לפני 4 שנים. 22 באפריל 2020 בשעה 11:44
אנחנו עומדים בצפירה. קראתי השבוע כמה כתבות על ניצולי שואה שחיים בישראל ואף אחד לא עוזר להם. נמקים כמו כל זקן ערירי אחר. גם אני לא עזרתי להם. לא עשיתי כלום. אמא שלי פעם השתתפה באיזו יוזמה של לסרוג צעיפים לניצולי שואה. לא כי היא חשבה שצעיפים זה החיים, אלא כי חברה שלה ארגנה את זה והיא אוהבת לסרוג אז זרמה. תמיד אני חושבת - וזקן ערירי שלא היה בשואה, לא מגיע לו צעיף?
ניסו פעם להסביר לי שכשזה ניצול שואה זה כואב יותר, כי אחרי כל מה שהוא עבר אנחנו צריכים לחבק אותו חזק, יותר ממה שאנחנו צריכים לסתם אנשים שסתם הזדקנו כמו כולם. אני יכולה להבין את זה. כלומר, אני מבינה את זה. זה נכון.
הוואטאבוטיזם שלי היה יותר רלוונטי, אולי, כששאלתי מה יהיה עם הכלבים הלא-חמודים. כי במודעות אימוץ תמיד יש את הקטע הזה שהכלב חמוד ומקסים ותראו איזה יפה הוא. אבל הכלבים שהם לא הכי חמודים, גם החיים שלהם שווים משהו, לא? גם הם ראויים לאהבה, לא?
אני מנסה לייצר עומק במקום בו הוא לא נמצא. לפעמים הדברים הם פשוט כפי שהם.
פעם כתבתי על מה שאני אוהבת בשירה לעומת פרוזה. גם בצילום. אני אוהבת תקריבים. אוהבת לקחת רגע קטן ולהתקרב אליו עם זכוכית מגדלת עד שרואים את כל הפרקטלים. אוהבת לקחת משהו חסר חשיבות ולהפוך אותו למרכז התמונה. אני אוהבת את איך שצילום יכול להיות אימפרסיוניסטי. זה לא אינטואיטיבי, לשים לב שהוא יכול. הרי הצלם לא יכול, כמו הצייר, לראות דבר אחד ולתעד דבר אחר. התיעוד זהה לאובייקט. חה חה, כמובן שלא. צילום זה הכי לראות דברים קצת אחרת. צילום אומר לנו איפה גבולות הפריים. גורם לנו להסתכל על משהו מקרוב, יותר קרוב מהרגיל. גורם לנו להזיז את מסגרת התמונה בשביל למרכז מקום אחר. למשוך את העין למקום שלא משך אותה בהתחלה.
אני אוהבת את המינימליזם של שירה. שיר הוא יותר תמונה מאשר סיפור. אני אוהבת שירים שתופסים רגע בודד ומתמקדים עליו ונותנים לו לייצג את העולם כולו לכמה רגעים. כמו השירים של רחל, תופסים רגש רגעי, פגישה חצי פגישה, מבט אחד מהיר, קטעי ניבים סתומים - זה די. רגע אחד שמייצג הכל. אני אוהבת את איך שהשיר הזה הוא על פגישה אבל הוא גם קצת על עצמו. ככה אני פוגשת שירים של רחל - מעט מילים, מעט מידע, שורות קצרות, מילים פשוטות, פירורים של רגש - היא רק נוגעת בי בקצה המכחול והנה אני על שפת אגם סואן, מוצפת ברגש, מוצפת בהתרגשות. בגלל כל כך מעט מילים, שמייצגות כל כך מעט שניות מהחיים. קסם.
"אגם סואן". צירוף מילים נפלא. כמעט עובר מתחת לרדאר בקריאה ראשונה. איך האגם סואן, אם הוא אגם?
כמו סערה בכוס מים. ככה אנשים מרגישים, לא? אני אדם אחד בעולם, לא תופסת הרבה מקום ולא משפיעה הרבה, אבל בפנים - הו, בפנים! סערה, רעמים וברקים!
ככה זה עם שירה.
אני כועסת על בעלי על משהו חסר חשיבות. אני יודעת שזה חסר חשיבות אבל לדמעות יש חיים משל עצמן. אני מרגישה את הגוף שלי מגיב. שרירים מתכווצים, מחנק בגרון, קושי להתרכז, יובש בפה. תגובות של אשה מוכה. הוא לא עשה לי כלום. השכל אומר לי - מה זה השטויות האלה? הגוף אומר לי - את בסכנה! צבע אדום! נחש צפע! נא להרים מיד את כל מנגנוני ההגנה שיש לך! מהר! את מותקפת! כבר הותקפת! נפצעת! את פצועה אנושה! הנפש שלך לא תחלים מהטרגדיה הזאת! מהר לצמצם נזקים ולהתמגן! המתקפה הבאה בדרך, שימי שריון וצאי לסדרת פעולות מנע!
כשהוא כועס אני מתכווצת כולי ונבהלת נורא. מרגישה את המתח הזה, ממש מרגישה אותו בגוף, של ציפיה למכה שתכף תגיע. אני מרגישה את הפחד, חי ואמיתי, של אשה שבעלה עוד שניה שובר עליה כיסא. הוא מעולם לא הרים עלי יד והוא לא הולך להתחיל עכשיו. אני לא יודעת למה הגוף שלי מגיב ככה. אני לא מצליחה לשלוט בזה, למרות שאני מנסה. אנחנו עשר שנים ביחד, לא הייתי במערכת יחסים מתעללת אף פעם (בואו נגיד, מאז התיכון, וגם שם לא הייתה אלימות פיזית) אז לא ברור למה יוצאים ממני תסמינים פוסט-טראומטיים.
אני כותבת את המילים "אשה מוכה" וחושבת על כך שרבנו קצת יותר מהרגיל השבוע כי אולי חסר לנו קצת להתאוורר. לאו דווקא אחד מהשני אלא מהסיטואציה הזאת, יום אחרי יום, כל הימים זהים, אתם יודעים איך זה. יש נשים מוכות שעכשיו נעולות בבית עם התוקפן שלהן. אתמול הלכתי על ביצים ליד בעלי כי חששתי לעצבן אותו, ואז חשבתי לעצמי - אם הרגע הזה יוצר אצלי כזאת מצוקה וכאלה מתח נפשי, אי אפשר לדמיין את רמת המצוקה של מישהי שיש לה באמת סיבה לפחד. פרופורציות.
כתבתי פעם, באיזה סיפור שטיוטתו אבדה לי - מה אכפת לה, לציפור שבורת הכנף, מאלפי תנינים שלעולם לא יוכלו לעוף.
וכתבתי את זה בזמנו על ווטאבאוטיזם, אבל זה גם קצת סיפור על צילום. על איך שעל ידי הטיה של המצלמה אפשר להפוך את זה לסיפור על ציפורים, או לסיפור על תנינים. מי הדמות הראשית ומי המשנית? כל אחד הוא הדמות הראשית בסיפור של עצמו ודמות משנית או רק ניצב בסיפור של מישהו אחר. לפעמים אנחנו מתקשים לקבל את זה.
דמיינו את זה איתי רגע. הייתי רוצה לראות סרט כזה, בסגנון של "אחרון גיבורי הפעולה". דמות שחיה בתוך עלילה ובטוחה שהיא הדמות הראשית ואז פתאום מישהו בא ואומר לה - זה בכלל אפוס תיעודי על המלך הנרי, אתה טבח בטברנה, את כל סיפור הרקע קורע הלב שלך יחתכו בעריכה, ובכלל - אתה מבין שזה לא סרט על טברנות, נכון? והדמות תהיה בשוק והטבח יחטוף משבר אקסיסטנציאליסטי. מה זאת אומרת, על המלך הנרי?! מי זה בכלל המלך הנרי?! זה סרט על טברנות! זה סרט שמספר את סיפורה של טברנה אחת והטבח המיוחד שלה, על רקע התמורות ההיסטוריות בתחום מטבחי הטברנה. זה ציטוט מהפרומו! אני כבר 47 שנים בתוך הסרט הזה! 47 שנים שאני מככב בו! ופתאום אתם אומרים לי שמעל ארבעים שנה אני מככב בסרט על המלך הנרי שאפילו לא ידעתי שהוא פונקציה פה?
כן אחי, אתה לא "מככב" בסרט הזה. יש לך אולי 1% זמן מסך.
זה יכול להיות סרט נחמד, לא?
אני גם חושבת ש"אחרון גיבורי הפעולה" הוא יצירת מופת פסיכולוגית, שאפשר לקחת למלא מקומות. נגיד, הקושי של הגיבור להבין שהוא לא הגיבור. כשהוא יוצא לעולם שבו אין לו שריון עלילה, כי הוא לא הדמות הראשית, ודברים רעים יכולים לקרות לו, ובשביל רוב המשתתפים הוא דמות שולית ובכלל לא אכפת להם מה יקרה לו. זה קצת מזכיר את איך שגברים מסויימים מתקשים לשרוד בקבוצת פייסבוק פמיניסטית, כי הוא לא מצליח להבין את הקונספט של "אתה לא הדמות הראשית" ונורא נעלב כשאומרים לו שזה לא תורו עכשיו. ליבי קצת יוצא אליהם, אני חושבת שהם באמת לא מבינים מה קורה להם. אלה אנשים שכל חייהם, בכל מקום, תמיד הייתה להם זכות דיבור. הם לא יודעים לפנות את הדרך.
זה מזכיר לי את אחת הסצנות האחרונות ב"האחיות מגדלנה", כשמרגרט יוצאת מהמנזר והנזירה מסרבת לזוז לה מהדרך, שזה דבר שכל בן אדם נורמלי עושה בלי לחשוב על זה הרבה (אשה הולכת במסדרון, אשה אחת במקרה עומדת באמצע הדרך, היא אומרת לה בשקט "סליחה אפשר לעבור בבקשה"),
כי "לא יעלה על הדעת שמישהי כמוני תפנה את הדרך למישהי כמוך". וזה מראה שהנזירה הזאת ממש דפוקה בראש, כי מי לוקח סיטואציה כל כך בנאלית למקום של אגו ומעמדות? הו. הנה מי: מי שבאמת מאמין שאדם אחד יכול להיות שווה יותר מאדם אחר. התחושה שהיא נעלה על מרגרט כל כך טבועה בה שהיא משפיעה על כל דבר קטן. אם היא הייתה רואה בעצמה ובמרגרט בני אדם שווים בערכם, לא היה עולה על דעתה להתעסק בשטות הזאת ולחשוב שזה מוריד מכבודה לעשות צעד אחד הצידה. זה כל כך סתמי. מרגרט עצמה כנראה לא העלתה בדעתה שהיא מבקשת משהו חריג ("סליחה אפשר לעבור בבקשה"), והסירוב של הנזירה כל כך הזוי, כל כך לא רלוונטי. אבל הנזירה הזאת, העלבון שלה אמיתי. היא מדמיינת שיש איזו פחיתות כבוד בלזוז הצידה, שיש איזו משמעות עמוקה למי עומד באמצע המסדרון ומי בצד, וכשמרגרט זורמת עם הטמטום שלה ונכנסת לתחרות של מי תזוז קודם (וזה עובד, הנזירה נאלצת לשחרר) - האנשים שעומדים מסביב (אה כן יש שם כמה אנשים שמחכים שהן יסיימו את מאבק הכוחות ההזוי שלהן ויתקדמו כבר) יכולים לגלגל עיניים, כי לא ברור מה הקטע בכלל ולמה לשתיהן בכלל אכפת ולמה הן מנהלות מאבק כוחות עכשיו.
גברים ש"מושתקים" בקבוצה פמיניסטית לפעמים מזכירים לי את הנזירה הזאת. מבקשים מהם משהו נורמלי שבני אדם סבירים אמורים כל הזמן לתת לבני אדם סבירים אחרים, אבל נורא קשה לו להכיל את זה שהוא מסומן כ"לא העיקר". 47 שנים שאני בתוך הסרט הזה, 47 שנים אני מככב בו, ופתאום אתם אומרים לי שאני ניצב? הסוכן שלי לא יסכים לחוצפה הזאת!
מזמן לא כתבתי ככה. כיף לבוא עם בטן מלאה ולשפוך הכל על הדף. והו, כמה שהיא מלאה.
(זאת לא בדיחת שמנים, בחיי)
חברה טובה שתמיד מפצירה בי לכתוב, שאלה מה הגיגי בתקופה זו והיה לי קשה לענות. אמרה שמחכה לתובנות שלי. לא היו לי שום תובנות, רק תחושת ייאוש שהתקשיתי להסביר. לא היו לי הגיגים, רק עצב ומתח. הרגשתי שכל המחשבות שלי עברו לפלטת שבת.
ועכשיו, רק עכשיו אני מצליחה לחשוב בבהירות, בכלל לחשוב משהו ולא סתם לשרוד.
אולי כי הורדתי את ההסתרה ל"כל התשובות נכונות" שתמיד שואבת אותי ומעוררת אותי למניפסטים (אולי הגיע הזמן שוב להסתיר לשלושים יום. קשה לי נורא למנן את השהות שלי שם). ואולי כי אמא חזרה הביתה מעוד ניתוח והיא בבית ואנחנו יודעים מה קורה ואפשר להפסיק לכסוס ציפורניים ולהתחיל (להמשיך, בעצם) להתמודד.
זו תופעה חוזרת אצלי - כשאני מאד מודאגת אני "שמה את עצמי על הולד", לא מנצלת את הזמן הפנוי, לא נערכת להמשך, פשוט קופאת ולא עושה כלום עד שמקור הדאגה ישתנה. עליתי על זה הרגע. אולי זה יעזור לי להתנהג אחרת בהמשך.
אבל הכתיבה, הו, הכתיבה, אהובתי. תודה שחזרת אלי.
אני כותבת את הפוסט הזה כבר כמה שעות. כל פעם קצת. בגלל זה יש בו מלא נושאים. קצת זרם תודעה. אבל זה בסדר. זה חלק מהנושא. זה מטא.
מצב הרוח שלי השתנה מאד מאז שהתחלתי ואני מרגישה שהטון שלי משתנה וזה לא כ"כ מוצא חן בעיני. אז אעצור כאן ואמשיך ביום אחר, בתקווה שאלה היו טיפות ראשונות בנביעה של מעיין ולא טיפות אחרונות של גשם קיצי אקראי אחד.
בגלל זה אני גם מתקשה לסיים. אין לי משפט סיכום, למרות שאני יודעת מה הקו המקשר בין כל הנושאים האלה ולמה כל זה פוסט אחד. אבל אין לי סבלנות לחשוב על ניסוח. אבל גם מאד קשה לי פשוט להפסיק לכתוב מבלי לבחור משפט שמגיע לו להיות אחרון.
אז הנה משהו, גם משהו ישן שכתבתי לפני מי זוכר כמה שנים, שאני עדיין מחבבת:
בוכה הסנדלר על יחפותו
ולא אכפת לו על הנכים
והרעבים
ושבורי הלב
הוא סנדלר
והוא רק יודע נעליים
