אם אני נותנת לחושך לשטוף אותי, אין עם מי לדבר.
אני יכולה בקלות לגעת בתחתית, זו שאין בה שום הנאה ושמחה.
כשאני שם, לא בא לי על כלום, חוץ מלא להיות. אני מוצאת את עצמי מקנאת במתים.
ולכן, אני עושה הרבה כדי לא להגיע לשם, ובאמת טפו חמסה זה קורה לי מעט מאוד. ועובר מהר.
אני סוגרת את המצב המדיני והפוליטי מחוץ לחלון, יוצרת לי בועות אסקפיסטיות יפייפיות בזמן שהעולם ליטרלי נשרף בחוץ.
אני פרקטית, הדוניסטית ומאוד רוצה לא לסבול.
גם כשחלמתי שמחבלים רוצחים את הגדול, המוח החולם ההזוי שלי אמר – לא נורא. יש לך עוד. יותר קל עם פחות ילדים. גאד. מוח - אתה מפוטר!
זוט עני, נאחזת בחצי הכוס המלאה. בכוח, בנחישות, כמו אדם טובע שנאחז ביד המושטת לו.
רואה את הטוב ומסרבת לחשוב בכלל על הרע. אבל כנראה שלא תמיד כל החלקים בגוש השומן שיושב לי בראש זורמים על הענין.
זה נשמע מעולה על הנייר, אבל זה לא תמיד מתאים.
אנשים אוהבים לדבר על חרא, ואכן יש ממנו הרבה לאחרונה. לא חסר.
זה עוזר לאוורר רגשות, הם אומרים. לפתוח.
לי עוזרות התעלמות ונהנתנות, אבל אני כנראה במיעוט ובטח שלא שופטת.
מי אני שאשפוט, אני אוהבת סיביטי.
