You'd kill yourself for recognition

הוא דלוק כל הזמן, מסתובב מכשכש בזנב, דלוק כמו נורות כריסמס על עץ ליד החלון שניתן לראות את אורן עד קצה הרחוב. מהבהב כמו שלט מעל מסעדת דרכים עייפה בחור נידח שרואים אותו מקילומטרים, את הניאון הזה לא ניתן לפספס. כמו אישה מצוחצחת עם שמלה וסינר בפרסומת משנות ה50, מחזיקה מוצר שאי אפשר בלעדיו בחיוך בוהק, מוכר לי בשר, בשר, מוכר לי תשוקה רעבה, זוהרת, מאירה את כל המרחב.

הוא דלוק והזין הגדול שלו הולך לפניו ומתחכך בי בכל פינה שבה אנחנו נפגשים ברחבי הבית והמיטה.

נחתתי מחופשה בחו"ל והמבט הראשון שקיבלתי היה המבט הדלוק הזה. מבט השנניגאנז, הרעב, זה שמחפש ריגושים. הוא רוצה אותי, אותנו, את כל העולם כולו. הוא רוצה הכל, עכשיו, כאן וללא הפסקה עד חדלון. הוא רוצה למות בתוך חנות נעליים, אחרי שצחצח את כולן בלשונו, ינק ורחץ את כל כפות הרגליים. הוא בולען פעור ורחב להכיל מקדימה, מאחורה, בכל נקב או קימור, בכל הברה וצליל, בכל מגע או נשימה, בכל סטיה אפשרית.

אין זכר לבחור המצונף, הסוטה בסתר, המפנים פנימה לחדרי חדרים את כל המַאֲוָויִּים הסודיים שלו. זה שקרא לי אי אז לפני כמעט 20 שנה 'מוחצנת מינית'.

יש פה רק גבר מטונף ורעב, חסר עכבות, שמחפש עניינים עם רובה טעון.

אני לא יודעת להגיד מתי הוא התחלף ונהיה האיש החדש הזה, אבל אני אוהבת אותו ככה אפילו יותר. הרבה יותר.

*

עכשיו חסר רק זמן.

*

שאלתי את דאלי-2 מה דעתו על מה שאני מהרהרת פה, וזה מה שהיה לו לומר

I have the power. I don't have to prove it. 

שני בני זוג
התקן תוך רחמי חדש דנדש
ואני נוטפת זימה וחרמנות 
ונאלצת לעשות ביד כבר בפעם הרביעית היום
#‎FML‬

*~

I need a man
To bring me love
To make me sing
I said I need a man
To make me feel
Like I'm a queen
*~

M
A
N
I
A
C

I
Need  

הוא שוכב עירום לידי. רק הכתף הסקסית שלו מבצבצת מהשמיכה, והפנים שאני כל כך אוהבת. לרגעים נדמה לי שהוא ישן, אבל אחת לכמה זמן אני שומעת נשימה קצרה של חוסר שקט.

אי אפשר לעשן במרתף, אבל כל מה שבא לי עכשיו זה סיגריה. של אחרי. עם הקונדום שזרוק ליד, אפשר לטעות ולחשוב שזו סיגריה של אחרי סקס. 

לא. לא סקס. זו סיגריה של אחרי מתח, בכי, מועקה, סיגריה של אחרי ריב גדול שבו אמרתי לו בפעם הראשונה שהוא לא בריא לי. ושאני חושבת שאולי כדאי שנפרד.

בנון שלנטיות אמרתי את זה. וזה הבהיל אותי. כאילו עלה קול פנימי שמציל אותי מעצמי, והרדיו שבתוך הראש שלי פתאום הפסיק לזמר באוזניי ולומר לי כמה אני מטורפת עליו. מין אלימות פנימית שפרצה מתוכי וסילקה אותו ממני, משיבה אותי בכוח לעצמי. ואז ביקשתי שילך מכאן. גם זה לא קרה מעולם. רציתי שיעוף. רציתי להיות לבד ולהפסיק להתבייש בדמעות שרוצות לפרוץ. קוליות, זה כאן.

הוא העליב אותי. ואני לא מהמחפשים להעלב.
הוא קבע לי מה המשימות שעליי לעשות. פתאום משום מקום נהיה הבוס שלי בפרויקט משותף.
הוא החליט על דעת עצמו לצאת למסיבה בלעדיי. ואני כבר תכננתי מאתמול מה אני הולכת ללבוש.
ואם זה לא מספיק, אז הוא היה קר אליי. ורחוק. אבל היה קול כאילו הכל בסדר. 

ואני כל כך אוהבת אותו. והשתתקתי. 

אני.

השתתקתי.

והבלגתי. 

בלי להתכוון, נתתי לו לפקוד עליי.

ואם כל זה לא מספיק, חשבתי לשחק אותה קולית. להראות שהכל בסדר ולבכות בשניה שהוא יצא מהדלת.

מה?

מה?! 

אני דומית. אני פרינסס. אני לביאה שילדה בלידה טבעית. אני יותר מראויה, אני איכותית, אני לחלוטין הורגת את עצמי כדי לזכות בהכרה ואני לא מבינה איך פתאום שכחתי את זה. שכחתי. ויתרתי. וכל הגוף שלי רעד בזעם כבוש, מודיע לי שהוא לא יתן לי לעשות את זה. והתפרצתי. ואמרתי לו בפעם הראשונה שהוא לא בריא לי. ושאני חושבת שאולי כדאי שנפרד. והרדיו שבתוך הראש שלי פתאום הפסיק לזמר באוזניי ולומר לי כמה אני מטורפת עליו. ואז הוא אמר לי את מילת הבטחון שלנו לרגעי משבר של אהבה. והיא הייתה אוויר. בועה שהתפוצצה כשיצאה לו מהפה ואני רק חיפשתי דם. הבנתי שאם הוא לא יוצא מכאן בקרוב, אני ארסס אותו ככה שהוא לא ידבר איתי לעולם. 

והוא הלך. והתרסקתי. המשכתי לשבת לבד במרתף, ורציתי לצרוח ששורף לי בלב. ובכיתי.

ויותר מכל התביישתי בעצמי. שאני לא קולית, שזה אולי המאפיין הכי מובהק שלי. שאני לא מסיימת את הסיטואציה בצורה שמעצימה את שנינו ורותמת אותו באלגנטיות למה *שאני רוצה*. 
כעסתי על עצמי שאני סופרת אותו כל כך.
שאני מתנהגת בהיסטריה.

ואחרי שעתיים הוא התקשר. והגנתי על נשמתי עם סכינים. כולי קוצים. פתאום שמעתי אותו לא רק דרך הטלפון, אלא מעבר לדלת. בבת אחת עבר בי רוך. למרות שאמרתי לו שלא יבוא, כל כך שמחתי שהוא בא.
והמשכנו לדבר עוד קצת בטלפון כשרק דלת מפרידה ביננו. בסוף פתחתי לו. הגוף שלי התקשה קצת, אבל גם רצה אותו. 

נשכבנו על השטיח ודיברנו סוויט לאבינג. התנשקנו, התפשטנו, שכבנו.
אני יודעת שאני אהבת חייו עד כה. 
זה לא עושה לי את החיים קלים יותר ואולי להפך.

אבל העובדה שאני נשואה ושהוא עוד רגע וחצי בטח ימצא את אהבת חייו לחתונה וילדים - הופכת את הכל לכל כך קצר. וכל כך דרמטי.

אני מטורפת עליו. הוא יודע שאני מטורפת עליו.

http://distilleryimage0.ak.instagram.com/7764b2421ed611e38e2c22000a1fb747_7.jpg 

תודה לליידי לילית שגרמה לי להזכר בפיסת האדמה השקטה הזו. פעם ראשונה שאני שמחה שהכלוב הפך למקום כל כך שומם. 

עע

גיליתי את השיר הזה בזמן שפגשתי את לאסי, בימים שהתחילה ממש להתגבש התודעה הבדסמית שלי, והוא היה עבורי שחרור ונחמה ובמידה מסוימת מעצב דעה. 

הוא גם כאילו לקוח מתוך חיי. אני הכי ג'נדר-קווירית, ותובעת את זה בחזרה מכל מי שמקיים איתי יחסים שיש בהם איזשהו אופי מיני [למרות שזה לא תמיד מצליח] -
מתחלפת שתובעת כל מיני סוגים של התחלפויות תוך כדי סשן. 'הבדסמ כקרקע לחקירה ולפריחה. גן המשחקים הנצחי.'

היה לי פה פעם פוסט עם השיר הזה ותמונה פרובוקטיבית שהצטלמנו, בעקבות השיר, אבל בעצם מתוך החיים שלנו. זיכרון שמריח כמו רוח נעורים.
עכשיו עצוב לי שמחקתי פעם את רוב הפוסטים הראשונים שלי בהתקף זעם, כי הם היו חושפניים, ראשוניים, אמיתיים. וכי אין לי שום עותק.

RIP, L<3U

~*~

Your face when sleeping is sublime
And then you open up your eyes

Then comes pancake factor number one
Eyeliner, rose hips and lip gloss, such fun
You're a slick little girl, you're a slick little girl
Rouge and coloring, incense and ice
Perfume and kisses, oh it's all so nice
You're a slick little girl, you're a slick little girl

Now we're coming out, out of our closets
Out on the streets, yeah, we're coming out


When you're in bed it's so wonderful
It'd be so nice to fall in love
When you get dressed I really get my fill
People say that it's impossible

Gowns lovely made out of lace
And all the things that you do to your face
You're a slick little girl, you're a slick little girl
Eyeliner, whitener then color the eyes
Yellow and green, oh what a surprise
You're a slick little girl, oh, you're such a slick little girl

Now we're coming out, out of our closets
Out on the streets, yes, we're coming out
Yeah, we're coming out ...

הם שוכבים קרוב אליי משני צדדיי, מריחים אותי, מנשקים אותי. אני מקשיבה לנשימות שלהם, ללחישות הקטנות והקטועות שלהם באוזניי.
הידיים שלי נשלחות תחתיהם, להצמיד אותם אפילו קרוב יותר אליי. אני רוצה להרגיש זין קשה ומשתוקק מתחכך בי מכל צד, אני רוצה להיות עטופה באהבה תשוקתית מתקתקה-מטונפת, פנינה בצדפה.

עטופה במרשרשים וסרט, ממתיקה סוד, אני המתנה שלהם. מושא התשוקה. השליטה הבלתי מעורערת והם יעשו כל שאצווה.
כל הווייתם שלי, אליי. מרכז היקום.
אין בי שום תכנון או מאמץ. לא יוצאת ממני טיפת רוע, גם לא סאדיזם. רק אהבה משתוקקת אל שניהם, מהולה בנטייה הטבעית שלי לקבל כל מה שאני רוצה.
הם מתחככים בי יותר ויותר, דוחפים לי ידיים לכל חור אפשרי, לכל מרכז עינוג בגופי.
אף אחד מהם עוד אפילו לא חדר אליי ואני כבר פועמת בטירוף,
מאושר.
מעונג.
מ א ה ב ה.

אני מבקשת מהם לסגוד לי במילים באוזניי, לפרוט את תחושותיהם ומה עובר בגופם.
לתאר לי מה עוד הם רוצים לעשות לי.
לספר לי כמה אני יפה, כמה אני מילפית, כמה אני מלכה ואלה וכמה שזה הורג אותם.
האגו שלי מתעלס עם מילותיהם.
ההכרה כבר לחלוטין נמוגה, אני לא יודעת מי הוא מי.

והלילה רק התחיל.

http://distilleryimage9.ak.instagram.com/daf4f97c29d311e38ef622000a1fa434_7.jpg 

עע

אני מחכה כבר כמה ימים לרגע של פניות ושקט , ללבד, כדי לעכל את מה שעובר עליי לאחרונה. ועכשיו, אמצע הלילה, לא מצליחה להרדם, מוצאת עצמי נטולת מוזה. בוהה ארוכות בדף.

יש לי אהבה חדשה. גדולה. אני מסתובבת עם פרפרים בבטן שמספקים דלק, כמעט שאינם מפנים מקום לאוכל, לרגיעה.
וכמו כל אהבה חדשה, היא מטלטלת אותי באוקיינוס של תשוקות, כמיהה. רגעים של שקט גדול ומנוחה בידיעה שהנה מצאתי. רגעים של חרדה שאני לא מספיקה, שאעשה משהו שימאיס אותי עליו.
אני מסתכלת עליו ורואה כמה הוא מאוהב בי, כמה שקט חדש יש בו. עומד לו עליי. ליבי מתפקע.
כבר שבועות ארוכים אני מסתובבת ומרגישה יפה, ערה, נחשקת. אני מרגישה את זה משתקף אליי חזרה מהאנשים שסביבי, מהאופן בו אני עומדת, הולכת נושמת.
כמעט "

תמיד ידעתי שהלב שלי מספיק רחב לאהוב כמה אנשים במקביל. אבל אף פעם זה לא היה בעוצמה כזו.
הבאתי בוגדנות לרמת המקצועיות הגבוהה ביותר בכל מערכות היחסים הקודמות שלי. והפעם זה חשוף, בהסכמה, באישור. מחוטא באור השמש, חוף מבטחים. אני יכולה להיות אני.
ובתמורה לאישיות חסרת המנוחה שלי כולנו זוכים לחגוג את החיים האלה באהבה גדולה ואינסופית. זה יותר מסקס. 

ולראשונה, מזה זמן רב מאוד,
אני רגועה. ערה מבפנים.

כשכבר הייתה לי חצי שעה של שקט עם עצמי אחה"צ, טסתי לחדר השינה לאונן ארוכות לבד. לעכל את מה שקרה, את מה שקורה.
כל כך טוב, שאני בתחושה שזה לא אמיתי כל מה שקורה לי.

אני רוצה מסיבה.

~*~ 

הוא אוהב את הבטן שלי.

~*~

  הס פרפר אדום בלב היקום.

עע

היה זה עוד לילה מקסים בפתח
כל כך ייחלתי לבואו
ובאנו בינות לסדינים, מלאי תשוקה מהיום שעבר
וכך מלאי אהבה התחבקנו ואהבנו כמו תמיד אבל אחרת.
רציתי להיות טוב, לתת לך מה שאת רוצה, מה שאת חולמת. ואת אמרת "שלוט בי!" ראיתי בעינייך את המבט הבא מלמטה, המבוייש, המפוחד, המייחל לעונש.
כל כך ידעתי את נפשך, כי לא אחת הייתי שם, וגם אמרתי לך "שילטי בי!" בעבר.

והייתי נבוך.
כיצד ארים יד על מלכתי? 
דין אחד לי על מרד כה נפשע - אבל ניגוד כה עז של פקודה למרוד... מי יכול למדוד?
וגבר הרצון לעשות כרצונך והמרד בא... מבוייש מעט בהתחלה.

הרמתי יד, לקחתי תנופה, ו-פלאק נחתה עליך הצלפה.
דממה...
חצי שניה כמו שעה, 
המתנתי לתגובה החריפה.

והכעס בושש לבוא, במקומו קול אנחה רך, וחצי חיוך של תענוג... "כןןןןן" לוחשת לי "...חזק".

והמבוכה מתפוגגת, ואני אוזר אומץ וביטחון ומצליף שוב, חזק יותר הפעם, מדוייק; ואת גונחת, נאנקת ונרטבת.
ואני מביט בך ורואה אותי.
יודע איך זה להיות שם למטה ולדעת שהגשם של הזעם שבא מלמעלה מהול באהבה גדולה ומזוקקת.
קשה לי להכאיב לך, אבל טוב לי לענג אותך, הניגוד הזה אינו מרפה ולא עוזב - להצליף או לגונן?
נשאב פנימה עוד יותר ומצליף חזק ובאותו מקום, מגביר את המהירות, תופס לך בשיער, רוצה להכריח אותך לקבל את מה שאת יודעת שמגיע לך, יודע כמה את רוצה את זה... אבל כל כך קשה לי להכאיב לך. מוצא פשרה של נשיקות אחרי ההצלפה. אני המאסטר שלך עכשיו, אדון, שולט ואת תחתי.

חזרתי למיטה אוחז בחגורה, שחורה, מעור... מרעישה. ואת שמחה ומייחלת, ואני, מתוך הידיעה של כמה טוב להיות למטה וכמה טוב להיות נשלט, יודע בדיוק היכן להגביר ומה לומר ואיך נעים לך במקום הזה.

ובדמיוני אני כורע לפנייך ואת מסירה את הכתר, מניחה אותו על ראשי ונותנת לי את מושבך - פושטת את בגדי המלכות שלך וכורעת לפני.
עירומה ופגיעה וחשופה...
כל הכוח מתהפך ואני מולך עליך - כל מילה שלי קדושה.

כל כך אוהב לעשות לך טוב, ומתמכר לכוח, אבל נותן לאהבה להוביל אותי ולא שובר אותך.
אני לא יודע מי מתייסר יותר - את, תחת מגע העור העט אל ישבנך המאדים אט? או אני, שחרף אהבתי הרבה אלייך, מכאיב, משפיל אותך ונוטל ממך את כבודך?

וכל כולי תלוי על חוט השערה שלא לפרוץ בבכי על כתפך, להתחנן לסליחה, כי לא רציתי לפגוע... 
אך עוצרת בעדי תמונה אחת - את שוכבת מתחתי, רווית הצלפות ומכאובים - ועל פנייך נסוך לכל הרוחב חיוך של אושר.
החיוך הזה שאותו אני כל כך מכיר, זה שתמיד רציתי שיהיה לך - שברוב יהירותי ידעתי שאני יכול לתת לך גם כשלא היית שלי.
והפכת להיות שלי וקיבלת ת החיוך, ובכל פעם שהוא משתלח משפתייך, הרכות המתוקות, ליבי נמס בתוך קירבי וכל כולי נמס איתו.
והחיוך הזה שלך אומר לי שהיה לך טוב, והבכי החנוק הופך בתוך שניה לאושר.

באותה שניה הבנתי את הרתיעה הגדולה שבאה מצידם של וניליים ואת הקושי של הצגת תאוות ההישלטות של עבד כלפי אהובתו שלא יודעת...

הרתיעה אינה נובעת מכך שזו סטייה - אלא ממקום של חוסר יכולת להתמודד עם הניגוד הגדול שבין להכאיב ולהשפיל לבין לאהוב ולגונן.
חשתי את הניגוד הזה בעוצמה כה גדולה והיה בי צורך עז ללחוש לה "אני אוהב אותך" כל הזמן.

ולך אהובתי,
אני מודה כל רגע ושניה, אני אוהב אותך ואת מה שאת מביאה אלינו.
לעולם אני אהיה המאסטר שלך, מלכתי.
ולעד תדעי שכל מה שאני עושה בכלל - הוא פועל יוצא של אהבתי אלייך.

שלך לעד,
לאסי
05/11/2004, שבוע שלישי ביחד, פורום חויות כואבות

[יש לי כל כך הרבה על הראש. תמיד זה ככה, אבל עכשיו זה צונאמי של עבודה והפקה, ועכשיו כותבת פה במקום להתמודד עם סרט שלא בא לי לערוך. והדד ליין מחר בצהריים. הו, הייאוש, ההלקאה.]
*~

מסתמסים במהלך היום על מה יקרה בלילה, איך נבלע אחד את השניה, אבל כמעט ולא נפגשים. עובדים הרבה אחרי חצות, או קורסים בנפרד עם הילדים בשמונה וחצי. יום רודף יום, ביוץ רודף ביוץ. ישנים בחדרים נפרדים כדי לא להעיר באמצע הלילה. וכל הזמן מתגעגעים.
אתמול הרגשתי שאני לא יכולה יותר והודעתי במשרד שמחר אעבוד מהבית. קיוויתי שגם הוא.
לאכזבתי הוא יצא בבוקר. לשמחתי הוא חזר בצהרים, רק כדי לגלות אותי מוארת, רטובה וחרמנית במחוך חדש שנשלח אליי בהפתעה מעיר המלאכים, חצאית מקסי שחורה והדוקה עם שסע מזמין ונעלי הזונות החדשות. לא שכחתי את האודם השחור. גם לא את הלק המטופח, ברור - בידיים וברגליים. אח"כ כבר היה לי סטרפאון ואורגזמות לרוב.

נחת.

*הפוסט הזה מוקדש לך, ש. אחותי-אהובתי, נסיכת המזרח.

מסתבר שכל מה שהיה נחוץ כדי לשבור את הקרח הבלתי חדיר הזה, מסתכם בנעלי זונות ולק על אצבעות הרגליים. את שומעת, עטלפית-על?! נעלי זונות. ולק. כמה פשוט, כמה זול. כמה המוני ומנחם. אני מניחה שיש משמעות לעוד אי אילו דברים שסייעו להמסה, אבל בתוך הראש שלי מהדהדים טיפופי הנעליים הגבוהות, גבוהות, בעודי פוסעת עליהן בחנות במלוא החן והמיומנות, מרימה אף לנוכח מבטו של הכלבלב ומבטו של המוכר שהתחבא מאחורי תפקיד המוכר, אבל כל מה שהיה שם זה רק עוד כלבלב נוסף. ידעתי שבשניה אחת, במבט אחד, אני מכניעה אותו לרצפה להציע לי את הנעליים הללו במתנה.

והוא מחכה כבר ימים לגמור, אבל השקט שלו בידיי. אני עוד לא מוכנה, הריכוז ממני והלאה ואין לו שום סיכוי לגמור לפני. כבר יומיים הוא מסתובב עם זקפה אדירה, מבושמת במאוהבות מתקתקה ותחתוני גומי, מעריץ ומכרכר, מעריץ ומתייסר. אני רואה כמה הוא רוצה אותי כשהוא מסתכל עליי מכל פינה אפשרית בבית. ואני בשלי. לקח לך כל כך הרבה זמן להמיס את הקרח, עכשיו נראה אותך ממיס את שלי. ואני דווקא בכלל לא כזאת מטבעי, האיפוק הוא לא חלק מהדנא שלי. גם לא הנקמנות. אבל אני רוצה אותו מתחנן, אבוד, כמו שלא ראיתי אותו מעולם. אני רוצה להעניש אותו על האהבה האינסופית לטיפופי העקבים הגבוהים גבוהים, ללק, לסגידה לטבעת הנישואין שהעניק לי על אצבעות הרגליים. אבל אני גם אוהבת אותו בדיוק ככה. מתבייש, כמה, סוטה ומכור.