אנחנו במיטה, מחובקים ביחד. צמודים-צמודים, קרובים-קרובים. היא שוכבת על גבה ואני נצמד אליה. הקרבה היא לא לגמרי סימטרית שכן היא קשורה באזיקים למיטה ואילו אני חופשי כציפור דרור. ומאחר שכך אני מנצל את החופש שלי על-מנת ללטף אותה בעדינות, ולפעמים פחות בעדינות, באזורים בגוף שגורמים לפה שלה להשמיע קולות מוזרים ולגוף שלה להתפתל על גבי המיטה, ככל שהאזיקים מאפשרים.
זה נמשך ונמשך, ליטופים ודיבורים ועוד ליטופים. אני מקפיד לעצור כל פעם בדיוק ברגע הנכון כדי לא לאפשר לה לגמור, ונהנה לשמוע את אנחת התסכול. אחרי בערך חצי שעה היא אומרת פתאום שהיא לא יכולה כבר. רגע אחרי שהיא מוציאה את המילים מהפה היא מתחרטת עליהן, אבל זה כבר מאוחר מדי, כי אני קם מייד ושולף את הקיין.
"אמרנו בלי תחנונים, נכון?"
"אבל אני לא יכולה יותר", היא אומרת.
"והנה את שוב מתחננת, רגע אחרי שהזכרתי לך שאסור. זה פשוט לא ייאמן", אני אומר, ונותן לקיין לומר את דברו, ואחרי כמה דקות היא עם כמה סימנים נאים על הירכיים. אני מפסיק, חוזר לשכב לצדה, בודק אם צריך טישו לנגב את העיניים אבל המצב לא קשה עד כדי כך.
"את מבינה למה אני אוסר עלייך להתחנן, נכון?", אני שואל אותה כשאני חוזר ללטף אותה והיא מנסה להירגע.
"לא", היא אומרת.
"קודם כל", אני מסביר, "זה נחמד כי האיסור לבטא את התחושות שלך מוסיף עוד נדבך של סבל עבורך, וזה כיף. אבל זה לא העניין העיקרי. העניין העיקרי הוא שזה פשוט לא הגיוני להתחנן, ואני לא רוצה שתעשי דברים שאין בהם הגיון. הרי אני יודע שאת סובלת, שאת רוצה שאני אתן לך לגמור. אני לא עושה לך את זה במקרה, וזה לא שאני לא מודע לסבל שלך. אני עושה את זה כי אני יודע שאת סובלת, ואני נהנה מזה. ואני אפסיק כשאני אחליט שבא לי להפסיק. התחנונים שלך פשוט לא מוסיפים לי שום פיסת מידע שאין לי עדיין".
עכשיו נראה לי שהיא באמת בוכה. "אבל יש שלב שבאמת אני לא יכולה".
"אני יודע שאת לא יכולה. זה מה שעושה את זה כל-כך כיף", אני מסביר. "מוזר לי שאת עוד לא מבינה את זה עדיין. אבל את תביני". אני מסלק מפניה קווצת שערות סוררת שמסתירה את עיניה היפות ומנשק אותה במצח, ובזה חותם את הדיון.
