השפלה מקבלת אקסטרה תוקף כשהיא פומבית. היא מועצמת, מונכחת.
כשאתה כורע ברך בחנות נעליים ומודד לי זוג אחרי זוג, על הברכיים. כל הגובה שלך כורע בפני.
המבוכה שלך זוהרת כשאני מודדת עליך תיק צד נשי. שחור וכסוף, סקסי, עם שרשרת.
יפה לך, חמודה.
יפה לך להוריד את עצמך מולי ומול הצופות ה(לא ממש) משתאות. יפה לך למטה.
מהמם לך לחנוק יללה כשאני דורכת עליך באלגנטיות בזמן שאת משלמת, במזומן.
כמו הזונה שאת.
וכמה שחשבתי שנכון וחכם להפרד, לא באמת צפיתי את עוצמת הכאב והגעגוע. את עומק הקשר, את חוזק החברות.
ניסיתי להפרד ולא באמת הצלחתי. בהזדמנות הראשונה שהיתה, אחרי תקופת צינון קצרצרה, שנינו קפצנו ראש בחזרה פנימה.
אני יודעת שזה זמני ובקרוב יכול להיות מאוד, כנראה, בוודאות גדולה... זה יגמר.
פשוט כי לא נוכל יותר להפגש כמו שאני אוהבת.
אבל בינתיים יש לי חיבוקים, ציפצופים ואיג'וג'ים, וזה נותן לי מקום שקט בראש ותחושת כירבולית צמרירית ומפנקת על הלב.
ובמערבולת שהיא חיינו על הכוכב הזה, לפעמים זה מה שצריך.
זו לא הפרידה הראשונה, לא שברון הלב הראשון... בכללי, אני לא חדשה כאן.
ואיכשהו, הפעם אני חווה את זה אחרת.
זה שהוא כזה נשלט מושלם לא עוזר.
אני כל הזמן רוצה עוד ממנו. מחכה לקרוא איזו הודעה, איזה פוסט. משהו.
ההבדל שאני יכולה להצביע עליו הוא שבפעמים הקודמות היה לי מאוד ברור שנגמר לנו. שאין טעם.
כבר היה מטען שלילי ואחרי הפרידות הרגשתי בנוסף לכאב, גם הקלה.
הפעם ברור לי שאני לא יכולה לקבל ממערכת היחסים הזו את מה שאני צריכה, ולא אוכל לקבל בטווח הנראה לעין, אבל בכלל לא נגמר לנו. בכלל.
רק הלך והתחזק והתעצם ופרח.
אז קשה לי להתנתק. קשה לי להפסיק לרצות.
אני לא באמת נותנת צ'אנס לקשרים חדשים, והתהליך אצלי בראש הוא כנראה אחר.
וגם זה יעבור.
כמו הקיץ. והכפכפים.
תשמעו, החיים האלה לא בשבילי.
אני אמורה לחיות בנוחות מקסימלית, מוקפת ביופי אינסופי.
ללכת על עננים בבוקר ולהתפוצץ בין כוכבים בלילה.
לאכול דברים בריאים וטעימים כל הזמן (טוב בסדר, חלק לא ענק מהיום אבל אל תהיו קטנוניים).
לטייל בנופים ירוקים, לטבול בעירום באגמים, להכנס מתחת למפלים.
לקבל עיסויים, עונג והתמסרות מצי של נשלטים שרק מחכים להזדמנות להיות מועילים ומשמחים.
וכל זה צריך לקרות במדינה לא צפופה, רגועה ושוחרת שלום באיזור חמים של הגלובוס.
בתודה מראש.
היו אנשים באיזור אז בגד הים נשאר. אבל כזה:
אני יודעת שאני צריכה לא לפחד.
לא לפחד מהמאבק, מהחיפוש האינסופי, משיברון הלב הידוע מראש, מחוסר האונים.
מהאויבים מצפון, מדרום, ממזרח, מהמערב שלא מחבב אותי בכלל בקטע הלאומי... שכחתי מישהו?
לא לפחד ממחלות, מעוני, מבדידות.
בטח לא מהמוות, חבר שהוא כמו אח. האמת שאותו אני דווקא אוהבת.
אבל דיר בלאק אתה נוגע בילדים. אני ארדוף אותך עד קצה השאול ואתה תצטער על האבטחה הלוקה שלך. כאילו זו באמת בעיה לארגן כמה מטבעות ולעבור את הנהר.
כנראה שסמכת מדי על הפחד של בני האדם ממך. פחחח.
אני צריכה להאמין באפשרות שיהיה כאן טוב, וכמובן במקביל להוציא דרכונים זרים. על כל צרה. ולפעמים הכל מרגיש צר כל כך, ולא בקטע סקסי.
ואני מנסה בכל כוחי לקבל ולהאמין ולרצות ולפרוח. ולא לפחד כלל.
אני לא באמת יודעת למה, אבל מכל הפינוקים, אני הכי אוהבת לקבל אוכל.
שארפי ממלא את הצורך הזה מצוין. ממנגל, יוצא איתי, שולח. הוא אפילו שלח גלידה ליומולדת של המהמם!
חמוד כזה :)
אולי זה יושב אצלי בראש על איזו נקודה ייצרית, בסיסית, חייתית. אתה טרזן, אני ג'יין. תצוד לי אנטילופה.
האנטילופה:
אני מתה על הבית שלי.
למעשה, אני כנראה אוהבת אותו יותר מדי, כי אני לא רוצה לצאת ממנו.
כשעברנו לכאן לפני לא המון זמן, השקעתי הרבה מחשבה בהתאמות של הבית לאורח החיים שלנו.
למרות שקיום של סשנים אצלי בשעות הערב הם לא ממש אופציה מסיבות שונות, עדיין הבית עומד בציפיות ואף עולה עליהן.
בכניסה לבית יש סוויטה (חדר שינה + שירותים ומקלחת), כשהמעבר בין החדר למקלחת היה במקור פתוח. נוט אנימור.
עכשיו יש קיר נוסף + דלת ככה שאפשר לסגור אותה ולקבל המון פרטיות.
הדלת של החדר עצמו היא אקוסטית, והשילוב של שתי הדלתות נותן פרטיות משמעותית.
הסוויטה משמשת כחדר עבודה אבל המיטה הנפתחת בה שימשה לא אחת ל... פעילויות פנאי (:
הכורסא המלכותית בסלון, עם הזוויות האדג'יות, היא מקום מצוין להתחיל להתחמם. או יותר נכון – הריצפה שלמרגלותיה.
המרפסת המהממת, מצוידת בפרופ הכי שחור, גדול ולוהט אצלנו - המנגל!!
אני אפילו מרשה ללבוש משהו כשיוצאים להכין לי עליו דברים.
עוד דלת אקוסטית סוגרת את חדר השינה הזוגי שהוא ללא ספק המקום האהוב עלי בבית.
איורים מרומזים על הקיר, ווילון ארוך על מוט בעיצוב די קינקי, שידות עם מגירות לאיחסון צעצועים, מיטה שחורה עם מוטות שרק מחכים שיקשרו אליהם, מזרון מושלם, מנורות שניתן להדליק ולעמעם במגע, מראה של 3X3 מטר מול המיטה וגולת הכותרת – המקלחת.
יש בה אפשרות להדליק תאורה עמומה, שני ברזים נפרדים ומקום לשלושה אנשים להתקלח ביחד בנוחות. מניסיון.
אמנם עכשיו בקיץ זה פחות רלוונטי, אבל להכנס בחורף למקלחת רותחת אחרי סשן/סקס, בכל שעה, בספונטניות ובלי לחשוש שהחום הזה מוגבל בזמן... זה פינוק סופר מומלץ.
העיצוב של הבית הוא בגדול בסגנון מודרני ואפילו קצת קריר, אבל פה ושם הכנסתי מוטיבים אפלים. גולגולת פה, שלולית דם שם (לא באמת!!).
אני מעדיפה להשאר בבית על פני רוב בתי המלון, בלי ספק בכלל.
בטח שאם אין ילדים באיזור, דבר שלא קורה המון אבל הולך לקרות בסופש הקרוב. אחלו למזרון בהמצלחה.
פוסט של סטריטקאט ואיזו אינטראקציה שהתאדתה בצורה מוזרה גרמו לי לחשוב על כך שאני מציגה כאן בבלוג צד מאוד ספציפי של החיים שלי, ואנשים מקבלים לפעמים את הרושם שזה מדגם מייצג.
אני לא מבלה את רוב זמני על עקבי סטילטו, לבושה בעור ודורכת על שטיח של אשכים. רחוק מזה.
את רוב זמני אני מבלה בטייץ (אמנם שחור) וחזיית ספורט, מבשלת, מכבסת, מנקה, מסדרת, מארגנת, מפיקה, מדברת בטלפון, יושבת הרבה יותר מדי זמן מול מחשב, עושה קניות ונמעכת על הריצפה ליד חדרי הילדים בלילה כדי לוודא שהם הולכים לישון.
אני עושה ספורט ביותר או פחות חשק, מתעצבנת יותר או פחות על אנשים בעבודה, משחדת בממתקים (לא בעבודה אבל אולי שווה להתחיל), עושה טיפול כינים תוך כדי תלונות ויללות, משלמת חשבונות, מוודאת שיש בילקוט מערכת למחר ועל הדרך מנערת אותו מהפתיתים שנשפכו בו (בתיקווה מהימים האחרונים).
כן, יש לי בן זוג מהמם ואהוב, יש לי בדכ נשלט ולפעמים לפעמים שניים, אני חיה סהכ טוב. ממש.
אבל הבדסמ, למרות ששזור בחיי בצורה הדוקה, הוא האסקפיזם שלי, התחביב. לא מרכז החיים.
לי זה עובד. לכל דבר יש זמן ומקום ועכשיו הזמן להכין קיש בצל לפודית הקטנה שמעדיפה את הענבים שלה עם בושה ולא סנט מור. אז אולי משהו עשיתי נכון.
