אתר חפירות

משחררת. צפה על תנודות עדינות של גלי האוקיינוס חסר הגבולות. פחד עצום אוחז בי, אני מפחדת. כל כך מפחדת...
להיות לבד. לא להיות שייכת. להיות ברשות עצמי,
וכל כך לבד.
הכי לבד שרק אפשר.
אני משחררת,
בלתי שייכת יותר.
לא סתם הכי לבד שאפשר, רוב הזמן אני לבד,
באמת לבד עכשיו.
שיכורה כלוט (מאיפה ביטוי הזה בשפתי? הולכת לישון, כביכול...
מחטים מחר. איכס. הפחד הגדול באמת. הלוואי שהיה הבטחוניסט מחזיק לי את היד, העולם היה קטן עליי אז, אהבה.

תצייר לי תקווה, אני מבקשת, אני כה עייפה...
תצייר לי תקווה בצבעי אקוורל של שקיעה.
צבעים זרים, קפואים, של שקיעה.
על קנבס השמיים הקרועים,
על התמונות המאובקות של חלונות האוטובוסים,
אני מבקשת- תצייר לי תקווה.

"תאונני כשאת מגיעה הביתה. לילה טוב."
מילים כה פשוטות לכאורה. אפילו לא חושבת על זה במהלך הערב. אבל בדרך הביתה אני מבינה פתאום שאני מרטיבה את המכנסיים. ככה, בלי לחשוב על זה בכלל, באופן בלתי מודע הגוף שלי מתכוונן לכל מילה שלו.
אני מתפשטת ומדליקה את המאוורר, צמרמורות נעימות בגוף והידיים כמו נשלחות מעצמן לבצע את המילים הפשוטות האלו. והמעשה פשוט, ונעים, וכל העולם נעלם ממני לרגעים ספורים. אני מתפתלת בתחושות פשוטות ונקיות, אפילו לא התקלחתי לאחר יום העבודה העמוס ובכל זאת אני מרגישה נקייה כעת. לעתים אני מתקרצפת במקלחת כמעט עד דם ולא מרגישה נקייה מספיק, אבל עכשיו אני לא כאן, עכשיו הגוף שלי נקי מהכל מלבד מן הרצייה אותו. בפשטות הגוף שלי נאנח, ואני מרגישה הקלה גדולה. הקלה מהכל, אנחות שמוציאות ממני את כל הרעלים והלחצים של הזמן האחרון, אנחות טהורות של לבדות. אני מרגישה משוחררת מהכל לרגעים ספורים. העולם כולו עזב אותי ואני פשוטה, אצבעות מוכרות מטפלות בפשטות בבקשה אחת קטנה של אדוני ופתאום אני מרגישה שלמה לכמה אנחות.
מתכרבלת כמו חתולה מסופקת. "את חתולה ארסית בלילה וכלבה פואטית בימים" אמר לי פעם מישהוא. צובטת את פטמותיי ומתענגת על החום בו נלחם אוויר המאוורר. נרדמת במתיקות פשוטה. כן, עדיין אני צריכה אותו. בלי קשר לכלום, במנותק מכל דבר אחר, פשוט עושות לי טוב כמה מילים פשוטות שלו.

הצורך הזה,
הצורך הזה מזנק לו באוויר לפתע,
ואז איני יכולה עוד לדעת מה לאמר. כשהרגע הזה נשאר משוחק על השפתיים אני משתתקת. לא יודעת. לא משנה מה,- לא יודעת. כמו ילדה, או חתול נבוך.
מפנה את ראשי ימינה ומרכינה מעט. צווארי חשוף כך, בתנועה קוקטית של הסמקה. מבט מחייך ומרצין תהומית לסירוגין נשלח בזוית הזו לפגוש שפתיים, קמטים ליד העיניים, אצבעות...
כלום. לא משנה מה,- כלום. שקט. משחק של רצייה. עד שקט. שקט שנובע מהמייה פנימית בלתי ניתנת לריסון. מפחד עצום.
פוסעת לאט. בתנועות ארוכות. מתפתלת ומתנדנדת מעט. כמו אסור לצעדים האלו להיגמר. קרוב. כל כך קרוב שכל נשימה צריכה להיות מורגשת. כמעט צמודה אליו. נשיפותיי מלטפות את הכתף, מבטי מושפל.
מצמידה יד זרה במגע ראשוני אל הדופק המרוגש שלי, צוחקת על עצמי מעט. נותנת מבט חטוף אל תוך הצורך והשיגעון הילדותי. שפתיי רועדות, מעין חיוך ורצינות סותרים, פרפרים על השפתיים. עומדת כך, שלוש ידיים על בית החזה שלי, הצוואר מוגש, לחישה רכה ננשפת ממני אל בין הכתף והאוזן...
-קח-.

(לחולה הנפש הכי מקסים שיצא לי לפגוש לאחרונה)
(תודה על החשק לפנטז)

מתחת לפני היין, עולם בגווני ארגמן קורץ בועות אוויר מקריות.
יין כמו דם.
אני מציצה בך עולם. מעולם לא הייתי שם.
כמעט כמו אלכוהוליסטים זקנים המקבצים את נסיעת האוטובוס שלהם בצמתים. דופקת על חלונות החולפים, העוצרים לרגעים ספורים בהתאם לכללי המשחק.
דם כמו יין.
בועות מקריות נותרות בי בחולפם של האנשים מהם אני מקבצת לדרכי.
הכל מקרי, מקרי, מקרי. מעולם לא נפגשנו באמת. מתדפקת על חלונות החיים.
חיים כמו יין. נוזל דליל לטבוע בו. מטביעה כאב בחולפים במקרה בצומת של חיים. הכל ארגמן. בועות הרגשה מקריות. אגורות בכוס הנדבות (של זקן אלכוהוליסט לבוש בלויים).
רק- לאן אני נוסעת? איזה קו?
שמישהוא יגיד לי באיזה קו נוסעים!!!
"אבל, יקירתי, לאן רוצה את להגיע?"
שתויה מכדי לזכור?
לאן נוסעים חסרי הבית?

נפתח מכרז.
הציעו נא הצעות אדונים נכבדים.

האמת היא שאני לא כועסת ולא כלום. משום מה לא חשבתי בכלל שניפגש. זה היה קבוע מראש. אפילו המכתב הזה נכתב מראש. אולי כי כזאת היא הדינמיקה בינינו. עד שיש מישהיא שאני אישית ממש רוצה להביא, אתה רוצה אותה כעוד נשלטת שלך- כאילו אין לך מספיק...
אחרי זה כבר לא ציפיתי כל כך. x התגלגלה והתחמקה לכיוון ה'לא' כבר כמה זמן, וזה שאותי לבד לא מעניין לך מספיק לפגוש זה כבר נלמד. כן, אני יודעת,- קשה, לא נוח, לא יוצא, עבודה, זה לא שאתה לא רוצה... בסופו של דבר כשמעניין מספיק אתה מצליח להסתדר. כמה שלא תתכחש הכל עניין של סדר עדיפויות, הפסד (מידת ההשקעה וכו') ורווח (y לכשעצמה למשל, או האופן שבו הופעת פתאום כשz הייתה בסביבה).
שאלת לא מזמן אם זה שאתה מרשה לא גורם לי לראות זאת כמובן מאליו.
האם אני המובן מאליו? האם זה שאני מבקשת או מודה הוא מובן מאליו? האם זה שאני רוצה בך מובן מאליו? זה שאבוא כשתגיד, או זה שאני מחכה, מובן מאליו?
האם, סוף כל סוף, כפי שאמרת, האורגזמות שלי מובנות מאליהן? (שהרי כל אחת מהן שלך...).
לא, אני לא נעלבת גם. לא ציפיתי ממך. אפילו לא קצת. אני רק פחות ופחות מבינה למה. למה כללי כזה. סתם כי אני צריכה שולט בחיים שלי? רק כדי שיהיה לי נעים יותר לאונן? להסתובב חרמנית ומטפטפת רטיבות? זה עדיין לא מסביר אותך. אישית. אני חושבת שזה היה יכול להיות כל אחד. רק צריך לחכות למישהוא שייקח אותי, כמו שאז בהתחלה אתה לקחת. זה בכלל לא משנה מי. עדיף מישהוא שיתברר אחר כך שיש לי משהוא משותף איתו מעבר לפנטזיות נחמדות שלעולם לא מתממשות.
אתה פחות ופחות מרגש אותי. כל ה'לא יוצא' הזה, אחרי שלבי הכאב המגוחכים ההם, הוא 'טורן-אוף' די רציני. במיוחד בהתחשב בדינמיקה בינינו, שמאפייניה הבולטים צויינו לעיל.
ובכלל, כאילו בלי קשר, לא מתוך עצבנות, רק מתוך הראייה הזאת אותך כמזדמן (שהרי זה מה שאתה עושה את עצמך עבורי):
אני לא רוצה להמשיך ככה, אם לך מותר אז גם לי. אם לך לא מספיק... ואתה יודע כבר שלי בטוח שלא... אז שווים. שנהיה תיקו. גם אני רוצה עוד קשרים. עוד היכרויות. להרגיש חופשי להיפגש ולהתנסות עם מי שמסקרן אותי. לא מתוך חיפוש ספציפי, ולא על חשבונך. בלי שום קשר אליך (לא שיש הרבה ממך גם ככה...). חד הצדדיות הזאת מכעיסה אותי אצל אחרים. למה אני בעצמי קיבלתי אותה? בכלל לא התכוונתי לזה. יזיזות אמיצה? וואללה. זה כל מה שתרצה ממני. אז זה כל מה שאתן לך. מספיק ודי. מספיק. אני שבעה מזה.
ידעתי שיום אחד אני אדע. חשבתי שזה יהיה הפוך. שיום אחד אני פשוט אהיה שם, ולא אשאל יותר מה יהיה כי זה פשוט יהיה. חשבתי שיום אחד, מתישהוא אחרי זה, כשתשאל אותי שוב, אביט בך כלא מבינה ואגיד- 'אבל אנחנו כבר שם.'. לא דמיינתי כל כך את האפשרות האחרת. זה לא שלא תוכל לעשות בי מה שתרצה, או לחרמן אותי בטירוף רק על ידי כמה מילים, כמו תמיד, אלא ש... פתאום אני לא ארגיש צורך בך. –אתה- כבר לא חשוב במשוואה הזאת, במידה די דומה אוכל להתחרמן מסיפור זימה כזה או אחר, או מהליטופים המתוקים של ליאור. אני מרגישה מוכנה לפגוש אחרים. קודם זה היה דורש ממישהוא המון מאמץ להצליח לשלוט בי, קודם עוד לא יכולתי לקרוא לאחר 'אדוני'. גם עכשיו זה לא יהיה פשוט, אבל עכשיו אני מוכנה שלא לקרוא ^לך^ 'אדוני'. לא שלא תוכל לגרום לי לעשות זאת, לא צריך הרבה כדי לשכנע אותי , אבל זה לא יהיה בעל אותה משמעות חזקה. אם יש משהוא שיצא טוב מכל הסיפור עם x לגבי הקשר שלי איתך, אז זה זה שהיא לימדה אותי לחשוב על עצמי בצורה אחרת בתור נשלטת. מעניין. עוד לא בדיוק ניסחתי את זה, אולי בהזדמנות.


ולחילופין:
האם אינך רואה שאני שם? האם אינך יודע? שכל דבר. כל דבר שתבקש או תרצה. רק העובדה שאני כאן. למרות הכל. בניגוד לכל הרצונות או הדמיונות שלי, אני כאן. מוותרת לך בכל. 'מרשה' לך הכל. לא משנה מה תעשה או לא תעשה אני כאן. אני עדיין לא נותנת לאף אחד אחר מה שאני נותנת לך. לא שלא רציתי. לא יכולה אחרת כי אני שלך. לא יכולה להיות בלעדיך. אין אני בלעדיך. זה מעבר להרגשות, מעבר לרגשות, מעבר להכל. זה משהוא אחר.
האם אתה מבושם עונג? או שאולי שווה-נפש? האם אתה מודע למה שיש לך בידיים? עד כמה בן אדם יקר בעיניך?
אני מושפלת בכך שיש לך אחרות. עוד יותר בכך שאתה רוצה אחרות. עוד אחרות. אני מושפלת ב'ניצול' שאתה עושה בי. בחוסר היחס. בכך שאינך מספר לי. מושפלת בחוסר השוויוניות ביחסינו. מושפלת בדרישות שלך. בכל אחת ואחת מהן.
ואני כאן. (ורוצה עוד, צמאה תמיד, ושמחה בהרגשת העליונות שלך, ונהנית לפנטז על האחרות שלך, ומשועשעת מהדברים המוזרים שאתה גורם לי לעשות, וכמעט חסרת שיפוט לגבי היחסים שלי עם כל שאר בני האדם בעולם).
האם זה משנה בכלל שאני כאן? –אני- בתור היותי מי שאני ולא בגדר התגובות\הציות\וכן הלאה. מה היית עושה עבורי? על מה היית מוותר?

האם?



רוצה אותך (להכיר אותך, לדעת אותך, לאהוב אותך, לנשק אותך, להכאיב לך, להנעים לך, להוציא ממך, לגרום לך, לספק אותך, לעניין אותך, לשרת אותך...). רוצה שתהיה שלי. יודעת שזה לא יקרה. ועדיין כאן.
מה זה אומר לך? מה זה אומר לגביך?

האם היית עושה את זה גם אם היית יודע מה אתה עושה?
אם היית יודע כמה זולה ושפלה אני מרגישה כשאתה מחזיק אותי ככה פתוחה לרווחה מולך, כמה כאב אתה גורם לי כשהשרירים שלי מתכווצים מהליקוק שלך את הכוס הפתוח ולא יכולים לזוז מילימטר תחת האחיזה שלך, כמה אני מושפלת מלהתכווץ בכאב ככה בלי יכולת לזוז כשאתה חוקר את הכוס הפתוח לרווחה המוגש לך,
האם עדיין היית עושה את זה?
אם היית יודע כמה פחד יש בי כשהידיים שלך לופתות את הגרון שלי, פשוטות לפנים לכל אורכן ומצמידות אותי בכוח רב כל כך למיטה, כמה חוסר אונים אני חווה כשתוך כדי כך הברך שלך חופרת בירך שלי, מחזיקה אותה גבוה וצמוד למיטה, כשהאגן שלך נצמד אליי בכזה כוח שלא מאפשר גם לירך השנייה שלי לזוז ולהיכנס תחתיך, להיסגר כדי להקל על הכאב מהפתיחה שבה אתה מחזיק את גופי, כמה אני מפחדת ממך כשאתה חודר אליי ככה ומסתכל מכל מרחק הידיים שלך על הכוס הנחדר שלי כששוב הירכיים שלי לא יכולות לזוז והכאב המוחי מתחלק בין הירך בתנוחה הלא הגיונית המנסה לזוז, להיחלץ, למצוא מרגוע, להפסיק את המחזה, לבין הדמעות החנוקות בגרוני על ידי האצבעות חסרות הרחמים שלך שאיני יודעת אם מתכוונות לתת לי לנשום מתישהוא...
האם עדיין היית עושה את זה?
וכשאתה מלקק ומלטף את הכוס והגב שלי כשאני שכובה על הבטן, האם היית פולש לתוכי ככה אם היית יודע כמה כואבת ההפתעה של כל האצבע שלך חודרת לאחוריי בבת אחת בכזו עוצמה? אם היית יודע כמה נבגדת אני חשה כשאני לא מצליחה לזוז מהכאב ואתה דוחף לתוכי עוד אצבעות, כמה אני חסרת כל יכולת פעולה נגדך כשכנגד הזחילה שלי ממך אתה תופס אותי מהכוס- אגודל לוחץ על נקודת הג'י שלי בכאב שמתחרה עם האצבעות המפלחות את ישבני ועם שאר האצבעות התופסות חזק מבחוץ את הכוס שלי כמו רוצות לחדור את הבשר ולהיפגש עם האגודל שבפנים- ומושך אליך את כל הגוף שלי ככה מהכוס ומרים כמו על וו באצבעות הבוטשות בי מאחור,
האם היית עושה את זה אם היית מבין כמה כאב של חיה כלואה, ניצודה, נבגדת, נאבקת וחסרת אונים, יש בצעקות העונג שלי?

האם מישהוא אחר היה יכול לעשות את כל זה ועדיין לגרום לי להרגיש בכך כל כך נאהבת? האם מישהוא אחר היה יכול תוך כדי כך לזהות במדויק את הרגעים שבהם אני לא יכולה לשאת זאת יותר ולהחזיק אותי כל כך חזק, כל כך עטופה בתוך גופו, כל כך צמודה אליו עד כדי שאני נושמת דרכו, ולנשק אותי בכזו עדנה ואהבה, עד שאני נרגעת, ושוב רגע אחרי כן להפוך ולעוות אותי לחלוטין עד שאני לא יודעת היכן הראש שלי והיכן השאר... ?

פעם כתבתי שירה, האם אתה יודע?
שלב טיפוסי בהתבגרות.
כיום אני נכתבת. שלב אופייני להשתייכות.
אני משתייכת אליך לאט, בדרך חתחתים,
לא בלי נסיגות, כמי שפוסע לראשונה,
צעדים מהוססים.
ריצה קצרה, איבוד שיווי משקל ונפילה.
והסקרנות,
והתאווה,
והתשוקה הבוערת,
גורמות לי לקום ולהתהוות בך
לחזור אל השביל הזה אליך,
לשים פעימותיי אל הבלתי מושג.

מסתובבת במעגלים להגיע אליך
רודפת אחר זנבי כדון קיחוט
במסע להכנעת הדרקון.
או שאאבד את עצמי,
או שתמשוך אתה בשערות ראשי.
מסתובבת סביב עצמי להגיע אליך
אתה נשאר איתן כנגד דון קיחוט
תחנת רוח נטושה.
או שתכניע את החולם
או שיאבד את הדרך. כמי שפוסע לראשונה,
מבטו תחתיו ואינו רואה,
ואינו מספיק בצעדי הענקים,
ונופל. ונאבד.

או שאכניע את הדרקון, או שאשאר מאחור,
כמי שלא הספיק, לא ראה, נפל.
אני פוסעת ללא זהירות, רכס הרים שחור,
לכאן או לשם, עוד רגע אפול, כקצף הגל.
אני פוצעת חלומות, נרקמת במחט דקה
של מילים קרות שמציתות בעירה.
אתה מפציע אותי לעולם חדש,
כמושך אותי מן המים, כמלמד אותי לנשום תחתם.
סותם את כל החושים שלי, או מלמד את שימושם.
זה האחד מן השניים, על רכס ההר..

ישנן הנשים האלו שמסתובבות כל חייהן עם פטמות זקורות,
אני ילדה ביישנית. לעומתן אני צנועה ומהוגנת.
עם זאת- הרבה יותר שימושית.