היא שוכבת על המיטה ופניה מטה, ראשה על הכר. שתי ידיה מתוחות לצדדים, קשורות באזיקי עור אל פינות המיטה, יוצרות צלב כמעט מושלם עם הגוף.
אני על גבה. אני שולח את ידי הימנית אל פניה, ומכסה את פיה. לוקח לי זמן למצוא את התנוחה המדויקת שבה כף היד מתלבשת בצורה ההדוקה ביותר על שפתיה.
אני עושה את זה לאט. שפתיה כעת חסומות הרמטית. היא יודעת מה הולך לקרות. לא שזה משנה משהו. שנינו שקטים עכשיו.
את ידי השנייה אני מביא כעת אל בית-השחי שלה. אני לא משתמש בקצות האצבעות, אלא תופס, באחיזה חזקה, אבל לא חזקה מדי, את העור המתוח שם. וזהו.
אני יודע, שאילולא יד ימין שלי הייתה על פיה, היא הייתה צורחת עכשיו במלוא הגרון. צורחת וצוחקת, צוחקת וצורחת, וקרוב לוודאי שגם מתחננת שארפה. מאחר שפיה חסום, כל זה לא רלוונטי כרגע. היא סובלת, נכון, אפילו מאוד. היא דווקא אוהבת שמדגדגים אותה, אבל עד לא מזמן לא הבינה איזה שימוש יעיל אפשר לעשות ברגישות הקיצונית שלה. עכשיו היא יודעת.
שניות ארוכות עוברות. שתי הידיים שלי עדיין במקומן. היא עסוקה בכל התנועות הלא-רצוניות האופייניות למצבה כרגע: משיכות עזות, חוזרות ונשנות, ביד שמאל שלה, בניסיון נואש (וחסר סיכוי לחלוטין) לשחרר את פרק היד, ולסגור את הזרוע על בית-השחי. רגליה בועטות ומתופפות בקצב בלתי קבוע על המזרון. ראשה מתפתל מימין לשמאל בתוך כף-ידי, ואני צריך להפעיל מאמץ ניכר כדי להמשיך ולהותיר אותה אילמת. חוסר-האונים שלה מפעים אותי.
היא סובלת עכשיו, אבל אני חושב שהיא חווה תחושת גאווה מכך שמישהו משקיע בה תשומת-לב רבה כל-כך: לחקור את גופה, לאתר את נקודות החולשה שלה, להבין מה מענג אותה ומה מוציא אותה מדעתה, למה היא מסוגלת ומה מעבר לגבולות הסבל שלה.
אני שותק ומתבונן בה, מרותק. היא צוחקת וצורחת לתוך כף-ידי. אני לא צוחק. אין שום דבר מצחיק בהתעללות שהיא חווה כרגע מידיי. אני אפילו לא מחייך. אני צריך להתרכז.
לאחר פרק זמן שלה בוודאי נדמה כנצח, אבל נמשך למעשה פחות מדקה, אני מפסיק, ומשחרר לאט גם את פיה. אתה בן-זונה סדיסט, היא נושפת לעברי, ואני מרשה לעצמי לחייך בגאווה.
היא מתנשמת ומתנשפת, מנסה להירגע. גם אני מנסה להירגע. שנינו קצת חרמנים כרגע, אבל אני לוקח על עצמי את תפקיד המבוגר האחראי, מתאפק, ומתכונן לסיבוב נוסף.
