היא חושבת על זה.
כשהיא רואה סרטים באינטרנט על חבורות. על כמה גברים עם אישה אחת. ועל 2 נשים וגבר. שעושים מה שהם רוצים.
הפורנו הרגיל מעייף ומשמים. היא מחפשת תמיד את הניצוץ בעיניים, את אלה שעושים עוד משהו בפנים. את אלו שלא באו לשם כי השתחתו או סוממו או התמוטטו מול העולם הגדול.
היא רואה עוד משהו לפעמים. רק לפעמים. את אלו שבאו לעשות את זה כי הם אוהבים. כי הם רוצים. כי הם מרגישים שמותר להם. שבא להם. שלא אסור להם. ושהם רק שואבים מזה עוד ועוד כוחות.
היא לא מאמינה שרוב האנשים שם לכיף.
והיא שומעת את כל התאוריות הפמיניסטיות שזה עלוב ומנצל. היא יודעת, לפעמים זה אכן כך.
אבל היא רואה גם את אלו שבשבילם זה חופש.
את אלו שעושים כך טרנפורמציה ואת אלו שזורמים שם, זולגים שם ולא ייוותרו על המיניות שלהם.
מה, עדיף ללכת להילחם בעיראק?
היא יודעת שהם מעדיפים להטמיר כך אנרגיות בצורה אחרת. כן להזדיין. אישה אחת חמימה עם 3 שחורים מנתבת להם את הכעסים ומנטרת כעסים עתידיים.
היא מקווה שיש עוד כמה, שעושים מין בשביל אהבה.
והיא זוכרת איך פעם השתמשו בזה כך איתה, איך פעם פתחו אותה כך. איך פעם הפגיש אותה כך מישהו עם כל הכעסים שלה.
ואחר כך כלום לא היה אותו הדבר.
היא יודעת שאולי היא לא באתר הנכון. אבל בישראל כמו בישראל. סביר להניח שיקרה כך. שאחד האתרים הבודדים בהם אפשר יהיה לדון בכך בחופשיות יהיה באתר סאדו מאזו.
הגיוני, לחלקינו, כי מוצא אחר לא ניראה. צריך לזחול במנהרה כמה רבדים כדי להגיע לשם.
היא יודעת.
היא רוצה.
והיא בעיקר מקווה.
בשביל כולנו.
לפני 17 שנים. 19 בנובמבר 2007 בשעה 2:09