7674

זה היה ברור שזה יגיע מתישהו. שאני אתפרק. בדרך זו או אחרת.
דווקא בניתי על האחרת.
אבל זאת הגיעה.
אז אני חולה. הלחץ והבלאגן זעזעו לי את המערכת החיסונית, חשף אותי לטפילים ולפולשים והביא לי לתוך הגוף רעות חולות. העלה לי את החום, צימרר לי את הגוף, החליש אותי, ועכשיו אני בבית, עם הרגליים למעלה, אחרי שינה רצופת טלפונים של שעתיים בערך.
חושבת שהשתפר קצת מצבי מאז הצהריים, אבל לא כדאי לקפוץ כל כך מהר למסקנות.. כדאי לי למשוך את המנוחה הזאת כמה שרק אוכל. כדי לתת לגוף להתחזק. ומחר בבוקר אלך לרופא שיסדר אותי בכמה כימיקלים תוקפי יצורים רעים שהשתלטו לי הגוף.
העפתי את כולם מהבית. חלק מהחולשה הזאת היה בגלל העובדה שלא היה לי את השקט שאני רגילה אליו, כבר שבוע שלם. אימא שלי, אחותי, וכמובן שמונה עשרה שעות עבודה כל יום.
אז עכשיו שקט פה. אני לבד. רוני מחכה שאוריד אותו. נגמרו לי הסיגריות. אבל אין לי ממש כוח להתלבש ולרדת למטה לעשות את הדברים האלה.
כל כך רציתי להתפרק.. בצורה אחרת. אם זו היאבקות שלוחת רסן, ואם זה זיון חסר מעצורים.
כל כך חיכיתי שיהיה לי זמן, רק קצת זמן, להיות בבית ולעשות את זה.
והנה אני בבית, ואין לי אנרגיות. לא לזה ולא לזה.
טוב, זה יעבור. ואחזור לעצמי.
אבל בינתיים, אני יושבת פה אפופה, רצוצה, נבולה, רפויה והאמת, קצת מתענגת.
על השקט. על החולשה הזאת שמכריחה אותי להישאר במקום, ולא לזוז.

לא.. אני לא בוכה, אבל זה כבר ממש מוגזם. עם יותר מידי חזיתות אני צריכה להתמודד בבת אחת.
כל העסק המזורגג, על הראש שלי. ואם זה לא מספיק, אז המלחמה הזאת שלא עושה קולות שהולכת להיגמר.
ואם זה לא מספיק, אז אימא שלי על הראש שלי, למרות שלא מפריעה, אבל זאת בהחלט נוכחות בעייתית.
ולמרות שזה נראה כאילו זה מספיק, אז גם אחותי באה.
ואם כל אלו לא מספיקים, אז היא הגיעה הבוקר שיכורה לגמרי, העירה אותי בשש, ועבדתי עליה שעה בערך עכשיו, כדי שתקיא את הנשמה שלה, ותצליח ללכת לישון.
ועוד לא אמרנו כלום, על זה שאני לא ישנה מספיק. על זה שאני צריכה ללכת מוקדם לעבודה.
ועל הדבר הכי חשוב, שאין לי זיונים. שזה ממש, אבל ממש כבר עובר כל גבול.

לא.. אני לא ממורמרת. ומחייכת, ואוהבת, ונותנת והכל בסדר.
אבל זה כבר ממש בלתי אפשרי כמעט. ואם כל מה שקורה עכשיו, באמת לא הספיק, אז גם יש לי איזו דלקת לא נעימה שגורמת לי כאבים ואני בקושי עומדת ישר.
כן..כמו שזה מרגיש, אני מתמוטטת. נגמרת.
אבל ממשיכה לתפקד. ועל פניו, זה נראה שהכל, כמעט בסדר.
וממשיכה לעצור בתוכי את הכאב, ואת הזעם, ואת הלחץ.
ומתה, אבל באמת מתה, להתפרק.

לפעמים, כשנקרות בחיי חוויות שבהן אני צריכה לתת, לתמוך, לעזור, להיות שם בשביל מישהו אחר, כשצריך אותי, אני מתמלאת. מתמלאת מהנתינה. מתמלאת מהכוחות שלי, מהעוצמה.
וככה זה עכשיו. רק שקצת יותר מידי.
אין חזית אחת בחיים שלי, שלא מבקשים ממני, דורשים ממני, מכריחים אותי, מוצצים את דמי.
ואני.. נותנת. אוהו.. איך אני נותנת.
ומתמלאת. כן, ברור שאני מתמלאת.
אבל זה כבר עולה על גדותיו. צר לי המקום מלהכיל. ואני חייבת, להוציא את זה מהמערכת.
אין לי כוחות לתעל את האנרגיה המצטברת הזאת בצורה מניבה יעילות.
אין לי כוחות לחשוב מה אני צריכה לעשות על מנת שבמקום להתמוטט תחת עומס האנרגיה הממלאת, אני אוכל להפיק ממנה משהו טוב.
פשוט, אין לי.
ולכן, הפתרון היחיד שנראה לעין בזמן הקרוב, הוא התפרקות. אבל אחת כזאת, רצינית.
כואבת, סוערת, זועמת וצועקת.
משהו חזק. וטוב.

מוזר לאללה.
פתאום האינטימיות שלי מפריעה לי. פתאום אני מרגישה חשופה מידי. נצפית מידי.
כל כך מפריע.. שהלכתי ומחקתי מהפוסט הקודם קטעים.
הוא התקשר מקודם, חימם אותי שוב. רק לשמוע אותו אומר אהלן, מה שלומך, והגוף שלי התמלא באיזה נוזל חם, שהתפשט בגוף, ושחרר לי את האיברים, וגרם לגוף שלי להיות פתוחה ומקבלת, אותו, את המילים שלו, את הנוכחות שלו ואת כל מה שירצה לתת לי.
בין לבין, המילים שלו דיברו על זה שהפוסטים שלי חושפניים מידי. הפרטים אינטימיים מידי.
אמרתי לו, לא נראה לי. או לפחות, זה לא מפריע לי.
ועכשיו פתאום חזרתי לזה. קראתי. ולא רציתי שהמילים האלה יופיעו שם.
יו... הוא כל כך משפיע עליי. כל כך מענג אותי, שכנראה חודר, כל כך עמוק.
הוא אומר כל מיני דברים על מה שאני כותבת, ואני חושבת שזה מפריע לי. זה עצבן אותו, זה הדליק אותו, זה יפה בעיניו, זה פחות. וכל זה, בעוד הדיאלוג האמיתי שלנו, מתרחש בספירה אחרת לגמרי.
מה שאני כותבת פה, בכלל לא קשור אליו. הוא שלי. אני כותבת לעצמי.
וזה שהוא קורא את זה, ומגיב, זה פתאום לא נעים לי.
מעדיפה שאנשים שאני לא מכירה, יגיבו לפוסטים האלה. ולא הוא. או היא.. לצורך העניין.
אין לי מה להסתיר, ולכן אני מרגישה יותר מאשר טוב, לכתוב פה.
אם אני אכתוב להם, אז אתן להם רשות ואפילו הזמנה, להגיב.
אבל כל עוד, אני עושה את זה עם עצמי, בשבילי, מתוכי, אני לא מוצאת שום קשר בין מה שקורה פה, למה שקורה במציאות החיצונית לי.
אני אחרת. הם אחרים.
אנחנו מלאים בדברים, שלא קשורים להמצאות הנקייה הזאת שמתקיימת בין התודעה שלנו, למילים הנקראות - אצלם, או הנכתבות - אצלי.
אני יודעת שהזמנתי אותו היום, לקרוא. כי רציתי למשוך אותו אליי. חשבתי לרגע שאני מאבדת אותו.
אז קיויתי, שיקרא, כמה ההשתתפות שלו אתמול, במעשי העינוג העצמי שלי הייתה מוחשית, הכרחית ומוצלחת. אבל לא צפיתי את התוצאה. והתוצאה, כאמור, לא הייתה לי נעימה.
ולכן, אני מצהירה כאן בזאת, שהבלוג הזה חוזר להיות הטריטוריה הפרטית שלי, שאין לו כל קשר למציאות שנראית מבחוץ.
זה שלי. ואף אחד לא יגע בזה.

אתמול היה הכל. מכל וכל. אינטנסיבי, מזעזע ומרוקן.
זה התחיל מבוקר רגוע יחסית. נטול טלפונים, עבודה ולחץ. ההתעוררות מתוך סערת הרגשות של הלילה, הייתה שקטה, הזויה מעט, מאחר וכמעט לא הרגשתי שאריות ממה שהיה. אז הלכתי לקפה, בהיתי בכלום, שתיתי קפה וכוס מים, וחשבתי עליו. על אם יגיע הנה, יעמוד עם האוטו מולי, ויסתכל. רק יסתכל. ונהיה לי חם בלב. ואז הוא התקשר. ודיברנו. בבת אחת, כל העוצמה שנדחקה בלילה, שבה ועלתה על פני השטח. וזה היה נעים. קצת קשה היה לי לסגור את הטלפון ולהתנגד למה שאני מרגישה. בטח לא לעזוב את התחושה החזקה שהתפשטה לי בגוף. אז דיברתי איתו. והיה נחמד. גמרנו לדבר והלכתי לעבודה.
ואז זה הכה בי. זה היה ברור יותר מתמיד, אני רטובה. חמה. מוכנה. כאן ועכשיו.
הייתי דרוכה. כל גבר שעבר, כל טלפון, כל שניה, רק רציתי שמישהו כבר יגאל אותי מייסוריי.
לא היה אכפת לי איפה. דמיינתי אותי עושה את זה בחניון, בשירותים, בחדר מדרגות. לא משנה. העיקר לעשות את זה. ומהר. נכון שלא עבר יותר מידי זמן מאז שהזדיינתי פעם אחרונה, אבל השיחת טלפון הזאת, פשוט הציפה אותי מחדש. ולא רק ברגשות.

שניה אחרי זה, ש. התקשר. אמרתי לו, אני צריכה אותך. תבוא. הוא אמר, אני אגיע.
כנראה, שבגלל שלא היה לחוץ במהלך הבוקר, יכולתי קצת לשבת ולהירגע.
ואז העייפות הגיעה. ויחד איתה, בחילות. ופתאום סחרחורת. וקצת קוצר נשימה. והרגשתי את התחושות הברורות האלה, של תחילתו של התקף חרדה. שתיתי מים. ועוד מים. ש. שוב התקשר. אמרתי לו, אני לא מרגישה טוב, לא עכשיו וניתקתי.
חשבתי, את מי אני רוצה עכשיו. מי יכול להרגיע אותי. והתקשרתי אליה. לשמוע את הקול המלטף שלה. ובאמת זה עזר. וקצת נרגעתי. והיא רוצה שאני אבוא. ואני רוצה שתחבק אותי.
היום המשיך להיות שקט. וגם אני קצת נרגעתי. אז החלטתי לעזוב הכל, להעביר את הטלפונים לאנשים, שחשבתי שאני יכולה לסמוך עליהם, וללכת קצת לישון. כי בערב, הייתי צריכה לחזור לעבוד.
אז חזרתי הביתה, ולמרות העייפות, הייתי חייבת להתפרק.
התקשרתי לש. אמרתי לו בוא. הוא אמר אני בא. ואז נזכרתי, שהוא בעצם לא מפנק. אז התקשרתי, אמרתי לו שבגלל שאני צריכה פינוק עכשיו, ולא נראה לי שהוא יכול לתת לי את זה, אז נרד מזה להיום. הוא אמר בסדר. ועזבנו את זה.
אז נכנסתי למיטה. והלכתי לישון.
צוללת מהר אל תוך השינה, הטלפון הארור צילצל. לראשון לא עניתי. כי זה היה מספר חסוי, וחשבתי שזה הוא. והייתי חייבת לישון. אבל בשני, הבנתי שזה מהעבודה. הסתכלתי על השעון, עשר דקות מאז שעצמתי את העיניים. קיללתי את העולם ועניתי.
מאותה נקודה, נכנסתי למירוץ מטורף נגד התמוטטות עצבים.
ההוא שחשבתי שאני יכולה לסמוך עליו, איבד את הרגליים והידיים תוך חמש דקות מאז שהתחילו הטלפונים, והייתי חייבת להיכנס לעניינים. עייפה, עצבנית, מותשת, חסרת אנרגיות לחלוטין, התחלתי לעבוד. בערך שלוש דקות אחר כך, הבנתי שאני צריכה לטוס חזרה לעבודה.
וכך היה.
בדרך, שני הטלפונים בתוך הקסדה, כולם שואלים, מבררים, דורשים, מבקשים. כולם כבר חסרי כוחות, כולם איבדו את השפיות. ואני, על האופנוע, כמעט עושה תאונה, מחליפה שיחות, אחת בשניה, מסבירה, מרגיעה, מוודאת, מאשרת.
בדרך, הייתי צריכה לעצור רגע, כדי להחליף עם שתי ידיים את הטלפונים שצילצלו. אז נעצרתי. פתאום שמעתי צפירה מאחורי. אופנוע חסר סבלנות, רצה להגיע ראשון לרמזור האדום, אז צפצף. הסתובבתי אליו בעצבים. אם היה לי אקדח באותו רגע, הייתי יורה בו. צעקתי עליו, מה אתה רוצה, רגע, אני עסוקה פה. והמשכתי לעמוד ולעשות מה שהייתי צריכה לעשות.
כשהגענו לרמזור ועמדנו אחד ליד השניה, הוא הסתכל עליי בחיוך ואמר, מנהלת את המשרד מהאופנוע, אה..?
הגעתי למשרד בריצה. חסרת נשימה. הזעקתי את מי שהייתי צריכה להזעיק. חלקם לא ענו לי. חלקם התחילו לשחק לי משחקי כוח בטלפון. ואני מדברת ביציבות, ברוגע, עוצרת את עצמי לא להתפרץ. ואז זה קרה. נשברתי. התחלתי לצעוק. זרקתי את הטלפון על הרצפה. הוא התפרק לחלקים. והתחלתי לבכות. לא יכולתי יותר. הרגשתי שאני מתמוטטת.
היו לי בדיוק עשרים שניות להתמוטט פיזית, כי שוב, הטלפונים והדרישות והשאלות.
בפנים, כבר לא הייתי שם. בכיתי. צרחתי. השתוללתי.
אבל בחוץ, המשכתי לתפקד.
בריצה, בלחץ, בקור רוח, ביעילות.
ואז אחותי הגיעה. בהתחלה, כשאמרה לי שמגיעה, הרגשתי שאני עומדת להשתין מרוב עצבים. קיבלתי זרמים לא נעימים ברגליים מלחץ. חשבתי, מה אני צריכה אותה על הראש עכשיו. בתוך כל המהומה הזאת.
אבל אז היא הגיעה. והתחבקנו. וצרחתי קצת מאושר. וקצת מהתפרקות.
ומאותה נקודה, למרות הלחץ והעבודה, נרגעתי.
משהו בנוכחות שלה, היה כל כך נעים. מה גם שאיכשהו הכל כבר דפק כמו שצריך, ורק הייתי צריכה לתפעל את זה ביעילות.
וזה נגמר. בסוף. קצת לפני חצות.

נסענו הביתה. שתינו. על האופנוע.

לקינוח, והפעם באמת לקינוח, שוחחתי עם י.
סיפרתי לו על היום הקשה שהיה לי.
והתגעגענו. כי בימים האחרונים לא ממש יצא לדבר.
הקרבה והאינטימיות, והמבט שלו עליי דרך המצלמה של האינטרנט, היה מרגיע ואוהב.
הלכתי לישון רגועה, אחרי שסידרתי שהיום בבוקר, אני לא אלך לעבוד, אלא אקח את הבוקר לאט. בעדינות. בחופש. כי אני לא עומדת בזה יותר וחייבת קצת חופש.

כן.. זאת גם שיטה. לא להגיד שאתה נשוי. לא להגיד שאתה לא.. אבל גם לא להגיד שאתה כן.
בכלל, לא לדבר על זה. אם זה לא עולה, להסיק שזה לא מעניין, ולהשאיר את הנושא הזה לא בעניין, לא בתודעה, לא בתווך.
ובגלל הטירוף שנכנסתי אליו, כששמעתי אותו לוחש לי באוזן, את המילים היפות, את ההבטחות, את ההבנות, את הרצונות והתשוקות, נשמטה ממוחי הסוגייה הכאובה הזאת. לא חשבתי. לא העלתי על דעתי. מה גם, שאם קרא את הבלוג, וטען שקרא, היה אמור להבין טוב מאוד, מה אני מחפשת, מה מבקשת לעצמי, מה לא. ומה ממש, אבל ממש, לא מגיע לי.
ועדיין, עשה את זה. פנה אליי גבר נשוי. פיתה אותי. גירה אותי. הטריף אותי. העלה אותי למרומי התשוקה והרגש. ואז הפיל אותי בבת אחת, בהודעה הכואבת הזאת, שהוא נשוי. ואם זה לא מספיק, אז יש לו ילדה מקסימה. יפהפיה, הכי יפה בעולם.
משהו בקול שלו, אומר לי, שהוא לא משקר. והיא באמת, הכי יפה בעולם.
וכן, בשלב מסוים איתו, באמת התחילו לעלות לי ספקות, לגבי המצב המוזר הזה, אז שאלתי. אתה נשוי. אמר לי שלא. ולא פעם אחת. והבהרתי לו מה אני רוצה. אמרתי את המילה בטחון. אמרתי המשכיות.
אמרתי..
נו.. אז מה אם אמרתי.
אז הוא השתיק אותי, מתוקף היותו שולט. הוליך אותי שולל, מבלי להתכוון להזיק.
ואז הפציץ אותי. בהפתעה. בלי אזעקת התראה. ועוד יותר מזה, עם יצירת מופת של נסיקה לגבהים של הרגש, עירפול חושים של תשומת לב ואהבה, משיכה עצומה ורצון עז.
ממש כשהייתי שם, כולי משולהבת, כולי רוצה, מוכנה, חשופה ומקבלת.
הוא זרק עליי את זה.
אוהו.. איך נעץ בי את המילים.
וכן.. אני נשוי... הוא אמר.
בבת אחת הרגשתי איך כל הדם אוזל לי מהגוף. איך זיעה קרה מכסה את גופי. איך הפנים נהיות קפואות, עם החיוך האומלל הזה שנתפס עליהן, איך המוח נתפס, לא מאמין.
וישבתי ככה, שם, מסתכלת על עצמי, לא מאמינה. זאת אומרת, מאמינה, אבל דוחה את זה מכל וכל, לא רוצה לקבל. לא רוצה להפנים. לא רוצה.
שוב זה קרה. שוב הגיעה אליי נשמה כזאת, אמיתית, נעימה, מגרה, אוהבת. והיא שוב, לא יכולה להיות איתי. אבל באמת באמת איתי.
כן כן, שוב ג'סטין עולה לי למחשבות.
חושבת על זה עכשיו, ושוב, נהיה לי עצוב.
למרות שדיברתי איתו היום בבוקר, ומנגנוני ההגנה שלי יצרו מן חזות קלילה, ותחושה קופצנית. כן, זה בסדר, עכשיו זה אפילו יותר טוב, אמרתי. כי הוקל לי, כי הלחץ נרגע. לעולם לא תוכל להיות שלי. וככה זה עדיף. וכן, אפילו יכול להיות שניפגש, שנזדיין, והעיקר העיקר, אין לחץ וזה מה שחשוב.
ופתאום שוב היה לי נעים לשמוע אותו. לוחש לי. מספר לי. מתאר לי. מייעץ לי.
והרגשתי שוב, שאני רוצה אותו. כל כך.
אבל עכשיו, אני בבית. נחה. הרגליים שוב למעלה, העיניים מרפרפות על המסך, והאצבעות מנגנות את מנגינת ליבי. והיא עצובה. היא נוגה. היא כבדה.
היא גורמת לי לרצות לשים את הראש על החזה שלך, ושתחבקי אותי ואני אבכה.
זה מה שאני רוצה. להרגיש בטוח איפשהו. והנה כותבת את זה עכשיו, והעיניים שלי מזדגגות והדמעות שוב עולות בגרוני.

זה היה נעים לרגע. תחושת הבכי המתקרב. וחלף. אבל אם אכתוב את זה רק עוד פעם אחת, יודעת שזה יבוא שוב, והפעם, אולי, יהיה קצת יותר משחרר.
אז אני אכתוב.
רוצה לבוא אלייך, לשכב לידך, שתחבקי אותי. להרגיש את הגוף האוהב שלך מכסה עליי, שומר עליי, מבטיח לי, שיהיה טוב. מבטיח לי, שאת לידי, ואת לא הולכת לשום מקום.
רוצה שתיגעי בי באהבה. שתענגי אותי. רוצה לשקוע בגופך הרך. לטמון את ראשי בין שדייך, ולא לצאת משם, לעולם. בלי להתמודד עם העולם הזה, עם האכזריות, עם הקהות, עם הריחוק.
רק להרגיש חום וקרבה ואהבה.
רוצה.. נו אז מה אם רוצה.
כאילו זה מציאותי. כאילו אני יכולה לעשות את זה. הרי אני אמצא את כל התירוצים בעולם לקום משם אחרי זמן קצר, וללכת. להמשיך הלאה. להתנתק. לא להיפתח.
אבל משתוקקת כבר להיות במקום אחד, ולא ללכת משם, לעולם.
להיות נאמנה. לרצות רק אותו. להתרפק עליו. לשקוע בו. לטבוע בו. ולהירגע.

התעוררתי. שוב לטלפון. אבל הפעם.. הפתעה. אחותי. הקול החי הזה, המתוק הזה. אז דיברנו קצת. והטיסה הייתה טובה. והיא תגיע אחר כך.
והתיישבתי מול המחשב, והדלקתי סיגריה. ובום..........
זה נפל עליי.
התעוררתי כאילו לעולם אחר, נטולת דאגות וכאב. זכר אתמול נמחה עם השינה. לא הרגשתי כלום. ואז נזכרתי. ושוב..זה כאב.
אבל אני יושבת כאן עכשיו, ומנסה לדלות את ההרגשה הקשה של אתמול בלילה, ולא ממש מצליחה לאתר אותה.
הקהות כנראה חזרה. זה לא כואב. אם אני אחשוב על זה חזק, אז כנראה תחזור. ובטח אם אתאמץ לכתוב על זה, ואולי לשחזר. אז אני בטוחה שזה יכה אותי שוב.. כמו אתמול.
אבל בינתיים, שוב.. מרימה את הגבות באדישות, הייתה חוויה. כן, עוצמתית, חזקה, אבל האמת, כשהוא לא התקשר ולא נמסתי נוכח הקול שלו, הוא לא ממש היה קיים.
אני חושב משמע אני קיים, נכון גם לגבי כל דבר אחר שחיצוני לי. אם אני לא חושבת עליו, הוא לא קיים. ומאחר והייתי כל כך עסוקה, לא היה לי ממש זמן לחשוב על העניין.
מה גם, שטרח להשאיר את עצמו בגבולות גלי הקול. אז בכלל.. הקיום שלו לא היה ממשי מספיק כדי שארגיש שחסר לי משהו בחיים.
אתמול היה קשה. למרות שקשה הוא לאו דווקא המילה הנכונה.
היה עוצמתי.
רצה להטריף אותי, והטריף. הרגשות היו חזקים. הסימפטומים הפיזיים היו ברורים.
וכן.. בסוף הצלחתי לבכות. חזק. עמוק. כואב.
אבל זה נגמר. נרדמתי בשניה בערך, קמתי, כמעט בלי זכרון לעניין, ואני ממשיכה הלאה.

חטפתי. יו....... איך חטפתי.
אני יושבת פה, בקושי כותבת, לא מאמינה. הגוף שלי בתחושות מצוקה וחרדה קשות.
ו..כנראה שלא אכתוב עכשיו..
כי לא מסוגלת.
עדיין לא.
רוצה לבכות, וזה לא יוצא.
צוחקת על עצמי, מנענעת בראש כלא מאמינה, לא מבינה איך שוב פעם נפלתי לשם.
אבל כן.. שוב פעם נפלתי לשם.

טוב.
אני אלך לישון.
ומקווה שאקום כמו חדשה.
שכלום מהסיוט הזה, שעברתי עכשיו, לא יישאר בגוף.
עדיין הזרמים החמים, הזיעה הקרה.
ועם זאת, ההתענגות האינסופית הזאת, על הרגש.
כן, הרגשתי. לגמרי הרגשתי. ועדיין מרגישה.

כן.. אני אמשיך. למרות שחשבתי, לפני שהמשכתי, שאולי זה פוגע בי. אתמול אמרו לי, אל תכתבי, לא על מי שמכיר אותך, כי אולי הם קוראים. אז כן, הם קוראים, ולא, לא אכפת לי. אם זה מה שירחיק אותם ממני, אז שירחיק. אז הם לא רוצים אותי.. אותי האמיתית. אמרו משהו כמו, או שאטול מעצמי אחריות לגבי השפעת המילים האלה, או שהם יבינו, שעצם זה שמסתכלים, מציצים וקוראים, צריכים להכיר בכך שהמילים לא תמיד יהיו יפות וטובות. ככה זה, אם אני כאן, אז אני כאן, עד הסוף. לטוב ולרע. עם כל מה שיש בי, עם המריבות הפנימיות, עם המלחמות, עם הכעס, עם העצב, עם החולשות, וכן.. גם עם הדברים הטובים.
אז אולי זה בכלל סיפור אהבה וירטואלי. שהתחיל מהבלוג, ויסתיים בו. ומה שנשאר בתווך, זה הרבה הרבה מילים, נשימות, התנשפויות, תשוקות. אבל לא דבר קונקרטי מספיק, כדי להצדיק יציאה עם ראש מורם, מהעולם הוירטואלי.
חושבת על זה, ונהיה לי כבד. לא רק בגלל זה, כמובן, גם בגלל העייפות. לא מעוניינת בכובד הזה. אבל נזכרת, בקשר הארוך האחרון שהיה לי. ארוך יחסית כמובן. זה נמשך חודשיים. מהיום השני בערך, התחיל להיות כבד. בשבוע השני, כבר חשבתי שאני משתגעת. בשבוע השלישי, רציתי להתחתן, ובשבוע הרביעי, כבר ראיתי את הסוף.
אז כן.. משהו קורה מהר אצלי. אני קולטת, מכילה, רוצה, משתלטת..וכשהצד השני לא עומד בקצב, אני כנראה מאבדת עניין.
אז הנה, הגיע מישהו, שרוצה להכתיב לי, את הקצב שלו. הוא יחליט מה יהיה, ואיך יהיה, ומתי יהיה וכמה יהיה. ואני נגנבת. משתוללת. לא מוכנה. פוחדת.
טוב. אני הכי פוחדת. שיחשוב שאני לא שווה. שאני לא מספיק טובה. שאני לא מספיק.

יו.. איך זה מבלבל אותי. ענייני השליטה. בעצמי. בהם. והם בי.
ועכשיו, כשאני נוכחת מול הכוח המהפנט הזה. מרגישה כאילו אני עלולה להיכנס לתבנית נוראית, של "עושה הכל כדי להשיג אותו". מרצה, מסכימה, נענית, נכנעת.
וכל כך לא מתאים לי.
ואולי הכי מתאים לי בעולם.
אני לא מבינה את זה נכון. זה בטוח. אני לא רואה את זה באופן שלם ומלא. אני רואה חלקיקים של זה, משולבים בדפוסי התנהגות חברתיים, משולבים ברסיסי נשמה פגועה, מהולים בעצב, בשמחה, באושר, בכמיהה ובייאוש.
אני לא באה ממקום שלם ובריא, שמכיר בכך שעמדת הכניעה בריאה, משחררת, מהווה פורקן.
כן יודעת, שההתמסרות הטוטאלית, זה משהו שתמיד רציתי לחוות, ומעולם לא הרשתי לעצמי.
כן יודעת, שרוצה את זה, עד כלות. מייחלת לזה, וכשחושבת על זה ממש ממש חזק, אז מרגישה את הדמעות ממלאות את הגרון מהתרגשות.
כן יודעת שרוצה. ובנשימה אחת, יודעת, שלא יכולה.
ורוצה שהוא יקח אותי. ולא מוכנה להכיר בכך שזה דורש ציות. והציות נשמע לי מילה גסה. לא חיובית. במקום להבין שזאת הדרך.
ושוב, חוזרת לעניין הדרך. אין דרך אחת. ואין דרך נכונה אובייקטיבית.
יש דרך נכונה לי. ולו.
והשאלה היא, אם הדרך הזאת תתגלה במסע, או לא.
חושבת שוב על עניין הציות, ומרגישה את הסרעפת מתכווצת, פוחדת, מעצמי בעיקר.
יודעת בדיוק ממה פוחדת. ומפחדת להודות בזה. מפחדת להודות שאני רוצה לשחרר את המקום הזה, השולט, המכניע, הקובע. ולחשוף את הצד האפל של נשמתי, זה שמבקש שיכו אותו, שיכאיבו לו, שינערו אותו בכוח, עד שישתחרר..
מחפשת תיקון? אולי..
מחפשת להרגיש. זה בטוח.
מבולבלת... כן.
ועייפה...
תקופה "מצויינת" להתעסק בדברים בעלי חשיבות, כשיש תירוצים בלתי פוסקים ללמה לא לגעת בדברים האלה באמת, למה לא להיות שם באמת.
כי אני עייפה, וזה משבש את דעתי, ואת יכולותי, ואת שפיותי.
אז כן, הגוף שלי עייף. אבל הנשמה שלי בוערת.

כנראה שאחרי הכל.. ולמרות ששוב חשבתי אחרת.. אי אפשר לסמוך על אנשים. שוב, זה היה די ברור. אני רוצה. אני צריכה. גם הצד השני אמר בדיוק כך. והנה, כשבאמת הגיעה השעה, והייתי באמת צריכה, זה לא קרה. הצד השני נסוג. נעלם. התנדף.
לא יפה.

אחרי שלוש עשרה שעות רצופות, עמוסות, מתישות, אני יושבת רגע, ומרפה. משחררת. ועוזבת.
יש מסביבי אנשים, אבל לא אכפת לי. אחד לא רואה את המסך. השני עם הגב, בקושי מבין עברית. ועם הכתב הקטן הזה אין סיכוי שיראה מה כתוב. השרירים כואבים לי, וצריכה למשוך פה עוד שעה אחת. אולי קצת יותר. אבל הפעם, רק אבדוק שהכל בסדר. לא אזוז יותר מידי. ולא אלחץ.
כן.. אני בהחלט עייפה.
אבל בית החזה שלי מלא. במשהו, לא ברור. הסרעפת משוחררת, ולחוצה, בו זמנית.
משהו ממלא אותי, ומרוקן אותי, ביחד. הקול שלו, מדבר אליי, לוחש לי, נושם בתוכי, ואני מתמלאת. ואז הוא דורש, ואני מתרוקנת. הוא דורש. והוא תקיף. ואני מתמרדת. לא רוצה. לא מוכנה. רוצה שהוא יהיה זה שיפנק אותי. הוא זה שילקק אותי, שיחבק אותי. וכן.. כל כך רוצה ללכת לישון איתו ביחד.
אולי העייפות מנטרלת את החרמנות. אני לא יודעת. אבל מה שבטוח זה שאני רוצה אותו. והוא יודע את זה. ורוצה אותי. אבל בתנאים שלו. שכרגע, לצערי, אני לא יכולה לעמוד בהם.
יודעת שאם יהיה לי קצת זמן, בקרוב, אוכל לבדוק שוב, אם אני רוצה את זה, או לא. אם אני רוצה להיכנע לו, או לא. זוכרת שפעם אחרונה שזה קרה, שהייתה גם הפעם הראשונה, זה היה נעים, עמוק וממלא. אבל עכשיו, אני מרוקנת. ורק כשמדבר אליי קצת, מילים יפות, פתאום אני אוהבת אותו. מאוד.
פתאום הוא נמצא בדיוק איפה שאני רוצה שיהיה. בתפקיד המלטף הלאומי, הרשמי והיחיד.
וכנראה שזה מה שאני צריכה עכשיו. השאלה היא, אם הוא יכול לתת.
אז הבוקר, כשדיברנו, הוא היה כזה. מלטף.
ובערב, כבר לא. התחיל לשלוט. וניסיתי, באמת שניסיתי, אבל זה פשוט לא בא לי. ביקש שאעשה דברים, באמצע העבודה. למרות שהיה לי קצת זמן, זה נראה לי כל כך תלוש מהמציאות.
אבל הוא התעקש. והלכתי לחדר צדדי וריק. ועשיתי. והתרגשתי. והתלהבתי. ונבהלתי מעצמי.
ואז ביקש שאגמור. נו.. באמת. באמצע הלחץ הזה, באמצע הבלאגן, אני יושבת לבד בשירותים, הידיים נדחפות רק בקושי לתוך המכנסיים, ואני אמורה לגמור? איך בדיוק..
אה כן.. שכחתי. הקול הזה, שלוחש לי באוזן, זונה שלי, אמור להביא לי את האורגזמה המיוחלת.
אז זהו.. שלא.
אין סיכוי. אין מצב. בטח לא עכשיו.
כן זה מעצבן אותי. וכן אני לא מבינה את זה. ובטח שמי הוא חושב שהוא שקורה לי זונה. ועוד שלו.
אני הכי מלכה. מלכת העולם. מנהלת את כל העניינים ביד רמה. שולטת בתקיפות. עומדת עם השוט, ומצליפה מבטים בכל מי שנכנס למשרד. וכולם יודעים, מי אני, וכמה אני, ולמה אני מסוגלת.
ואז הוא בא. ודורש. ותובע. ומצווה.
אין סיכוי.
אבל אני רוצה.
ולא יכולה.
לא.. אני לא נלחמת. אבל אני רוצה אותו.
ואם זה יהיה התנאי, ואני לא אהיה מסוגלת, אז לא יהיה לי אותו.
וזה המחיר כנראה, שאצטרך לשלם.
אבל יודעת שאפשר.. גם אחרת. למרות שהוא אמר שרק בדרך שלו. אבל אני יודעת, שאם באמת ירצה, ידע איך להשיג אותי.. בדרך הנכונה.
ואם לא.. אז לא.

בוקר יום ראשון. הראש תפוס עוד מהכאב והשכרות של אתמול בלילה. בסך כל ליטר בירה, אבל ממש בשלוק האחרון, עשו לי שוב התקפת לב קטנה, שגרמה לכל העירפול הנעים להיהפך לכאב ראש חסר רחמים. שעדיין, כאמור, לא הרפה ממני לגמרי. רק עוד שעתיים אדע אם עברנו בשלום את המשבר הזה שגרם לכל הכאב ראש הזה, או שלא..
מה שבטוח, שזה לא הדבר היחיד שמעיב על אושרי ברגעים אפופים אלה.
אבל אני באמת לא יכולה להרשות לעצמי עכשיו את כל המתח הזה איתו. בנוסף לזה שקיים בכל מקרה בגלל העבודה. אני צריכה פינוק. אני צריכה מילים יפות. אני צריכה ליטוף, חיבוק, חום ואהבה. ולא ציוויים, הוראות, זעזועים, ניעורים, ותשוקה מתגברת שלא באה על פורקנה.
אתמול דיברתי עם אחד הגברים ש"עזב" אותי. אחד מאלה שהיו איתי פעם אחת, ראו, נהנו, התלהבו, והלכו. הוא נאות לענות לי על מספר שאלות. למה בעצם לא. זאת היתה השאלה העיקרית. הייתי צריכה לדעת. ומזל שהוא ענה לי. ודי בכנות אפילו. כמו שאני הבנתי את זה, הוא פשוט לא התלהב. ומה שיותר חשוב, זה שהוא לא התלהב כמוני. והפער הזה, הוא פתח לצרות. אם אישה, מתלהבת יותר מגבר...משהו פה מריח לא טוב. כן..עוד תפיסה חברתית שמפריעה לי בדרך אל האושר. מה יותר טוב מאישה מתלהבת. כן, אני יודעת, הם צריכים לצוד. הם צריכים לעבוד קשה. שמעתי את התיאוריות האלה לא פעם ולא פעמיים. אבל מה לעשות, כשזה עושה לי את זה, אז אני מראה את זה. זה מתפרץ ממני. כי אני טבעית. ואמיתית. ופשוטה. ואם טוב לי המראה, טעים לי הטעם, נעים לי המגע, אז הוא ידע מזה. בלי מעצורים. בלי מחסומים. ובלי משחקים. ואני יודעת שככה זה הולך בחוץ, בעולם של הגדולים. ואני עדיין ממאנת לשחק את המשחק הזה, לרקוד את הריקוד הזה. שמישהו כבר יבוא ויראה אותי, ויבין שזה עדיף. ושזה טוב. שזה טוב לקבל את ההתלהבות הזאת. כי היא נעימה. כי יש פה אישה שאוהבת. ורוצה אותך. ונותנת לך, ויכולה להכיל אותך, כמו שבחיים לא הכילו אותך.
אבל לא, הם רוצים משהו אחר. יש איזה כותר בחנות הספרים למטה, "למה גברים מעדיפים ביצ'יות"..כל פעם עוברת לידו, העיניים קולטות אותו בזווית העין, לא יכולות להימלט ממנו. גם אם אני מפנה את המבט, אז חוזרת, ורואה אותו. מישהו שם מזיז את הספר הזה.. כדי שאני לא אפספס אותו לעולם. שישוב ויזכיר לי, שאני לא כזאת, ושגברים מעדיפים משהו אחר. ולא אותי.
בחיי שלפעמים אני מזכירה לעצמי את ג'סטין. ממשיכה לפעול בקו ההתנהגותי, מוסרי, חברתי שלה, נפגעת פעם אחר פעם, מצליחה להתרומם על הרגליים, וממשיכה בשלה. בלי לשנות. בלי להבין, שככה, זה לא ילך. אז אני לא ממש נפגעת, אבל אני כן נסחטת. אני כן נותרת לבד שוב ושוב, וכן מצפה ומקווה כל פעם מחדש - ומתאכזבת.
אז כנראה שזה כן נפגעת. אחרי הכל. למרות שמחייכת, ועובדת, ופועלת, ויוזמת, ומזדיינת, ונהנית, וגומרת, וצוחקת וממשיכה הלאה, כמעט בלי להניד עפעף.

עכשיו, במחשבה שניה, חושבת שאני כבר לא צריכה לשאול את השאלות האלה. כי אני יודעת את התשובות. אני יודעת מה הם רוצים. בדיוק מה הם רוצים. ואני לא כזאת. אני לא אתן להם את זה. ולא כי אני לא רוצה שיהיה לך טוב, כי זאת פשוט לא אני. ולא יוצא ממני. ולא משנה כמה אני מנסה, זה לא הולך לי.
הולך לי בטוב, הולך לי באמיתי, הולך לי באהבה. אבל לא הולך לי המשחק האינסופי הזה, שאף אחד לא מוכן להגיד לי באמת, מתי הוא יגמר.