You'd kill yourself for recognition

והימים הם ימי PMS. בשבוע האחרון כל אחד מרוכז במלוא העוצמה בענייניו והאנרגיות מתועלות לסביבה סביב הזאטוט או הקריירה. בשני הלילות האחרונים מצאתי את עצמי נרדמת פעמיים על כורסא בסלון, תוך כדי עבודה. משכימים אחד השני בבוקר מחדרים שונים, או משינת ראש-זנב זרוקה על מיטה שכל אחד התגלגל אליה בשלב אחר במהלך הלילה, בין הכנת בקבוק או הנקה, במקרה שלי.

מצד שני, המנועים מונעים חזק מאוד. ריכוז-על השמור לגיבורי על. העטלפית לגמרי הפציעה ולאט לאט זה מחלחל גם אל הליבידו. רק יעבור זעם, או לפחות יגיע זעם, ובא לציון גואל.

היום הגיעה לביתנו החדש המטפלת הישנה, לראשונה. אל התופת, אלוהים איזה ברדק יש כאן.
וכך, לתומה עלתה להרדים את הגמד בחדרו ומצאה במיטתו הגדולה פלאג שחור ומיותם וחבל קשירה.
ואם היא קצת טיילה בבית, בטח ראתה מפוזרת שם את קופסאת הזימה במאסטר-חדר-שינה.
שאלתי עצמי, נגעה? מיששה? הריחה? אולי גנבה קצת מדוגמיות ה- KY שזרוקות ברישול בתיבה? חושבת, 'זה לזיון הבא שלי!" אולי ניסתה? הריעה, עמלה, גמרה?

*מוקדש באהבה למטפלת הכי סאבית-שולטת מלמטה בעולם.

עע

כמעט שנה שלא כתבתי כאן, תא ההודעות מאיים להתפקע וכבר מזמן שכחתי ריחו של בגד לייטקס מהו. טוב, לא צריך להגזים.
אבל בהחלט הייתה קטיעה. קוראים לה לידה. או שקוראים לה תינוק. או פשוט לא קוראים לה בשם, אלא מקבלים את העובדה הפשוטה שזמנים השתנו. רק לטובה.

בא לי לספר לכם על הלידה וכמה זה היה נורא והיה הדבר שהכי קרוב לתחושת אונס שחוויותי. בא לי לספר לכם על היצור המתוק והענוג הזה שכל היום מקשקש וממלא את ליבי במשהו סמיך ודביק עד להתפקע, למרות שלא תמיד. יש לי ימים שאני ממש לא יכולה לסבול את הגמד המקרצץ, אבל הם יותר נדירים. בא לי לספר לכם שהאיש שלי הוא נדיר, עמוק, מצחיק, סקסי בטירוף ושיש לו זין מהמם. ושיש לו לפעמים עיני פאפי מהולות בזימה, ואני יודעת שהוא יבוא ויגרור אותי לתוך עינייו, יהפנט אותי ויצית בי את האהבה הנדירה הזאת, שמהולה בשריטה-סטיה עמוקה. פףף

אבל אני רק אספר לכם שטוב לי כל כך בחיי. שלם ומושלם. אבל לא כזה של פלסטיק, לא כזה ששייך למה שרואים מבחוץ, אלא בעומק, בשקט, בתחושה שאני במקום הנכון בזמן הנכון, עם האיש הנכון, עושה את הדבר הנכון. הנכון לי. רק לי.
טוב לי לעשות מה שבא לי ולהיות האדם הכל כך חופשי שלא חייב דין וחשבון לאפחד בעולם, אלא אם כן הוא רוצה.

ובתוך כל זה, סוף סוף יש לנו בית ע-נ-ק עם מרתף גדול שרק מחכה שנבוא להשתעשע בו. וחדר שינה שני שנועד רק לסשנים.
טוב, אמנם אנחנו עוד בארגזים, נרדמים מוקדם מהמאמץ לסדר. אבל בשנייה שדברים יתיישבו במקומם, או שכבר נמצא, סוף סוף, את ארגזי הזימה, אין לי שמץ של ספק לאן זה הולך 😄

צפו לעדכונים.

שנה טובה, אנשים.

כל יום נדמה לי שהיום אתפנה לכתוב,
ודווקא עכשיו, למרות כל המטלות שלא הושלמו,
השקט מעלה בי ערגה למילה.

מתחשק לי לכתוב, אך אין לי מילים.
עולם מפעפע ומלואו מתרדדים להבל.
מבקשים אולי רק להגיד שטוב. שמלא. ששמח.
שאהבה.
מעידים שהלב עוד בוכה, אך משלים,
צופנים לב מלא אמונה שמכאן יהיה רק טוב.

כל כך הרבה זמן כבר ככה,
שאני קמה בבוקר
וחושבת תודה.

הלב מלא באהבה עד להתפקע.

אחרי ששאלתי אותך אם אתה מכיר את השיר ואמרת לי שכן ושאפילו הייתם מנגנים אותו, פתאום הרגשתי אלייך, אל הגבר שלי, אל הרוקסטאר-האליל שלי, את המאוהבות הטוטאלית הזאת שכל כך הרבה זמן כבר לא הרגשתי. מאוהבות שיש בה התרוממות רוח, נשגבות, שמחת לב אמיתית. פראות נשית. רציתי רגע איתך לנשום, להריח, להיותאחד.

לרגע הייתי קלה, היה לי קל.

כל המשקל הפיזי והנפשי של החודשים האחרונים, כל האבל והשמחה שעוטפים את הכוכב הקטן שלנו, מטשטשים. אני קהה. היה אפילו די בניצן אחד כמו קודם כדי למלא אותי לרגע, היה בתשוקה שלי כוח שאיפשר לרגע ריק ואוויר. מלאות שלא חשקת בה. גם אתה קהה, אהה, גמתה. אז אני הולכת להניק מטובי ולא אותך, כלבתרתימשמע שלי.

עוד יגיע היום המואר, אהה.

שבוי בקסמה
"אתה הולך לפגוש אותה... עוד 12 שעות ואתה ניצב מולה, נבלע בתוכה. פרפרים בבטן, שיער סומר, עוזב את הבית ועף אליה... קוראים לה "החדשה" אבל היא כבר שנים באותו מקום - צומחת, משתנה... כבר שנים שהיא מתעללת באנשים. כולם מכירים אותה - אומרים להם "תיזהרו" אבל רבים נוהרים אליה, עולים לרגל. כבר ביקרת אותה פעמים אחדות - והיא תמיד אותו דבר אבל שונה, מכינה לך הפתעות נעימות ונעימות פחות.

הנה אתה אצלה - היא לבושה הוד והדר, צבעים וריחות... אתה ניצב מולה נפעם מיופיה, לא יכול שלא להביט בה, מתמוסס לרגליה ודבר ראשון חוטף ממנה סטירה קרה, לא הגעת מוכן... והיא יודעת להיות קרה למי שלא בא מוכן. קור כזה עוד לא הרגשת... קיפאון צפוני מכה בך, בוער בעצמות, פניך אדומות, ובעיניך נקוות דמעות. אתה יודע שהיא קשה, אבל אתה תמיד חוזר לעוד... בשנייה שהפסקת לסבול אתה כבר מתגעגע לעינויים. והיא - בכלל לא יודעת שאתה שם, אתה כלום בשבילה, ננס בגובה הרצפה והיא גבוהה, ניצבת מעליך וראשה בעננים.

מוצא כלוב צפוף ומתגורר בו זמן מה - נהנה מהעונג הכואב ומהכאב המענג שאתה מוצא בפינותיה האפלות, ויש לה פינות שאתה פוחד לגלות - שמעת על כאלה שאבדו לעולמים בסמטאותיה החשוכות ואתה נזהר מזעמה. היא מרעיבה אותך ואתה מתחיל לקרוע את עצמך בעבודה בשביל מעט אוכל... והאוכל שאתה מקבל - לפעמים שאריות של סעודת מלכים ולפעמים רפש מוחלט - אין לדעת. והכל קורה אצלה מהר - כבר מזמן אתה לא שולט בגורלך, חייב תודה על כל רגע של ביטחון בסוף אתה כבר לא זוכר למה באת ועד מתי תישאר, אבל לא מסוגל להעלות על דעתך לעזוב. אתה תמיד זוכר את החלל שנפער בך כשאתה עוזב אותה והשעון מתקתק וכבר הזמן נגמר ובדיוק כשהתרגלת לכאב והתחלת ליהנות ממנו - אתה שוב עוזב וחוזר לחום, למרחבים, לחופש התנועה. אבל אתה לא חופשי בלעדיה. מעדיף להיות קשור קרוב אליה לעולמים מאשר חופשי ורחוק והיא - היא בכלל לא שמה לב שהלכת... כמו גרגר אבק שנדבק לעקבה, הולך איתה ומתנתק ממנה - היא לא מודעת לקיומך ויש מיליונים כמוך אבל היא אחת ויחידה.

ושוב אתה רחוק ממנה, חושב עליה כל רגע, אתה יודע שתשוב ושוב הכאב המענג הזה... אתה יודע שזה חסר לך - אין לך ברירה. יודע שהיא שם, ניצבת תמיד... מחכה שתחזור ולא מודעת לקיומך.

זה מדהים עד כמה שניו יורק התנהגה אלי כמו שמלכה מתנהגת לעבד..."

08/02/2004 , נכתב ע"י לאסי (עוד כשהיה "כלבלב תחש") בפורום 'חוויות כואבות' המיתולוגי
~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~
כשחיפשתי ב'חוויות' את הטקסט הזה, מצאתי פוסט שכתבת לי בלילה של הסשן הרציני הראשון שלנו, חודש וקצת אחרי שנהיינו זוג. נדהמתי שזה נפתח בנינו כל כך עמוק, כל כך מהר, הייתי בטוחה שזה לקח הרבה יותר זמן. לא יאמן כמה עבר מאז, אבל גם כמה זרעים שפרחו במפתיע, נזרעו כבר אז. בכיתי מהתרגשות וכאב לי שאני כבר לא כותבת, שאני לא מנציחה את החיים הסודיים שלנו. אני חושבת שזה הפסיק כשהגיעו לכאן העיניים הוניליות הפולשניות. זה פגע בי עמוקות ושיתק. אני חושבת שאני צריכה למצוא דרך חדשה לבטא אותנו מהעיניים שלי, במה חדשה. ליצור אלבום חדש של מילים. פתאום זה חסר לי.

אני גם כל כך אוהבת שאתה כותב, אהוב שלי. מצאתי כתבים ישנים שהם חלומות על מי שעתידה לבוא לחייך ופתאום זו אני וכאילו נקראתי. אני יכולה לראות שאני הפנטזיה, שאני ההגשמה, שאני באמת-באמת מה שרצית. זה כל כך מרגש אותי.

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~
אז זהו, יש תאריך, יש מסלול ויש המלצות לערבי בדסמ ברחבי ארה"ב שקיבלנו מהאנשים הנחמדים בפטלייף. אנחנו נוסעים, עוד שבועיים. כמה מר היה טעמם של כל הביטולים, כמה אכזבה הצליפה בגופי עם כל הנחתה של מרות מעליי. אני אדם חופשי רק לכאורה, מסתבר, והיה לי קשה מאוד לגלות את העובדה הפעוטה הזו. עדיין זורם בי כעס מודחק על ההורים שגנבו לנו את מסע הבדסמ-סמיםמכלהבאליד-ורוקנרול, מסע הדבש, אבל אני מרגישה שבזמן הזה למדתי הרבה דברים חדשים עליי ועלינו והביחד רק התחזק. ואנחנו כבר לא לבד, אנחנו שלישיית מוסקטרים, גם אם הקטנטן הוא בלתי נראה בעין בלתי מזוינת לעת עתה.

בלי להתכוון המסע במרחבים הומר למסע ביתי. אני בסוג של ויפאסנה לא מתוכננת בעליל כבר חצי שנה, עכשיו זה כבר ממש ברור גם לי ואפשר לתת לזה סוג של כותרת. בקושי יוצאת מהבית, כמעט לא פוגשת אנשים, מתעלמת רוב הזמן מהטלפון המצלצל ואין לי הסבר למה זה ככה וזה גם לא שיש הפרדה בין הונילים, לכלוביים, למשפחה, ללקוחות, לסטודנטים שלי. טוב לי לבד, פשוט, רק אני והבועה הזאת שנרקמת בתוכי, הולכת וגדלה, נותנת את אותותיה בעוצמה מתגברת מיום ליום. אני גם כמעט לא שומעת מוזיקה. טוב לי עם עצמי ואני לא יודעת להסביר למה יש לי את הצורך הזה לשקט, לשתיקה, לנשימה המודעת. אני מוצאת שיש בזה הרבה מרחבים, שיש בכך את טעם החופש האמיתי, נטול המאמץ והמסכות.

אני אוהבת את היתרון שבלהיות עצמאית: לקום באיזי, האפשרות להשאר בבית כי ככה בא לי, לעבוד מהמיטה כשקר (והכי להשאר במיטה בימים בהם רוב הזמן מרגיש איכסה פיזית).

שמחה גדולה מציפה אותי על כך שזה היום השני שבו אני עובדת מהחצר - הגוף בשמש (העטלפית מתחרדנת) והתינוק (הלפטופ) בצל. אני מתעוררת חדה וחדשה לפני השעון המעורר, אצה-רצה להוציא את דרס קוד, מרגישה ממש מצוין עד הצהרים, פרודוקטיבית מספיק כדי לפנות את שאר היום בשקט ונחת לעצמי. ימים יפים, השבוע (ואני בכוונה מתעלמת מזה שבונים רבי קומות מארבעת רוחותיי). בערב זה כבר סיפור אחר.

הבעיה היא שעכשיו אני נורא רעבה ומצב הירקות בבית לא משהו וגם תיכננתי לקפוץ היום לשוק, רק שמאסטר לאסי אסר ללכת היום אפילו לסטודיו (שנמצא במרכז העיר), עקב התראות בטחוניות חמות. חמות ממש כמו השמש הנפלאה הזאת היום, מסתבר.

מה לעשות? לצאת, לא לצאת? אני לא מצליחה להחליט. הבטן שלי מקרקרת.

סופו של שבוע ארוך וקשה מאוד בחלקו, מביא איתו הרבה נחת. אחרי חומוס יפואי, שהוא כידוע סוג של סם שינה, צללתי ל-3 שעות והתעוררתי לשקט של שבת, זה המרגיע כל כך. לא סיימתי עדיין את כל העבודה של השבוע, הסטודנטים שלי מחכים לתגובה ויחס, נשארו לי 342 RSS פידס מהשבוע לקרוא, צריכה לענות על מיילים דחוף, הבטן מתחילה שוב לקרקר קלות; אבל אני – שבת.

רק באתי להציץ מה קורה, ואז - הפוסט של סוויטי התניע, פלאשי גרמה לי לגרגר מנחת, סיסי גרם לי לחייך, ונוס גרם לי לקנא ובאמצע הפוסט של קוויני כבר נהיה לי חשקפוסטכלוב בלתי ניתן לשליטה, אנד היר איי אם. מזמן לא כתבתי כאן, כי לא היה הרבה אקשן וכי אני כותבת במקום אחר (פתחתי בלוג עצמאי על השרת שלי). בכל מקרה, התגעגעתי...
בדסמ? מה זה? או, אם לדייק – סקס? אני? לתרזה הקדושה מחשבות מלוכלכות משלי בימים אלה, כולי חסודה וטהורה. החשק המיני בגובה השטיח ובאופן מפתיע לאסי באותו מוד כמוני. מזל שהיה לנו במלאי קיץ/חגים שהיו כל כך פרועים ומלאי זימה מינית, ככה שאני עכשיו לא מרגישה כל כך רע עם זה, מה גם שאני יודעת שזה עוד יחזור. הסקס לא חסר לי, אבל חסר לי משחק השליטה, ההתפנקות שבאה ממקום של 'באארור שאני אקבל *ועכשיו* מה שאני רוצה', המבט הכנוע ובו זמנית סופר מתמרד של לאסי הזנזונת הידועה והצחוק הגדול שמלווה את הסשנים שלנו (הוא הבטיח להפציע השבת באיזה כשכוש זנב. על נשלטות מצידי כרגע, אין מה לדבר בכלל). מצד שני, אפשר לתת לתקופה הזו כותרת של המון קרבה ואינטימיות ולהתייחס לכך שהצד הפיזי מתבטא בהמון מגע עדין וליטופים, הרבה הרבה יותר מהרגיל, אז נדמה היה לכם ששמעתם תלונה בקולי, אתם טועים. אהבה.

הרבה השתנה בחודש האחרון ואני מברכת מאוד על כך (הסדנה שעשיתי בקיץ מכה בי עדיין גלים ואני ממש בנאדם אחר בנושאים מסוימים. אין על טרנספורמציות יזומות). אני עדיין עמוק בתהליך החפירה על הצד הטוב והרע בתוכנו, מנסה לשחרר דברים תקועים שעולים. וברוח האופטימיות, אז השבוע, בהמלצות יקירים שונים, ראיתי סרט שנקרא "שורטבאס", סרט נחמד מאוד [ומחרמן] שמה שחשוב בו שהוא גרם לי להחליט שגם השנה אני הולכת להשקיע במסיבת יום ההולדת שלי. אמנם השנה היא תהיה פתוחה גם לונילים, אבל ה-THEME שלה יהיה פריק שואו. נראה את הונילים מתמודדים עם זה :-).
שבת שלום, סוטים אהובים,
עע

לא היה לי אפילו זמן להגיד שלום,
ותאמין לי שהייתה לי סיבה טובה למה ככה.
מרגישה החמצה קלה והתענגות עילאית על מה שכן הספקתי.
הזכיר לי את אביתר בנאי בגלגול הצעיר,
אביתר שזורק אותי לתקופה שברירית בעברי, אביתר הכי מרגש.
חשבתי, שאם היה לי את הכל על דיסק,
שזה בטח היה דיסק שהייתי שמה בנסיעות לילה באוטו
[ובהתחלה בטח חורשת אותו כמה זמן עד שהיה יוצא לי מהחורים ולאסי היה משתגע].
חשבתי שחבל שלא היו שם דיסקים עם העטיפה היפה והציורים המרגשים. אפלים.
רוצה.

ממש לא סתם חלק הנוף. ממש לא.
הפתעת אותי.
ומה שמדהים הוא שאתה גורם גם לנו לא להרגיש סתם חלק מהנוף
ומצד שני, כל כך כן. וזה נעים, פשוט, משחרר.
זה לא רק שאתה לא סתם חלק,
זה לא רק שהמופע השלם הזה שמסתתר לך בתוך המסך הכחול הוא פשוט מרתק
וזה לא רק שהפתעת אותי כמה אתה באמת מוכשר.

יותר מכל עלה לי היום כמה פעמים הביטוי: "הסוכר שבלב"
וזה מה שמגדיר אותך אצלי יותר מכל-
ההכרה בטוב, בצד היפה שלנו, בני האדם. האופטימיות.הנאיביות הזאת שהיא, ורק שכמותה, ישנו את העולם. האור. הסוכר, הסוכר הזה שבלב.
הרקע השחור הוא לא הרוע, הוא החושך שבחיפוש שלך, הוא ההכרה במלחמה שלנו חמושים עם הטוב, ברע.

ריגשת באמת.

תודה. אוהבת אותך, ילד פלא.
עע

[ולעוד כמה אנשים יפים - זה תמיד נעים לראות אתכם ולאהוב אתכם את האהבה הפשוטה, הנקיה שיש לי אליכם]

ופתאום התחיל "Harvest Moon" ולכמה רגעים ארוכים לקח איתו את תחושת הדכדוך שאני חווה היום ואת הוירוס הבנבנזונה שהשתלט לי על הגוף. אני תמיד מתביישת להגיד ליד אנשים אחרים "זה השיר שלנו", כן, יש לנו "שיר", זה השיר שלנו. זה נראה לי לי כזה לא קולי, אני אפעם לא יודעת למה. אולי כי אני מפחדת להתקבע לתוך איזה זכרון אחד ולנסות למצוץ ממנו את אותו צוף כל הזמן, אותו זיקוק של רגש שבשנייה אחת יכול להפוך לאשלייה, לקיטש. אולי כי יש כל כך הרבה שירים שאנחנו אוהבים ביחד וחולקים בהם רסיסי זכרונות, בעיקר כאלה שאני זוכרת איך נראית בהם ושומעת אותך מנגן ושר לי אותם. אולי זה פשוט כי אני רוצה לתפוס את עצמי בתור מישהי שכל הזמן חיה את הרגע והרי אי אפשר לחיות את הרגע אם פועלים מתוך הזדהות ושחזור. גמכן, החשיבות העצמית המייגעת הזאת.

אבל פתאום התחיל "Harvest Moon", בזמן שאני עמוק בתוך הקוד מחפשת איפה לעזאזל יש לי באג, בזמן שלרגע לא הייתי. ללא הכנה הגוף הצטמרר והרפה ברכות לתחושה נעימה, תחושה של אתה ואני ורק אז אני הפצעתי פנימה, משתתפת בתחושה המוכרת, אחת עם הגוף: שנינו שוכבים במיטה שלי בבית אמא שלי, זוג רק יום, אולי יומיים. החדר מתחיל להתמלא באור קלוש, הבוקר כמעט עולה ואתה עם חולצת בית הכנסת הלבנה, פרומה על חזך. אתה מצטרף לשירה בפזמון, מרעיף עצמך עליי, לא מסתיר כמה אתה אוהב אותי. סוכות. חסד. אני מסתכלת עלייך ולא מאמינה שאתה אמיתי, שזה קורה לי.


RZw_Hr4X3dE

הספיקו כמה חילופי משפטים בינינו אחרי שאספת אותי מהרכבת, כדי ליצור שתיקה מעיקה ברכב. כמה זמן כבר לא רבנו? אני לא זוכרת מתי באמת רבנו, כבר לא רבים מזמן ריבים כאלה ראשוניים של העלבויות וברוגז, כבר לא נושאים בדד מטעני נפץ משתקים. מחלוקות שעומדות בינינו כמו הרי געש רק מדביקות אותנו אחד לשני, עד לפיצוץ מבוקר וגלישה איטית. אנחנו רבים עם מגע רך, כועסים ודומעים אבל תמיד מלטפים בגוף ומתערסלים עמוק בעיניים. כאלה מוזרים אנחנו, שונאים עם אהבה. כמה שזה מרשים אותי איך עם השנים ההתלקחויות הולכות ודועכות, למדנו לדבר בלי פחד ולחשוף את הרצונות העמוקים בלי לחשוש מסיפוח טריטוריות. לא הולכים לישון ברוגז ולא מבטלים בלי דיון ומחשבה את הצורך שהאחר הביע, ככה חקקו שנותינו המשותפות בסלע, החברים הכי טובים הרבה לפני שאנחנו זוג. אבל פתאום, בתוך כל הדביקות הסמיכה הזאת של האושר האנסופי אך מתוק ושקט שלנו, שתיקה מעיקה. אויר סמיך, רוק נבלע. שתיקה שאין בה ולו גרגר של ריק. זורקים את הכלבה בבית וממשיכים בדרכנו לבית החולים. די עם הבית חולים הזה, אני רוצה להיות לעצמי, אני רוצה אותך, רק שלי. תן לי את מיטב שנותיך, אני אעשה לך ילדים. תראה כמה זה קשה לנו, תראה, אנחנו צעירים. למה, למה הם עושים לנו את זה? אני צורחת אבל רק שותקת. אוהבת ושונאת אותי, אותך, אותנו, אותם. אני רוצה לצעוק שנעוף הביתה וננתק את הכבל לעולם. יהיה כל כך שקט לבד, יהיה קל להתמודד. אל תדאג. אתה מפר את השתיקה: "את לא רואה? את לא רואה כמה זה מנהל אותך, אותנו? את לא רואה שהיא באה על חשבוני?". אני נושמת את מילותייך, יודעת כמה קשה לך לומר לי את זה. מקשיבה ונותנת לך מקום, שניה לפני שאני שוכחת כמה אתה זורם בתוכי ומתחילה לתקוף חזרה. הדיון היחיד שלא הסכמנו בו על כלום מעולם, כמו הועלה ברשעות מהאוב, נוטף רעל מתמיד, עמוס חיצים מדויקים למכביר. אני יודעת איפה החיצים שלי הכי ידלקו בך ואתה לא מוותר לי, כוויה אחר כוויה בלי מצמוץ. כל מילה שנזרקת מפינו פוגעת יותר מהקודמת, ברור שלא נסכים. אני שונאת אותך ורוצה שתעלם ובו בזמן שמחה עלייך ככה, כל כך חי, בביטוי, זרקת את הכפפות הלבנות שלך לכל הרוחות. נראה כאילו זה לעולם לא יפתר. עלבון, מצוקה, התבצרות כוחנית. אתה יכול לתאר לך שככה יכלו לעבור עלינו חיינו? זה כמעט קרה, זה היה לנו ככה עם אחרים. ותראה כמה קל ביחד אפילו כשהכי קשה. אנחנו כבר בחניה וכל מילה שלי מרחיקה אותך יותר, כל תגובה שלך גורמת לי לרצות לפצוח איתך בברוגז של ימים כדי להרעיב לך את הביחד, כדי שתבוא אליי מותש, כדי שתכנע. ואתה מאיים שתיתן לי את מה שאני רוצה כדי שתוכל להמשיך לסבול בשקט, לא מוכן לגדול בזה איתי. ממשיכים שיחה שתלטנית ללא אהבה גם במסדרונות התחתונים. העיניים שלי מבריקות, אני זקופה. אתה רחוק ממני, מחרחר דם ואני לא מפסיקה להאשים אותך. אני אומרת לעצמי שאנחנו לא יכולים לעלות לבקר ככה בדיוק כשאתה מושך אותי הצידה ואומר לי את זה בעצמך. אבל כל נסיון להתיישר רק גורר אותנו יותר למטה. יוצאים החוצה, מתבוננים מחובקים פנים לפנים בחושך, אבל הפה יורה תופת. ויתור. אתה מתייאש, אני דומעת בתבוסה. זה לא יפתר, נראה שאין מוצא. אנחנו שוהים ביחד בתוך הקושי, שבה ועולה שתיקה שכמו בקסם פותחת פתח לתדר נקי של אהבה בעיניים ובלי להרגיש איך, הגעגוע אלינו ממיס את כל חוסר ההסכמה ואנחנו מתחבקים בנוכחות נטולת ערגה. הריח המתוק שלך ממלא אותי.