אנחנו יושבים בבית-קפה. על השולחן לידה הנייד, ולידו האירפודס החדשים שלה. אני קניתי לה אותם והיא שמחה בהם. היא יושבת באוטובוס בבוקר בדרך לעבודה, מכניסה אותם לאוזניים ומקשיבה לפודקאסטים על איכות הסביבה או להרכבים של פאנק תימני. ווטאבר.
כשאנחנו מסיימים לאכול את ארוחת הבוקר נכנס זוג ומתיישב בשולחן שלידינו. הבחור מזהה אותה ופונה אליה: מסתבר שעבדו פעם ביחד. הם מחליפים כמה מילים, ואחר-כך הזוג לוקח את התפריט כדי להזמין, ואילו היא הולכת לשירותים וחוזרת אחרי כמה דקות. אני מסמן למלצרית שתביא את הקפה, ובינתיים מוציא הנייד שלי מהכיס, נכנס לווטסאפ ושולח קובץ. הנייד שלה מצפצף.
"מה זה", היא שואלת.
"תפתחי", אני אומר לה.
"זה קובץ קול", היא אומרת.
"כן".
היא מצמידה את שפתיה בתנועה הזאת שהיא עושה כשהיא סקרנית, מכניסה את האירפודס לאוזניים, ומפעילה את הקובץ. לוקח לה כמה שניות להבין במה מדובר.
"אוקי", היא אומרת, ועוצרת את הקובץ. "מה"?
"אמרתי לך לפני שאני מקליט אותנו. זוכרת?".
זאת הקלטה של הסשן של שבת. סשן של שעה או משהו כזה. הוא התחיל בחיבוקים ונשיקות עדינות אבל בהדרגה עבר למחוזות אחרים. היה צחוק והיה כאב והיה כעס, היו אביזרי ריתוק והיו אביזרי הכאבה, היו הרבה גניחות והרבה צווחות, ולקראת הסוף היו גם דמעות, דמעות של ממש, נדמה לי שאפילו קצת טפטוף מן האף, ובין לבין כמה התפוצצויות קטנות וגדולות.
"אוקי", היא אומרת. "מה עכשיו".
"תפעילי את זה".
"להקשיב לזה? כאן? עכשיו?"
אני מהנהן.
היא מסתכלת על הצג.
"זה יותר משעה".
אני שוב מהנהן. "ומאחר שכבר היית בשירותים אסור לך להיכנס לשם".
היא קצת מתכחשת לכך, אבל אני יודע עד כמה זה מחרמן אותה: לשמוע את עצמה, לשמוע אותנו, ואני מניח שאם היא תקשיב להקלטה הזאת מספיק זמן, ובהעדר אפשרות אחרת לפורקן, היא תרצה להיכנס לשירותים ולגעת בעצמה. אין לי כמובן בעיה עם זה שהיא נוגעת בעצמה, אבל כשהיא לבדה אני לא יכול לוודא שהיא לא גומרת, ולכן אני חייב לאסור עליה להיכנס לשם.
היא מתחילה להקשיב, ואני מתבונן בה. אחרי בערך רבע שעה של האזנה אפשר לראות את האפקט: סומק שוטף את הפנים, השפתיים נסגרות ונפתחות לחליפין. הנשימה קצת אחרת.
אני מוציא מהתיק את החדש של איאן מקיואן, שקנינו בסטימצקי בדרך לכאן. בכל זאת יש לפנינו עוד יותר משעה וגם אני צריך איכשהו להעביר את הזמן. אבל האמת היא שקשה לי להתרכז כשאני צופה בה. היא מתחרמנת יותר ויותר, ואילו יכלה הייתה מכניסה עכשיו יד לתוך התחתונים, אבל היא בשולחן מרכזי בבית-קפה באבן-גבירול בשישי בבוקר וזה קצת קשה. אצבעותיה משוטטות לכן באקראי אל שקית סוכר חום שמונחת על השולחן והיא משחקת בה, ממוללת אותה, מועכת אותה, מתעללת בשקית כמו שאני מתעלל בדרך-כלל בגוף שלה.
כל ההתרחשות השקטה הזאת לא נעלמת לגמרי מעיני הזוג שלידינו, אני שם לב. שניהם מגניבים מדי פעם מבטים מתעניינים מהצד, ואחר-כך מחליפים בשקט כמה מילים.
אני מביט בה בעניין, וככל שאני צופה בה מתחרמנת גם אני מתחיל להתחרמן בעצמי. מה העניין כאן, אני אומר לעצמי. ממציא משחקים שבסוף גם אני סובל מהם. איזה שולט מפגר.
