You'd kill yourself for recognition

חזרתי מהסטודיו בידיעה שהשבוע נסגר, נינוחה מחוייכת,
שלווה, כל כך שלווה,
כל כך שלווה שנרדמתי,
שפיספסתי מסיבה שחיכיתי לה שבועיים שלמים,
שבועיים, לעzzל.
אז קמנו בעשר, אחרי שבוע די נטול שינה
נמהרים שמנו פעמינו לקפיטלסטיה של המחשבים על דרך השלום
בדרך הביתה התבוננתי בכל המהממות ברחובות עם שקיות המעצבים
"אני יש לי פה כמה שקיות עם ג'אדטים", רציתי לצעוק להן
מתהדרת בנפחי גיגה ומהירות האור לכנפיי
"אני טסה בחללים של מהירויות ונפחים, של סיבובים לשנייה ותדרים".
אחרי 4 שנות עוני סטודנטיאלי מתקדם
בשנייה הראשונה של רווחה כלכלית- ישר לחנות המחשבים.
מה יהיה על המלתחה המתפוררת אלוהים יודע,
אבל שופינג הוא שופינג הוא שופניג, מזור לנשמה.
וגם באן-95 בגוון שזיפי שנינו התהדרנו היום.
אח, אתם בכלל לא מבינים איזה אושר פה בבית,
לאסי נכנס מוקדם למיטה, לבדו-
רק הוא, התינוק החדש וחוברת ההפעלה.
יש עכשיו סביבי מלאן קופסאות, כבלים, ודפי אחריות והוראות
אין לכם מושג כמה המתנתי להשתדרגות הזאת.


רודפת סביב הזנב אפילו בסופש
מנסה לדחוס משימות שהצטברו כל השבוע
והראוטר המזורגג לא רוצה לעבור לגור פה
קונפיג בתחת שלו, לא בעסק,
"לא מעוניין בהתקשרות כרגע".
אז אני בלי רשת בקריז מתמיד,
הDOK עובד שעות נוספות (וגם הHD הנייד [החתיך והדנדש]).
רק האיקס האדום מימין למטה במסך ממשיך להוציא אותי מדעתי.
לפטופ בלי אינטרנט זה כמו לעשות ביד.

-----

בנימה כל כך אחרת
ביקרנו את אמא שלי ביום שישי בערב. יצאתי משם מדוכאת בטירוף וזה עוד לא עבר לי. כמה נורא זה להזדקן בלי בנזוג, עם מעט מאוד חברה, עם ילדים שעסוקים בעצמם, בלי כסף ובלי בריאות. היא נראתה כל כך במצוקה, שזה היה מראה נורא. הלב שלי שותת דם כבר הרבה זמן בגללה, נורא שככה כבר למדתי לחיות. אבל מסתבר שיש גבול גם לאפטיה והדם כבר עלה לי לראש וחייבים לעזור אפילו לכאלה שמשחקים אותה שלא רוצים. לפעמים צריך לכפות שליטה, גם אם אלה ההורים (שלך).
אז זימנתי ועידת פסגה של כל האחים יחד איתה ביום רביעי בערב. יש לי הרבה רעיונות יצירתיים איך לפתור את הבעיות. אני יודעת שיצליח ולא מפסיקה לטרטר לעצמי במוח עם זה, למרות שנדרש כאן המון שיתוף פעולה. בכל זאת גדלנו באותו בית ובכל זאת כולנו חולקים את אותו לב שותת דם על אם שנתנה הכל לילדיה, עד שלא נותר לה מאום לעצמה, אפילו לא את עצמה (ואולי בעיקר אין לה את עצמה).
תחזיקו ל(ה)י אצבעות.

עע

אתמול הגשתי את העבודה האחרונה לתואר
ועכשיו הגיע מייל מהמרצה
והוא מתחיל ב:

"האם אפשר לתת יותר מ100? האם ישנה הנאה גדולה יותר למורה "דינוזאורית" כמוני מלראות את "ההתבנות האישית שלך?"

לא אוסיף, אך רק אומר:

פאקקקקקקקקק!!!!!!!!
תם ונשלם

היום חגיגה של שמחה ואהבה
עע

במונית , מאחרת קשות לפגישה. ברמזורים ובפקקים מתחברת לרשתות אקראיות, קוראת בלוגים. כבר הרבה זמן לא מוצאת מילים. הכתיבה שלי הפסיקה להיות מדויקת הרבה קודם, אז החלטנו לשתוק, היא ואני, לכמה זמן.

הפכתי להיות יצור וירטואלי למהדרין, מסתובבת צמודה למחשב לכל מקום, כאילו הוא התינוק שלי במנשא, עושה חיינדלך עם האצבעות שלי לראוטרים של תל-אביב כדי שיהיו טובים אליי (F5).

לראשונה בחיי אני לא מרגישה שאני בורחת ממשהו. אין מפלצות בצלשליואני שמפחידות אותי יותר וזה רק אני והערנות הזאת שלאחרונה ממש מפריעה לי לישון. יש התהפכות כל כך קיצונית של חיי שנובעת חלקה מהחלטות וחלקה ממקריות מוטרפת לגמרי, ואני מוצאת את עצמי עומדת מול המצב החדש עם ההבטחה שתמיד הייתי רוצה להיות בעיניי אחרים , אבל סופסוף גם בעיניי עצמי - קולית, שקטה, פועלת. לא תמיד מצליחה, לא מפסיקה לנסות. והכל כאילו תמיד היה ככה, אבל בעצם כל כך חדש. אני לא חייבת שומדבר לאף אחד בעולם, לא מחויבת אפילו לשיחת טלפון יומית עקבית אחת, חוץ מלאסי, אבל זה מבחירה. יש הרבה אהבה עם האנשים שבחיי ואני מטפטפת אותה לתוכי במנות קטנות, מתקשה להכיל מסה מכל סוג שהוא לא אני כרגע.

והעירות הזאת, המתגנבת ללא הפסק, מותירה אותי טיפה עייפה כל הזמן ובמקביל היפר אקטיבית. אני אקטיבית כמו שניים אני מלפני כמה חודשים שלא מפסיקה להעמיס לסל ממה שיש לעולם להציע לה. אני גם חושבת שבחיים לא הייתי כל כך חרמנית כמו שאני בשבועות האחרונים (אפילו לא כשגיליתי את המין בחדווה בגיל 15, עם בנזוג רעבתן לא פחות). זה כאילו פיית החרמנות באה ונתנה לי איזה בומבה קטנה עם מטה הקסמים על הראש (או הדגדגן :)). אני לא מפסיקה לרצות לקבל את לאסי, לבלוע אותו, לסשן אותו, ל~דעת ~ אותו, למרות שגם ברור לי שזה פונקציה של טוב. הוא כל הזמן אומר לי: "הנה, אהובה", " בבקשה, פרח", "קומי, יפה שלי" וזה פשוט ממיס אותי לגמרי, כי זה כל כך אמיתי. כל מפגש פיזי בסלון הפיצי שלנו הוא רך, לפעמים בכלל לא נוגע, אבל מרוב עדינות ונתינת ספייס ולא מניכור. העיניים שלנו מדברות ביחד רק טוב ואותנטי בלי צורך להתאמץ או להמציא מראית עין מכל סוג שהוא. זמן המפגש הלילי שלנו (שהוא לא תמיד מסונכרן בשעות) הוא מתוק ובידיעה ברורה שהיצור הענוג ששוכב לצידך הוא הדבר הכי מהמם ביקום. הלב שלי פתוח בבית, ומכך, אני מרגישה שגם לעולם. פתאום אני נזכרת ומתכווצת לי הבטן - לפני כמה שנים לא מעטות (אולי 7) מוכרת המיץ הטבעי באלנבי פינת שינקין שאלה אותי בעודי ממתינה למיץ לוידעתמהשלי, למה אני כל כך עצובה וזה שבר את ליבי עוד יותר- שרואים כמה רע לי ואני לא טובה לעולם הזה. הייתי אז בדאון של חיי, קראתי לתל אביב 'עיר הקור'. לו רק הייתי יודעת שהיום מחכה לי מעבר לפינה.... השמונהמגהפיקסלית, מצלמת הפיצוי שלנו על הגניבה המתוקשרת , עובדת ללא הפסקה. נראה שמאז שהגיעה לצריפנו הקט - תפקידה לתעד את הסשנים שלנו, ויש לא מעט כאלה. ניתן למצוא בחלל השינה שלנו שלל מרהיב של ענייני מיטה (לוידעת איך לקרוא לבליל ההזוי של הדברים שמסתובבים שם), חצובה שחוסמת את כל המעברים ומראה חדשה שהצבנו ליד המיטה ואני ממש לא מבינה איך הייתי כל הזמן הזה בסשן ללא מראה. פשוט מאסט. בשבוע שעבר כשנכנסתי למיטה ודפדפתי קצת בתמונות במצלמה, לראשונה בחיי כשהסכלתי בתמונות האלה - ראיתי אישה יפה, ללא שום שיפוטיות עצמית והתענגתי ממראה. גם הזונה שהסתובבה לה שם הייתה פשוט מאאממת (בעיקר בתמונות שלו עם תחתון הלטקס המגוחך והפוזות המוגזמות). תוך שלוש דקות, בערך, אנסתי את הברבי למרות שידעתי שהיא עובדת בבוקר, מזל שלא בזנות :). פשוט לא היה מצב אחר ולא ידעתי שובע. בסוף ריחמתי עליו ועוד עינגתי את עצמי ארוכות, מחייכת מרוב שנעים לי או מתפתלת מעונג. חשבתי תוך כדי שמלכה אמיתית היא מלכה היודעת לספק את עצמה ומשם נובע כוחה.

בזמן המועט שאני ישנה אני חולמת על עבודה רוב הזמן. לפעמים אני חולמת שאני פוצעת את מסך האלסידי שלי ללא כוונה, מתוך הקלאמזיות המזעזעת שלי, ובוכה שפגעתי בלפטופ האהוב שלי. אכן, OMG, מצבי קשה.

עע

איך תמיד אני מצליחה לזמן לעצמי טיפוס לפסגה הכי גבוהה ובלתי אפשרית, מקבלת מזה אטרף ולא נרגעת עד שאני מקבלת את זה?! ואם אני לא מקבלת את זה, אז, האמממ... *~ובכן, במוצש זימנתי לי פסגה כזאת ומאז אינני רגועה. זה אומר שאני בוחשת ומושכת בכל החוטים האפשריים להשיג את הבלתי אפשרי הזה, כולי מוכוונת מטרה ומרוכזת מצד אחד, והבטחון העצמי מתדרדר לרמת מינוס מצד שני. כל העשייה שלי מתערערת והשקט הנפשי ברעידת אדמה.

אבל לא גדיה קלאסית כמוני תוותר בקלות. והנה, הבוקר מחכה לי מייל מהאדם שיחליט אם אני אציג את היצירה שלי בתערוכת הפסגה הזו, או לא, אומר שלי שהעבודה שלי פשוט מקסימה. ההתרגשות הגדולה ביותר שחשתי מזה תקופה ארוכה מאוד, שהצלחה מוטלת בסופה, רחוקה ממני מרחק חיוג מספר טלפון (שלו, שהוא שלח לי, יחד עם אי אילו מיילים בהולים בענייני עבודה שצועקים לי מלמטה, נו, ביאץ', תזיזי ת'תחת שלך).

עכשיו כבר הכל התהפך, אני הפוכה לגמרי. אני?! אני רק רוצה לחזור למיטה ולהתחבא. בעעעעע!!



עע (שולטת שתלטנית עם בעיית סמכות, שלא מפסיקה להציב לעצמה אתגרים בלתי אפשריים שהורסים לה את הבריאות)

------------
עדכון מצב:
"לא היה לי זמן להסתכל על זה לעומק, אבל זהיתי כישרון נוצץ וזה נראה מאוד מעניין. אולי תבואי אליי למשרד להציג לי את זה? את יכולה בשלוש, את פה בתל אביב?" בארור שאני בתל אביב.

הדאגה עכשיו: מה אני אלבש. יואו, אמא, אני מתה!!

פידי רסס שמגיעים מהגלוב, אני אף פעם לא מפסידה. לרוב זה פוסטים על טכנולוגיה ובעיקר אינטרנט, אבל זה מה שהיה שם היום (תקציר):

טאשה מאלטבי היא בריטית בת 19, שגרה במערב יורקשייר. היא והחבר שלה מגדירים את עצמם גותים, אבל יותר מזה: היא רואה בעצמה "חיית מחמד אנושית". היא לא עושה שום עבודת בית ולא הולכת לשום מקום בלי שהחבר שלה, דני גרייבס, מוליך אותה עם רצועה וקולר.


המשך ואל תפספסו את הטוקבקים, כמובן.

😄

נתראה בלילה?!
עע

אני פה לבד וצוחקת בקול רם כל כך...
אתם חייבים את שני הסרטונים האלה לעצמכם, אם בא לכם ספיד שיפציץ לכם ת'מצברוח...

- וכן, זה על בדסמ.

_Inp-VPhm8s

(טוב, הרבהההה פחות טוב, אבל לפחות בעברית).

תודה, בייבי. אכן מעולה,
עע

הנשימה שלי קצרה, פיזיות שאינה אופיינית לי. קשה לי לנשום, שלא לדבר על לרקוד, לדבר וללכת מהר, לשיר בבית בקולי קולות:) ; סבל שהוא תוצאה של כיווץ פנימי קשה מאוד שעכשיו מתחיל להשתחרר. שבוע שלם, משלישי שעבר אני חפוית ראש וכאובה. מזמן לא אמרתי כל כך הרבה שאני רוצה למות, לא ראיתי איך אני יוצאת מזה. אתמול היה שיאו של התהליך, המצוקה השתלטה והתקשיתי לתקשר או לדבר בכלל. אבל אז, בחתונה שהייתי בה, פתאום היה את White wedding שתמיד מחזיר לי את העוצמות. אני מרגישה עם השיר הזה ברקע סקסית ורעה, ממש כמו בילי איידול. כשלאסי מולי, ואני רוקדת, פתאום הרגשתי שוב את עצמי והחלטתי שזהו, אני לא יכולה יותר ככה.

אז היום הגעתי לישיבה השבועית כשאני חשה שהקואצ' שלי יושב לי על הכתף, חצי אדום חצי לבן, לוחש לי באוזן את כל מה שאני שוכחת, מזכיר לי את המבנים לתפקוד שיצרתי. פתחתי את הישיבה בשיתוף וגילוי והצבת גבולות ונוצרה שיחה כמעט אותנטית בין כולנו, כמעט כי הספקים שהצטרפו קטעו לנו אותה באמצע. היו עליות ומורדות, אבל דבר אחד היה לי ברור:

אין מצב שאני נותנת יותר לאחרים שחיים בלהיות גדולים מלעשות אחרים קטנים - לנהל אותי.

פשוט אין מצב. הרגשתי חכמה ומנוסה, בעלת דעה מפרה, יפה וסקסית, ומעל הכל, אמיתית - אני יש בי אהבה, אני, והיא תנצח, היא תמיד מנצחת בסוף, גם באוקיינוס של ציניות וגם אם זה אומר שצריך להבין לפעמים שהגיע הזמן לוותר וללכת לדרך אחרת. הדפיקות על דלתה של תת עטלפית שתגיח ותסייע לי להרגיש כמו צימוק קטן ומיובש, נענו בשלילה ועטלפית על פשוט יצאה מלכה. וזה בלי להקטין אחרים, אלא להיות פשוט אני.

מדהים איך זה הכל עניין של שליטה, יחסי כוחות שברגע שהם מאבדים את האיזון העדין שלהם, עולמות נחרבים. זה מה שיפה בזה כשזה משחק, כשזה הצגה, כשזה מסתיים באפטרקייר חושני ומלא אהבה. זה מה שמכוער בזה כשזה החיים הרגילים וה"מציאותיים" של אנשים אחרים. טפי, כמו שהג'נט וויז מחכימה לומר.

אז הנה, AofzLsvTsM0

. שימו 3> לכל בגדי הויניל והסקסיות האייטיזית המתפרצת.

so far so good, from my bat mobile,
עע

פשוט, תבינו, אני לא זוכרת שום דבר שהיה אחרי ששיחררו אותי מהסלינג, ממנו נצרבה לי בבשר הצלפה חדה ומדויקת, אחת יותר מידי, שממש כאבה לי. אם זה ממשממשממש מביך, אל תספרו לי, עשו טובה. זו תחושה מפחידה לא לזכור.

התעוררתי מסריחה בבגדיי מאמש, בתוך סדין חימום שדלק על מקסימום כל הלילה, חולה, רועדת, עם בחילה וכאב ראש של החיים. לא היה לי מושג איך הגעתי הביתה, הבנתי שכנראה הרכש החדש אסף אותי.
שלחתי את הסאב היפה שלי לקנות לי אדוילים דחוף, מה שסייע לפקוח את העיניים. אילצתי את עצמי לשתות קפה ולאכול איזה צנים כשאני מייחלת עמוקות למותי. ההתחזקות הייתה איטית, איטית מידי לכל הדעות והמכאובים, דמיט.

יצאתי מהמיטה רק בשש וחצי.

אבל בין לבין, היה סקסי מאוד. כיוון שלא הייתי במצב תזוזה (וכשבאמצע נרדמים לסירוגין, וממשיכים), עשינו סשן של כמה שעות ארוכות כשאני פוקדת על היפה בלי לזוז הרבה, ולאט לאט התחלתי לנוע גמני (החרמנות סייעה להחלמה, אין ספק). הוא קיבל אתמול מתנה תחתוני לטקס עם מקום מיוחד לזין, מה שמאפשר לבוןבון המושלם לעמוד בתוך החדק הזה לגמרי. הזוי, מכוער אבל חירמן את שנינו בטירוף, זה ועוד כמה "מגווני סשנים" חדשים שרכשנו השבוע. התחושה שאנחנו סוטים בטירוף ממיסה את שנינו עד ליסוד. אין חוקים או כללים, אין בושה. אנחנו כפופים לקפריזות בלבד. למרות שהגוף הרגיש נחות הנשמה ריחפה לה ולקחה כל מה שרצתה. לא יכולתי להפסיק להתפעם מכמה שהוא יפה בעיניי, מכמה שהאמת שלו מטלטלת את הוויתי. אני יודעת שאני נודניקית ולא מפסיקה להגיד את זה, אבל אני פשוט לא יכולה להפסיק להגיד תודה על הנס הזה שקרה לי. והזמן רק משבח ומשבח את המתנה הגדולה הזו.

*בקיצור* בסשן האחרון, הייתי חייבת שהוא ישתין בתוך התחתונים האלה כשהוא פקוק ומושפל. זה הסתבר כמגניב במיוחד כי כל השתן נאגר בפנים, המקום של הזין והביצים מתנפח וכל המאחורה. זה ממש סוג של חיתול, מסתבר, לתינוק הכי אהוב ביקום 😄

~*~*~*~*~*~*~*
אנשים, תודה בבקשה וסליחה, מי שזה מופנה אליו, יודע. אה, וביי, כי בטח לא אמרתי לאף אחד.

שבת שלום, אני הולכת לקבל אשתחיל וקידוש,
עע

תחושה מוזרה וחדשה.

כן,
החלטתי שאני רוצה 0אבית.
נורא בא לי סשן עם אישה וכפפותהלטקס השחורות מעוררותהקנאה שלי.

2 תנאים:
שתהיה 0אביתPרינss ולא 0אבית0אבית
שלא תהיה גדולה ממני בגודל, כי למרות כל הרוח, אני נורא קטנה.

אז מה לyזזל זה אומר?
חוץ מזה ש0אבית נשמע לי כמו לאסי. זה נורא מבלבל.
ללאסי מותר להסתכל, אגב.
*[מה שמזכיר לי את הסצנה הבאה:
Bunny Lebowski: I'll suck your cock for a thousand dollars.
Brandt: Ah hahahahaha! Wonderful woman. We're all, we're all very fond of her. Very free-spirited.
Bunny Lebowski: Brandt can't watch, though, or he has to pay a hundred.
Brandt: Ah haha. That's marvelous.
The Dude: Uh, I'm just gonna go find a cash machine.

עע

[ולא, אני לא רוצה סאב, דמיט]

תשע
תתעוררי, יפה
את שומעת?
לטפי את החלום
היפרדי
היי מודעת,
הכחול רוכס את הגגות לאינסוף
החמה מחכה
לך
היי מודעת, פרינסס
את שומעת?
פיקחי עיניים
לתשורה שהנחתי ברישול מודע
לידך
לא משאיר אותך לבד
הולך ונשאר

קליר הילס
דנטל ורוד
חזיית תחרה שחורה
ביריות שחורות, רכבת דוהרת
תחתון לטקס שחור
טישו אחד
מגע
נשימה
ליטוף ירך עטורת תחרה
רעש הכרסום כשהגומי מתחכך
ביד שלך


ברקע אורחים בריפיט מהלילה
צנצנת הפנינים, Porch
what the fuck is this world running to?


תשע.
לא. TEN.

עע