החיים יפים

אחד הדברים שהכי מטרידים את מנוחתי בהקשר של ימים כאלו הוא המנהיגים לעתיד שאמורים להוביל אותנו.הדור הולך ופוחת.כמעט ולא רואים אנשים בעלי שיעור קומה כמו פעם.
אנשים עם ערכים של פעם.שיובילו.שנלך אחריהם בעיניים עצומות.מנהיגים.
אין פה שאלה של ימין או שמאל,השקפה כזאת או אחרת.פשוט מנהיגים,כאלו שנוכל לבטוח
בהם שיובילו את המדינה המורכבת הזאת בביטחה הלאה לעוד שנים של ביטחון.כאלו שימנעו מלחמות או לפחות שיובילו אותם בעוז.
יתכן ואני טועה.כי אומרים את זה בכל דור.אולי למרות כל מה שאומרים על הנוער של היום ואמרו על הנוער אז שהייתי חלק ממנו,אני יודע,שבזכות הגנים היהודים שבנו,אותו נוער מפונק שלעיתים נדמה שאיבד את כל הערכים,בזמן אמת,משהוא מיוחד יוצא ממנו.
אני מאמין שיש בעם הזה גנים מיוחדים שפורצים החוצה בעיתות משבר.
באותם רגעים כמו היום שגורמים לכולנו להתאחד,שמוציאים את הטוב והמיוחד שבנו.
כך היה עוד מתקופת התנ"ך.כך אלוהים מקלף את הקליפות מעלינו.

ביום הזה אני נזכר בחמשת חבריי לשירות הצבאי שקיפחו בו את חייהם.שמסרו את עצמם למען המדינה.
מין הסתם אף אחד כאן לא ממש יודע מה עברתי בשירותי הצבאי.הייתי לוחם ביחידה מסוימת ויצא לי לראות מקרוב את כל סיטואציות הלחימה האפשריות ויותר חשוב מזה את כל המסביב.
מצחיק אותי היום בתור אדם בוגר שאז כילדים למרות שלא הרגשנו כך הדבר היחידי ששאפנו אליו היה להיתקל.
מילה שחזרה על עצמה שוב ושוב.
להיתקל.היתקלות.
ראינו בזה משהוא רומנטי.פייטרי כזה.
חשבנו שזה גברי.לא הבנו את משמעות החיים.לא ידענו מהו פחד.
לא סתם מגייסים לקרב בגילאים האלו.שיא האנרגיות.חוסר הפחד.חוסר ההבנה לגבי משמעות החיים.
אפילו לא חשבנו על המשפחות ומה דבר כזה יעשה להם.
היום כשמתחדדת בי תחושת אב אני יכול להתחיל להבין את המשמעות של לאבד בן.
אין דבר נורא מזה.

כל החמישה היו הירואים ממש כמו בספרים.חברה למופת.מלח הארץ.
לא בכדי אומרים שרק הטובים נופלים.יש בזה משהוא.
שוב ושוב חוזרים לי הפלשים האלו של הלחימה.בשטחים.בלבנון.
לא מבין מהיכן היה לי האומץ אז.
והגורל.זה היה גורלם.כמו שהיה גורלו של אותו לוחם שעבר את הכל ובאופן אירוני מצא את מותו בתאונת דרכים מיד אחרי השיחרור.
אחרי שניצל כמעט מכל סיטואצית מוות אפשרית.
גם אני ראיתי את המוות מול עיניי מספר פעמים.וכשאני אומר מוות זה מוות ודאי.
אין לי מושג איך שרדתי פעם אחר פעם את אותם המקרים.
זה היה גורלי.
וזה היה גורלם!
יהי זכרכם ברוך,חבריי.

אני כל פעם נדהם מחדש.
כשאני מסתכל על חיי כמעט שום דבר ממה שתכננתי לא יצא לפועל בזכות המאמצים שלי.
בטח ובטח שלא באותו עיתוי.
אני מתכנן ואלוהים צוחק.
הוא נותן לי בסוף את מה שרציתי.תמיד.אבל...בזמן שהוא מחליט.באופן שהוא מחליט.
אני יעשה שמיניות באויר וכלום לא יצא לפי התכנון.
אז מה בעצם אני צריך להבין מזה?
אולי אשב בחיבוק ידיים?הרי ממילא הדברים יקרו במועד שבו הם אמורים לקרות.
מה אלוהים מנסה להגיד לי בזה?
לאיזה מסקנות זה צריך להוביל אותי?
מה פה קורה פה?

שם בעודך ילד קטן נלקחת מביתך החם

שם בעודך רך ותם נזרקת באכזריות,זב דם

שם החיוך על פניך אט אט נמחק מול עוצם אדישותם

שם בעודך חווה עולם מושלם למדת על אכזריות האדם

שם בהינף השוט ביטלו את קיומך כאדם

שם מתוך מציאות שבה היית מוגן נחשפת לחית האדם

שם תוך מספר שנים הילד הפך לאדם

שם תמצית ילדותך התבגרותך נדמו לחיי עולם

שם השארת את משפחתך,ילדותך,ושמחתך כאדם

שם נשבעת שאת הילד שבך לא יקחו לעולם!

איזה ערב טעון.מרגש.
לשמוע את הסיפורים.החויות.הרע הבלתי נתפש.
זה עושה משהוא.
וזה כל כך בלתי נתפש.לא הגיוני.הזוי.
תקופת השואה נתפשת בעיניי כתקופה הכי בלתי נתפשת בהיסטוריה של העם היהודי.
מאז תקופת התנך עברנו כל כך הרבה יסורים וחויות עוצמתיות אך שום דבר לא ישוה לזה של תקופת השואה.
זה כל כך בלתי נתפש שאולי אם זה היה מתרחש לפני אלף שנה חלקינו אולי היו מטילים דופי באמיתות הסיפורים.
אבל זה התרחש.וקרה.לא כל כך מזמן למען האמת.

כל שנה מחדש עם הסיפורים ותיאורי הזועות אני שואל את עצמי איך דבר כה נורא יכל להתרחש.
המוח מתקשה לעכל את העוצמות.
כיצד במשך שנים כה רבות פעלה השמדה כה שיטתית ואכזרית של עם ע"י קבוצה כה גדולה של אנשים.
היתכן?
היתכן שמיליוני אנשים היו חלק מרעיון של השמדת עם באופן לא אנושי,בהמתי,שיטתי וכה חסר רחמים?
היתכן שבחלקים מהמין האנושי קיים יצר כה אכזרי?

שאלות רבות שאין עליהן פיתרון מניח את הדעת.
המון עצב.

יהי זכרם ברוך.

מחר זה ערב יום השואה.אני זוכר שכבר כנער בתקופת התיכון כשהתחלנו ללמוד על הנושא זה ריתק אותי.
קראתי המון חומר וספרים בנושא.סיפורים של ניצולים על התופת.על החיים באותה התקופה.
עד היום הנושא מדהים ומרתק אותי כאחד.
זה כמעט בלתי נתפש.יותר נכון לא נתפש בכלל.השמדה כזאת שיטתית של קבוצה כל כך גדולה.לא היו דברים כאלו בהיסטוריה ולא נראה לי גם שזה יכול לחזור על עצמו.
בפירוש כח עליון.יד אלוהים.
זה אולי קצת מוזר כי בכל זאת משפחתי לא עברה את השואה ובכל זאת הסקרנות שלי לנושא היא עצומה.
לימים נפל לידי הספר המדהים הזה שנקרא "אדם מחפש משמעות" של ויקטור פרנקל ז"ל.
ספר חצי אוטוביוגרפי של פסיכולוג שעבר את השואה וכותב על משנתו הפסיכולוגית תוך תיאור של חויות היוםיום הנוראיות שעברו עליו בגטו.
המוטו של הספר הוא שאדם יכול לספוג כמעט כל איך אם יש לו איזה למה שלמענו יחיה.
משפט מדהים.
בספר הוא מתאר בראיה פסיכולוגית איך אנשים שהיתה להם איזו סיבה לחיות,אם זה משפחה או סתם איזה חלום הצליחו להחזיק מעמד ולעבור ביתר קלות את התופת לעומת כאלו שאיבדו כל זיק של תקווה וגם אם היו חזקים פיזית,כוחם לא עמד להם.
ספר עם המון תובנות פסיכולוגיות,כתוב בצורה פשוטה וזורמת שפשוט עושה טוב לקרוא אותו עד כמה שניתן בסיפורים מהסוג הזה.

מעבר לחשיבות הזיכרון של מה שהיה והמוטו של "לעולם לא עוד" החשוב בפני עצמו ניתן לקחת מהספר הזה משהוא גדול לחיים.
את רוח הלחימה.את חשיבות החלומות שקיימים בכל אחד מאיתנו.
את התפישה שבכל אדם קיימת רוח חיים גדולה שרוצה להגשים,לחוות,להצליח,לעשות.
את זה שאסור לנו אף פעם לאבד תקווה ולא לשכוח לעולם את ה"למה שלמענו נחיה"!

אחד הדברים החביבים עליי ביותר זה פשוט לקרוא פוסטים של אחרים.
איש איש וכתיבתו.איש איש ודרך הבעתו.
המעניין הוא לקרוא בין השורות.
ונדמה לי שדווקא כאן באתר הזה ניתן לגלות המון על המין האנושי.
עם או בלי קשר לתחום הבדסמ.

נושאי הכתיבה מגוונים בהחלט.מקניה סתמית במכולת ועד השד יודע מה.
אבל ככל שמרבים לקרוא מוצאים את המכנה המשותף לכולם.למין האנושי בכללותו.
כולנו בעצם גרגרים קטנים בעולם הגדול הזה.
כולנו כאן לזמן שאול וקצר.מחפשים נתיב.מחפשים אהבה.
כולנו רוצים להגשים את עצמינו.למצוא את יעודינו בעולם הזה.
למצוא מעט אושר ושלווה.
לעיתים ניתן לקרוא פוסטים הכי חומריים שרק אפשר לתאר.תאוות בשרים.תשוקות.
כשהאמת שמסתתרת מאחורי זה היא הצורך הבסיסי לגעת במעט רגש.לטעום את תמציתה של האהבה במלוא עוצמתה.לברוח מהבדידות.
ויש בזה הרבה מין הרוחניות על אף התיאורים החומריים.

זה מדהים לראות את המשותף בין בני האדם כשמסתכלים טוב טוב על ההתנהלות שלנו ביוםיום.
בין אם אתה שולט או שולטת גדולים מהחיים,מסובב את כולם על האצבע הקטנה שלך,בסופו של דבר במהותך אתה בן אנוש קטן ומבוהל שצמא לאהבה ומשמעות!

עברו כבר 5 חודשים מתחילת הקשר ביניכם.ועדיין הוא לא מסוגל להגיד לך אני אוהב אותך.
אתם אפילו לא מדברים על זה.
את אומרת שכל חודש שעובר את מרגישה יותר ויותר התקדמות.והנה זה בדרך.
שכחת שלפני חודשיים אמרת שכשיגיע הזמן הנוכחי זה כבר יהיה דד ליין מבחינתך.
כל החברות שלך אומרות לך שזה טיפשי להתעקש שגבר יגיד את המשפט הזה ושתתעלמי.ושהכל בסדר.מה שקובע זה היחס שלו.והאיכפתיות.והפירגון.
ואני סובר אחרת.גבר שלא מסוגל להגיד אני אוהב אותך אחרי חמישה חודשים...או שהוא לא אוהב באמת או שמשהוא בו דפוק.
פחד ממחויבות.נכות ריגשית.
בעיניי הדגש הוא לא על היכולת להגיד את המשפט הזה.כי אכן לרוב הגברים יש איזה פאק ריגשי לבטא רגשות.
הדגש הוא על זה שהוא לא מרגיש את זה.
שהוא בורח מכל שיחה בנושא.
למה רק אני רואה כך את פני הדברים???

אין לי מושג.אני עדיין בשלי ומרגיש שמשהוא פה מסריח.

ובכן...המציאות היחידה שבה נרגיש בני חורין קיימת בתוכנו.במוחנו.בגופנו.בקיצור בנו.
זה לא משנה כלל באיזה מסגרת אנו נמצאים.בין אם אנו השולטים או הנשלטים.המפקדים או הפקודים.הבוסים או העובדים.
את תחושת החורין האמיתית אנו יוצרים.אתה יכול להיות מוביל כבול או מובל משוחרר.
לנהל חברה של אלפי עובדים ולהרגיש חנוק.או להיות בורג קטן שחי על פי האמונות שלו.
להיות עבד של היצרים שלך או לשלוט בהם.
להיות מובל ע"י הפחדים שלך או לשלוט בהם.

תחושת החורין האמיתית קיימת בתוכנו.ורק בכוחנו להוציאה אל הפועל!

האם קיימת מציאות בה נרגיש באמת בני חורין?
האם ישנה בכלל מציאות כזאת?

משחר ילדותינו אנו חיים בדופסים של שולט נשלט.בראשית יש את הסמכות ההורית שבה ללא ספק אנו נשלטים.זה ממשיך הלאה לימי בית הספר שבהם המורים הם הקובעים.
בצבא.יחסי מפקד פקוד.במקום העבודה מול הבוס.
הדינמיקה הזאת מוטבעת בנו בהלך המחשבה.נרצה או לא נרצה.
גם בחיינו הבוגרים.ביחסינו עם בן הזוג לרוב אחד מהצדדים הוא דומיננטי יותר.
וכהורים אנו נאלצים לקחת את המושכות אלינו לידיים.להוביל.לחנך.להורות.

אז מיהו אותו בן חורין?
מה נדרש ממני על מנת שארגיש בן חורין?
האם אנו צריכים לשאוף למציאות שבה אין חוקים?מציאות שבה לא נוביל או נובל?
האם כך נהיה מאושרים יותר?
האם תיתכן מציאות ללא מעמדות כלל?

האמת היא שלא.מציאות ללא מעמדות תיצור כאוס.