מאלפת בסגנון חופשי

זה התחיל בראיון עבודה לפני זמן מסויים. הבוס צעיר, רציני, נראה שהוא יודע מה הוא רוצה, השותפים נחמדים, העבודה די קלה, השכר סביר, השעות גמישות.. נראה כמו מקום שיכול להתאים לי.
אני מגדירה את עצמי כ"עוברת ראיונות סדרתית", וזה אומר שהתקבלתי לעוד כמה מקומות באותו יום, אבל הרגשתי שהמקום הזה נועד לי. אולי היה זה המבט התכלכל בעיניו של הבוס, אולי התנאים ואולי הכל יחד.
עוד באותו יום קיבלתי צלצול טלפון שבישר לי שהתקבלתי, כרגיל, והחלטנו שאתחיל לעבוד בתחילת השבוע שלאחר מכן.
ביום ראשון הגעתי לעבודה, ארגנתי את השולחן שלי והתחלתי להתאמן על התוכנה הדי פשוטה של הנהלת החשבונות.
הבוס היה די מופתע כאשר כעבור שעתיים כבר שלטתי היטב בתוכנה ואף הספקתי להזין לתוכה את כל החשבוניות שהמתינו לי בערימה גדולה.
"מחר נסדר כאן את כל הערימה הזו", חייכתי אליו והצבעתי על ערימה גדולה נוספת שנשכחה בפינת השולחן מאז שהעובדת הקודמת עזבה.
הבוס היה מרוצה והציע לי לאכול משהו יחד איתו. עניתי לו שאשמח ושלחתי אותו לטייל בקניון עזריאלי ולחפש משהו טעים. "כשתגיע, תראה מה יש שם לאכול ותתקשר אליי", ספק אמרתי ספק ציוויתי.
הבוס שב עם ארוחה גדולה בהרבה ממה שביקשתי, ובמן התנצלות מלמל "לא ידעתי בדיוק איזה סלטים את אוהבת, אז הבאתי הכל".
הבטתי בו והדבר היחיד שאמרתי היה "השולחן שלי מלוכלך".
"אין בעיה", זיק ניעור בעיניו והוא מיהר למטבח, להביא סקוצ' מסובן, מים ונייר. במשך 10 דקות הוא קירצף את השולחן שלי, הרים את מסך המחשב, המקלדת, טריי הניירות ושאר פריטים משרדיים עד שהשולחן הבריק באור יקרות. לאחר מכן, סידר נייר עבה על השולחן, במקום מפה, והניח את האוכל בצורה מסודרת.
"אני יכול להיות אחלה מלצר", חייך, ואני ידעתי שהוא צודק בדיוק כמו שידעתי שמכאן אין דרך חזרה.
למחרת, שלחתי אותו שוב לאתר מזון ולנקות את שולחני וכאשר שאלתי אותו כמה מגיע לו בעבור האוכל שהוא קונה לי, השיב "רק טיפ למלצר"...
ביום השלישי, כאשר הופעתי לעבודה בצהרי היום, בלי להתחשב בשעות המקובלות, נכנסתי למשרד וראיתי את הבוס גולש בפייסבוק וצופה בתמונות של אחת השולטות המוכרות.
זיהיתי את התמונה. זו חברה שמגיעה למסיבות הקהילה ואני בקשר טוב איתה.
תיארתי לעצמי שאם הוא צפה בתמונות שלה, לבטח ראה גם את התמונות שלי. הנחתי את תיק היד שלי ועלעלתי בכמה מסמכים, מאפשרת לו לסגור את דף האינטרנט במהירות "מבלי שאשים לב"..
בימים שלאחר מכן ניסה הבוס שלי לגשש בזהירות בכיווני. זה התחיל ב"את מוכרת לי מאיפה שהוא חוץ מהעבודה", המשיך ב"את טיפוס מאוד דומיננטי", וכלה ב"הכל חייב להיות לפי החליל שלך".
לא עשיתי לו את החיים לנוחים יותר ולא דיברתי בכלל על הבדסמ. להפך. בכל פעם שהבוס ניסה לגשש, השבתי לו תשובות דיפלומטיות הקשורות לתחומי העבודה, נותנת לו להתבשל במיץ של עצמו.
התחלתי להשאיר לו פתקים עם הוראות ומשימות על המחשב במשרד שפעם היה שלו, וכעת הפך למשרדי, והקפדתי לבדוק האם מילא אחריהן.
קבעתי תאריכים מדוייקים לפעילויות חשבונאיות של המשרד על פי ראות עיני, החלטתי למי ומתי נוציא שיקים, וקבעתי את שעות העבודה החדשות שלי, בהתאם ללוז שלי.
התחלתי להגיע לעבודה עם הכלב שלי, שקיבל כסא משל עצמו על מנת שלא ישב על הרצפה, דבר שאילץ את הבוס שלי לעמוד או להסתפק בכסא דהוי ובלוי שעמד בפינת החדר.
בשבוע שעבר החלטתי שמכיוון שאני עובדת זריזה ויעילה מאוד, אין טעם שאופיע לעבודה באופן תדיר, ובהחלט ניתן להסתפק ביום או יומיים בהם ארכז את כל החומר. גם כך כאב לי הגב והודעתי לבוס שלי שאני נשארת בבית. ביום שלאחר מכן הוא שלח לי מסרון בזו הלשון: "לא דיברנו מזמן.. אני מקווה שאת מרגישה טוב וממש מתגעגע לראות אותך".
השבתי לו בהודעה שאינה אומרת כלום והוא לא אכזב כשענה: "רציתי לבוא לבקר את החולה.. אבל את "קשה להשגה".. מתי אפשר לקבוע איתך פגישה? "
עניתי לו לשאני גמישה ומצידי ניתן להפגש עוד היום. הוא כתב במענה: "רצוי מאוד! אגב, באיזו שעה ובאיזה מקום ואיזה נשק להביא איתי... המפקדת!?"
גיחכתי לעצמי בסיפוק ומיהרתי לתקתק באצבעותיי את התשובה: "חח.. אני גמישה. ובקשר לנשק, אתה יכול להשאיר אותו למקרים מסוכנים יותר. אני מצויידת במספיק נשקים ".
הבוס האמיץ שלי לקח סיכון וענה: "אני מקווה שהם אצלך ביד.. כי אני בדרך אלייך ותוכלי לנסות אותם עליי. איך אני מגיע?"
הסברתי לו איך מגיעים לביתי והוא הבטיח להתייצב בתוך חצי שעה.
כעבור שעה נשמעה נקישה בדלת. תכננתי להעניש את הבוס על האיחור, אך שלוש שקיות בצבצו מאחורי גבו והבנתי שהוא עצר בדרך לקנות כמה דברים. החלטתי לעכב את מתן העונש עד לבדיקת תוכן השקיות.
הבוס שלי היה מאוד ישיר כאשר הודיע לי שקנה לי הפתעות ושאל אם יש ברשותי כיסוי עיניים. כיסיתי את עיניו ומיהרתי לנבור בשקיות. חיטוט מהיר העלה כי בשקית אחת הונח לו בייבידול שחור עם תחתון תואם שנקנה ברשת יוקרתית, בשקית השנייה היו שני נרות שלא התכוונתי להשתמש בהם ובשקית השלישית חיכו לי מספר נוזלי סיכה וקונדומים, בדיוק הדברים שתמיד נגמרים לי כאשר אני מעניקה טיפולים אנאליים..
הפשטתי את הבוס קשור העיניים שלי וכפתתי את ידיו מאחורי גבו.
הוא היה רזה ובהיר עור, וניכר כי הוא לא מאותם אנשים שהולכים לים. גם לא בלילה.
התחלתי לשחק בפטמות שלו, להצליף בישבנו עם שוט הזנבות שלי ומידי פעם להכות את איברו שבחר להעמד בזוית מאוד משעשעת. שלפתי שרוך שחור מאוסף השרוכים הנצחי שלי וקשרתי את איברו אבל משהו לא היה בסדר. הקשירה היתה רופפת מידי, למרות שהידקתי את השרוך. הצצתי לעבר מקור התקלה והבחנתי כי לבוס שלי חסר אשך!
בוס נשלט חד-ביצתי.. גיכחתי לעצמי וליפפתי את השרוך בצורה שונה הפעם.
הביצה היחידה שלו סירבה להקשר כראוי והיה צורך להתיר את כל הקשר ולהתחיל מחדש. "יש לך ביצה בעייתית", אמרתי בטון ביקורתי. "כמו שאת רואה", ניסה הבוס להסביר, "יש לי רק אחת".
"כן!", השבתי, "זו האחת הבעייתית!"
הצלחתי סוף סוף להתגבר על התקלה הבלתי צפויה והמשכתי להתעלל בגופו הצנום של מי שאמור לשלם לי את המשכורת. השכבתי אותו על בטנו והגבהתי את ישבנו, מתלבטת מה כדאי לדחוף לו לשם. הוא נראה לי עדין ולכן נפל הפור על הבאט-פלאג הקטן, ליתר בטחון.
ציפיתי את הפלאג בקונדום ומשכתי אותו בחומר סיכה סמיך, תוך כדי הכנה של פי הטבעת החיוור שנמצא מולי. הפלאג נכנס ביתר קלות למרבה ההפתעה, וכאשר אמרתי לו שאם הייתי יודעת הייתי משתמשת בארטילריה הכבדה השיב לי הבוס "את יכולה להחליף לציוד הכבד".
צחקתי בקול ושלפתי את הפלאג מתוכו, מחטטת בתיק הציוד ובוחרת בדילדו ענק שלבטח יורגש.
הסרתי את כיסוי העיניים שלו ונעצתי לתוך עיניו מבט תוך כדי דחיפת הדילדו לעכוזו. כצפוי, עיניו כמעט יצאו מחוריהן, פניו האדימו וקולות חנק נפלטו מגרונו.
"בקשר לעבודה", כחכחתי בגרוני ולפני שהספקתי להמשיך הוא קטע אותי "בואי נדבר על עבודה בעבודה, אנחנו עכשיו בבית".
"בדיוק!", חייכתי אליו במתיקות, "אנחנו בבית ולכן נדבר על עבודה מהבית. אני רוצה לעבוד מהבית מעכשיו!"
"כן...", הוא עדיין ניסה להיות "בוס", אבל שנינו ידענו שאני מחזיקה אותו מהביצים, תרתי משמע..
אחזתי באשך שלו ומעכתי אותו, מביטה בנוקשות בעיניו, מצפה למילים שהגיעו בדיוק בזמן: "כן.. גם אני חשבתי על זה.. את יכולה לעבוד מהבית".
לקחתי משולחן הסלון שלי נר עגול שהודלק מבעוד מועד והתחלתי לטפטף על גבו שעווה במקומות שונים. הוא קיפץ בכל פעם שחלב רותח נחת והותיר אחריו נקודה לבנה ומוצקה שנדבקה לעור.
"שלא תהיה לי כוויה", מלמל בשקט ואני מיהרתי להרגיע אותו ולומר לו שזה רק כואב אבל לא משאיר סימן. זו כנראה היתה הפעם הראשונה שהוא חווה את מגעה של שעווה רותחת על גופו..
מבלי לחלוץ את מגפיי הורדתי את המכנס הארוך שלי ונותרתי עם מכנסון קצרצר לגופי. סובבתי את הבוס המשופד שלי על גבו מלא השעווה והתיישבתי על פניו בנוחות. "תריח!" ציוויתי, והוא ציית.
התרתי את ידיו שכבר הפכו לסגולות מהקשירה החזקה והכרחתי אותו לאונן מולי כשישבני עדיין מונח על פניו.
האיבר המצחיק שלו, שקודם נטה מעט שמאלה, התיישר והתחיל לקבל נטייה לצד ימין, כאילו מנסה לחפות על המחסור הבולט באשכים.
הפסקתי אותו קצת לפני שגמר והשחלתי את ראשו מתחת למכנסון שלי, נותנת לו ללקק אותי ומקפידה שלא יהיה לו יותר מידי אויר.
הייתי בטוחה, משום מה, שהוא ידע לרדת כמו שצריך, אבל נראה שמרוב התלהבות הוא התחיל להתפרע וללקק הכל, חוץ ממה שצריך...
אחזתי בראשו בנוקשות וכיוונתי אותו לנקודה שמענגת אותי. הוא היה די קשה הבנה וניסה לזוז, אבל בתנוחה בה היינו לא ממש היה לו סיכוי. הוא היה שבוי שלי ונסיונות ההתחמקות שלו הפכו את כל העניין למאתגר יותר ולמספק יותר. הוא נראה כמו דג שהוצא ממימיו, מפרפר ומנסה לנשום, מוציא את לשונו לכל עבר, מתפתל, יונק אותי ושותה את מיציי.
כעבור דקות בודדות גמרתי לתוך פיו והחזרתי את ידו לאיברו הדולף מבלי לקום ממנו.
הוא אחז באיבר המפותל שלו ותוך כמה שניות גמר בהתנשפות.
קמתי ממנו, מאפשרת לו לנשום כמו שצריך. הבוס ביקש להתקלח ובמחווה של נדיבות הסכמתי וכיוונתי אותו למקלחת, מציידת אותו במגבת.
הוא סיים להתקלח, התלבש ופנה לשוב לעבודה. אני, כמובן, נשארתי בבית.
למחרת הגעתי למשרד, כרגיל בשעות הצהריים, יחד עם הכלב שלי, שטיפס על הכסא שלו בעצלתיים ולא הסכים לקום גם כשהבוס נכנס למשרד עם לקוח חדש.