התאהבתי לגמרי בסדרה "קומיוניטי" (כן, גיליתי אותה רק עכשיו בגלל שיש בנטפליקס. מה לעשות). ובמיוחד בעבד, ובשחקן המדהים דני פודי שמשחק אותו, שבעיני הוא לא פחות מגאון.
וכל פרק מחדש עבד עוזר לי לעשות Processing למשהו בנפש שלי. לפעמים משהו קטן. אבל החדות של כל פרק ופרק שם, היא מדהימה. ויש הרבה תכונות של עבד, שמשקפות לי משהו אישי, על ידי הלקיחה לקיצון. למשל, לפעמים אני מביעה את עצמי יותר טוב בציטוטים ורפרנסים מאשר במילים שלי. ולפעמים יותר קל לי להתמודד עם משברים כשאני מדמיינת אותם כסרט עלילתי. ולא שמתי לב עד כמה אני עושה את זה עד שראיתי את זה בגרסה המוקצנת וקלטתי שיש לי מכניזם דומה (לא ברמות של עבד כמובן אבל זה מנגנון התמודדות שקיים אצלי, פשוט לא באופן בלעדי).
רגע, לא על זה הפוסט. זו הקדמה.
בשנותי הראשונות בכלוב נטיתי להתעסק במושגים האלה - שולט, נשלט, מתחלף. נכנסתי לכמה דיונים עם אנשים שחשבו שמתחלפים לא מתמסרים עד הסוף, כי אם אני פעם שולטת ופעם נשלטת אז זה תמיד נשאר בשבילי דמות שאני לובשת ולא חלק מהזהות שלי. ניסיתי להסביר שבשבילי זה הפוך, שלבחור צד מרגיש לי כמו לשים גבול, כמו לא להתמסר עד הסוף. ניסיתי גם להסביר שבשבילי זה שמשהו נעשה בצורת "משחק" לא אומר שזה לא אמיתי. אני לא "מעמידה פנים" שאני משהו כזה או אחר, אלא מתחברת בכנות למקום הזה בנפש שלי ונותנת לו להשתלט עלי לזמן מה. מעולם לא הצלחתי להסביר את זה בצורה שבה מי שלא מזדהה אשכרה מבין את הנקודה שלי, ולא נראה לי שאני מצליחה גם עכשיו.
עד קומיוניטי.
אחד מהנושאים הדומיננטים בסדרה הוא ההתמסרות המוחלטת של טרוי ועבד לדמיון שלהם, שיוצרת הרבה קונפליקטים עם הסביבה, כשאנשים מבקרים אותם ולפעמים כועסים עליהם על "העמדת הפנים" ועל איך שהם מתעדפים "משחק" מעל דברים אחרים. לפעמים הביקורת מוצדקת, אבל הנושא עצמו הוא קונפליקט מתמשך שעולה כמעט בכל פרק, והנסיון של עבד להסביר לאנשים שבשבילו זה לא משחק אלא שבחוויה שלו זה אמיתי וה"ניסוח" של הרגשות שלו בצורת משחקים או בצורת רפרנסים לתרבות פופולרית הוא פשוט הדרך שלו לתקשר עם הסביבה. [ופה מתחיל ספוילר]
אחד הרגעים המכוננים של התופעה הזאת היה בפרק הלבה, כשאחרי שעות של משחק עבד מספר לטרוי שהוא באמת רואה את הלבה. ושנראה לו שזה קורה לו כי בתרחיש הלבה, "לשחרר", להרפות את האחיזה, יגרום לו ליפול אל מותו. ולכן הלבה מייצגת את הפרידה המתקרבת מטרוי, והוא רואה אותה כי הוא מפחד לשחרר (את טרוי), להרפות את האחיזה. כי פרידה מטרוי מרגישה לו כמו סוף העולם. אז הוא הוזה לבה רותחת שמכסה את העולם, וזה יכול להימשך לנצח, או עד שהוא ימצא את האומץ לשחרר.
הוא לא מבין את זה מיד. הוא באמת רואה את הלבה, והוא ממציא את המשחק רק כדי שאחרים יראו אותה גם.
לאנשים לפעמים קשה לקבל את זה, את הטענה שעבד באמת רואה את הלבה. אבל טרוי מאמין לו. והוא קופץ לתוך זה יחד איתו. הוא רואה את מה שעבד רואה.
גם זה עולה הרבה בסדרה - הסברים של טרוי על כך שההתמסרות המוחלטת של עבד משחררת גם אותו להתמסר וללכת עד הסוף עם זה.
זה מה אני אוהבת בבדס"מ, ובכלל בזוגיות. היכולת ליצור כללים משלנו ולשחרר מקומות בנפש שלנו שלא תמיד מקבלים ביטוי אבל הם לגמרי אמיתיים. להתחייב באופן חסר גבולות. גם בפרק שבו הם מתחלפים בזהויות, בפרק עם Freaky Friday, כל הסביבה שלהם בשוק כשהם ממשיכים להחזיק את "ההצגה" גם כשהם לא ביחד. מבחינתם אין בכלל אופציה של לשבור את המחוייבות המוחלטת. זה לא בדיוק משחק בשבילם, זה משהו אמיתי, גם כשהוא מתבצע בכלים של תיאטרון.
[סוף ספוילר]
אז אני לא יודעת אם זה גורם לזה להיות יותר מובן עבור מי שבשבילו זה מלכתחילה לא מובן, אבל ככה זה בשבילי.
ההתמסרות הזאת, זה מה שאני מחפשת. בכלל, בחיים. ההגעה לקצוות. הרצון לחשוף את כל פינות הנפש, והרצון ליצור בועה שבה רק החוקים החדשים קיימים. החוויה הזאת, של להתמסר ככה יחד עם אדם אחר, היא ההיילייט בשבילי. ה"מי שולט" הוא פלואידי, אך החוקים מוחלטים. אם רק לא מכניסים לחוקים "רק אחד תמיד שולט" אז זה קל מאד ואין בכלל דיסוננס.
למרות שעם טרוי ועבד ברור מי השולט ומי הנשלט. ובכל זאת זה לא האישיו העיקרי. הם מגיבים זה לזה בכזאת הרמוניה, שרוב הזמן זה לא ממש משנה, מי המוביל. הערך של החוויה לא נפגע מזה ולא עולה מזה. הם אוהבים את החלוקה הזאת, אבל ההרמוניה ביניהם מושלמת גם כשטרוי הוא היוזם. ולפעמים עבד, שמעצב את רוב המשחקים, מעצב את המשחק באופן שיטיב עם טרוי או יאפשר לטרוי להתמודד עם משהו. ולפעמים הוא מגיב להזמנה של טרוי וגם זה עובד. היו כמה וכמה פרקי מופת שחוקרים את יחסי השליטה ביניהם, ואחד מהם עסק גם בזה - שלמרות ששניהם מרגישים טוב עם הדומיננטיות של עבד, שניהם צריכים לקבל את זה שיהיו מצבים בהם טרוי יודע יותר טוב ועבד יצטרך לסמוך עליו. בכל אופן זה לא העניין כי המסירות היא תמיד הדדית, הנכונות להתחייב היא תמיד הדדית, וההכלה היא תמיד הדדית. וגם התלות היא הדדית.
אני חושבת שמי שחושב שמה שאני מתארת בעצם אומר ש"זה רק משחק בשבילי", עדיין יחשוב ככה אחרי ההסבר הזה. אבל לא נורא :)
אני חושבת שאם אתאמץ ברצינות להסביר את החוויה שלי בעניין הזה, המהות לא תהיה "מה זה בדס"מ בשבילי" אלא "מה זה משחק בשבילי". אני חושבת שמשחקים הם קצת אנדרייטד, או שהמילה "משחק" מתייחסת לכמה דברים שונים שבמקרה קיבלו את אותו השם. לפעמים, במהלך משחק, אני מסוגלת לומר "זה רק משחק בשבילך" כטענה כלפי מישהו שלא מתמסר. המשמעויות האחרות של המילה לא נעלמות. אבל "משחק" הוא גם כל אינטרקציה אנושית בעולם. פשוט כי יש לה כללים.
לפעמים גם זה הקטע בבדס"מ, מה שמבדיל אותו מדברים שהם יותר ונילה או יותר מסוכנים, הוא רק זה - הכללים.
אנחנו קוראים "סשן" למשהו שבמובן המתמטי הוא חד משמעית משחק.
לפעמים אני מרגישה שאין מספיק מילים בשפה אחת.
מצד שני, יש לנו ממים ושירים של לאונרד כהן. אז גם כשאני לא מוצאת את המילים - אפשר למצוא את המילים. או התמונות.
* * *
אם אנחנו כבר פה... מפי לאונרד כהן:
You met him at some temple
Where they take your clothes at the door
He was just a numberless man in a chair
Who had just come back from the war
And you wrap up his tired face in your hair
And he hands you the apple core
Then he touches your lips, now so suddenly bare
Of all the kisses we put on some time before
ועוד שיר שתמיד ענה, בשבילי, על "מה זה בדס"מ בשבילי". וגם מה זה זוגיות בשבילי.
I can show you the world
Shining, shimmering, splendid
Tell me, princess, now when did
You last let your heart decide?
I can open your eyes
Take you wonder by wonder
Over, sideways and under
On a magic carpet ride
A whole new world
A new fantastic point of view
No one to tell us, "No"
Or where to go
Or say we're only dreaming
A whole new world
A dazzling place I never knew
But when I'm way up here
It's crystal clear
That now I'm in a whole new world with you
(ואפילו לא כזה אהבתי את הסרט).