Deep Diving

לפני כחודש פלוס העבירו אצלי בעבודה, כל יפי הנפש, נוהל חדש שאסור לעשן בחדרי המדרגות. מה שהשאיר למעשנים החוטאים והמנודים רק שתי אופציות או לעלות לעשן בגג או לרדת לעשן מול הבניין.

לפני כחודש עשיתי החלטה שאני חוזר לדיאטה.
לרוב שמרתי עליה, ברגעי חולשה מסויימים נפלתי ממנה אבל בסה"כ אני שומר בכלל לא רע.
(זוג מכנסיים שקניתי רק לפני שבועיים שהיה צמוד עלי כבר גדול).

בשבוע שעבר החלטתי שאני לא משתמש בבניין יותר במעלית.
אז אם על כל סיגריה אני רץ במדרגות לקומה 5 מקומה 2 זה לא כמו בפרסומת של ה Duty free לא בזבזתי ... חסכתי.
(אפילו אם אני מעשן בקצב ממוצע של סיגריה בשעה וחצי)

נ.ב.
את הפסקות הסיגריה אני מעביר בניסיון משחק שש-בש מול הפלאפון שלי.
נשבע לכם, הפלאפון שלי כל כך טיפש שגם אם סנו החנון הקטן היה משחק מולו הוא היה מנצח (שלו לדבר על סטיל הערס הקטן).


Preview לפוסט הבא:
משפט סיני עתיק, אם רוצים לעזור לעני לא נותנים לו קילו דגים, מלמדים אותו לדוג.

צבעתי את השיער.

נ.ב.ב.
נצבעה גם חולצה חדשה.


לילה טוב,
Diver.

היום כמו הרבה פעמים בעבר נפגשתי עם הזקן.

הזקן (כמו שאתם יכולים לנחש מהכינוי שבחרתי עבורו) הוא אדם מבוגר.
היה אחד הלקוחות הראשונים שלי כשהתחלתי להדריך מחשבים כשהייתי סטודנט.
הזקן לא היה צריך באמת שום הדרכה, את כל מה שהוא היה צריך לעשות עם המחשב הוא ידע. הוא גלש לאתר של הבנק לבדוק שהכספים שלו לא נעלמו, הוא ידע להשתמש ב Word לכתוב את הזיכרונות שלו, הוא התכתב באי מייל עם חבריו בארצות ניכר והוא אפילו היה עושה קניות ב Amazon, אבל היה לו הרבה יותר נוח כשאני ישבתי שם לידו להגיד לו שהוא עושה את הכל בסדר.
חודשיים אחרי שעזבתי את חברת ההדרכה התקשר אלי הזקן, אמר לי שהוא לא מצליח לתקשר עם החבר'ה האחרים שמגיעים אליו ובקש שאני אמשיך להדריך אותו באופן פרטי. אמרתי לו שאני כבר לא עובד בזה והמשכתי הלאה אבל הוא היה בשלו.
כך יצא שההתנדבות הראשונה שלי היתה עם הזקן.
אחת לכמה שבועות, כשהיה מתעורר לזקן הצורך באינטרנט או במיילים הוא היה קורא לי לבוא ולשבת איתו כשעה עד שעה וחצי.
לפני כשנתיים, במקביל לכך שאשתו נפטרה, באחד המפגשים שלנו הוא ביקש ממני שאני אחפש בשבילו משחק שח.
כשהראיתי לו את האתרים המוכרים למשחקים Online הוא לא אהב את הממשק ואמר שהוא מורכב מידי עבורו.
כשהבאתי לו את אחד המשחקים שהיו לי בבית, גם את הממשק שלו הוא לא אהב.
כך יצא שבמקום להמשיך ולהדריך אותו במחשבים אנחנו נפגשים אחת לשבועיים ומשחקים שח.

גם היום היה אחד המפגשים הנ"ל.

כרגיל הוא כבר חיכה לי בפינת האוכל עם לוח השחמט פתוח, מחכה שאני אסדר את הכלים (כל אחד והתפקיד שלו). תוך כדי שאני מסדר את הכלים הוא קרא למטפלת שלו ואמר לה להביא לו את המים שלו ולי את הקפה ללא הסוכר שלי.

תוך כדי משחק הוא שאל אותי מה קרה לי היום, מתוך תמיהה שאלתי אותו על מה הוא מדבר ובכלל, שאלתי את עצמי, למה הוא מדבר (בדרך כלל הוא משאיר את השיחות ללפני המשחק או לאחריו) הוא חידד את השאלה באומרו שהפעם אני משחק יותר אגרסיבי מכרגיל.
למזלי, כנראה מרוב שהוא חשב מה עובר עלי הוא לא שם לב ללוח ואפשר לי לאיים לו על המלך ועל הצריח במהלך פרש אחד ואז שוב השקט חזר לכנו.
כמובן שגם המשחק הזה נגמר בניצחונו של הזקן.

כשהייתי כבר בדלת הזקן זרק לי במין אמירת אגב שהשינוי בסגנון משחק שלי מתאים לי יותר.
(וקבענו לעוד שבועיים שוב)

מייל שקיבלתי.


באהבה צריך להשקיע גם זמן גם כסף
אהבה = זמן * כסף

זמן זה כסף
אהבה = כסף ^ 2

הכסף הוא השורש לכל בעיותינו.
בעיות = כסף ^ 2

אהבה = בעיות.

התעוררתי ...
הלכתי למקרר ...
פתק ...
צמרמורת ...

לילה טוב.
D.

הפוסט היה כבר כתוב ואמור היה להתפרסם כבר אתמול אבל מתוך החשש שהוא עלול היה להפריע לך להבחן נדחה הפרסום שלו להיום


שלושה תמונות מיום שבת שלא יוצאות לי מהראש.
תמונה ראשונה (או אולי בעצם מבזק חדשות).
התחלתי דיאטה,
זאת דיאטה שפעם כבר עשיתי עם תוצאות טובות,
זאת דיאטה שעובדת לי טוב גם על הצד הפנימי באותה המידה כמו על הצד החיצוני,
זאת דיאטה מאוד טובענית אז לקחתי ממנה רק את התוכנית הבסיסית,
ולכן אני לא ...
אני לא מגיע למפגשים,
אני לא מתקשר לחברים,
אבל אני כן ...
אני כן שומר על תוכנית הדיאטה שלי,
אני כן שוקל ומודד את הארוחות שלי,
אני כן נמנע מלאכול מה שאסור לי,
אני כן נמנע מלשתות מה שאסור לי,
אני כן מדבר עם עצמי כל בוקר ומזכיר לעצמי את המטרות שלי.
* באומרי "אני" בכל המשפטים האחרונים אני מתכוון יותר לעזר שכנגדי ששומרת עלי יותר מאשר עלי.
(יום שלישי ברציפות היום אחרי "נפילה" קלה ולא משמעותית של כוס וויסקי קטנה ועוד איזה כוס וחצי של בירה בשישי בערב)


תמונה שניה.
מקווה שאת זוכרת,
שבת בבוקר,
היית "קצת" שתויה,
יצאנו מהמועדון,
הגענו לאוטו,
ואז שם, מול המועדון, באמצע הרחוב ...


תמונה שלישית.
אחר הצהריים, אני נוסע לבקר את ההורים שלי,
כבר בדרך אני מקבל התראת מודיעין שהשבט הירושלמי בא לביקור,
איך שאני נכנס הביתה השאלה הראשונה של הדודה היתה, איפה הייתי ביום ההולדת של בן הדוד שלי, התחמקתי עם תרוץ, השאלה השניה היתה איפה הייתי ביום ההולדת של קרוב אחר (קרבה רחוקה בשביל לתארה כאן) והתירוץ הפשוט שאספתי את אמא שלי משדה התעופה משום מה לא היה מספיק הגיוני בשבילה.
(עוד משהו לא שם לב שכל זה היה לפני שהיא אפילו אמרה שלום?)
הקש ששבר את גב הגמל היה בשיחה אחרת בנושא הגעה לחתונות המתממשות ובאות במשפחה שלי אני טענתי שיש איזה גבול של סביב ה 5 - 6 שנים שאם אני לא רואה בן אדם, קרוב משפחה או לא אז יש התרת נדרים וגם אם הוא מתחתן אז אני לא כל כך מחוייב אליו, היא כמובן טענה שמשפחה זאת משפחה.
אז נשברתי,
כצפוי כשאני נשבר אני מפסיק להיות מנומס,
ולמרות שהבטחתי לעצמי ולכולם לא לפתוח ליד אבא שלי פצעים ישנים שאלתי את דודה שלי, אחות שלו, בנוכחותו, איפה את היית כלבה קטנה כשאני שכבתי שבועיים בבית חולים חצי מהתקופה עם אי וודאות לעתיד העין, איפה היתה הסולידאריות המשפחתית שלך אז?
אבא,
מצטער,
לא היית צריך לשמוע את זה ממני,
אני יודע כמה צעקת עליה כשאני כשבתי בבית החולים,
אני יודע שניתקת לה את הטלפון בפנים באיום שעד שהיא לא מגיע לבית החולים היא יותר לא אחותך,
אני יודע כמה כאב לך, כמה מאוכזב ופגוע היית שהאגו הדפוק שלה יחד עם האופי המחורבן שלה מצאו לנכון רק לשלוח את בעלה,
אני אפילו יודע שבכית.

דודה,
....
אצלי ביומן הקטן את מחוקה,
היחס האחרון שאת תקבלי ממני יהיה הנקמה,
על הדמעות של אבא שלי, אח שלך, את עוד תשלמי.


שתי תמונות אחרונות שנכנסו לפוסט הבוקר.
תמונת עבר
ילדה קטנה שלי,
כבר קראת את כל מה שהיה לי להגיד בהקשר לארועי אתמול בלילה אתמול במכתב שלא היית אמורה לקרוא.
כבר אמרת לי היום בבוקר שמחקת מהזיכרון את כל מה שקרה.

רק רציתי להגיד לך, במקום ביחיד שאין לך כל יכולת להגיב,
עד כמה ...
את חכמה, את מבינה, את ישרה, את בוטחת, את סולחת,
יש לך חיוך כובש, עיניים מהפנטות, גוף מחוטב בידי אמן,
את נותנת לי את כולך,
את שומרת עלי מפני עצמי,
את מלמדת אותי אותך,
את מלמדת אותי אתי,
את שלי.


תמונת עתיד.
והתמונה האחרונה שיש לי בראש,
תבדקי את התיק שחזרת איתו,
הגבתי אליו אתמול חולצה שלי,
כבר מהבוקר אני מדמיין את התמונה שלך ישנה איתה היום בלילה.


D.

כן, אני יודע שהביטוי המקורי הוא בסדר הפוך אבל אצלי היום הלך בסדר הזה.

היום אני שוב רוצה לספר לך על היום שלי,
כרגיל הוא התחיל בעבודה עם המון טלפונים, טלפונים ל Yes לראות את המחירים שלהם לחבילה, טלפונים ל Hot לראות את המחירים שלהם, החלטה על מי ללכת וסגירת העסקה (בשלב הזה כבר עברנו מטלפונים לפקסים).
כמובן שבמעמד סגירת העסקה הם הבטיחו התקנה להיום ואני לא יודע למה אני שוב מופתע אבל כשהגעתי הביתה גליתי שההתקנה תהיה רק מחר בבוקר.
בין לבין בעבודה היו גם כמה לקוחות שהתקשר ובתמימות חשבו שאני במשרד בשביל לעבוד וציפו ממני לעזור להם, לך תבין.

עוד בדרך הביתה החלפתי טלפונים בצרפתית עם ז'ק קוסטו והוא הודיע שלמרות שאנחנו לא צוללים היום מתחשק לו קצת טעם של וודקה והוא גם "חייב" לבדוק את הטלוויזיה החדשה אז הוא מגיע. OK.

בבית התחברתי מעט למסנג'ר בשביל למצוא שם את ז' ששוב כהרגלנו בקודש נסינו להתפייס ומצאנו את עצמנו רבים.
מתי כבר הריבים הקטנים והמיותרים האלו יגמרו?
מתי כבר שנינו נבין שהחברות שלנו חשובה והריבים ורעשי הרקע הללו רק מיותרים?
למזלנו גם היא היתה צריכה לצאת לפגישה וגם אני הייתי צריך להתחיל לסדר את הבית לכבודו של ז'ק קוסטו אז סיימנו את השיחה והתפננו לעסקנו.

קוסטו אמר שהוא יגיע בין 21:00 ל 22:00 אז הוא הגיע ב 22:30 ומיד התחלנו בישיבה.
כשנגמר הבקבוק ונגמר גם הסרט הוא הודיע שהוא נוסע לביתו.

השעה כבר היתה 1:00 בלילה אז רק שלחתי לך הודעה לבדוק אם את ערה, אז את ענית לי בלילה טוב עם המלצה לבדוק את תיבת ההודעות.

אם את חושבת שהוודקה שיכרה אותי אז את טועה, ההודעה שלך הקפיצה לי את הדופק לשיאים של עומרי שרון לאחר ריצת מרתון אז הכנתי לי קפה, נרגעתי ועשיתי את הדבר השקול ... באתי אליך לקבל חיבוק.

לא יודע, לא מבין למה את חושבת שזה היה מוגזם או מיותר ... לדעתי זאת היתה הפנינה של היום שלי.

עכשיו הגעתי הביתה, ביקשת הודעה, אז קבלי הודעה, מתגעגע אליך ומחכה לפגישתנו מחר.

אוהב אותך,
D

לפעמים הדברים הקטנים בחיים הם אלו שנותנים את הטעם האמיתי לחיים.

פעם משהי אמרה לי (בעצם כתבה לי) שכנראה כל אשר עבר עליה בחייה היה הכנה לרגעים אלו שלנו יחד, כל שאני רוצה להגיד לך זה ההרגשה היא הדדית.

Joe Cocker כתב בשירו Something
(http://www.lyrics007.com/Joe%20Cocker%20Lyrics/Something%20Lyrics.html)

Your asking me will my love grow
I don't know, no I don't know
Just stick around and let it show
I don't know, oh I don't know

בדומה אליו,
כל בוקר אני מזכיר לעצמי
עד כמה האהבה שלי אליך גדולה ועצומה,
עד כמה שנינו שברנו יחד את כל שיאי האהבה,
כל בוקר אני שואל את עצמי
האם זה יתכן שהאהבה שלנו עוד תגדל?

כל ערב אני עונה לעצמי מחדש
יתכן גם יתכן,
היום היא גדלה וגם מחר היא תגדל.


תמונה ראשונה,
ביום חמישי נאלצתי לסיים עבודה מעט מאוחר מהצפוי ויצא כך שהגעת לת"א מעט לפני ומכך יצא שמאז שנתתי לה את המפתח לביתי היתה הפעם הראשונה שהשתמשת בו ונכנסת אלי הביתה כשאני לא שם.

כשסוף סוף סיימתי את העבודה והגעתי הביתה מצאתי אותך כבר שוכבת על הספה בסלון כבר אחרי שעברת לטרנינג רואה סרט, "מרגישה בבית".

Deep של פעם היה נכנס מזה ללחץ,
מה זה אומר על הקשר שלנו אם את פתאום מרגישה כל כך בנח אצלי בבית?
Deep של יום חמישי רק חשב לעצמו,
איזה תמונה יפה, טבעית ונכונה.

כאן המקום שלך ברבורה שלי, מלאכית שלי,
כאן את רוצה להיות, כאן אני רוצה אותה.

את יודעת את זה,
אני יודע את זה,
את יודעת שאני יודע את זה,
אני יודע שאת יודעת את זה,
את יודעת שאני יודע שאת יודעת את זה,
אני יודע שאת יודעת שאני יודע את זה.

בערב כשהחזרתי אותך הביתה במשך כל הנסיעה הניחת את ראשך על רגלי,
אני חושב שזאת הפעם הראשונה ש Deep נסע בכביש בין עירוני במהירות של 80 קמ"ש.
(את כמובן לא יודעת ואני כמובן שלא אודה בזה)
פשוט לא רציתי שהנסיעה הזאת תסתיים,
פשוט לא רציתי שההרגשה הזאת תסתיים,

צודק או טועה,
הישיבה הזאת שלנו יחד שאת עם ראשך מונח על ירכי נותנת לי את ההרגשה הכי חזקה ואמיתית של הביחד, של השקט, של הביטחון שלך בי.


תמונה שניה,
ביום שישי נפלתי למשכבי,
הווירוס כנראה שהכניע אותי,
הרופאה בקופת החולים נתנה לי אנטיביוטיקה בגודל של כדורים של סוסים.
(מראש היא גם הזהירה שלאנטיביוטיקה יש השפעות לוואי של הפרעות בכיבה, לפחות בזה היא צדקה).

אחרי שאת שאריות היום העברתי ברביצה מיותרת לגמרי בסלון, בין אם מול סרטים ב DVD ובין אם בשפצורים לקוד שאני עובד עליו בעבודה, בשעות הערב הגיע הטלפון ממך ועימו הישועה, את בדרך.

חישוב מהיר הביא אותי לכך שיש עוד מספר דקות בשביל לסיים את הסגריה ואת הפרק בספר שקראתי (נ.ב. בייבי, גמרתי את הספר, נא לחפש חדש) לפני שאני חייב להתקלח כי אם אני לא הייתי מתקלח לפני שהגעת אחרי יום שלם של רביצה בסלון כנראה שלא היינו מתראים יותר.

מספר דקות אחרי שיצאתי מהמקלחת הופעת בפתח בייתי עם שקיות למכביר.
(היא הכינה אותי מראש שהיא מגיע עם ארוחת ערב, השקיות שהיא הביאה עמה הכילו מרק, פירה וממולאים מעשה ידי אמה וקינוח מוס שוקולד אלוהי מעשי ידי מלאכית)

אם אני חשבתי שאני הרחתי טוב אחרי המקלחת אז כשטמנתי את ראשי בשערך כשחיבקת אותי במפתן בייתי הבנתי עד כמה התגעגעתי לריח הזה, לריח שלך.

לאחר הארוחה העיקרית התיישבנו לראות סרט.
תוך כדי הצפייה בסרט הבאת לנו את הקינוח, התיישבת בין רגלי ואני האכלתי אותך.
לאחר הקינוח נשכבת על הספה מרכינה את ראשך על ירכי ועצמת את עיניך לפרקים, לדקה רואה את הסרט ולדקה נרדמת.
אני חלמתי.
(בייבי, לידע הכללי שלך,
בתמונה הראשונה תיארתי לך, הסברתי לך איזה תחושות מתעוררות בי כשאת מניחה את ראשך בין ירכי,
כשאני מאכיל אותך מתעוררות בי אותן התחושות, אותן הרגשות)

לאחר הסרט את הלכת הביתה לישון,
גם אני רציתי לישון, אבל כבר היה מאוחר מידי.
אני כבר נמצא חודשיים בחלום שלא נגמר,
שאני לא רוצה שיגמר,
שאני מתפלל יום יום שלא יגמר.

נרדמתי בסופו של לילה בוהה בתמונה שלך, תמונה מאילת, תמונה שלך מנשקת אותי.


בייבי,
שלשום בלילה אמרת לי, כתבת לי, שאת מתבטאת טוב יותר ובהתאמה גם מבינה טוב יותר את המילה הכתובה על פני המילה המושמעת.
מקווה שהבנת את הרמז הדק שחבוי בין שורות אלו.

שלך כמו שאת שלי,
Deep.

כבר כמה ימים שאני מטייל עם הרגשה בגרון כאילו שאני לועס גת מקצועי, מן הרגשה מוזרה שאילו איזה גוף זר המצא לו פינה חמה בגרון שלי, תקע יתד והקים התנחלות.
אתמול ההרגשה כבר הפכה לכאב מציק ומהבוקר זה באמת כואב.
כמובן שללכת בבוקר לקופת החולים נשמע היה הגיוני מידי אז שמתי פעמי לחיפה לפגישה עם לקוחה, חייכנית וחביבה רק שאת הבקשה שלי לקפה שחור היא תרגמה לנס בלי חלב ... למה?
מחיפה בקשתי מהרכב שינווט את גלגליו לכיוון בית הורי, אמא נוסעת לשבועיים לחו"ל אז היא צריכה לרכז בשבוע אחד, בשבוע הנוכחי, את כל הנדנודים שתפספס במהלך שהותה בגלות ערבות רוסיה התיכונה.
לאחר ארוחת הצהריים המוקדמת המשפחתית הקטנה בבית הורי, אחי הצעיר פוטר הבוקר מעבודתו אז הנוכחות הייתה כמעט מלאה (אמא קיטרה כל הזמן דברים בסגנון של "חבל שלא הודעתם שאתם באים"), אמא שלי אבחנה אותי במבט אחד, לא כואב לך הגרון יוצאות לך שיניי הבינה כרגיל היא פרשה את חוסר הרצון שלי להתווכח להסכמה ולכן המשיכה ב"לקבוע לך תור אצל וואלה" (DD רופאת השיניים המשפחתית), אמרתי לה שאני מעדיף לחכות עד שבת ולראות אם זה יעבור לבד, יצאתי מהבית ושמתי פעמי לקופת החולים בעיר מגורי.
כמובן שהגעתי בחצי שעה איחור לאחר סגירת המרפאה אבל נדמה היה לי שראיתי שביב של תקווה בשלט שעל יד הדלת שמציין שהמרפאה נפתחת שוב בעוד שעה וחצי, הלכתי הביתה, שרפתי זמן, סיננתי שיחות, ישבתי מול המחשב, מול הטלויזיה וה DVD ולאחר שעה וחצי כשחזרתי למרפאה גליתי שאם הייתי קורא טוב יותר את השלט הייתי מגלה שמחר המרפאה נפתחת אחר הצהריים היום אין טעם לחלות אחר הצהריים.
אז עכשיו אני שוב בבית מתהפך במיטה מצד לצד ללא שום ישועה מהרפואה הקונבציונאלית.

ואסיים במשפט שלימדה אותי אחותי שבקורס חובשות "חייל - אל תצעק חובש כי תמות צרוד"

את כבר בטח ישנה עכשיו אבל אני לא יכול,
הראש שלי חולם עליך,
העיניים שלי עוד מדמיינות את דמותך,
הלשון שלי עוד טועמת את לשונך,
האצבעות שלי עוד מרגישות את גופך,
הלב שלי עוד מרגיש את דופק ליבך

אני שוכב עם ה Laptop במיטה (כמו שאת עושה) ומשחזר,
ברקע המחשב שר לי את כל השירים שאת שונאת אבל אני מקשיב להם,
מקשיב ג'ו קוקר ששר כמה את יפה,
מקשיב למאור כהן ששר כמה את יפה,
מקשיב לשלום חנוך ששר כמה את מתאימה לי,
מקשיב לארטה פרנקלין שרה איך שום הר או אוקיאנוס לא יכול להפריד בייננו.
מקשיב ומשחזר ...
משחזר איך רק לפני שעתיים שכבת כאן ערומה, מחייכת, מאושרת.
משחזר איך רק לפני שעתיים יצאת את פתח בייתי שולחת לי נשיקה מחדר המדרגות.
משחזר איך רק לפני שעתיים הצצתי מהחלון בעודך נכנסת לאוטו ונוסעת.
(האם ראית אותי מתבונן? האם הרגשת אותי מתבונן בך?)

היום התחלנו לחגוג לך את יום ההולדת.
זה רק יום ההולדת הראשון שלנו יחד ובמקום לאחל לך דברים אני רק מאחל לי,
שנבלה את יתרת 97 ימי ההולדת שלך יחד,

בייבי,
לפני כמה זמן אמרת לי שהגיע הזמן שאני אחזור לכתוב בבלוג כי כואב לך לראות את העצב שבאחד הפוסטים הקודמים.
בבקשה שימי לעצמך קיצור דרך ישיר לפוסט הזה כי מצברי האושר והתקווה שלי מלאים היום כפי שלא היו מלאים מעולם.

בייבי,
אני אוהב אותך כפי שלא אהבתי מעולם,
אני אוהב אותך בצבעים, צורות וטעמים ולא ידעתי שקיימים בעולם,
אני אוהב אותך באינטונציות והבעות פנים שלא ידעתי שקיימים אצלי,
בייבי,
אני אוהב אותך ****.