בסדר. והכלב בסדר, וזה מה שחשוב. ואני אבוא, ונשב ונחשוב איך מתמודדים טוב יותר עם התפקיד החדש, ורק אל תדאגי נשמה, ותירגע, קחי נשימה עמוקה, והכל יהיה בסדר. את טובה, את חזקה והכל קטן עלייך. זה לא נורא כמו שזה נראה וזה יעבור.
והיא נרגעה בסוף. הפסיקה לבכות. רועדת, נסערת, אבל קצת יותר שקטה. והיא תלך הביתה, ותעשה עוד כמה דברים שצריכה, ואחר כך ניפגש ונשב ונחשוב ביחד. רק אל תדאגיי נשמה שלי, יהיה בסדר.
ועכשיו אני יושבת פה. התעוררתי כבר לגמרי. חצי שעה של סלולרי באוזן, בכי וחמלה. המתכון המושלם להתעוררות מיידית.
אני אצא אליה עוד מעט. ואשתה את הקפה שפסחתי עליו בבוקר. ואדבר איתה וארגיע אותה.
ככה אני. התעוררתי בבוקר, כולי כבדה ועייפה, מלאה במחשבות של רחמים עצמיים על מצבי הרעוע, על הגברים שאני לא מצליחה לפגוש, על הציפיות, ההבטחות והאכזבות. והנה העולם מבחוץ דפק במלוא עוצמתו והוציא אותי מעצמי, והשכיח את צרותי ותבע ממני, דרש בתוקף, שאסתכל רק עליו, ואהיה רק בשבילו. וכך היה.
מה לעשות. לא רק אני קיימת בעולם.
וזה טוב.
6
מה קורה לי? אתמול היה פה שולט, עכשיו בדרך לפה נשלט. אני כולי ממוקדת ברצון לחוות, להתנסות. להבין. להרגיש. למצות. לממש. להגשים.
אני לא יודעת מה הם חושבים כשהם מגיעים לפה. אבל הם מופתעים כשרואים אותי. כששומעים.
מבינה ולא מבינה למה. אולי כי אני נורמלית מידי. סקסית מידי. משהו מוזר קורה להם פה. משהו מסתורי. אולי כי אני מסתורית מידי. הם לא מבינים. הם לא מצליחים לעכל אותי.. להפנים.
נו טוב.. זה יעבור להם. אם תינתן להם ההזדמנות.
אני חושבת שהמפגשים האלו נועדו בעיקר להפיג את הרצון שלי לראות אותו, את הנשוי, את העבד.
אני נשארת רגועה, שלווה, בטוחה, והם מגיעים. הם רואים אותי. ואני אדישה. מחכה להישבר. להתפרץ, להימחץ. מחכה שמישהו יעשה לי את זה. כמוהו.
אבל הוא נמצא אי שם, עם אישתו. מתאר את החוויות העוברות עליו כ"רגילות", לא ממצות, בנאליות. ואילו אני חושבת, שהוא שם סוגד לאישתו, מרעיף עליה אהבה. כי הוא לא יכול אחרת. הוא עם אישה. והוא נגנב כשהוא עם אישה. גם אם זאת רק אשתו. ואולי דווקא בגלל שזאת.. אשתו. אני בטוחה שהם מנסים לעשות ילד. לחוות את המאורע הענק הזה, של ההפריה, של הקליטה, של הנתינה האלוהית הזאת.
הוא אומר שניסו, שלא הלך, אבל לא היו רציניים. אבל לי יש הרגשה, שעכשיו זה הזמן. ועכשיו הם עושים את זה.
יום שישי בערב. לא הלכתי לארוחה המשפחתית הקבועה.
היום הזה מבולגן. מעורפל. החלטתי למצות אותו עד תום עם העבד שהזמנתי לפה. להמשיך להתערפל, להתערבל, להתמסך..
כבר הצלחתי להתגבר על ההתאהבות הזאת. אבל משהו משאיר בי את האהבה.
אולי זאת רק פנטזיה, אבל היא קיימת בראשי, בזמן עירות, בזמן פיכחון.
ולכן היא מציאות. בשבילי.
ואני מניחה לה להיות, כי חושבת, שאהבה מהסוג הזה, לא חווים כל יום. ולמרות חוסר האפשרות שלה להתממש, בזמן הנוכחי, ולמרות שאני לא מקבלת את מבוקשי, אני לא יכולה לנטוש אותה.
אולי ההתעלמות שלו תגרום לזה לקרות. והיא תיעלם מתודעתי.
אבל משהו לא מאפשר לו ללכת.
הוא גם אוהב. והוא גם מתלבט. והוא גם לא יודע איך להתמודד עם מה שנפל עליו.
עכשיו כשאני חושבת על זה, אני רוצה להניח לו. אני רוצה שהוא יתפנה במלואו לאהבה הזאת שקיימת לו בחיים. זו שלא מספקת אותו.
הוא רגיש, והוא פגיע, והוא נשבר מהר. ואני..כאילו החזקה, צריכה להניח לו.
אבל מי אמר שאני החזקה.
7
לא האמנתי שדברים כאלה יכולים לקרות כאן. אבל כנראה, כאן, זה מיקרוקוסמוס של ה"שם".
זה עוד מדגם מייצג של הכיעור האנושי. למרות שחשבתי שיש כאן איזה קוד בסיסי של אמון, של כבוד הדדי, של כנות. אבל כנראה שטעיתי. כנראה שהייתי תמימה. וכנראה שהאנשים פה, הם לא שונים מאלו ש"שם".
הזמנתי אליי עבד. שהתנהג יפה. שנענה לבקשותיי. שהראה נכונות לבצע את המוטל עליו, את המשימות שנתתי, שהפגין כבוד, נימוס ואחריות.
ולא יאומן כי יסופר. האידיוט לא הגיע. בהתחלה, האיחור של חמש הדקות, נראה לי כסיבה מצויינת לעונש קשה. אחרי עשר דקות, הדמיון שלי כבר לא הצליח להעלות עונש מתאים. אבל ככל שנקפו הדקות, הבנתי שהוא לא יגיע.
כאילו וכל זה לא מספיק, העבד הנבזי לא שלח התנצלות, לא השמיע קול, בכלל.
כתבתי לו, הצלפתי בו עם מילותיי, והוא בשלו. מתעלם.
אני חושבת שזאת חוצפה שאין כדוגמתה. ולא בגלל שהוא גבר ואני אישה. ולא בגלל שהוא בן אדם (לא ממש, אבל נגיד) וגם אני. אלא בגלל שהקשר נוצר במסגרת הזאת, והייתה התחייבות עמוקה, של כנות, של כבוד. והיא הופרה. ובגדול.
אני לא בן אדם של חשבונות, של טינה ושל נקמה.
אבל נחצה פה איזה גבול, שמן הראוי להציגו כבל עם ועדה ולתלות אותו בשערי העיר - עירום, קשור. ולהצליף בו עד זוב דם. וכשכל זה נגמר, והוא מתחנן להפסיק, וכואב לו, וקשה לו, והשמש צורבת, והוא רעב, וגוסס - להמשיך.
8
טוב. אז אולי זה לא מתאים לי. אני כבר לא יודעת כלום. לא מה קורה לי, לא מה קורה להם. ולא מה קורה בכלל.
נפגשתי עם שולט, שרוצה להרגיש נשלט, ולא בטוח מה הוא יכול וממה הוא נהנה. קצת כמוני.
הפגישה היתה נעימה, רגועה, עד שניסינו להתעסק אחד עם השניה בנימה בידסמית.
היה משהו אמין בהתנהלות שלו, במבטים שלו, בהחצנת הרגשות שלו. הרגשתי שאני יכולה לסמוך עליו. בקטנה. אבל בכל זאת, זה משהו.
הוא אמר שאין מצב שאני אהיה נשלטת. אני לא כזאת וזהו. אני שולטת וזה זורם לי בעורקים ואני לא יכולה להתכחש לזה.
ואני, כמו ציפור מפוחדת, שהוא הולך לנטוש, מיהרתי לצאת להגנתי וטענתי לחפותי. אמרתי לו, אולי כן, אולי אני יכולה, בוא ננסה.
וניסינו. והוא ציווה עליי. ואמר לי מה לעשות. ועשיתי. ורציתי להיכנס לזה עוד ועוד, אבל הרגשתי שם משהו שקרי. הרגשתי שצריך אהבה. שאי אפשר לעשות את זה ככה סתם. סתם כי הוא אומר. יכול להיות שחסרה לי חוליה בהבנת התהליך, ולכן אני לא מסוגלת לעשות את זה כך. אבל זה מה שהרגשתי. ואני מנסה לא להילחם עם מה שאני מרגישה.
המשכנו במשחק השליטה הקטן, עד שביקש שאעמוד בפינה. זה כבר נראה לי מוגזם. לא מצאתי טעם לכך. לא רציתי להיות במרחק של יותר מסנטימטר ממנו. לא רציתי להפסיק לגעת. רציתי שזה יוביל כבר למשהו יותר משמעותי מסתם מפגש קר ורדוד. אולי דווקא בגלל זה, הייתי צריכה ללכת לעמוד בפינה. אבל במקום זאת, ביקשתי להפסיק.
הסתכלתי על הפנים שלו, יפות, נעימות, משרות בטחון, ולא יכולתי להוציא לעצמי מהראש את האפשרות שהאדם הזה יהיה אי פעם אהובי. לא הבנתי את הקשר, בין מה שאנחנו עושים בדקות הגורליות האלה, לבין האפשרות העתידית הזאת. האם זה, יוביל לזה.
אחר כך ניסינו את הצד השני. שהיה כשלון גמור. לא באיך שתיפקדתי ולא באיך שהוא עשה את המוטל עליו. אלא במה שהרגשתי.
לפחות בצד הנשלט, הרגשתי התרגשות מעצם היותי נשלטת, נרגשת מעצם היותי כנועה. מקום שאינו מוכר לי, ומסקרן אותי ומושך.
אבל כששלטתי, לא הרגשתי כלום. תעשה ככה עד מחר מצידי, וזה לא יזיז לי. אדישה. שאננה. מסתכלת על הקירות ולא מבינה.
אבל בשני המקרים, היה די ברור, שגירוי מיני, לא היה שם בכלל.
שוב, יכול להיות, שאני צריכה רגש לזה. אחרת זה לא ילך. שצריך לבנות משהו נורמלי קודם כל, ואז להתחיל לשחק ולהשתעשע. אבל מאידך, אולי, רק אולי, יכול להיות שזה בכלל לא מתאים לי. והמשיכה שלי לעניין היא תיאורטית בלבד. וברגע שזה מגיע למעשים, אני הופכת להיות נורמלית לחלוטין. לא מאפשרת לעצמי להשתחרר. לא מאפשרת לדחפים האלו לצאת החוצה.
ואולי בכלל.. הם לא קיימים.
קשה לי לקבל את זה. כי אני יודעת שכן. אני מרגישה את השליטה בכל אלמנט בחיי. ובמיטה עוד יותר. אני יכולה להיות א-מינית לגמרי, עד שאני מתחילה לשלוט. עד שאני לוקחת את המושכות לידיים. ואז זה מגרה אותי. ואז אני מתחממת.
ומצד שני, לפעמים, אני כל כך רוצה לצאת מהמקום הזה, של ההובלה, של ההחלטה, של היוזמה. ורוצה שמישהו יבוא, יתפוס עליי פיקוד, וינווט אותי למרומים, מבלי שיהיה לי בכלל חלק בזה.
אז זה קיים, או לא קיים?
9
אחרי סופשבוע גדוש בחוויות, אני מגיעה לעבודה, באיחור של שעה, רגועה, שלווה, לא ממוקדת. שולטת, נשלטת, מלאה בזוויות הסתכלות חדשות על העולם, ברשמים מעניינים.
דוחה את המוטל עליי, ונשארת רק לעוד רגע, במחשבות על מה שמתרחש בחיי בימים האחרונים.
הפכתי להיות כלבה צייתנית. נתתי לעצמי להתנסות בכך. וראיתי כי טוב. אני מכבדת את האדון שלי. לא סוטה מדרך הישר.
המחשבות על עבד שפל וכנוע אינן מרפות. אני רוצה שיסגדו לי, שיעריצו, שיאהבו, שלא יוכלו בלעדיי.
אני יודעת שהוא יגיע. ואולי, רק אולי, תוכל לצמוח מזה זוגיות נפלאה.
אבל לא יכולתי לוותר לעצמי על עולם הכניעה, החוסר שליטה. וזה עולם מעניין מאין כמוהו. זה מאפשר לי לראות את הדברים אחרת.
אתמול, אחרי שיחה עם האדון שלי, שיחה ארוכה ומעניינת, הגעתי לעבודה. המעבר בין החוסר שליטה, לשליטה המקסימלית שעבודתי דורשת, היה מעבר מדהים. סוריאליסטי. מסנוורת מזרקורי אדוני, מעורפלת מעול שליטתו, נשאבתי ללחץ ולדרישות המיידיות של העבודה. החזרתי לעצמי את השליטה המדומה על חיי. רוצה כבר לחזור לעולם ההוא. שבו השליטה על חיי נתונה לאדוני, והניווט במושכות חיי מופקד בידיו בלבד.
מוזר. אבל מעניין.
10
אני רוצה שהוא יבוא לפה. עכשיו. יחנה את האופנוע שלו למטה. ואני אשמע אותו. הלב שלי כמעט יפול לתחתונים. אבל אתעשת מהר.הוא יצלצל בדלת, ורוני ינבח בהיסטריה. אני אבעט בו בעדינות. והוא ישתתק.
אציץ מאחורי הדלת, ואראה אותו. עומד שם. כנוע. יפה. קירח. מלאך.
אפתח את הדלת, והוא יחייך את החיוך החבוי והביישני שלו. יסתכל עליי. ייכנס. אני אסתכל עליו. לא אדע אם לעטוף אותו באהבה או להתחיל להרביץ לו.
הוא ייכנס. יתפשט. כמו שהוריתי לו. הגוף הלבן והגדול שלו יחשף מול עיני. כמעט לא אוכל לעצור את עצמי, מלחבק אותו. מלנשק כל איבר ואיבר בגופו.
הוא ירד על ארבע. ירכין את ראשו. ויחכה.
אני אגיד לו, קום עבד! קום מהתנוחה המבזה הזאת. והוא יקום. ואני אתקרב אליו, ואחבק אותו. חזק. והוא יעטוף אותי אליו, חזק. מאוד חזק.
אסתכל עליו, ואראה שהוא מתרגש. אעצור רק בקושי את הדמעות. ואוהב אותו. כל כך כל כך אוהב.
לאחר מכן, אפשוט את מכנסיי, אשב על הספה ואצווה עליו לבוא אל בין רגליי. התשוקה שלי תגאה, ולא אוכל להסיר את עיני מהיופי שלו, מהרוך, מהכניעה, מהאהבה שלו אליי.
הוא יתחיל למצוץ אותי, לאכול אותי, לשתות אותי, לבלוע אותי. ואני אמשוך אותו אליי, באיבוד שליטה רגעי, ואנשק אותו כל כך עמוק וחזק. כי אני חייבת לטעום אותו גם. לא יכולה להישאר שם למעלה, מבלי להרגיש את הטעם הנפלא הזה. של האהבה.
הוא יתנתק ממני. יתרחק מעט מראשי. ואני אסטור לו. חזק. הפנים שלו יתעוותו. מהכאב. מהבהלה.
הוא יסתכל עליי. באהבה. ואני ארגיש את זעמי משתלט עליי. ארצה לפרוץ בבכי. ובמקום זה, היד שלי תתרומם, במהירות, בעוצמה, ותסטור לו שוב. ושוב. ושוב. והיד שלי תכאב, והפנים שלו אילמות. ואני מרגישה את הדמעות עולות. וכועסת. כל כך כועסת. וסוטרת לו שוב.
ואני אדחוף אותו חזרה למטה. אליי. לתוכי.
אני אסתכל עליו, כולו נפעם, כולו ממוקד, מרוכז, רוצה כל כך שיהיה לי טוב.
וטוב לי. טוב לי לראות אותו בין רגליי. את פניו מבריקות לגמרי מרטיבותי. את לשונו מלקקת אותי בתאווה. והאצבעות שלו ייכנסו אליי. בהתחלה שתיים. אחרי זה שלוש. והוא עדין. אבל חזק. יודע בדיוק לאן הוא הולך. ואני רוצה להתמסר. אני רוצה להישען, אני רוצה להשתחרר. אבל מכווצת. כולי ממוקדת במקום הזה, בקצה לשונו שנוגעת בי. ואני עוצרת לרגע, מסתכלת עליו, וסוטרת לו שוב. הוא שואל אותי, מפוחד, טוב לך? ואני עונה לו, מאוד. והוא ממשיך, גונח, נאנח. אני מעלה אותו אליי, הוא עומד על ברכיו, ואני מושכת אותו אל תוכי.
אני מתמלאת בו. באהבה שלו. בתשוקה שלו. עכשיו זה כבר לא עוזר לי. ואני מרגישה את הכל מתפרץ. ובמקום לבכות אני אוחזת בגבו חזק. מוחצת אותו. צובטת אותו. והוא נאנק.
תכאיב לי, אני מבקשת. והוא תופס אותי חזק. וזה כואב. מסיח את דעתי מאותו כאב פנימי שכל כך רוצה לצאת החוצה.
אני לא יכולה להמשיך. כי עוד שניה אני אשתגע פה.
והוא, בלי שום צל של בושה, נשאר בבית עם אשתו. מדחיק את אונו, מערפל את אהבתו, ומשאיר אותי פה, עם הגירוי האינסופי הזה, העוצמה שלא משתחררת והאהבה שלא נגמרת.
11
זה מזכיר לי את הימים ההם. את הימים שבהם הייתי מתהוללת רצינית. הייתי עם גבר אחד, שניים, שניים ואישה, רק אישה, שתי נשים. מה לא עשינו. איפה לא היינו. ובאילו כמויות.
אבל זה נגמר. כבר עשר שנים. זה לא קיים.
ומה שנשאר, זאת נשמה קרועה, מרוסקת, שמנסה לאסוף את רסיסיה המפוזרים, ולהגיע אל האמת. אל אותם רגעים, בהם לא קיימות שאלות, לא קיימים פחדים, לא קיימים רצונות ולא קיימים חוסרים.
אני חוזרת למקום הזה. למקום המיני. נוטף הזימה, חסר הגבולות וחסר המעצורים.
רק שהפעם, כולי מלאה מעצורים ומחסומים.
יודעת שהמקום הזה יכול להביא דברים טובים. הדרך המשוחררת, הפתיחות, הרצון לרצות, להעניק, לאהוב. קיים פה. ובכמויות.
השאלה מאיזה כיוון זה יבוא. ולאן זה ילך.
בינתיים הם מגיעים במנות קטנות. רסיסים מעורפלים, שברים חסרי צורה וזהות. נישאים עם הרוח, מגיעים אל סף ביתי. ואני מסתכלת, מקשיבה, נוגעת. אבל זה עוד לא זה.
זה עוד לא כאן.
הרוח נושבת בכיוון הנכון. אני מריחה את הריחות שהיא מביאה איתה. אבל זה רק גירוי רגעי, זו רק טעימה קטנה. זה מדגדג לי בבטן, ומפתח לי את הרעב.
איזה בוקר קשה. כואב לי הגב. ככה סתם בלי שום סיבה. חושבת אולי זה הרגשות שמציפים אותי, מתרכזים בנקודה הזאת בגב. נעצרים שם. זועקים שם. אני צריכה חום גוף, שישחרר את החסימה הזאת. שיפתח אותי, שימשוך אליו את כל הכאב הזה.
כבר ארבע שנים, שאני לא מתעסקת בדברים האלה. בדברים שאני מתעסקת בהם פה. חלומות, ניתוחים, פרשנויות, הבנות, תובנות, משמעויות.
נדרתי נדר. להפסיק. להימנע מכל רטרוספקטיבה שמפנה את הזרקור לתוכי. לא רוצה לראות. לא רוצה לחשוב. והנה אני כאן, מזרימה מילים על גלי תודעתי, משחררת את הקיטור שנפשי מייצרת.
אולי זאת הסיבה בעצם,לכאב בגב. השחרור הזה. שרוצה לצאת החוצה. ולא מוצא את הדרך הנכונה.
ארבע שנים של שתיקה. של אילמות. של התנזרות. כן כן. גם ממין. מקשרים. מאהבה. ובעיקר בעיקר, מהתעסקות עצמית. כן כן. גם אוננות. אבל בעיקר מההתעסקות הזאת במחשבות, ברגשות, מודעות קוראים לזה.. אני חושבת. מודעות, שמטריפה את הדעת.
והנה חזרתי. שלב אחרי שלב. צעד אחר צעד. לאט. בזהירות. נתתי מעט, קיבלתי מעט. והדברים התפתחו, ולפני שהספקתי, כבר הייתי עמוק בתוך מערכות יחסים מקבילות, בתוך סשנים מטורפים, בתוך אירועי סקס והתאהבויות בלתי פוסקות.
ככה אני. הכל או כלום. שחור או לבן.
ואני רוצה לעצור. אני רוצה כבר לנוח. לשבת בבית. להירגע.
אבל משום מה, הגורל חושב עליי אחרת. הוא רוצה שאמשיך להתערבל עם נפלאות הקיום. שלא אעצור. שלא אפסיק. ואני, כנועה למרותו, נשלטת על ידי גחמותיו, נסחפת עם הזרם וממשיכה.
פוגשת, טועמת, שואלת, מגלה, נוגעת, מרגישה, אוהבת, נפגעת, נסחטת, מתמלאת.
התנועה הבלתי פוסקת הזאת. היציבות שבחוסר יציבות. הם אלו שממלאים את חיי.
ואני, שוכבת ערומה, ידיי פרושות לצדדים, מקבלת אותו באהבה. הוא נוגע בי בכל מקום בגוף, נכנס אליי, יוצא ממני, ושב וחוזר. מערבל את נשמתי. מנער את גופי. מבלבל את ראשי.
היום יש קונצרט, ועוד אירוע, וצילומים, והאינסטלטור צריך להגיע כדי לפתוח את הסתימה באמבטיה.
הכל באותה שעה בערך. לא יודעת איך אספיק. איך אעשה. ואם בכלל.
אולי בסוף אבטל הכל, ואתפנה לדבר היחיד שבאמת חשוב. האינסטלטור.
12
זהו. עשיתי את זה. עברתי את זה. ואני בחיים. ולא סתם בחיים.
אני לא מאמינה שזה קרה. זה היה מבהיל, מרגש, כואב, מהמם. אבל אני שמחה שזה קרה.
היינו באמצע סשן היכרות, גישושים, שבמהירה הפכו למעשים נחושים, ברורים, וחד משמעיים.
פתאום הרגשתי שלא בא לי. הרגשתי שאני רוצה שיענגו אותי. הייתי כל כך חמה, כל כך רציתי אותו, שהרגשתי שמטפטף לי כבר על השטיח. רציתי שיגע בי. רציתי שיאכל אותי. אבל הוא רצה משהו אחר. והסשן, היה כזה. מה שהוא רוצה. רק מה שהוא רוצה.
אז הפסקתי לרגע.
מישהו אמר לך להפסיק, הוא שאל. לא, עניתי. אז למה את מפסיקה, המשיך. שתקתי. הורדתי את הראש. הרמתי אותו. הסתכלתי בעיניו. ואז זה הגיע. לא האמנתי שאני שומעת את זה. לא זוכרת מחשבה קודמת לכך שאומרת לי לבטא את המילים הללו. לא זוכרת רצון כזה. אבל שמעתי את עצמי אומרת, תוך כדי מבט מתריס לעיניו, תעניש אותי.
המילים היו ברורות וחזקות. ניסיתי לחשוב לרגע, על מה שזה עתה שמעתי, שיוצא מהפה שלי. אבל לפני שהספקתי לחשוב, הרגשתי אותה. את הצריבה. את הכאב. מבוהלת, נסערת, לא מבינה, הרגשתי עוד אחת. עכשיו זה היה ברור. לא השתמע לשתי פנים, הוא הכניס לי סטירה. ואחריה, עוד אחת.
התנשפויות החרמנות, שנשמעו ברורות ברחבי החדר,התגברו. הבהלה הסעירה אותי, והאוויר יצא, ונכנס, בקצב מהיר, עם קולות לא ברורים, שעד מהירה נשמעו כמו יבבות חרישיות, שהתחזקו ליללות כאב. כן. התחלתי לבכות.
נשענתי אחורה, נשכבתי על השטיח, ונתתי לנשימות האלה להמשיך ולהוציא הכל. כל נשימה, העלתה במעלה הגרון, אל העיניים, עוד ועוד דמעות. והם זלגו החוצה. יצאו. התפרצו. הרטיבו לי את הפנים, טיפטפו על השטיח.
שמעתי את קולו, מתרכך, מבוהל, קורא לי בשמי, שואל אותי, מה קרה, את בסדר. אמרתי לו, בין הדמעות, כן כן, אני בסדר. והמשכתי בשלי. נתתי להן לצאת. נשמתי עמוק, והוצאתי עוד. כמה שהיה. הוא התקרב, רכן מעליי, נגע, ליטף, אבל מה קרה הוא שאל. אני מרוגשת, עניתי, מבוהלת, וזה בסדר. זה טוב. זה אושר. זה כאב. זה הכל ביחד.
לא הפסקתי עד שזה הפסיק לבד. נתתי לעצמי להיות במקום הזה. הרגשתי טוב. התפנקתי על השחרור. על המקום הזה שניתן לי.
כבר שנים שלא עשיתי מה שאומרים לי לעשות. אפילו בצבא הצלחתי להתחמק מזה בדרכים משונות. ופתאום, עשיתי, רק מה שנאמר לי לעשות.
כבר שנים שאני בשליטה כזאת, שמשיגה תמיד את מה שאני רוצה. ואם יודעת שלא אוכל להשיג, שולטת ברצון שלי, ולא רוצה. התוצאה, היא אותה תוצאה. אני עושה, רק מה שאני רוצה. והנה פתאום, רציתי ורציתי, ולא קיבלתי. לא יכולתי אפילו לבקש.
ואם כל זה עוד לא מספיק, לזעזוע הרגשי שעברתי, אז גם הרביצו לי. שתי סטירות מצלצלות, כואבות, מבהילות, נחתו עליי, והראו לי בדיוק באיזה מקום אני נמצאת.
מקום של חוסר שליטה.
עוד לא החלטתי אם זה מקום טוב או לא. מה גם שזו רק התנסות ראשונה.
ועוד לא חוויתי שליטה טוטאלית. ואני יודעת שהדרך לשם ארוכה.
אבל מה שבטוח, הוא, שאני כבר לא בתולה.
הגוף כואב. עייף. צריך לישון עוד כמה שעות. אם אפשר ימים. להיעלם. להפסיק. לחדול.
סוגיית האינסטלטור עדיין מרחפת על פני הבית. יבוא או לא יבוא. יפתח או לא יפתח. קבענו להבוקר, כי אתמול בערב היה לו קצת מאוחר. נו, טוב. התפניתי לדברים חשובים באמת. או שאולי הדבר החשוב באמת זאת האמבטיה. לא יודעת. מעורפלת. מותשת. כואבת.
13
איך אמשוך את היום הזה עם העייפות הזאת. או שאולי במהלך היום היא תתפוגג. תיעלם. רוצה להגיע בחתיכה אחת עד לארבע בבוקר. אולי זה יקרה. ואולי לא. לא משנה. אני מבולבלת. אולי לא צריך. אולי צריך להירגע. לנוח יום אחד. להתנתק.
כל יום אני קמה בבוקר ומחליטה, היום אני נחה. וכל יום זה לא קורה. כל יום משהו חדש מתרחש, מנער אותי, מזעזע. רוצה לחדול, אבל לא יכולה.
14
אתמול טלי הייתה אצלי. העלתה בי נשכחות. הגיעה בזמן כזה, שאני פעילה, פועלת, מופעלת. אז אחרי שיחה בנאלית על עבודה, נעליים וכאלה, אמרתי לה. אמרתי לה שנכנסתי לעניינים האלה, שאני מתנסה, חווה. היא פערה עיניים, ואמרה, סחטיין עלייך אחותי. כן, יש לה ראש פתוח, היא רוצה גם. אומרת שזה קיים אצלה. טוב נו, אצל מי לא. היא נראתה טוב. אולי רזתה, למרות שטענה שלא. פתאום חשבתי עליה באופן אחר. אולי זה ניכר במבטים שלי, בשתיקות שלי, בהשתאות. בעצם, במחשבה שניה, אני חושבת שבכל פגישה שלנו זה קיים. נפגשות פעם בכמה חודשים. היא זורקת מילה, אני מגניבה מבט. זה לא נאמר. אבל קיים. אולי זה יקרה פעם, ואולי לא.
העניין עם הנשים אינו חדל. זנחתי אותו לטובת הגברים. לטובת "האחר". אולי לטובת הנורמליות. אבל אין כמו לגעת באישה. להרגיש אותה מתפתלת כשהידיים שלי נוגעות, נכנסות. אין כמו העור החלק, הקימורים העדינים. השבריריות המשולבת עם העוצמה. והיופי. כמה יופי.
אבל אני כבר לא ממש זוכרת. קשה לי לחיות את זה שוב. בטח לא עכשיו. עם הגברים,הסערות הרגשיות, העייפות, העומס.
מנסה לדמיין בכל כוחי את הפעם האחרונה, את התשוקה הזאת לאישה. ולא מצליחה. זה לא עולה.
אולי אין בי את הצורך הזה להעלות את החוויות אל רוחי. אולי מקומן הוא אי שם בנבכי הזכרון, ואין משמעות או רצון אמיתי להחיות אותן מחדש.
אבל זה קיים. זה בתוכי. האהבה הזאת. התשוקה הזאת. ואני שמחה על כך. מודה על האפשרות שהייתה לי, לגעת בה, לנשום אותה, לחיות אותה. לאהוב אותה אהבה גדולה.
היום היא נמצאת במקום אחר. היא ניתקה קשר. ביקשה להתנקות מהעבר, ממני. רצתה לעשות אהבה עם אלוהים, ואמרה שהזכרונות מפריעים לה. לא מאפשרים לה להתאחד עם הבורא.
אז נתתי לה ללכת. בלב כואב. אבל בפרגון. היא מצאה דרך אחרת. דרך שעושה לה טוב. והתחתנה. את שלב ההפריה כבר לא הספקתי לראות, מאחר והקשר נותק. אבל אני מאמינה שאחרי שיצאתי לה מהחיים, היא הצליחה להתנקות, והנשמה שלה קיבלה את המתנה הנפלאה הזאת. והיא הצליחה להיכנס להריון.
חושבת עליה, ומקווה, שהיא מתהלכת בימים אלו בבית, כשזאטוטים מסתובבים בין רגליה, וכרסה בין שיניה. בדיוק כמו שרצתה.
למרות שלפעמים, ככה, בלי שאף אחד רואה. בטח לא הוא.. השוכן במרומים. אני חושבת, מדמיינת, שאני רואה אותה ככה במקרה, ברחוב תל אביבי סואן. הולכת, זרוקה. ממש כמו פעם. צחה, נקייה, מלאכית. חזרה בשאלה. שבה אלינו. ובאה אליי.
מזל שאף אחד לא רואה.
15
אני יושבת במשרד. כל היום. לא רוצה לעבוד. לא רוצה לעשות. נאלצת להרים את הטלפון מפעם לפעם, לארגן משהו, לסדר משהו, לפתור בעיות, לתקן טעויות.
אבל הראש שלי במקום אחר לגמרי. בין הרגליים. כולו מלא בנפיחות הזאת שבאה והולכת, בגלי החום שפוקדים את בטני, במחזור הדם שדופק לי שם..שמרעיד אותי.
הסערה הזאת לא מפסיקה, מושכת אותי, מעיפה אותי, זורקת אותי לשם, מחזירה אותי לכאן.
מנערת את החיים שלי מכל בדל של שגרה.
פעם, זה היה המזון שלי, זה היה האוויר שאני נושמת - שגרה.
והיום, לא נשאר זכר למושג הזה. לדברים הרגילים שמילאו את חיי. המחוייבות היחידה שנשארה, זאת העבודה והכלב. למרות שגם אותו כבר התחלתי להזניח.
חשבתי שאני שולטת, אבל גיליתי שאני נשלטת. נשלטת על ידי הכוחות היצריים. זה לא חדש לי, אבל במסגרת הזאת, ובהקשר הזה, זה ברור לי. יותר ויותר.
השליטה על החיים שלי היא מדומה בלבד. אני שולטת על החוסר שליטה. על הניווט הסהרורי של חיי.
הייתה לי עכשיו שיחה עם מישהו. והוא אמר לי משהו. על מישהו. ועל מישהי. ועל עוד כמה אנשים, וחוויות. ולפני שהספקתי להבין, קלטתי שהוא מדבר על אנשים שאני בקשר איתם, מהאתר הזה, ולפי מה שאמר, הבנתי שיש איזו ביצה רוחשת וגועשת פה מסביב, ואיכשהו, נכנסתי גם אני אליה.
לא התכוונתי. באמת שלא התכוונתי. אני לא יצור חברתי במיוחד. ואני לא טובה בדברים האלה.
לא רציתי להיות ככה. עמוק בפנים. זה יצא. נפלט לי. התלהבתי. השתגעתי.
וזה נגמר.
אם יש משהו שאני לא מסוגלת לשאת. זה שקרים. זה התחמקויות. זה חוסר כנות.
ואם הקשרים פה, מתנים את זה, אז אני פורשת.
16
ברזיל קרואטיה, אחת אפס.
אני במשרד. אחת עשרה בלילה. ולא יכולה לראות.. אם משהו משתנה שם.
שישתנה. שקרואטיה תנצח.. קצת טעם לחיים.
מקבלת פקודות, ציוויים, דרישות. מאנשים אחרים. אנשים שאני לא מכירה. אנשים שרוצים לשלוט בי.
חלק אני מבצעת, חלק לא. אני סוררת. לא ממושמעת. לא קל לי. בכלל.
לא מבינה אותם. זאת אומרת, מבינה.. אבל קצת קשה לי לקבל. רוצה להבין יותר. מה גורם להם להיות כאלה פריקים של הכוח, של השליטה. מה.. הם מרגישים קטנים בעולם? שצריכים את השליטה הזאת, את ההשפעה הזאת על החיים של בן אדם. של אישה. הם מרגישים קטנים לידי? שצריכים להגדיל את עצמם על ידי השפלתי, על ידי שליטה בי. או שפשוט, הם רוצים עוד ועוד שליטה. עוד ועוד כוח. וזה אף פעם לא מספיק להם. ואולי בכלל, זה בסך הכל עושה להם קיק, מגרה אותם מינית. ותו לא. לא יודעת.
ומעניין, שאף אחד מהם, עוד לא השכיל לבוא עם תשובות טובות.
רובם ככולם עונים, כי ככה אני אוהב. ככה טוב לי. זה מגרה אותי. אבל ההסברים העמוקים יותר, לא קיימים. אולי זה בגלל שאין ביכולתם להביא לידי ביטוי את הרגשות, את הדחפים. ואולי זה בגלל, שאין למילים מקום, במקומות העוצמתיים והקיצוניים האלה.
רק מלכה אחת, אמרה לי, שהיא מעניקה השפלה, מעניקה כאב. עושה את זה באהבה. נותנת להם את מה שהם רוצים. ככה, פשוט. אקט של אהבה.
ובאמת, בעיני כל אחד מהם, אני רואה את הניצוץ הזה. את הניצוץ שכמה לאהבה. לכניעה. להתמסרות. אולי ההתמסרות שלהם היא מהצד השני. אולי הם אוהבים. אני לא יודעת. ובטח שלא רואה. והאמת, גם לא כל כך מרגישה. עוד לא.
חם לי. אני עם מגפיים, באמצע הקיץ. מזל שהבאתי איתי סנדלים. הם בארגז באופנוע, וברגע שאגיע לשם, אחליף. מרגישה בוערת. בעירה כזאת, שמתחילה בכפות הרגליים. עולה לשוקיים, לירכיים, לא פוסחת על השפתיים, החיצוניות, הפנימיות, הנרתיק, הדגדגן, במעלה הבטן, אל הסרעפת, החזה, הגרון, הפנים, השיער.
חם לי.
הכל חם מידי. בוער. שורף.
רק כשאני בעבודה, ומתפנה לעסוק בדברים הבנאליים, אני מצטננת. מתקררת. נרגעת.
למרות שדווקא המקום הזה, של העבודה, היה המקום הכי אינטנסיבי ולחוץ.
אבל זה נגמר. התקופה הזאת מאחורי. ועכשיו.. עכשיו אני פה. עם זה. איתם.
איך אפשר לעשות ככה אהבה. אני לא יודעת. אני מנסה. לא בטוחה שאצליח. בטוחה בהתנסות, בחוויה, ברצון להתמסרות. אבל לא רואה שזה קורה.
טוב, סבלנות אף פעם לא הייתה הצד החזק שלי.
17
אכזבה. השלמה. קבלה. שקט. רוגע. שלווה.
זה בסיכום קצר ותמציתי, מה שעבר עליי איתו.
האכזבה הגיעה ממנו. זאת לא מילה שלי הפעם. הוא ציפה, הוא רצה, הוא חשב שזה הולך להיות זה. שזה הדבר הכי טוב שהזדמן לו, כדי לממש את רצונותיו. להכאיב. לשלוט. השד יודע מה.
והוא התאכזב. לא נעים. אבל מעולם לא הבטחתי. לא יכולתי לדעת, אם אני מתאימה, אם אני יכולה לעשות את מה שהוא חושב שהוא רוצה לעשות. גם הוא לא יודע. אבל לפחות ניסה.
טוב נו, גם אני.
למרות שהספקות שלי היו שם. מהתחלה. הוא רצה להאמין, ואני, לשם שינוי, הייתי המציאותית.
מה שיצא מזה, זה סיום מהיר וקולע. מדויק. ענייני.
קמתי, אמרתי, עצור. והלכתי. בערך. אולי התמהמתי קצת.. אבל זה רק בגלל שהייתי עייפה מכדי לקום מהמיטה. טוב נו, אולי גם חשבתי שיגיד משהו.
והוא, במקום להגיב. לדבר. לשמוע. החליט לשתוק. שזה לגיטימי.
אבל ככה יקירי, אין מצב לעשות אהבה. לפחות לא איתי.
אבל כנראה שזה היה ברור. שאהבה, לא תצמח מהסיפור הזה. אני עם האהבה שלי, הוא עם שלו. שני אנשים גדולים. מבינים. שני עולמות מלאים. שונים. ועם זאת, נראה היה, שכל כך דומים.
דומים או שונים, זה לא משנה. העיקר.. לא מתאימים.
נכון שזה נראה כאילו זה לא משנה איפה אני כותבת.
אבל מסתבר זה כן משנה.
לא הרגשתי שם בבית.
ולכן אני פה. בחזרה.
החלטתי להתמודד. ולא לברוח.
בלהט הרגע, ברגע של חולשה והיסטריה, מחקתי הכל. מחיתי את זכרון עינת מהאתר.
אבל אני פה. ורוצה להיות בדיוק איפה שאני.
אז..
חוזרת.
שיקרה מה שיקרה.
זאת אני, ואני אתמודד.
אבל לא רק השם היה חסר לי. גם המילים.
לא הצלחתי להחליט מה לעשות עם הטקסט הארוך הזה.
אז החלטתי, שאחזיר אותו לפה. אולי ערוך קצת אחרת.
אבל שיהיה פה. שיתן את משענת העבר, ושיתמוך...
אז אני אעלה אותו..לא מתוארך, לא ממש מסודר. אבל שיהיה.
