7674

כוס אימא שלהם. איזה התקפת לב הם עשו לי עכשיו.
מה שנקרא, הקפצה חסרת רחמים. עם סיכוי לנפילה..
אז קמתי, מהר. התלבשתי. קיללתי אותם. על זה שאני צריכה לצאת, ולא הספקתי בכלל לשתות הבירה, ואני לא אספיק בכלל, ואולי השידור יפול.. כי הם לא הודיעו לי בזמן.
ואז, שניה לפני שיצאתי, הם התקשרו להודיע שזה נדחה.
אז יש לי עוד קצת זמן. לפחות לגמור את הבירה. ואולי גם להתקלח.
רק דיברתי.. פתחתי פה.. על זה שנרגעו קצת הטלפונים, וקיבלתי את הטלפון הארור הזה.

אז איפה הייתי..
כבר לא ממש שם. הרגיעה הזאת הופרה. השקט הזדעזע. הזמינו אותי עכשיו גם לביקור חביב. מאוד חביב. ספק חברי, ספק מיני.. ואני לא יכולה. כי צריכה ללכת. באסה.
חייבת עזרה. שמישהו יחליף אותי.
כבר יש לי שני מועמדים. על אחת אני סומכת. ועל אחד.. צריכה לפגוש אותו, כדי להחליט.. אבל נראה לי שגם הוא בסדר. אז בכל מקרה, מחר אערך ככה, שאם אני לא יכולה, או שאני בדיוק באמצע הבירה והפוסט, אני פשוט אשאר במקומי, ואמשיך לעשות את מה שאני עושה , בלי צורך לקפוץ מהמקום כמו איזה קפיץ, לנער את הרגע, ולטוס לעבודה.

כבר חצי בירה הלכה. וזה טוב. אני מתחילה להרגיש אותה מחלחלת בכובד מרגיע אל תוך המוח.

אם לא יהיה לי איזה זיון הלילה, או לפחות גמירה, או אם אפשר גם וגם, אני חושבת שאשתגע.
חולת מין? אני? לא... סתם זקוקה לפורקן הזה.
האקשן הזה של העבודה, והעצבים, כל כך מזמינים זיון סוער אחריהם, שזה משהו.
למרות שחשבתי שבעיקר מה שהם מזמינים, זאת נפילה שדודה על המיטה, וצלילה עמוקה לתוך מעמקי השינה. אבל עכשיו, עם הבירה, והפוסט הזה, בא לי שוב.

העפעפיים נהיים כבדים. השרירים רפויים שוב. מה שבירה קטנה יכולה לעשות במצבים האלה.. פשוט תענוג צרוף. אומנם רק בירה אחת, אבל חצי ליטר ממנה.
הדוד דולק, אני אכנס להתקלח עוד רגע. אשטוף מעצמי את הרגיעה הזאת, ואלך לעבוד. הפעם באמת.. אלך.. ולא סתם אשב רגל על רגל בבית עם הטלפונים והמיילים.
המקלחת, תחת השפעת האלכוהול תהיה נעימה. למרות שצריכה להוציא את הדלי משם עם המכנסיים האדומים שמורידים צבע כמו חזיר שחוט... חזיר שחוט? כן.. אדום כמו דם. זה בשבילך יקירתי. להזכיר לך, את הבקבוק...

כל היום בבית. מול המחשב. הטלפונים. התיאומים. הלחץ. הרגיעה.
אז כל הפסקה כזאת, מאפשרת לי להיות קצת עם עצמי. ולבהות. או לנקות. או לקרוא. או לכתוב.
אז כן, אני כותבת.
ושוב פעם הנושא הזה, של הקשר בין הבלוג למציאות, עלה.
קיבלתי קצת על הראש, ננזפתי קלות, על זה שאני לא חושבת על הקשר הזה. שאני לא נותנת לו מספיק חשיבות בחיים שלי.
כי מצד אחד, זה המקום שלי עם עצמי. אבל אנשים רואים. קוראים. מרגישים. ואם אני מתעלמת מזה, אני מעתעלמת קצת מעצמי. וממה שאני רוצה לעצמי כנראה.
חשבתי על י. לדוגמא. שהייתי איתו, והיה מה שהיה. ואז הגעתי הביתה, וכתבתי על זה. אבל מאחר שמהרגע שסגרתי את הדלת מאחורי, אחרי שעזבתי אותו, מנגנוני ההגנה החלו לפעול, המילים שיצאו ממני באותו פוסט היו בעיקר על כמה חסר חשיבות היה, מה שהיה.
והוא קרא את זה. ושאל בהתרסה.. משהו כמו, אז זה מה שאת חושבת על מה שהיה.
וכן, זה באמת לא היה משהו. לא הייתה כימיה מטורפת. וגם לא ממש רציתי. אבל עדיין, קצת רחמים אני אומרת. על הצד השני. זה שקורא, וחושב, מה? לא הייתי טוב? לא הדלקתי אותה?
אז זהו, שלא. ואם כן, גם את זה אני כותבת.
ואולי נכון יהיה להסתיר את הבלוג מאנשים שאני נפגשת איתם. אבל זה קצת מאוחר מידי בשביל זה. נכון, לא כולם מכירים. אבל ברגע שמכירים, גם אם מקודם לא קראו אותי, ישר רצים לבלוג, וקוראים. חוץ מש. הוא, עדיין מתקשר, ואנחנו עדיין מדברים, והוא עדיין רוצה. ופשוט, לא קורא.
אולי כי אין לו זמן. אולי כי זה לא מעניין אותו. אבל זה דווקא נחמד.
הוא התקשר אליי היום, ושאל מה נשמע. אמרתי לו שגמורה. הוא שאל למה. שאלה מוזרה, נוכח המילים שרצות פה ביומיים האחרונים. אבל עניתי לו, שאני עובדת כמו חמורה. למה.. הוא שוב שאל. בגלל המלחמה ש. יקירי.. בגלל המלחמה. הוא לא ממש הבין. וגם לא כל כך יודע בדיוק מה אני עושה. אבל המשכתי הלאה.. כאילו כלום. אמרתי לו שאני עובדת שמונה עשרה שעות ביום, בלחץ וכל זה.. וזהו. טוב, הוא אמר, אז כשתתפני קצת, ותרצי, תרימי טלפון.
כן.. ככה זה, כשלא קוראים אותי.
דווקא נעים ונחמד. למרות שמצאתי את עצמי לא אחת, נשאלת מה שלומי, ושולחת לבלוג, כדי לקבל דיווח מלא מהשטח. זה לא לעניין לדעתי. עשיתי את זה, וחזרתי בי מיד. לא רוצה שיקראו אותי, וידעו עליי. רוצה שירגישו, שיגרמו למיליםשאני כותבת אחר כך, להיות יפות ונעימות.
אז פתחתי בקבוק בירה עכשיו, וחשבתי עלייך. על זה שקראת את הפוסט על הבקבוק, ונגנבת.
לא היה ברור בהתחלה, אם זה גירה אותך או לא. אבל קצת קשה להישאר אדישים, אני חושבת, לעוצמות החזקות שמתוארות שם. אפילו אני, היום, אחרי שקצת מים זרמו בנהר, חוזרת אליו, קוראת אותו בשקיקה, ונדלקת שוב. למרות שזאת כבר לא הפנטזיה האידיאלית.. אבל עדיין. זה כתוב טוב.
חושבת עכשיו על מה שאמרת לי, על זה שאני כותבת פה על אנשים שמכירה. ובאמת רוצה לכתוב עלייך. על מה שהיה בינינו. על איך שהרגשתי. ונבלמת.
לא נראה לי שזה טוב. ככה להיבלם. בטח לא פה. המקום הזה, שאני זורמת אליו כל כך בטבעיות.
אבל אולי אשמע לעצתך, ולא אוסיף עלינו.. כלום. לפחות בינתיים.
היום הזה, למרות שמלא בעבודה, הרבה פחות לחוץ ומעיק. אני בבית כל היום, עוד לא יצאתי אפילו פעם אחת. עדיין עם החולצה הגזורה והמכנסיים הקצרים...למרות שעוד מעט אאלץ לשים עליי משהו קצת יותר הגון ולרדת עם רוני. כי אימא שלי הלכה. וכדאי שאתייחס אליו קצת.
אבל רגוע פה. המזגן פועל, הבירה עולה קצת לראש, הטלפונים פתאום הפסיקו לצלצל. כן, יש לי עוד כמה סגירות שאני צריכה לעשות למחר, אבל הרבה פחות לחוץ.

יכול להיות, שזה אולי גם מתסכל.. את מי שהיה איתי, לראות איך אני עוברת הלאה מהר. איך הם נדחקים אחורה, ואני ממשיכה קדימה. אני לא מתרברבת בזה, בכלל לא. הייתי רוצה כבר להישאר, להיות עם מישהו אחד, להכיר קצת יותר לעומק, ולא עומק הוגינה.
אבל כן, עדיין רוצה גם את זה. להרגיש את

יו עושים לי פה התקפת לב עכשיו
שיט.

רוצה שיתקשר. נורא. נורא ואיום אפילו. מקודם המילה מתגעגעת הדהדה לי בראש אפילו.
הקול המלטף שלו. העוגב. הנוזל. המחבק. המחמם. והמגרה.
רוצה לשמוע אותו. רוצה לשמוע שעדיין רוצה אותי. רוצה רוצה רוצה.
אבל הוא נעלם. לא משמיע, לא קול, לא ציפצוף ולא צלצול.
העבודה נרגעה קצת, ויש לי זמן לחכות. והנה אני, יושבת, ומחכה.
מאזינה לשופן, נוקטורנו. הצלילים פורטים לי על העייפות, על הנשמה. עצובים, נוגים, אבל נעימים.
צריכה לנקות את הבית, ומתמהמהת. סוף סוף קצת שקט, אז אני נחה. והרצפה תחכה.
והנה הוא משנה קצת פאזה. והופך להיות קצת יותר קליל. קצת יותר אופטימי.
אולי גם אני.
למרות שאי שם, במוח האחורי, מצבצת מחשבה, שאולי משהו לא בסדר.
אולי קרה לו משהו.

אתמול כשדיברנו, שאל אם אני אחשוב עליו כשלא נדבר. אמרתי לו שכנראה שכן, אבל אני קצת עסוקה, אז אולי לא כל הזמן. ואז שינה את דעתו, ואמר, עזבי, אל תחשבי עליי, תחשבי על מה שאני רוצה לעשות לך. כמובן שזה קצת פחות הדליק אותי. אבל זרמתי איתו. ואמרתי, טוב.
אז לא חשבתי, לא על זה, ולא על זה.
אבל היום, אני לא יכולה להוציא לעצמי אותו מהראש. מהבוקר. אחרי שאתמול בלילה לא התקשר. והיום, כבר עוד מעט נגמר, ועדיין לא השמיע קול.
אולי זאת איזו טכניקה של שליטה. לגרום לי לרצות עד כלות. והוא לא נותן. מגביר בי את הרצון, את הגירוי, את התשוקה.
אז כן, אני מתגעגעת. למשהו, שאני לא יודעת אם קיים ולא יודעת אם יתקיים.
אבל יודעת בוודאות שהיה קיים.
משהו חזק קרה שם. עוצמה חדשה של רגש. תמהיל של שליטה, כניעה ורצון. הרבה הרבה רצון.

פתאום נהיה לי עצוב. לא ממש עצב. אבל מן לאות השמחה הפנימית. היא צנחה לי. נטשה אותי. בא לי חום ואהבה. ואין באיזור. בכלל. אולי זאת שוב העייפות וכדאי לי לסלק אותה עם איזו שינה, נוספת, טובה. אולי, ואולי לא.
כאילו והתפנה לי קצת זמן, אז אני רוצה למלא אותו במשהו שלא הצלחתי לעשות כמו שצריך בזמן האחרון.
יו.. אני כותבת ומרגישה שזה לא זה. לא יודעת מה עובר עליי. אולי משהו חדר לי לפה, למרחב הפרטי הזה. ואולי הראש שלי טרוד מידי בכל העבודה. ואולי זאת אימא שלי. אני באמת לא יודעת.
ומנסה לא לחשוב על זה. כי או שזה יעבור, או שלא. מה שבטוח, זה שככל שאני אתעסק בזה יותר, זה יגדל ויתעצם.
אז אני ארפה. עכשיו.

ההוא, מאתמול, הטריף אותי קצת. אולי קצת זה קצת מידי להגיד. אבל הטריף.
הוא מדבר אליי בקשיחות, אבל אני שומעת בקול שלו איך רוצה אותי.
ובכלל לא ראה אותי עדיין. ואני לא אותו. אבל הקול שלו. איזה קול.
אני יודעת שאני נותנת לו לגיטמציה להתנהג כמו שמתנהג. ואני יודעת שאני משתפת פעולה ומכניסה את עצמי למקום הנשלט. אבל זה לא יוצא ממני בטבעיות. ורק שהוא עושה משהו, מסויים מאוד, הוא מצליח , כמו שאומרים, "לסובב אותי על האצבע הקטנה"..
ואז אני בידיו. וזה כיף.
בעיקר כיף, אני חושבת, איך שהדבר הזה קורה. התהליך. השינוי.
להיות שם או פה.. זה ניחא. למרות שלהיות נשלטת.. זאת חוויה באמת מדהימה.
אבל כשזה קורה, השניה שבה אני נכנעת.. היא הכי אטרקטיבית לי. כי אני באמת מתנגדת. לא בכוונה. אלא כי זאת אני. מה פתאום שהוא יוריד אותי על ארבע. מה פתאום שידרוש ממני דברים. אבל ההתנגדויות מתישהו פשוט מוסרות. ואז אני נשפכת. ובשניה שזה קורה, אני מתרגשת.

האמת, שבינתיים הוא גם, קצת נעלם. שואלת את עצמי למה. אבל יש לי כל כך הרבה על הראש שלא ממש נותנת לזה להשתלט עליי. אבל עדיין, קצת מוזר. כי היה כל כך טוב.
שוב, מרימה את הגבות במן אדישות שכזאת..
שיהיה...

רוני ירד לטייל עם אימא. או שאולי להיפך. אימא לקחה את רוני לטייל. לגינה. תענוג. שהיא לוקחת אותו. היא אמרה שרוצה לחלץ עצמות, לנשום אוויר. מסכנה. קצת סובלת מהסיגריות שלי. אבל זה בסדר. והיא יודעת שאני עייפה וכל זה. וגם אמרתי לה, שביום שבת בבוקר, אני בדרך כלל נותנת לו להסתובב קצת לבד. אז היא אמרה, אין סיכוי, וירדה איתו.
ובאמת שלא התכוונתי לקום היום מוקדם. אבל כמובן, העירו אותי הטלפונים. השידור. והפרמטרים. והפולריות. וההארכה. וכל העניינים האלה.
אני חושבת מה לכתוב, וזה לא נעים. אין לי עניין לכתוב, אם זה לא בא לי ככה, בשליפה. אם זה לא זורם ממני, ויוצא כי אין ברירה. אז כנראה שהבוקר יש ברירה. וזה לא יוצא. ולכן אפסיק.

טוב.. עוד אחד, וזה נגמר. להיום לפחות.
אחזור הביתה, ואימא שלי שם. מחכה לי. באה להתארח, לתקופה. אני לא יודעת אם אסתדר, אבל בתקופה כזאת, כשאני מבלה שמונה עשרה שעות מתוך עשרים וארבע בעבודה, זה לא נראה לי כל כך נורא. מה גם, שאחותי כנראה תגיע ביום שני, ואז בכלל נעשה קומונה בבית. שלושתנו ביחד.
רק חושבת על זה עכשיו, עם העיניים השורפות, והראש הכבד - ונחרדת.
אבל יאללה, אני אעבור את זה. כמו שעברתי כבר כל כך הרבה דברים. ויצאתי מהם, איכשהו, בשלום.

זה שוב פעם קרה. שוב פעם התחיל לי משהו.. ונגמר, עוד לפני שהספקתי להגיד ג'ק רובינזון, או רובינזון קרוזו.. אני כבר לא יודעת מה אומרים..
חשבנו אולי זה יהיה פתרון נוח. ככה הוא הציג את זה לפחות. הוא אמר, שבמקום שאני אקפוץ ממיטה למיטה, אני אמצא לעצמי איזה בן זוג נוח, פרטנר לזיונים, שלפחות המקום הזה, יהיה יציב. ואז, עם היציבות הזאת, אלך לחפש לי בן זוג אמיתי.
כן.. הצעה פאתטית משהו.. במקום להציע את עצמו כמועמד מבטיח לבן זוג נורמלי, הוא מציע את עצמו במועמד לפרטנר לזיונים. מרימה את הגבות באדישות וחושבת לעצמי, עוד אחד. שמתחכם.
אז אפילו המבחן הפאתטי הזה הלך. נעלם. נגוז. התנדף. הוא לא עונה לי לטלפון. לא עונה להודעות. מרגישה קצת מפגרת. אבל באמת.. שלא מבינה. נכון שלא הייתה כימיה אסטרונומית, ונכון שאני נורא עסוקה. ואולי גם הוא, קצת טרוד ועסוק. אבל בכל זאת, אפשר לענות לטלפון, או להרים טלפון..
לא מבינה.. בחיי שלא. זאת אומרת, אם אסתכל על זה שוב, מתוך מסגרות החברה הנורמלית, אבין. נו.. כמו שכולם עושים. לא רוצים מישהי, אז מתעלמים וכאלה. אבל בחיי, שאני לא מבינה התנהגות כזאת. גם אם אתה לא רוצה, מה הבעיה הגדולה להגיד, אני לא רוצה. או להגיד, לא מתאים לי. חשבתי, או לא חשבתי, והחלטתי כך וכך.
אז כנראה שזאת בעיה. אני יודעת שלא קל להגיד לא. ולא קל להגיד אני לא. אבל אם יש לך ביצים כאלה מרשימות, למה לא לנצל אותם בדיוק לדברים מהסוג הזה.

טוב נו.. אז עוד אחד הלך. מה לעשות. עדיין יש עוד הרבה.
אבל כל פעם זה מפתיע מחדש. הדרך שבה ה"פרידה" נעשית. הטבעיות שבה אנשים ממשיכים הלאה. ומתעלמים.
לפחות.. אבל באמת לפחות.. אפשר להגיד תודה ושלום. זה המינימום אני חושבת.
האמת היא, שאני לא יודעת אפילו למה הלך. כן, מכירה את הטענה הבנאלית של, זה לא מתאים. אבל בכל זאת, מה היה בי כל כך רע שהוא לא רוצה אותי. לא מבינה. זה זה.. זה לא זה.. כל אלו, לא ממש מדברים אליי. אני לעומתם, נותנת צ'אנס, להכיר. לחוות. להרגיש. קצת יותר.
והם - לא.

ולא שאני טלית שכולה תכלת. וכן, אני חושבת שגם אני עשיתי את זה. והמשכתי הלאה באדישות. אבל אני לא חושבת שלא עניתי לטלפונים. ולא החזרתי הודעות. זה באמת לא נראה לי לעניין.
ואם במקרה כן עשיתי את זה, זה היה אחרי שביקשתי, פעם אחרי פעם, שיפסיקו להתקשר או משהו בסגנון.

יש לי עוד שעה לשרוף פה עד שמתחיל האולפן האחרון. ולכן אני חושבת, שאבלה פה עוד הרבה מול המסך, עם המילים, והמחשבות והעייפות.
ושוב פעם הטלפונים. והם לא מרוצים, והאלה מבקשים הארכה. ואני כבר לא יכולה לחשוב ישר.
אבל כן.. זה גורלי. זאת בחירתי. וכל אלו.. באחריותי.

איך בא לי שכבר משהו יצליח. ויהיה נעים, מהתחלה.. ועד הסוף. ואני לא מתכוונת לאולפנים ולשידורים, אלא לקשרים, להיכרויות וליחסים.
אז הוא אמר לי - הפעם, זה יהיה לפי הדרך שלי. וזה הרעיד אותי. רעד טוב.
אבל, מי יודע מה יהיה. ובאמת שלא חושבת על זה. אבל קצת נמאס.
נכון שהרטט של ההתחלה, מרגש כל פעם מחדש. והמבט הראשון, שווה מיליונים. גם אם לא מוצא חן מה שנראה, עדיין, משהו במבט הראשון, מדליק ומסעיר.
אבל המבט השני, והשלישי, והרביעי והחמישי.. הם הבעייתיים.

טוב, עכשיו, עם העייפות והכל, הכל נראה לי בעייתי, מתיש, סוחט וחסר תוחלת.
בדיוק בשביל זה הייתי צריכה שיהיה פה מישהו איתי. כדי שגם ברגעים הקשים, אני לא אשבר.

זהו.. הלך היום שישי. באופן סופי.
לא שלא צפיתי את זה, אבל עדיין, קיויתי, עוד קצת, שאולי כן יהיו לי כמה שעות של נחת. בבית.
אז לא.
אם אחרי כל זה, אני אמצא את עצמי במצב מאונך ויציב, אולי עוד אגמור את הלילה באיזו מסיבה.
למרות שלא ממש בא לי. אבל אולי יבוא. נראה איך יתפתח היום.
שואלת את עצמי עד כמה אני כותבת לך, ועד כמה לי.
עצם העלאת השאלה הזאת, אומרת שאתה לא נעדר מהעסק. במובן מסויים - לצערי.
אבל אני אמשיך עם עצמי. ואתעלם ממך. לפחות פה. לפחות עכשיו.
למרות שנכנסת אדוני.. או הו.. איך נכנסת.
כאילו לא חסר לי לחץ בחיים, שעכשיו אני מכניסה גם את העסק הזה למערכת.
אבל העסק הזה, הוא אחר. והלחץ ההוא, החיצוני, הוא לא ממש לחץ. ועוד אימא שלי על הראש.. שזה אולי, כן קצת לחץ. בקיצור, אם אני אעבור את השבועיים הקרובים, עומדת על הרגליים, ושפויה.. אני אטפח לעצמי על השכם, באמת.. מכל הלב.

והנה...כבר מרגישה שמאבדת את השפיות.

ואם כל זה לא מספיק.. וכנראה - לי, זה באמת עדיין לא מספיק.
אז הבוקר הזה באמת מוזר.
שוב בעבודה. שוב הבלאגן. כן, נכון.. קצת נרגע. אבל עדיין. כמו מן תחרות בלתי פוסקת, מרדף אחרי הזמן, אחרי המקום, אחרי השידור. שכן יהיה או לא יהיה, שכן יעבור, או שוב יפול.
בעיקר אחרי הזמן אני חושבת. הזמנים פה, כל כך קריטיים. אם רק אדע להתייחס אליהם בצורה יותר נינוחה, הימים האלה יעברו כנראה, קצת יותר בקלות.
אבל מצד שני, אולי לא כדי להמעיט מערכם, ולתת להם את הכבוד הראוי להם. לזמנים. כי הם הם המשמעותיים בכל הסיפור. והם הדבר שעליו יפול או יקום העניין.
אז כן. זה מרדף אחרי הזמן.
ובתוך כל זה, פתאום טלפון. הקול הזה, מהעבר. אבא. חלף קצת זמן מאז שמעתי אותו לאחרונה. והנה הוא מתקשר. והייתי עסוקה באותו רגע בעוד טלפונים, וסגירות, ואישורים. וכנראה נעלב, התינוק הקטן. ונזף בי. משהו שטותי. בנאלי. חסר חשיבות. נדוש. לא מקורי. ילדותי.
אבל כמו "ילדה טובה", קיבלתי את הנזיפה - והרגשתי את הדמעות עולות בגרוני. חונקות.
הייתי חייבת לסיים את השיחה. וכן, גם התעצבנתי שהוא נפל עליי ככה, דווקא עכשיו.
לא אמרתי לו שכואב, אבל השמעתי לו שאין לי סבלנות אליו עכשיו.
מה לעזאזל הוא עושה לי. תחת כל הלחץ שאני נמצאת בו, עם כל העייפות, עם כל הזעזועים הרגשיים - רק הוא היה חסר לי במלודרמה הזאת.
אז סגרתי את הטלפון.
ואמרתי לעצמי, תני לזה יקירתי. תוציאי.
וזה באמת יצא. כנראה הלחץ. והמלחמה שבתוכי. והרגשות הסוערים.
והדמעות הציפו את העיניים.
אינסטנקטיבית, גלשתי לתוך המחשבות. דיברתי אל עצמי כמו שאני מדברת פה, בכתיבה. מתארת את מה שקורה לי. וזה מה שהיה. תיארתי לעצמי אותי - בוכה.
וכמו שחלפה המחשבה הזאת בראשי, הדמעות נעצרו. והעיניים התייבשו.


בכל מקרה, זה תמיד נעים לחוות שחרור כזה. פתאומי. שנראה כאילו לא קשור לזמן ולמקום, אבל הוא מגיע. ככה סתם. או שאולי לא סתם.
אז נתתי לזה לצאת.
ואני ממשיכה לעבוד.

בוקר מוזר.
שוב לא קמתי בזמן. למרות שנורא רציתי. אבל קצת נסחפתי, שוב!!!, אתמול בלילה.
למרות שהייתי עייפה, ולמרות הכל והכל, לא יכולתי לעמוד בפיתוי. זה היה חזק ממני. והפעם, באמת. זה לא סתם דיגדג. ולא הרטיט. וגם לא סתם הדליק.
זה כבש. לגמרי לגמרי כבש אותי. עוצמה. כוח. משהו.. שבאמת, הפעם, היה חזק ממני.
זה היה הקול שלו. והבטחון שלו. והמילים שלו. ולמרות ההתנגדויות, שהציפו אותי ותקפו אותי מכל כיוון אפשרי, עדיין, נשברתי ונכנעתי. המילים בראש לא עמדו מול הקול העמוק, ומול המראה המהפנט, ומול "כאב" ההתנגדות שאחז את גופי.
הייתי מרותקת. הגוף כמעט כאב, מהמלחמה שהתחוללה בתוכי. ונתתי לה להיות. נתתי לה את המקום, להתפרץ כל אימת שעלתה, להשתגע, להפריע, לעצור, להמשיך, ולגמור.
בכל כך הרבה נקודות רציתי לפרוש, רציתי להפסיק. לעזוב. אבל משהו שם, תפס אותי כל כך חזק. ולא נתן לי ללכת. משהו פנימי, משיכה עזה לאותו קול שובה, אוסר, כולא. הרגשתי את זה שוב. את התשוקה להיות חסרת שליטה, בתוך הידיים שלו.
בשלב מסויים הרגשתי שאוזלת לי היכולת להתנגד. הגוף כאב. העייפות ניטרלה אותי. ויותר מכל...רציתי אותו. רציתי שימשיך לעשות את מה שהוא עושה.. כל כך טוב.
הוא נגע בי כל כך חזק. כל כך שולט.

ואז הוא הלך. נשארתי שוכבת על הגב. נפילת המתח הייתה כל כך מורגשת. פתאום האנרגיה שמילאה אותי ועוררה אותי כל כך, נעלמה. פתאום חזרתי להיות אדישה, מנותקת, קרה.
אבל זה היה כבר מאוחר מידי. את מה שנעשה כבר לא ניתן היה להשיב. הרטיבות נזלה ממני, הידיים כבר עיסו וחדרו, אז המשכתי. ככה לבד. עם מחשבות מוזרות מתרוצצות בראש, עם תשוקה מטורפת שספק הייתה ספק נכבתה.
ואז גמרתי. פעם אחת. חזקה וטובה. ועוד פעם, עוד יותר טובה. ועוד פעם. ונגמר.
כבר לא יכולתי. או שאולי כן, אבל אז הוא חזר.

ושוב הקול הציף אותי. רק שהפעם הייתי כבר מותשת מהגמירות שהיו.
ושוב הוא רוצה, ושוב הוא דורש, ושוב הוא אומר מילים טובות, נכונות.
והוא לוקח אותי למעלה, ומוריד. מחזק אותי, ומחליש. מדליק אותי, ומכבה.
מזעזע אותי שוב.
ופתאום נהיה לי עצוב. הסתכלתי על עצמי. שומעת את הקול שלו.
השרירים שלי רפויים. ההתנגדויות שוב עולות בתוך הגוף. ופתאום כבר לא ידעתי. לא ידעתי מה אני עושה שם. לא ידעתי אם אני רוצה. לא ידעתי כלום.
העירפול של הגמירות יחד עם הסערה העזה, וכמובן, איך לא, העייפות הרבה - מיסטלו אותי לגמרי. הרגשתי כאילו עליתי על איזה סם חזק, נעים, כובש, טוטאלי.
ואז הוא העיר אותי. הוציא אותי מהמצב הזה. בכוח. בחוזק. בנחישות.
וכן.. גמרתי עוד פעם. ואז גם הוא. וכשהוא גמר, הרגשתי אותו בתוכי. גומר בתוכי. עם הזרמים האלה שדוחפים ויורים את הנוזל החוצה. ממש כאילו והוא באמת שם. ואני נפתחת ומקבלת אותו, כמו פרח. וסוגרת עליו, ומשחררת אותו.
ושוב התמלאתי. בו. בי. בנו. בכאב.

זה היה קשה, אבל מאוד נעים להיכנע לו.

ההפוגות האלה מעייפות כל כך. מתישות, הרבה יותר מכל היום העמוס הזה.
אני ממתינה עוד חצי שעה לעוד שעתיים של עבודה.
שלפוחית השתן שלי לוחצת, ואין לי כוח לקום וללכת להשתין.
חוסר התקשורת האישית היום, עם האנשים שמסביבי, קצת מדכא אותי.
אני רוצה לדבר. להקשיב. לשמוע. לפלרטט. לגעת.
אבל לא עם אנשי התקשורת. לא עם הקולגות. לא עם הנתונים היבשים, עם הביפר שלא מפסיק לרעוד היום, עם הטלפון שלא מפסיק לצלצל ועם האנשים שכל הזמן מבקשים ומבקשים.
רוצה אותך. או אותך. או גם וגם.
אבל יותר מכל, רוצה לנוח.

רק דיברתי.. ופתאום הטלפונים התחילו..
מוזר.. למה הם מחכים לשעות האלו?
ואולי זאת שאלה טריוויאלית...