לפני 4 שנים. 30 באוגוסט 2020 בשעה 21:36
כבר די הרבה זמן שאני לא פעיל כאן.
עזבתי לפני כמה שנים, את האתר בפרט ואת העולם הזה בכלל – לא כל-כך בטריקת דלת כמו שבגרירת רגליים עצלה לכיוון פתח היציאה – נושא עמי שובל לא קצר של זיכרונות. אנשים, מפגשים, מסיבות, מערכות יחסים, מראות וקולות וריחות. מנה יתרה של ריגושים ומנה לא פחותה ממנה של אכזבות. יהיה מסובך להגדיר ולכמת את צד הפלוס וצד המינוס במאזן; בסופו של דבר החלטתי אז שנכון יהיה לי להתרחק מכאן.
זה היה כאמור די מזמן.
ההחלטה לחזור לא הייתה ספונטנית; היא התבשלה על אש קטנה לאורך השנה האחרונה, וגם זה לא מדויק. אני חושב שהיא תוצאה של תהליכים שאני עובר עם עצמי כבר כמה שנים.
בקיץ שעבר עשייתי טיול של שבועיים במזרח-אירופה. היסטוריה מרתקת, אמנות, אוכל משובח – אתם יודעים. אירופה. כמו תמיד, טיילתי לבד. הטיול העצמאי נטע בי תחושה משכרת של חופש מעורבת בצריבה קלה של בדידות, וגם הותיר לי הרבה זמן להתבוננות פנימית. משהו דגדג בי, ואני ידעתי להגיד שהמשהו הזה קשור בליבידו שלי, שאני כבר יותר מדי זמן לא נותן לו את הכבוד שמגיע לו.
חשבתי גם על הטקסטים שאני מנסה לכתוב ועל המוזיקה שאני מנסה לנגן, ונזכרתי בדברים ששמעתי פעם ממישהי בסרטון ניו-אייג'י כזה או אחר ביוטיוב. הליבידו, היא אמרה, קשור קשר הדוק ליצירה. אם משהו שם חסום, גם העורקים היצירתיים ייסתמו.
באחד הימים ביקרתי שם במוזיאון לעינויים. אתם בטח מכירים את הקונספט, יש לא מעט כאלה ברחבי אירופה, וכשהם נקרים על דרכי אני מקפיד שלא לפספס אותם. התבוננתי בעניין רב במוצגים, וגם במבקרים שסביבי, שסקרו את מכשירי העינויים בהבעה של סלידה, אימה וזעזוע. גם אני עצמי הזדעזעתי. אבל כמו תמיד, לא רק. כי במקביל לתחושות הזעזוע חלפו במוחי מחשבות פרקטיות יותר, כמו: "אוקי, קרש כזה אני יכול להזמין אצל נגר, וטבעות ברזל מהסוג הזה אפשר למצוא בהום-סנטר" 😊 .
ולא, אין לי שאיפה להכניס אישה למכשיר העינויים הידוע כ"בתולת הברזל" ולראות כיצד פיני המתכת המחודדים מגירים לאט את דמה. אבל בקונספט כולו, אני חייב להודות, יש משהו שמחרמן אותי.
בגלגול הקודם שלי באתר הגדרתי את עצמי ונילי-קינקי. אני חושב שההגדרה הזאת, כמו תפקיד המתחלף שאחזתי בו, הייתה נוחה לי כי יש בה משהו לא מחייב. היום אתה ונילי, מחר אתה קינקי, מוחרתיים אתה מתחלף. שום דבר שדורש טיפול אצל הפסיכולוג. היא שחררה אותי מהצורך להתמודד מול עצמת הדחפים והתשוקות שלי שאינם מיינסטרימים בעליל. בדרך-כלל הנטייה היא לחשוב שלגברים קל יותר לאמץ זהות בדס"מית דומיננטית, שגם אם היא סוטה מהנורמה החברתית היא בכל זאת עולה בקנה אחד עם דימויי הגבריות המקובלים. אבל אני רגיל לראות בעצמי בן-אדם רגיש, אמפטי, הגון, וגם פמיניסט מוצהר. איך מיישבים את האופי הזה ואת עולם הערכים הזה עם הרצון להתעלל בנשים חסרות ישע? לא פשוט.
לאחר החזרה לארץ המשכתי לגלגל בראשי את העניין. בהדרגה התחדדה בי ההבנה של מה שאני מחפש בעולם הזה. מה שהיה עד כה אוסף מגוון ולא תמיד קוהרנטי של פנטזיות ותשוקות התחבר לתמונה די ברורה של סוג היחסים שאני מחפש, הפעילויות שמדליקות אותי, אופי הפרטנריות שיתאימו לצרכיי.
קצת אחרי ששבתי מחו"ל, החלה, ונגדעה עוד בטרם הספיקה לצמוח, עוד מערכת יחסים עם בחורה ונילית מקסימה. כמו אחרות לפניה, גם היא הייתה מגרגרת בהנאה כשהייתי עוטף אותה בחיבוקיי, וכמותן גם היא ציינה שהאופן בו אני אוחז בגופה מרגיש לפעמים יותר כמו לפיתת ג'יו-ג'יטסו מאשר חיבוק רומנטי. אני לא הכחשתי והיא לא התלוננה, אבל כשזה הגיע לידי כאב של ממש היא נרתעה.
במהלך השנה התחלתי לדגום שוב את האתר. קראתי קצת בלוגים, עברתי על הפורומים. נזכרתי בניקים נשכחים מאי-אז והתוודעתי לחדשים. לפעמים הוצפתי מחדש בריגושים מהסוג המוכר, לעתים נזכרתי בדברים שלא אהבתי כבר אז.
בסוף החורף נחת עליי, כמו על כולנו, הווירוס. הנהלת החברה שלחה את כולנו לעבוד מהבית, והתחלנו לנהל – כמו כל העולם – את הישיבות הפנימיות ואת הפגישות עם הלקוחות בזום. מקום העבודה שלי, בניגוד לזה של אחרים שפחות שפר עליהם מזלם, לא רק שלא נפטר משירותיי אלא גם תבע ממני יותר ויותר שעות מדי יום. אבל היעדר האופציות לבילוי מחוץ לבית – מאה מטר, זוכרים? – הותיר אותי בכל זאת עם לא-מעט זמן לעצמי. את השבועות האלו ביליתי בקריאת ספרים, צפייה בסדרות, קניית מצרכים בשוק ובישולם בדירה. וגם ברקימת תוכניות אפלות לחידוש יחסיי עם עולם החטא.
במאי ניצלתי את סעיף היציאה המוקדם בחוזה כדי להודיע לבעל הבית שאני מפנה את הדירה. הייתי צריך מהפך דרסטי באווירה, וזה הכתיב גם שינוי גיאוגרפי.
לקראת המעבר עשיתי סינון קפדני של הרכוש הלא קטן שצברתי עם השנים. במאמץ נפשי לא פשוט תרמתי, זרקתי, נתתי לחברים או סתם הורדתי לרחוב את כל מה שהרגשתי שלא חיוני לי. השלתי מעליי כלי אוכל ובישול, בגדים, ספרים, כלי עבודה, רהיטים, מתנות שקיבלתי ומזכרות שאספתי.
בד-בבד עם השלת הרכוש הישן הצטיידתי גם בחדש. ביקור ארוך ויסודי בחנות הקסומה שליד רחוב בוגרשוב הותיר את המוכר עם קצת יותר מאלפייה, ואותי עם שקית עמוסה באביזרי קשירה והכאבה.
בנות – ראו הוזהרתן.
ביקור לא פחות יסודי ערכתי בחנות נהדרת לחומרי בניין וכלי עבודה בדרום העיר; אין לי ספק שלמוכרים לא היה שמץ של מושג מה אני מתכוון לעשות בציוד המגוון והבלתי-קשור לכאורה (pun-intended) שקניתי.
בתחילת אוגוסט עקרתי למשכני החדש. בניין משותף בשכונה ירוקה ושקטה, עם תמהיל הדיירים המקובל בבניינים מהסוג הזה: פנסיונרית אחת, שתי משפחות עם ילדים קטנים, שני זוגות צעירים בלי. בסוף-השבוע הראשון, אחרי שפרקתי וסידרתי איכשהו את החפצים ברחבי הדירה, לקחתי את האופניים לרכיבה נינוחה באזור על-מנת להתרשם מהסביבה וגם להפעיל קצת את שריריי, שבתקופת הקורונה העלו מעטה עבה של חלודה. רשמתי לעצמי שאני צריך לחזור לשגרת אימונים סדירה והלכתי להתקלח.
במקלחת הרהרתי בתיק הגדול שאותו טרם פרקתי ושאליו הכנסתי את שלל האביזרים והצעצועים החדשים. השעה הייתה שעת ערב מאוחרת. מבלי דעת הקשבתי לקולות העולים מחלונות השכנים, ולרגע, רק רגע אחד קט, נדרכתי, כששמעתי צליל של הצלפות שוט בחלל האוויר. אחר-כך חייכתי לעצמי. מסתבר שכל-כך הייתי שקוע בפנטזיות שלי, שאפילו קול טיפות מים שיורדות בטפטוף אחיד על פני רצפת מקלחת של שכן נשמע לי לרגע כמו סשן סאדו אכזרי. אתה באמת צריך לעשות משהו עם עצמך, אמרתי לעצמי.
אחר-כך סיימתי להתקלח, התנגבתי והתלבשתי, ורגע לפני שעמדתי לצאת מחדר האמבטיה שמעתי את זה שוב. הפעם לא היה מקום לטעות: צליל ברור של הצלפות שוט, קרופ אם אני לא טועה, נוחת שוב ושוב, בעוצמות עולות ויורדות, על עור ישבני נשי. והיה ברור שהעור הישבני הוא נשי כי לקול ההצלפות נלוו עכשיו גם יללות הכאב של הסאבית המוצלפת.
אוקי. כזה עוד לא היה לי. שכנים בדס"מיים. ודווקא כאן. הפעילות שלהם בבניין – היא מתרחשת אחת לכמה ימים, והם לא ממש מנסים להסתיר אותה – גורמת לי תחושות מעורבות של דריכות, אמפטיה, סקרנות וקנאה, ומתחברת כמו בגזרת גורל עם הרצון להחזיר את האלמנט הזה לחיי.
יום או יומיים לאחר אותו ערב פגשתי את השכן בחדר המדרגות וחייכנו בנימוס אחד לשני. אני לא יודע אם הוא מודע לכך ששומעים אותם. אני מניח שכן; כנראה שזה לא מפריע להם. אבל אם אני שומע מה קורה אצלם, סביר להניח שהוא יוכל לשמוע מה קורה אצלי, כאשר זה יקרה. זה עשוי להיות משעשע.
