אתר חפירות

שבוע שלם של חופש. ממש כך. וכל מה שהגוף שלי מצא לנכון לעשות - זה להיות משופע. כיצד שפעת פשוטה שכזו יכולה לשבש את כל התוכניות שלי? אז שבוע שכבתי במיטה והשתדלתי להיות כמה שיותר חולה. זה לא עזר, נותרתי עדיין עם השיעול והסינוסים הנפוחים.
בתור נקודת השיא פגשתי חבר יקר, רגע לפני החזרה לשיגרה (ויש להדגיש שוב שלא עשיתי דבר מכל התוכניות הנפלאות לחופש- מתסכל כשלעצמו). הדבר המשמעותי ביותר שהיה לו לספר לי באותו יום היה ש"אישה היא לא בן אדם".
"אישה היא לא בן אדם לא בגלל שהיא ^באמת^ לא בן אדם..." - היה ההסבר הכי טוב שלו. (יכול להיות שקראתי משהוא דומה אצל אחד מכם לאחרונה? "מענטש"?).
אם כבר אני מה-שהוא, אז אני בדיוק בן-אדם. 'מענטש'.
מבלבל כל העניין הזה. puzzling. אין מילה כזו בעברית. איך הייתי יכולה להרכיב את עצמי לעצמי בלי פיסת ההיות בן אדם? בדיוק במובן ההוא...
כנראה שאצטרך להפסיק להיות אישה. לפחות בהקשר של שיחות משמעותיות עם הבן אדם הזה. או לוותר על שיחות משמעותיות עם החבר הכי טוב שלי? זאת חתיכת פאזל שהייתי מעדיפה לדחוף לו עמוק ב.. XXX ... באמת.
והכל בגלל החברה המפוקפקת הזו... הומוסקסואלים ריג'ידים, א-סקסואלים מזדקנים, שונאי אדם באופן כללי, והעיקר- "משוררים". פסטיבל מספרי הסיפורים ממש.
חבר אתה חסר.
אז אני כבר לא יכולה לדבר איתו על שירה..? אם ככה- באמת הוא הפך אותי ל-לא בן אדם- ביחסו אליי כאישה. חבל. אחר כך 'בני אדם' שכאלו מתפלאים שלא עומד להם.

יש לפעמים מישואו, אמר אומר יבוא, לא בא.
ניחא.











ומעומקו של חצי בקבוק יין רימונים עולה התחושה הנעימה הזו שבאיברים הנקיים של הגוף.
הרוח הישראביבית הזו מנגנת את דרכה אל תוך החדר בזמן שכל הטוהר הזה רק מחכה שיאספו אותו לארוחת ערב.
"מה יהיה בסופנו?"

יש לפעמים מישואו, אמר אומר יבוא,- לא בא.
יש לפעמים מישו, בא, עושה בלגן, הולך.
יש מישו לפעמים...

ויש פעמים שאין.
יש פעמים שאין אף אחד, שאין שום דבר. שאתה מפסיק לחלוטין לתת אמון במין הזה, האנושי. אחרי כל כך הרבה בלגן, מה נותר לך לחשוב בכלל על אחרים.
אני חיה בלי ציפיות.[או בכל אופן אני מחליפה אותן לעתים נדירות הרבה יותר מן המקובל]. אני חיה לבד. תמיד. לפעמים חלשה יותר, לפעמים חזקה יותר, לפעמים מצליחה יותר, ולפעמים- בלתי מסוגלת לחלוטין.
איכשהוא בכל זאת בכל פעם אני מתערבבת כל כך בקלות. [כן, ממש. שקרנית. הרי רק בדיעבד הייתי יכולה לאמר דבר מעין זה.]. ואיכשהוא תמיד אני לא יודעת מה לחשוב על התגובות שלי. כל כך בלתי צפויות, אפילו לי עצמי.
אני עייפה כל כך מכל ה'זולת' הזה. ובו בזמן מוכנה כל כך
מוכנה למה? מה נדמה לי בעצם שבכלל היה מתאים עכשיו? לא יודעת.

לפחות ממך אני פחות או יותר יודעת למה לצפות. יהיה נחמד לתת קצת פורקן.
מצפה בהתקצרויות רוח סוף סוף לפגוש אותך שוב. עבר זמן רב כל כך. עבר כל הזמן שהחשק שלי הזדקק לו.
ימים יכולים לעבור, ומדבריות, והזכוכית הכחולה הזו שמשתברת לי בזכרון תפגוש אותי תמיד בחיוך. ואני אהיה איתך לבד, ואחריך כמו לפנים. נכון שלא אקבל ממך בדיוק את ה'כואב-נעים' שאני רוצה [ושזה טפשי לפנטז את זה עליך], אבל איתך זה ה'לבד-נעים' הכי נפלא שיש.
אולי אתה נווה המדבר שלי כרגע, אתה ה'מקומשהוא' שלי בזמן מוגדר.
יש 'מקומשהוא' לפעמים... שיבוא כבר.
😄

אל תדבר איתי, אין בי מילים.


הפרה אותי באדמה הטובה שלי
הפרה אותי
אל תפריע לי
שמור אותי
שמור אותי שמור עליי
שמור אותי במעגל הסגור שלי
שמור אותי
אל תשבור אותי
את כל השברים תאסוף בידיך
הפרה אותי לישבן שלך
אליך
הפרה אותי
אל תפריע לי
ספר אותי בשורשים החדים שלך
ספר אותי
אל תפרש אותי

[להיפך של שלמה גרוניך, למי שמכיר...]


אל תדבר איתי, אין בי מילים.
איני שום כלום ואיני שום דבר. היה מה שהיה, ישנו מה שישנו, אני כרגע לא רוצה להיות אני. לא רוצה להיות. גם אל תספר לי. לא איכפת לי איפה ולאן וכיצד ומה...
רק תשים לי קצת מוזיקה, תמזוג לי קצת יין, תן לי להתחמם.
תחמם אותי קצת מכל ה'לא כלום' הזה. תן לי לשים בצד לרגע את 'מילא'. הענג אותי באינסוף כאבים.
אסוף אותי אל החום היוקד הזה שבך. שרוף בי מקצבים של האש שממך, הרי כל כך קר לי. האין הזה שמסתובב בי כל כך קר, אני צריכה מעט משהוא. אתה רואה כמה שקר לי?
לא, אין צורך. לא משנה בכלל. אל תשאל אותי. אל תראה אותי. רק תקרר קצת מעצמך עליי. שפוך בי מהכאב החם הזה שלך, תן לי משהוא. קצת דבר. לא משנה מה. רק מספיק כדי לא להיבלע מיד.
רק אל תדבר איתי, מילים אין בי. רק לא כלום קר כקרח. רק מילא ולא משנה. כל השום דברים שבי שאינם ולא כלום.
לא צריך, יקירי. אל תסתכל בי. רק שרוף אותי, שרוף אותי מעט, שאתחמם.

מילא.

אני לא יודעת מה אני חושבת. אני צריכה מילים בשביל לחשוב, להרגיש. אני אחת כזו שבלי המילים היא לא כלום ולא שום דבר, בקושי קיימת בכלל.
"מוכן לפרדה, כאילו כבר עורף פניתי,
...
ואני אחר ופגום שוליים, כמו עננים." וכן הלאה וכן הלאה.

הנה אני,
פוגשת שנה חדשה, (כמה השתפכויות הורעפו עליי בטעות לכבוד התאריך), ואני בעיקר אילמת.
אין בי מילים.
הרבה מאד זמן שלא הרגשתי ככה. הצלחתי איכשהוא לחיות ללא משים. והנה- חסרות לי מילים.
הבעיה שלנו, שלי, כתב לי פעם ילד נהדר אחד, היא אובר מודעות עצמית... וכו' וכו'. הכיצד אוכל להרגיש גדולה כשאין לי מילים גדולות לגלגל? כשאין לי יותר מילים בכלל, כשאני רק נבוכה אל מולן. הקושי הגדול הוא- גם להיות בת חמש איני יכולה.
ומדוע מוכן לפרידה? מה הקשר בין הדברים? הכל מתפזר. יש מעט מאד דברים שאני יודעת, ומילים אין לי עבורם,- משתמע- הם לא קיימים. לכל הפחות- אין בהם שום חשיבות. ומשום כך אולי שלא בעתי אל עצמי וממני והלאה...
וכולי וכולי, כן?

מה שהיה אמור להכאיב ביותר רק משחרר איכשהוא. בתוך הדיכאון הזה, ללא מילים וללא רגש, הפרידה הכואבת ביותר היא לכל היותר "מילא".

הייתי רוצה לחוש כך. כמו שם, ב'מוכן'. ציפייה כלשהיא. שישתנה כבר.

"ככל בעלי התשוקה הגדולה, אני אוהב את העונג שבאיבוד עצמי, מצב שבו סובלים באופן מוחלט מן ההנאה שבהתמסרות."
מעניין לחשוב על זה ככה, בהקשרים שאינם מיניים או תלויים ביחסי אנוש. שם למשל הוא מדבר על קריאה, מה שגם איתו אני מזדהה.

משהוא מכרסם בי.
פסואה כותב שיש לכתוב כפי שיש. בדיוק, אם הדבר מדויק; במעורפל, אם הדבר מעורפל;
איך לכתוב בכרסום?
איך לתאר את הרטיבות הפושטת בבגדי התחתונים פיסה אחר פיסה?
את הבדידות הסתמית הזאת?
את המבט הילדותי החמוד של זה שאיני רוצה לשכב איתו? את ההזיונות הרודפים של אלו שכן.
ועוד-
היה אחד שפגשתי פעמיים בחיי. מזמן. מאד מזמן.
ליטוף על הירך, אחר ערב של התעלמות. "רוצה לבוא?"
ואחר כך- "עם מי היית שם? החבר שלך?"
"שרמוטה"
"זונה"
תגידי את זה.
תגידי.
"כן, יקירי, אני זונה, שרמוטה, שלך, שלך, תזיין אותי, תדפוק אותי על הקיר, "
ואני חסרת נשימה. שוב. רק בגלל דמיון תעטוע.
זוכרת כמה לא הבנתי את עצמי אז. זוכרת איזה אחד שבלבוש מלא גרם לי כמה וכמה אורגזמות רק על ידי משיכה, נשיכה, דחיפה, הפעלת לחץ מדוייקת בכל כך הרבה אופנים. קשה להאמין כמה מאבק יכול להיות מגוון.
זכרונות מגיל שבע לובשים אופי מיני מובהק.
וכל מה שאני רוצה זה חיבוק מכרבל ומלא. אימהות שנחסכה ממני בחוכמה, את הנשימה הרכה באוזן, את העיניים האלו שלוקחות אותי לעולם אחר. עיניים שממלאות לי את הבפנים כמו שהאיבר ממלא לי את הבחוץ.
געגוע.
אבל אחד כזה קל. געגוע שוליים.
בדידות חדה שכאילו אינה נוגעת לי.

אבל בסקסיות, יקירתי, כתבי בחושניות נשית. כמו הריון סמוק ומתוח. גדוש.

אז ככה-
אני חיה.
חיה לא רע.
אפילו עם כל החום הנוראי הזה (למה לעזאזל לח בירושלים?!) לא מתחשק לי להוריד את השיער.
נהנית מכל העולמות שבהישג היד (אפילו שהם חומקים ללא הרף).
לא רע בכלל.
עשיתי מבחן השבוע. (אחרי שלא עשיתי שום קורס השנה בכלל כמעט נזכרתי פתאום שללמוד יכול להיות דווקא כיף).
עושה הפסקה.
אגב, מישהוא מכיר אנשים שמשכירים דירה בירושלים? שעוזבים דירה שכורה? שמחפשים שותפים?
טוב, נו, מקסימום יש את המאהל ליד הסוס. אם כי עוד מעט נגמר הקיץ... ולך תדע- אולי הם לא יקבלו אותי בכלל.
רעיון- אחלה דרך להתחיל מחקר- להפוך לחסר דיור, כמו שגופמן אמר- ניתוק מוחלט, ככה שלא יהיה לאן לחזור. (נו, כן, אני מתלהבת מזה שללמוד יכול להיות כיף, חח.)
מנסה להעביר את הזמן כי לישון אין זמן. פרדוקס? סוג של פרדיגמה- "אין זמן" (חחח...)


האיש מהעבר עשה אותי עצובה היום. הייתי אמורה לפגוש אותו. הייתי אמורה להיות נשלטת. וזה לא קרה. סתם לא הצליח כי עיסוקים. ובי משהוא נקרע לרגע. עדיין רוצה לפעמים להיות הכלבה, השפחה, הזונה... אבל. אפילו לא יודעת מה האבל. זה אפילו לא רק בגלל כמה שאני יודעת שאיתו זה לא יעבוד גם אם נורא ארצה. נראה לי שכשויתרתי על לנסות למצוא חלופה בעצם זה היה בלבול, בעצם-
בעצם ויתרתי בכלל, בעצם, זה לא מתאים לי עכשיו כל כך. אני קצת חסרת סבלנות.
עכשיו אני רוצה שיעריצו אותי.
אפילו שיהיה נחמד אם יעריצו אותי בתור הכלבה, השפחה, הנשלטת... (איזה רעיון חמוד -יש לבטא באינטונציה טינטורטואית-).
מיאו.

העולם לוחץ אותי. החיים שלי מבולגנים ומלוכלכים. אני לא באמת מבינה שדברים שאני עושה קורים. אני לחוצה, עצבנית, כועסת. בעיקר על עצמי. מתחילה להשליך דברים בעווית מטורפת של ילדה. לא יכולה להמשיך לראות את זה, להמשיך עם כל זה דבוק אליי.
הוא קורא לי אליו, אני מתנצלת, פשוט לא יכולה לראות את זה, החיוך העצבני שלי מנסה להתרכז בו. בשקט הוא מכופף אותי ונותן בי סדרת כאבים קטנים ומהירים. נותן לי להיצמד לרגלו תוך שהוא עובד על הכיווץ הזה שיש בתוכי, די מהר נגמר לי האוויר... אז הגוף מתחיל להשתחרר, העווית מוקלת כמעה, אני מתפתלת מעט ומשתחררת, נתפסת לאותו כאב מהיר- מתכווצת- מתפתלת- נצמדת- משתחררת
עד צחוק.
צחוק.
הרשעות הכועסת שעיוותה את כל השרירים והמחשבות שלי הופכת לצחוק.
הוא מרים אותי ואני מחביאה אותה לאט.




אני זוכרת שפעם, לפני המון זמן, אמרתי שאני מפחדת שאהבתי לשירה תהפוך למזוכיזם. איבדתי את השירה מאז. אולי משום כך אני צריכה לעתים את הכאב. הוא איכשהוא אולי נותן לי את תחושת הקירבה למוחשי כמו שהשירה נתנה לי את תחושת הקירבה לעולם האחר. העולם האחר שנגזר עליי איכשהוא לחיות בתוכו, העולם שבתקופה האחרונה מאיים להעביר אותי מדעתי.
כאב עוזר לנשום. זה באופן הרחב. הרבה יותר קל לנשום באופן מוחשי מאשר באופן פואטי. ('פואטי' כאן בהשאלה, הרי אמרתי שהפואטיקה כבר לא אחות לי).

(טוב, נו, בסדר, בעצם אני פשוט מרטיבה ומתחרמנת מכמה ספנקים בישבן. תמיד יש לי דרכים מעוותות לאמר דברים.)