אתר חפירות

אגב, אם מישהוא הוזקר, אני אשמח אם זה אפשרי שיסבירו לי למה ואיך וממה בדיוק.
כי לא היה ברור לי בכלל. יכוליות שלי יש סטנדרטים אחרים להזקרה?



תחושה מוזרה אופפת אותי. אני לא יודעת למה אבל אני כל הזמן מסתכלת לצדדים, חסרת נחת, כאילו מפחדת מהלא נודע. כאילו מריחה מתח באויר.
מפטפטת עם חברה, לא בדיוק מרוכזת, לא מפוקסת היום.
אני נשנקת כשהוא עובר לידי, כאילו לא שם לב אליי. מתיישב על הבר. מה עושה במאורת זימה אחד שלא שותה אלכוהול...?
אני זורקת מבט מדי פעם, עד שבאחת הפעמים אני פוגשת את שלו וברמז נקראת אליו.
אני ניגשת לחוצה מעט, בפנים הכל רך, רך... נמסה מהחיוך שלו.
כשאני מתקרבת הוא לא מסתכל עליי. שניות אחרי אומר לי לשבת לידו. אני מבינה למה הוא מתכוון, אבל לא מאמינה, מגששת על הכסא ליד ומתכננת להתיישב, הוא עוצר אותי, גוער בי. תמיד זה נעשה בטון שהוא חלקית בז חלקית כועס. מעליב בכל אופן.
אבל, אני לא יכולה, יש פה אנשים שמכירים אותי...
מזכיר לי שאין לי רצונות, חוזר על דרישתו ומפרט. אני מהססת, מבוהלת בטירוף, נושמת כבד ומנסה לתפוס את קצות המחשבות המתרוצצות... הוא מסתכל לי ישר בעיניים, באותו מבט שלא משאיר לי ברירה, מחזיק לרגע את הצוואר שלי, מבדר את השיער, עכשיו.
אני על הריצפה לידו, ישבני על עקביי, נשענת באגרופים קפוצים על הרצפה. נקרעת מבפנים מפחד, מהתרגשות, מהבלתי אפשרי, שחור בעיניים. אחרי שניות שאני בסוג של עילפון אני נרגעת מעט, נושמת. מתרכזת בנשימה, נצמדת לרגליו. לא מסתכלת למעלה. אני עם עצמי במקום בו אדוני רצה אותי.
אני מתחילה לשים לב שזורקים אליי מבטים, שמה לב שהוא מחליף מילים עם מישהוא שניגש אליו ועוזב. לא איכפת לי, עכשיו שאני כאן, במקום שלי, שום דבר רע לא יקרה לי. עכשיו הוא דואג לי, רק לו יש רצונות\פחדים\ חששות...

'איזו חמודה, אפשר ללטף את הכלבה שלך?'
אני לא מאמינה! עכשיו אני כן מסתכלת למעלה. מה לעזאזל?!
הוא מרשה, בחיוך מעט מזלזל והזר מתכופף ומעביר יד על ראשי, יורד בליטוף על גבי, ממשש חזה (לא שיש לי הרבה, היי, בטוח שזה בגדר ליטוף?!).
הזר מבקש להשתמש בי. כנראה שהיה לו משהוא טוב להציע בתמורה כי יש הסכמה. הוא קם ואני הולכת אחריהם לחדר צדדי (למה במאורות הזימה האלו תמיד יש חדר צדדי?!) על ארבע, אף אחד לא אמר לי לקום.
הוא מתרחק מעט, נותן לזר להעמיד אותי כרצונו. משלב ידיים, מטה מעט את ראשו, מגחך זלזול. יודע כמה שאני לא רוצה. לא הזר הזה. יודע כמה משפיל אותי הדבר בהתחשב בעובדה שהוא עצמו לא נוגע בי. יודע כמה אני משתוקקת למגע שלו, אבל לא. אין לי רצונות הרי. הוא ישתמש בי כרצונו, איני ראויה למגע שלו עד שאהיה שייכת לו לחלוטין. עד שאהיה לגמרי שלו, כך שיוכל להשתמש בי באותן דרכים אינטימיות יותר.
ועכשיו, הוא נהנה לעמוד מהצד. כאילו לא אכפת לו מה קורה אצלי בפנים, כאילו אני חפץ שלא קורה אצלו כלום בפנים, נחותה, שפלה.
אני מרכינה את ראשי כדי לא לראות את המבט הזה שלו. המבט המשפיל ההוא, כמו אומר 'נכון, מה איכפת לך' על עוד כישלון שלי ולא צוחק איתי הפעם. מרגישה את הזר ההוא, מתמזמז, נוגע בי, בוחן אותי, עושה אילושהן הכנות או טקסים של ניפוח אגו. מפשיט אותי (מה פתאום מפשיטים בן אדם ככה באמצע החיים לאור יום כמעט?!).
אני ערומה, על ארבע, ראשי שמוט בין כתפיי, אני מתרחקת. קופאת. מרימה את הראש ומסתכלת במבט מתגרה בזר. לא ממש מתגרה. מבט קר, קפוא, שאומר שהוא יכול לעשות בי כרצונו, אבל לא יקבל ממני דבר. לא מסתכלת עליך, אם אסתכל עליך עלול לכאוב לי.
הזר מלטף וממזמז אותי קצת, אחר כך חובט בישבני (לעזאזל!! אין לו מושג בכלל כמה כוח הוא מפעיל המניאק הזה?!). הנשימה שלי נעצרת ואני זזה רק טיפה ומחזירה מייד את היישבן אחורה (סעאמק, נשיפה קצרה ומהירה ואז נושמת שוב). מסתכלת עליך. באותו מבט קר. רואה את השינוי. אינך מחייך, אולי כועס מעט, יודע. מכיר את המצב הזה שלי, ראית אותו פעם. הזר אולי לא מבין, מאיפה לו לדעת, ומי יודע בכלל מה הוא חושב לעצמו או למה הוא רגיל. מצליף בי שוב, בחצי השני של הישבן, נדמה שעוד חזק יותר מקודם.
שוב, אני לא מוציאה שום צליל, ראשי רכון.
אולי רק מכמה שהאצבעות שלי הלבינו מהלפיתה במשטח ניתן לאמר עד כמה חזקה הייתה המכה הזאת.
אם ברגעים הקודמים היססת מעט, עכשיו אתה מתקרב בכמה צעדים מהירים, עוצר בתנועתך את ההתרחשות, תופס אותי בסנטר ומושך את ראשי מעלה. רכון מעליי, מחזיק את הסנטר-צוואר שלי, ביד השנייה נוגע בעורף, בצד הפנים, איזה ידיים גדולות יש לך... (זאב ממש). אומר לי שאני שלך. שלא אשכח את זה. שזה רצונך להשתמש בי כך עכשיו, לראות אותי מהצד. אני יוצאת מהקפאון מעט, עונה לך שאני לא יכולה ככה עם אחר. שרק אתה יכול לעשות לי... את כל אותם דברים נפלאים. שרק מהכאב שאתה מעניק לי אני יכולה להנות, רק ההשפלה שאתה עושה בי באופן פרטי נוגעת לי בפנים..
אתה רוכן אליי, קרוב כל כך שהייתי יכולה לנשק אותך, כמעט לוחש לי לדמיין שזה אתה, שאתה נותן לי את זה, אומר כמה מילים רכות ועובר בהדרגה לטון תקיף. מלטף את הראש שלי כשמזכיר לי שאני הכלבה שלך ושאני לא אעשה פוזות, שאני יכולה להיכנס לספייס מצדך (מה זה ספייס שמישהוא יסביר לי אחת ולתמיד!). עוזב אותי, מעביר יד מלטפת לאורך גופי, מחליף כמה מילים שקטות עם הזר ומתרחק. לא ממש, לא כמו קודם, קרוב מספיק לשמוע כל שינוי בנשימה שלי.
אני רכה מהקול שלך, מהמגע שלך. הזר מלטף אותי קצת, ביותר רגש מאשר קודם (או שזה רק נדמה לי), מצליף קלות על ישבני, עובר על הכוס שלי, מגרה אותו, משחק באצבעות בפנים ואני זזה עליו קצת, נעים. לאחר מכן הוא חודר אליי, רק הפשיל את המכנסיים, תחילה לאט, אחר כך מהר, תופס בשערי ומושך אותי כנגדו, מצליף בי שוב ואני נרעדת עליו, אני שם, בעונג שלי, רק חפץ מזויין כלפי חוץ, והכל ריק מבפנים. כשאני פוקחת עיניים ורואה אותך, אתה נראה מעוניין, לא כועס, שוב מעט מאותו מבט מזלזל אבל הפעם רך, הכלבה שלך מרצה. אני גונחת ונאנחת, מרכינה את הראש ומתכנסת- זה עוזר לי להתאפק, הזר מסיים, מלטף אותי מעט ואני מתפתלת תחת ידיו, הכוס שלי בוער ואני מתה לגמור... לא, אין לי רצונות.
הזר מתרחק מגופי, לא מסתכלת בכלל, לא איכפת לי,
מתקרבת אליך ומצמידה את הראש לכף ידך.
שלך
מפחדת לחשוב על

משהוא שיושב לי בראש כבר כמה זמן. לפעמים אני כל כך מזדהה עם ברנרדו סוארש, ואז מזדהה כל כך עם פסואה במבט הזה מהצד על האומללות והגיחוך שבקיום ה'נעלה' הזה, ה'אמנותי הזה' כביכול... לפעמים יותר רציני ולפעמים יותר מחוייך.
(בפעם הבאה אולי אמצא לכם את הקטע על בננות. בהחלט גולת הכותרת של ההרגשה מהצד המחוייך. הפעם משהוא שהוא באמצע.)

"תמיד סירבתי לקבל את האפשרות שיבינו אותי. להיות מובן משמעו למכור את עצמך לזנות. אני מעדיף שייקחו אותי ברצינות בתור מי שאינני, שיתעלמו ממני באופן אנושי, בהגינות ובטבעיות.
אין דבר שהיה עלול לתסכל אותי יותר מאשר שיתגעגעו אליי. אני רוצה את כתונת הייסורים של לחשוב את עצמי זהה להם. אני רוצה את הצליבה בכך שלא יבדילו ביני לבינם. ישנם קורבנות אמונה מעודנים יותר מאלו המתועדים של הקדושים והנזירים המתבודדים. יש עינויים של השכל כפי שיש עינויים של הגוף והתשוקה. ויש שפע נדיב מאלה כמו מאלה."
פרננדו פסואה\ ספר האי-נחת, סעיף 121.

-יונה, איך מבדילים בין מצב שהוא בתחתונים למצב מוצץ?
-נו... זה הכל מאותה המשפחה עם הגרביים והקאנטים, רק שזה כבר בעצם ברמה אחרת.
וחוץ מזה, אפשר להיות בתחתונים ולא למצוץ...

בלי תשובה.

כל אחד מאתנו ראוי למישהוא שמספק אותו ושמסופק על ידו.
כל כך הדוק שזה פשוט לא זה אחרת.


ועוד דבר, נדמה לי שהחלפתי את החיפוש (שבזתי לו תמיד כאחת התופעות הבזויות של הניוון) אחר "אהבה" ו"האחד" בחיפוש אחר "האדון"... האין זה בנאלי ודמיוני באותה המידה?

סתם מחשבות.

המצב בתחתונים.
או כפי שידידי המוכשר במילים היה אומר- 'המצב מוצץ'.
בכניסה לדירה אין אור כבר כמה חודשים. הנורה התפוצצה והותירה את חלק המתכת בבית הנורה בלתי זע. אחת לחודש מאמצים נועזים לחלצו משם מעלים חרס. קלון. ואני תמיד רציתי לחשוב שאיני מאלו שהתברכו בשתי ידיים שמאליות.
הפלורסנט במטבח מסרב להידלק.
בדוש זרם חשמלי (מה שמעלה את התהייה הנצחית- להזמין אינסטלטור או חשמלאי?).
במקרר מולים ושרימפים מופשרים מלפני יומיים (כנראה לא היה רעיון טוב לטעום אותם...).
בחדר השינה ריח צחנה עדין.
שיעור אחרון בלוגיקה לאחר כמה מפוספסים התגלה כאקווריום מרתק והמסקנה היחידה שעלתה ממנו-
לעזאזל עם הילברט.
ציטוט מפי אחד מתלמידי הקורס- 'מה יהיה על חמש מאות שנות ידע אנושי שיורדות לטמיון בשעתיים...?'
יותר מדי שעות ללא שינה, פעם ראשונה ומפתיעה של 'תודה' מפורשת מהמעסיק, ערפל עמום במחשבות וסערה בחוץ.
איןכוח.

הכל משתפר. אופטימיות.

תמיד. תמיד תהיה בשבילי בלתי מוגדר. תמיד תהיה משהוא בשבילי. ולא משנה כמה זמן יעבור, ולא משנה מה יקרה, ולא משנה עם מי אהיה.
תמיד תדע שהייתי מוכנה להיות שלך. לחלוטין. יותר ממה שאפשר לדמיין בכלל. תמיד אדע שרציתי לתת לך. שלא חסכתי מעצמי. תמיד איפשהוא בתוכי אני אצבט כשאדע שאתה עם אחרת. יפה יותר, שקטה יותר, נכונה יותר, סבלנית שלא כמוני. אפילו יותר ממה שרציתי להכיר אותך רציתי שתיקח אותי.


אין לי חזה עגול ומרשים. אין לי עיניים כחולות שמסוגלות לייצר את המבטים הכי מדהימים. אין לי כוס צר כמו של בתולה או ישבן של אצנית. אני מקבלת סימנים כחולים בקלות רבה מדי. אני חושבת מסובך מדי ואומרת מעט מדי. או יותר מדי. מעט מדי יחסית למה שקורה לי בפנים, יותר מדי יחסית למה שבן אדם יכול לסבול להקשיב לו. מבלבל מדי. כל כך חשובות לי המילים שאני לא מצליחה לדייק בפשטות, תמיד זה מבולבל מדי. עכשיו למשל.
אין לי סבלנות. אין לי יכולת להתמסר בלי שיקחו ממני, אותי. אני לא יכולה שלא לנסות להיות מסופקת. אני תמיד רוצה יותר. יותר מדי. יותר ממה שאפשרי. יותר ממה שיש. יותר ממה שנוח לאחרים לידי להבין שאני רוצה.

סוג של שיגעון גדלות.

אם לא האיש ההוא בראש כנסיית הקבר הייתי נעלמת.
פשוט הייתי מפסיקה להיות אם לא היה את הצלצול הזה להיאחז בו.
אני מדמיינת אותו שם, אחוז דיבוק, מזיע, מצלצל בפעמונים רק בשבילי.
רק בשבילי ורק בשביל כל אחד בעולם הזה שאינו יכול לחיות יותר.
מכיל בפעולות המאומצות שלו מבלי לחשוב, מבלי לדעת, את כל רסיסי האמון האבוד המפוזרים בינינו, האנשים.

איני רוצה דבר. רק להספיק לראות אותו יוצא מהדלת השנייה של המסדרון כשאני נכנסת.
רק להרגיש ולו לרגע את האויר שהוא נשם בו. כמה חולני.
כל כך הרבה כאב יש במבט אחד. כל כך הרבה שמחה כואבת.
אין מספיק ממני כדי להכיל את כל התשוקה הזאת. אין מספיק אני כדי לעמוד בכל ההרגשות המעורבות האלה.
חמש דקות של אושר וכאב. הרס עצמי מופלא כל כך.
רגשות אשם שלי כלפי עצמי רודפים אותי מעט, כמעט שנאה עצמית, ומפנים מקום במהרה
לפשטות הטובה הפושה באיבריי וממלאת אותי.
חמש דקות בלבד, ואני מלאה לפחות ליומיים.
כמו שלא התמלאתי כבר מזמן.

נעימה, זה מה שאני.
מרוב שאמרו לי את זה כל כך הרבה כבר הפסקתי להיות כל דבר אחר.
כל דבר אחר שיגידו עליי נובע רק משם, מהמגע הזה. 'המגע שלך, העור שלך, כל כך נעים... את תמיד מריחה טוב, הנשיקות שלך כל כך מתוקות...'. אפילו אנשים שמרגישים כלפיי דברים רק משלים את עצמם. הם פשוט נסחפים על ה'נעים' הזה. ברגע שהם פוגשים מישהוא שבאמת גורם להם להרגיש הם מבינים את זה. יכול להיות שיחשבו על הגוף שלי בערגה מסויימת. על האופנים שבהם הוא מגיב, על איך שאני מתחככת, על כמה שאני רכה. לפעמים יקראו לזה 'משוחררת'.
כל זה טוב ונחמד. אבל התגובה שלהם לנעים הזה שהם שמים בי יכולה לפעמים לצבוט אותי עמוק בפנים. לא תמיד אני זוכרת שבעצם כל מה שהם חושבים עליי, מרגישים כלפיי, הוא רק הנעים.

נזכרתי בזה אתמול. ופתאום הפסקתי להרגיש. בכלל. לחלוטין. יכולתי להכניס את היד לתחתונים ולגמור עשר פעמים מבלי שארגיש דבר. בלי שזה ישנה דבר במתרחש- בי, לידי, סביבי...

-אולי איפשהוא בדרך כבר הפכת את בעצמך להיות הנעים הזה. אפילו בדברים כמו 'אני לא אתקשר כי אני לא רוצה להטריד אותך', או 'אני לא מצפה ולא מבקשת שום דבר שאני יודעת שאתה לא רוצה בעצמך לתת לי'... איפהשהוא שכחת בנעים הזה את הרצונות שלך, את הרגשות שלך... והכל מתנקז באצבע אחת על הדגדגן.-

חבר טוב שלי נכנס הבייתה עם אימה של בדידות בעיניים, במבט ישיר...
ואני מפליגה אל איזכור של כאב בשיחה שהתנהלה אך לפני כמה דקות.
היו פעמים (מעטות, אציין) שביקשי מאנשים להכאיב לי. אני חושבת שמעטים מאד הם אלו שמבינים מה מבקשים מהם כשמבקשים מהם להכאיב.
הכאב הראשוני, הבסיסי, הוא מה שיונה ידידי ראה לרגע קט בלבד כשהסתכל לאימת הבדידות ישר בעיניים, אותה ייצריות טהורה שמעבירה אנשים על דעתם...
יש לבד גדול, אינסופי, ללא אופק, שמקופל לכדי גרגר אורז... לבד שהוא רק שלי, שמעטים מאד (אולי שניים או שלושה) אי פעם הציצו בו, לא כל שכן נגעו בו (אחת בביטחון). לכל אחד יש את הלבד שלו, רק ששלי קרוב אליי הרבה יותר. קרוב כמו אח, כמו החברה הכי טובה, כמו יצור חי שהוא הדבר היקר לך ביותר בעולם. אולי כך אנשים מרגישים לגבי הילדים שלהם. חלקם בכל אופן. זה כבר דיון אחר, נסחפתי.
המרחב האינסופי הזה של רגש, ושל התרגשות, של בעירה פנימית בלתי נדלית, אותו מניע בלתי מונע, הוא הכאב הראשוני והבסיסי הזה שמעביר אותי אל ודרך הכל.
אז מה ביקשתי כשביקשתי שיכאיבו לי?
לא ביקשתי חוייה טיפולית. כן, זו המרה, אבל ממה למה בדיוק?
מהבלתי מוגדר אל המוגדר. זה בעצם עיסוקם של פילוסופים (מטמטיקאים, פיזיקאים...) עוד מימי קדם, אז מה כל כך מוזר בזה? כבעלת חשיבה לוגית אינטואיטיבית, זה דווקא נראה פתאום מאד הגיוני, מתבקש אפילו, בשבילי לעשות את המהלך הזה. מהלך על לוח שחמט שהוא אינסופי שבכל זאת יש עליו מהלכים נכונים.
אחד הניסים הגדולים בעולם הוא שמטמטיקה היא יישומית, אולי המרת כאב דומה לזה. אבל שוב, נסחפתי.
המרה היא משהוא שאפשר לעשות בפרטיות, בעצם כמעט בלתי אפשרי אחרת,- הרי אותו בלתי מוגדר הוא אינטימי עד אינסוף, בלתי יעלה על הדעת כמעט שאפשרי לחלוק אותו, להראות אותו, להביא אליו אחרים כמו אורחים מזדמנים לחדר השכור שלי...
אז אני מבקשת את הבלתי יעלה על הדעת, את הבלתי אפשרי, את הבלתי מוגדר.
מבקשת להחזיק לך את היד ולהוביל אותך אל הבסיס שלי, אל היסוד שלי.
יווני אחד אמר 'הכל מים', אחר כך חשבו- מים, אויר, אש, אדמה; היסוד שלי הוא הלבד. הכאב הטהור. מזה אני עשויה.
ולשם, לפלא הזה של הקיום, אני רוצה להוביל את מי שיכאיב לי. מהמוגדר אל הבלתי מוגדר.
התהליך ההפוך בעצם להמרה, לא?
רוצה שיגעו בי באופן הכי אינטימי, באופן הראשוני.