7674

יש לי הפוגה קלה.. וכן. אני עדיין בעבודה.
זה לא נגמר הסיפור הזה.
אולי.. כשתיגמר המלחמה.. אני אוכל ללכת הביתה, ולרדת עם רוני המסכן שלי.
אבל אני סומכת עליו. הוא יודע, שאם במקרה אני לא מגיעה, הוא תמיד יכול לחרבן במרפסת.. ואני לא אכעס. מתוק קטן.
מה קורה לה אני שואלת את עצמי. האם היא חוששת. או שסתם לא מרגישה טוב עם עצמה, כדי לפגוש אנשים חדשים. השארתי לה את הטלפון שלי אפילו, והיא.. לא משמיעה כלום. לא קול, ולא צלצול.
משהו היה נעים בהזדהות, במצב המשותף, בגורל, בשמות. אולי יותר מידי נעים. ואולי, פשוט לא מתאים עכשיו. אבל בכל זאת..
איפה את?

העיניים שלי נעצמות.
הייתי באנרגיות עצומות עד עכשיו. משש בבוקר. שמונים טלפונים במקביל, שלושים אי מיילים במקביל, שידורים על גבי שידורים, והקטיושות שנופלות ברקע, וכל שניה מישהו אומר לי, "בום, הנה.. שמעת?" ואני אומרת לו.. לא.. אבל שומעת בקול שלו איך הוא פוחד.
אבל צריך להמשיך לשדר, ולהראות לעולם איך זה נראה, ואיך זה מרגיש, ולדווח, ולפרש.
והכל עוד לפנינו. הערב. ומחר. ומחרתיים. וזה לא נראה כאילו זה הולך להיגמר.
אולי אני אקפוץ הביתה קצת לנוח. או שאולי אחכה עוד קצת. אמשוך עוד. גם ככה לנוח לא ממש יתנו לי. הטלפונים, והלחץ והבלאגן.
זה מן יום כזה. שלא משנה כמה המערכת תהיה משומנת ומסודרת טוב, תמיד יפלו שידורים, ויהיו בעיות, וצעקות, ולחץ. כי כולם רוצים להיות באוויר, וכולם רוצים את זה כאן ועכשיו.
אז יש לי שניה הפסקה, ואני נחה.

קראתי מקודם ב YNET, על מה שקורה. למרות הביפר שמוסר כל הזמן דיווחים מהשטח, והטלפונים שלא מפסיקים לצלצל ולדרוש דיווחים, עדיין, המילים הכתובות, והתמונות, עוררו בי חלחלה. משהו בי התצמרר. הרגשתי איזו פאניקה חולפת בגופי. ההרוגים. והפצועים. הבהלה. והחרדה. סגרתי את העמוד מהר, והמשכתי לעסוק בעיסוקים שלי.
פתאום חיפה בכותרות. ופתאום כרמיאל. ממש בתוך הארץ. ממש אינטנסיבי. וממש לא עושה קולות של הולך להיגמר.
כן..
מלחמה.

משהו מוזר קורה פה עם הבלוג.
אנשים פונים אליי, ואומרים לי, "קראתי" "הכל" ואני רוצה. בורסיה כזאת או אחרת.
אז אני, מתוך נסיון העבר, של אלה שקראו שני משפטים מהפרופיל שלי, שואלת אותם, מה קראת?
והם אומרים את הבלוג. ואני שואלת, מה? הכל??? והם לרוב, אומרים כן. או שמודים, שלא את הכל, אבל את הרוב. תודו. גם מרשים.
אז יוצא שאני קצת מבולבלת. מצד אחד, אלה המילים שלי. מילים שנובעות ממני, שמציגות את מה שעובר עליי, את מה שקורה לי, את מה שאני מרגישה. אבל מצד שני, הן רק מילים. ומילים יוצרות בדמיון של אנשים ישות בפני עצמה. ישות, שלא כל כך קשורה אליי. היא קשורה למאווים הפנימיים שלי, לתשוקות שלי, לחולשות שלי. אבל היא לא ממש מציגה אותי. ובטח ובטח, לא את האנרגיה שאני משדרת, את ה"תדר" שלי.
למרות שיש משהו ב"אינטונציה של התחביר" שכן מעביר את המסר. מעביר את הנשימות, את העצירות, אולי את הפחדים ואולי גם את התשוקות.
אז אנחנו מתחילים עם פער. הם רוצים להכיר משהו, שלא ממש מתקיים במציאות.

אתמול דיברתי עם מישהו שאמר לי שאני הרבה יותר שקולה במציאות. כמובן, זה לאחר שהכיר אותי דרך הבלוג. ובכלל, אני חושבת שהעניין הפנימי הזה, שמוצג לראווה בבלוג, הוא אופן בי, שיוצא החוצה ומשתחרר, רק אחרי שמכירים אותי. רק אחרי שאני מאפשרת לעצמי את המקום הזה, במחיצת בן אדם נוסף. ולכן, יש פער בין המציאות לבין הבלוג. בלי ספק יש.
ולא רק פער אובייקטיבי. אלא גם סובייקטיבי. כי הרי כל אדם מצייר בדמיונו משהו אחר נוכח המילים שלי.
והטקסטים. גם להם יש משמעות. אני לא יודעת עד כמה קראו. עד כמה העמיקו. עד כמה הפליגו בדמיון. את מה השמיטו. על מה דילגו. על מה התעכבו.
כן, אין ספק שזה יוצר בעייתיות. לא כזאת שמורגשת. אבל כזאת שנחשבת. לפחות בהתחלה.
הרי אחרי שרואים אותי ומרגישים אותי, המציאות מכה בפנים. ולאו דווקא לרעה. אבל באופן יחסי, גורף וכולל. ואני, כמו שאני במציאות, משתלטת על הדמיון. על מה שחשבו קודם. ואולי גם על מה שאני חשבתי קודם.
כי הרי אחרי הכל, כל המילים האלה, הן רצף מחשבות אינטנסיבי,שנכון בעיקר, לאותו רגע שמתרחש.
ורגע אחרי זה, במצב אחר, עם מישהו אחר, הוא הרי יכול להשתנות.
בקיצור, זה קצת מוזר.

ולמה אני כותבת את כל הדברים האלה בשבע בבוקר.
כי לפני שעה, בשש, היו הרבה הפצצות בצפון, כאלה שנפלו בצד שלנו, והן הגיעו אליי בשלט רחוק דרך הטלפון.
והשידורים בסכנה, ויורדים למקלטים, וקצת לחץ ובלאגן. על הבוקר.
אבל עכשיו כבר נרגע. וחוזרים לעבוד. אז יש לי זמן. לשתות את הקפה בנחת. ואולי אפילו להספיק לעבור בבית קפה לפני העבודה.
למרות שיום חמישי היום, שוב תחילת סוף השבוע. ומחר בבוקר, אני פוקדת את הקפה בכל מקרה, שוב.
משהו עם המלחמה הזאת בצפון מבשר לי על סופשבוע אינטנסיבי למדי. לא ממש אנוח. הטלפון לא ממש יפסיק לצלצל. ולא נותר לי, אלא לקוות, שאספיק סוף סוף לתפור את הבד ג'ינס שקניתי, ולעשות ממנו איזה מכנסיים מוצלחות.

מרגישה געגועים. ולא יודעת למה מתגעגעת.

זהו

אני אכתוב כמה שיותר עכשיו, כדי ל"דחוק את כל העבר" למטה.. עד שייכנס לתוך ה"ארכיון".
כל זה.. גם בתרתי משמע.
הראש מתפוצץ לי. צריכה לחזור לעבודה. המלחמה בגבול הצפון גזלה ממני הרבה נינוחות היום.
לחץ. לחץ. לחץ.
לפחות מצרה אחת נפטרתי. וזה הבלוג הזה. שגם הוא תרם לא מעט לחוסר הנוחות.
למרות שאם תשאלו אותי אם הכל בסדר עכשיו.. אז עדיין לא.
עדיין לא מוצא חן בעיני. עדיין הייתי רוצה שייראה כמו קודם.
למה הייתי צריכה למחוק אותו לעזאזל. להעלים את הסדר. את התאריכים. את הכותרות. את המבנה.
טוב, באמת מרגישה שקצת התחרפנתי. אבל זאת אני. מה לעשות.
קצת מחורפנת לפעמים. שרוטה קלות. ואולי קשות.
אבל מתפקדת.
ממשיכה לתפקד.
ועייפה.
שוב ערב בבית. שהולך להיגדע על ידי העבודה.
שוב ערב שתיכננתי לנוח בו, ושוב, לא נחה.
אם אין לי כלום, אז אני עושה בכוח שיהיה.
ואם יש, אני בוכה שיש.
בכל מקרה, לא ממש מצליחה לנוח.
וכל אלו, שאומרים שהם ינוחו בקבר..אז שיגידו.
אני אוהבת לנוח בחיים. לשים רגל על רגל, על השולחן, לבהות בכלום שמסביבי, ולנוח.

אולי אחזור רגע לערב של ההיסטריה. שלשום.
זה התחיל באיתותים די ברורים. קיבלתי הודעות בוטות, על זה שאני מזיינת את השכל.
לא נפגעתי או משהו. טבעי שיהיו אלה שלא רוצים לקרוא, או שרוצים ורוצים להתעצבן.
אבל עדיין, זאת הייתה איזו נורה אדומה שנדלקה.
אחר כך, היה עוד משהו. אני כבר לא ממש זוכרת מה. אולי תגובה שקיבלתי. ואולי אפילו עוד הודעה.
ואז הטלפון הארור. זה שבישר לי, שכנראה משהו מאוד מאוד מאוד לא נעים קורה פה.
זה שגרם לי, להיכנס ללחץ, לעצבים, לריצת אמוק, ולמחוק את הבלוג.

אני יושבת פה, ולא ממש מבינה מה עושה פה.
זאת אומרת, מבינה. נעים לי לכתוב. אבל עדיין, הראש. כואב. כמעט מתפוצץ.
זה בטח הסיגריות. אני מעשנת המון בימים האחרונים. ובכלל, בחודשיים האחרונים, נראה לי שעליתי בכמות. מקופסא קופסא וחצי, לכמעט שתיים ביום מוגזם.

אין ספק שאני צריכה לחזור לאיזו מסגרת.
משהו מאזן. מרגיע. תומך.
משהו שימלא את החוסרים האלה. החוסרים שגורמים לי להכניס עוד ועוד עשן, למצוץ עוד ועוד סיגריות, להוציא עוד ועוד מילים, ואולי גם לקבל עוד ועוד הכרה.
למרות שכבר שמתי לב, מנסיוני העשיר ברחבי הבלוג, שכמות הצופים לא ממש משנה לי את תדירות הכתיבה. כותבת כי ככה אני. והצופים, מעלים את ההנאה. אבל לא באים כתנאי לקיומה.
אבל המסגרת המאזנת הזאת. מה היא יכולה להיות.
חוץ מלחזור לשגרה שלי. השגרה של הלבד. שמאוד מרגיעה אותי. ומרגישה בה מאוד מאוזנת.
אבל אם כבר.. התחלתי לעשות שינוי, ואני מחפשת אולי לא להיות כל כך לבד, אז קדימה. תתמודדי. כן, זה לא קל. זה עמוס, והמינונים אצלי לא ממש נשלטים. ואני לא הכי יודעת להגיד לא, ואני מתלהבת ונסחפת, אבל אני כבר בתוך זה. אז למה לא להיות שם, עד שמשהו באמת יואיל בטובו להשתנות.
אבל בעצם, הוא כבר השתנה. אני כבר לא ממש לבד. וכן, זה פגם לי באיכות. אבל הוסיף לי עוד מהות. עוד תוכן. עוד עניין.
די
אני מסתבכת.
יותר מידי מילים לעכשיו.
עד כאן.

הפוסט הזה נדחק למטה.. כשהעליתי את הבלוג הקודם. אז מעלה אותו שוב. במקום הראוי לו.


נכון שזה נראה כאילו זה לא משנה איפה אני כותבת.
אבל מסתבר זה כן משנה.
לא הרגשתי שם בבית.
ולכן אני פה. בחזרה.
החלטתי להתמודד. ולא לברוח.
בלהט הרגע, ברגע של חולשה והיסטריה, מחקתי הכל. מחיתי את זכרון עינת מהאתר.
אבל אני פה. ורוצה להיות בדיוק איפה שאני.
אז..
חוזרת.
שיקרה מה שיקרה.
זאת אני, ואני אתמודד.

אבל לא רק השם היה חסר לי. גם המילים.
לא הצלחתי להחליט מה לעשות עם הטקסט הארוך הזה.
אז החלטתי, שאחזיר אותו לפה. אולי ערוך קצת אחרת.
אבל שיהיה פה. שיתן את משענת העבר, ושיתמוך...

אז העליתי אותו...לא מתוארך, לא ממש מסודר. אבל שיהיה.

פשש... זה היה מבצע.
לא קל. אבל נגמר. מאחורי.
אני נושמת עמוק.
מודעת לזה שזה קצת אובססיבי מצידי. אבל לא אכפת לי. זה מאחורי.
וזה מרגיש טוב.
העיניים קצת שורפות.
רוני קצת לוחץ.

אבל לפחות אני פה. וממשיכה, בדיוק מאותה נקודה.

אני כותבת לך, כי מוצאת את עצמי לאחרונה, יותר ויותר מתעסקת בנושא הזה. גברים נשואים, בוגדים.
עד לפני לא מעט זמן, הייתי כפופה לחוק שקבעתי לעצמי, לא להתעסק עם גברים נשואים.
ובתור רווקה די אטרקטיבית, היו לי מאז ומתמיד הרבה הצעות מהתחום ה"נשוי".
אבל בעיקר, עמדה בעיני רוחי, הבגידה. הפגיעה. האישה שבבית, כשבעלה הולך ומחפש ריגושים בחוץ.

כן, אני רווקה. וכן, אני רוצה זוגיות ואהבה. וכן, אני פוגשת.. עשרות גברים.. בשאיפה ובכמיהה, לפגוש את האחד.
אבל על הדרך, אני גם מתאהבת הרבה. לא באחד. לא בשניים. ולא בשלושה.
ומבינה אותך. כל כך כל כך מבינה אותך. הריגוש הזה. של החדש. של ההתחלה. הוא יחיד ומיוחד.
יודעת שגם האהבה האמיתית, הרצופה, ההמשכית, מלאת האמון והבטחון, גם היא יחידה ומיוחדת.
אבל בתור אחת שעדיין לא חיה בתוך אהבה שכזו, אני נהנית בינתיים מאותו דבר שאתה נהנה ממנו.
רק שלי, לעומתך, אין בעל נבגד בבית.
מקסימום כלב, שקצת לא מבין מה זאת רכבת הגברים הזאת.. ולמה אני יוצאת מהבית מיד אחרי שנכנסת, או שחוזרת הרבה אחרי חצות. מרגיש קצת נטוש. אבל עדיין מכשכש בזנב. 😄

בכל מקרה, לאחרונה, פגשתי גבר נשוי, התאהבתי, עוד לפני שנכנסנו למיטה אפילו. ואז גם לשם הגענו.
משום מה, עניין האישה שבבית, הודחק לגמרי מהסיפור.
לא הרגשתי בכלל את הבגידה. גם הוא כאמור לא הביא את העניין אל הפגישות שלנו.
ונוכחתי לדעת, שאם קודם, חששתי מתחושת הפגיעה, שאני פוגעת באישה. אז עכשיו, הגלגל הסתובב. ואני נשארתי הפגועה.
כי הוא, למרות הכל, בזכות הכל ויחד עם הכל, חוזר הביתה אל אשתו האהובה.
ואני, נשארת לבד, מאוהבת קשות, ואיך אומרים.."עם הזין ביד"..
ואז הגיע עוד נשוי, והפעם עצרתי את העניין כבר בהתחלה.
שוב, מהפחד פן אתאהב.

למרות הטיעונים וההצדקות שלך, לעובדה שאתה הולך ומחפש ריגושים והתאהבויות חדשות,
יש הרבה גברים, שיצא לי להיתקל בהם לאחרונה,
שנמצאים במערכת יחסים נורא נורא נורא מסובכת.
יש כאלה, שרגע לפני גירושים, אבל משחקי כוחות ומאבקי אגו מאלצים אותם להישאר.
פרודים, תחת קורת גג אחת.
אז למה שלא ילכו למצוא אהבה בחוץ.
או מאידך, כאלה, שיש להם אהבה בבית, והכל בסדר. אבל אין מין.
מזעזע ככל שזה נשמע, מסתבר שזה קורה.
חרמנים עד כלות, מתמודדים עם אישה א-מינית לחלוטין בבית, והולכים החוצה, לחפש את מבוקשם.
סיפורי זוועה.
שכל אחד כזה, גורם לי לרצות לקחת את הגבר הזה לזרועותיי
לחבק, לנשק, לאמץ אל ליבי ולתמוך.
מזל שאני לא עושה את זה..:)

ואם לומר את האמת, מילה אחרונה של גילוי נאות,
נוכח המצב שפוקד אותי בתקופה הזאת, בה אני מרבה להיפגש עם גברים,
נהנית, מתענגת, ועוברת הלאה.
אני יכולה להבין אותך לגמרי. את הרצון לעוד ועוד.
וקצת מטילה כבר ספק, על נכונות כוונותי, על אמיתות רצוני, על המונוגמיות שאליה אני שואפת.
למרות שעדיין מקווה, כל כולי, להגיע לנחלת היחיד, אחוזת האושר, מקדש האהבה.
לא יודעת אם אתמיד, לא יודעת איך זה יהיה.
אבל אולי האהבה תמלא אותי בנאמנות.
מנסיון העבר, זה בדרך כלל קורה.
מה שנסיון העבר לא לימד אותי עדיין, זה איך לשמור על האהבה..למשך תקופה ארוכה.
אז איך אומרים?
כשנגיע לגשר.. נעבור אותו.

הטקסט של הבלוג הקודם, קצת מטריד אותי. מצד אחד רוצה להעלות אותו לבלוג הזה. הוא נראה לי שייך. ההימצאות שלו בקובץ וורד חיצוני לבלוג ולאתר, נראית לי בודדה. הוא קופץ לי כל פעם לתודעה, וגורם לי לחשוב. מה לעשות איתו. להעלות אותו כבלוק אחד, אני לא יכולה. יותר מידי מילים. להעלות אותו בקטעים, זה אפשרי, השאלה היא באיזה סדר. הרי עניין בעל חשיבות בבלוג, הוא עניין הסדר. התאריכים. המבנה שהולך מהסוף להתחלה. הפוסט הראשון, העליון, הוא נקודת הזמן האחרונה. וככל שמתקדמים במורד העמוד, הולכים אחורה בזמן. ופתאום להכניס פוסטים של לפני חודש, שיבואו ויקפצו פתאום אל ראש העמוד, זה לא נראה לי לעניין.
בקיצור אני קצת מוטרדת מזה.
אם הייתי יודעת שזה תהליך מהיר, אז במקום למחוק את הבלוג, הייתי פשוט משנה את הניק שלי, על גבי הכרטיס והפרופיל הקודם. אבל הייתי קצת היסטרית. קצת..בלשון המעטה.
עשיתי את זה מהר. פוסט אחרי פוסט, העתקתי, מחקתי. לקח לי שעתיים בערך. אבל אחרי זה הייתי רגועה, שהוא לא יכול להיכנס עכשיו, ולקרוא עליי. חוצפן.
זה לא פעם ראשונה שהוא עושה לי את זה. וכל פעם, אני נשבעת שמהיום, אני מתנתקת. ואז עוברים כמה חודשים צוננים, מקררים את המערכות, לאט לאט האמון נבנה שוב. האירועים הקודמים נשכחים. מודחקים. הוא מרגיש נוח לבקש ממני, ואני ממנו. נפתחים. ועוד קצת נפתחים. ואז שוב פעם, הבן זונה, תוקע סכין.
ככה זה. אנשים. כשגדול עליהם, כשמשהו לא מסתדר להם.. הם מתנערים. ועל הדרך, בהתנערות, יורדת סטירה, נכנסת בעיטה, נשלפת סכין. ופוגעת.

טוב. די.
בוקר חדש. יום חדש.
אוטוטו סופשבוע.

אני?!... מכורה?!...

כן. סוג של. למרות שכל עוד זה נעשה בכתלי ביתי.. אין הדבר מעיק על אף אחד.
אבל כן. משהו ממני התמכר לזה. לאתר. לבלוג. לכתיבה. לפורקן. לחשיפה. לתגובות.
בעיקר לכתיבה אני חושבת. אני אוהבת לכתוב. זה בטוח. הדרך בה המילים מוציאות את עצמי, מוצאת חן בעיני. משהו באינטונציה של התחביר.. נעימה לי.
והנה לקחו את זה ממני. כמעט. לא.. בעצם לא כמעט. לקחו ממני את עינת..אבל אני ממשיכה להתקיים.
המילה הזאת, פיית, מזכירה לכולם את פיית נו מור. ולי היא מזכירה דווקא, את הסצנה מהסרט "שליחות קטלנית 1". בה היא מסתכלת על גינת המשחקים, על רקע ניו יורק אני חושבת. בוהה, מעורפלת, שוקעת בחלומות. בהזיות. בנבואות זעם. והנה הילדים, משחקים בעליצות בגן, בנדנדות, בקרוסלה. ואז זה קורה. השמדה המונית. פצצת אטום. או מה שזה לא היה. והעולם נשטף בחימה. בזעם. בהדף נוראי. בגל מתפרץ של אש מאכלת. וכולם נשרפים. כן.. גם הילדים. וכל מה שנשאר מהם זה שלדים מאופרים, מתפוררים. מתפזרים. וכלום.
ואז היא מתעוררת, ומגלה שחרטה על קרש את המילים NO FATE.
אז זהו. שם אני.
ולא חיה את זה ביומיום. לא חושבת על המוות. לא חושבת על הקץ. להיפך. הפרספקטיבה ה"בריאה" הזאת של החיים קצרים.. וכל זה, לא מדברת אליי. הקץ לא נחשב. לא מוחשב. לא מתחשבת בו.
מסתכלת רק על העכשיו. כאן ועכשיו.
וכנראה זאת הסיבה שאני גם מתמכרת כל כך בקלות. נסחפת. נבלעת. מתמוססת בים של חוויות, של מילים, של תשוקות. ואולי, כמו אחרי פצצת אטום, קצת נעלמת.
אבל למרות שנעלמת, תמיד יש מה שמחזיר אותי. שמושך אותי ברגע האחרון, מתוך המצולות.
אם זה עלבון, או בגידה, או פגיעה. תמיד הפנטזיה, האשליה שאני נבלעת לתוכה, מתנפצת.
איכשהו. מפסיקה.
ואני שוב על הרגליים. פותחת את העיניים, וכמעט מגלה.. שחרטתי על הקרש את המילים האלו.
NO FATE.

נעים לי.
נעים לי להיות מודעת לשינויים שמתחוללים סביבי. בתוכי. בי.
נעים לי לראות את התנועה המתמדת הזאת. שנקראת, החיים.
בין אם עולים, או יורדים. בין אם נוסקים, או מתרסקים. בין אם אני מאוהבת, או פגועה.
בכל מקרה. זה נעים.
אולי בדיעבד.
ואולי כאן ועכשיו.

טוב.. הבירות מתמהמהות. וגם הוא.
אז אני פה.
במקום להמשיך את ההשתכרות הקלה, והנסיקה.. אני מתעייפת.
מההמתנה, מהאלכוהול, מהיום המתיש. מקווה שהבירה הבאה תעשה לי את זה. ותרים אותי שוב.

כן. התמכרתי. ונתתי לזה לפגוע בי. בכל מיני תחומים.
אחד מהם, גרם לי לנטוש את הניק הקודם שלי, ולחדש פעילות תחת שם חדש.
לא מפניכם אני מסתתרת. ממש לא.
אלא מפני המפלצת הרעה שנמצאת שם בחוץ.

זהו. הבירות הגיעו.
יותר נכון בירה. אחת.. קטנה ועלובה.
מקווה שתספיק.