Anything Goes

כותרת חלופית: Grondhog Day

החלופית יותר מתאימה, אבל אני שונאת את הסרט הזה. בעיקר כי אני שונאת את ביל מארי.

התכוונתי לכתוב משהו על דה-ז'ה-וו-ים, אבל אולי אהנה יותר מכתיבת כל מיני דברים אקראיים שאני שונאת. 

אני שונאת צבעי פסטל. שונאת אותם בבגדים, שונאת אותם ברהיטים, שונאת אותם בקישוטי עוגות, שונאת אותם כמטאפורה. 

אני שונאת שיחות חולין על כלום, שיחות שאף אחד לא לומד מהן שום דבר ואף אחד לא חווה בהן שום דבר ובכלל שום דבר לא ישתנה אם כל המשפטים האלה לא ייאמרו. מצחיק, גם לכתוב בלוג זה קצת "מילים ששום דבר לא ישתנה אם לא ייאמרו". ההבדל הוא שבלוג לא מכריח אותך להשתתף. אם משעמם לך אתה יכול פשוט ללכת, ואף אחד לא ייעלב או יאשים אותך בחוסר נימוס. 

אני שונאת שאנשים מתבדחים במקום לדבר לעניין, עונים בבדיחה על שאלה רצינית, משתמשים בבדיחה בשביל להתחמק מביקורת.

אני שונאת חוסר יעילות, לעשות דברים בדרך הארוכה, לבזבז משאבים על מילוי הוראות מסורבלות שאף אחד לא יודע את הסיבה להן (כמו במשל המדיניות עם הקופים והבננה). 

שונאת ציות עיוור, שונאת שאנשים ממלאים הוראות מבלי להבין את ההגיון הפנימי שלהן. משמעת זה סבבה, אבל לפחות תבינו. תחשבו על מה שאתם עושים. 

שונאת שאנשים משתמשים בנימוס מבלי להבין את המשמעות שלו. מצפים לנימוס מאחרים מבלי להבין למה הם צריכים את זה.

שונאת שאנשים לא חושבים על ההשלכות. או לא חושבים. 

שונאת את איך שאני מרגישה עכשיו. שונאת את חוסר האונים שלי, את חוסר השליטה. 

שונאת ונילה. 

שונאת את דרך האמצע, את האיזון, את הרוגע. לא בפוליטיקה, אבל כן בחיים הפרטיים שלנו. אני חושבת שאני קצת קהה. אולי החושים שלי קצת חלשים. אני שונאת לא להרגיש דברים עד הקצה שלהם. שונאת את הקצת, את הבערך, את הכמעט.

שונאת שמנסים לעזור לי. שונאת שמציעים לי עזרה באופן שמאפשר לי לסרב. שונאת כשרוצים להיכנס לתוך הטירוף שלי, אבל בלי להסתכן.

לפעמים סטירה עוזרת. כאב תמיד עוזר. תמיד. לא הכאב שיש לי עכשיו בברך. כאב חד, כזה שמוחק את כל שאר הבולשיט שמסתובב לי בראש עכשיו. כאב של מכה, או מכת חשמל, או חתך. 

סקס לפעמים עוזר, אבל רק אם הוא מטורף. סקס חביב ונעים זה ממש נורא לפעמים. לפעמים אני עוצרת באמצע רק כי אני לא יכולה לשאת את זה שאני מסוגלת לעצור.

מוסיקה בדרך כלל עוזרת. בעיקר מטאל, או בלוז ממש טוב. 

סטיתי מהנושא? נראה לי שסטיתי. 

זוכרים את "שבוע השנאה" בספר 1984? האנשים השתתפו בו מתוך צייתנות, אבל לא רק. זה עבד כי הם קיבלו משהו בתמורה. הם באו בשביל הקתרזיס. 

אני שונאת ריבים שאין להם קתרזיס. רק דעיכה איטית של הבכי וחזרה לשגרה. הבכי הזה הולך איתי - שעות, ימים, שבועות. 

אני לא יודעת לחזור לשגרה. 

רק לצרוח אני יודעת. לשבור, להישבר. לעשות דרמות. 

שונאת פסטלים. 

לפעמים אני צורחת רק בשביל לשבור את השקט. לפעמים אני צורחת רק בשביל לא להרגיש לגמרי-לגמרי חסרת אונים. תמיד כשאני צורחת זה כי נראה לי שלא שומעים אותי.

לפעמים אני חושבת - אין לי שום סיכוי. אני מרגישה את השמיים נופלים, את כל העולם שלי מתמוטט. ואז מציעים לי חיבוק, או כוס מים. בא לי לדקור את עצמי ברגעים כאלה. קשה לשאת את זה כמעט כמו סמול טוק.

לפעמים אני שונאת את עצמי. לפעמים לא. לא יודעת אם אי פעם אהבתי. 

אני שונאת שאנשים לא לומדים. חוזרים על אותם דפוסים שוב ושוב. זה בסדר, זו זכותם, אבל אתם פוגעים באנשים בדרך. 

אני שונאת שהעור שלי דק כל כך. כל שבריר שניה של שינוי בהבעת הפנים, כל שינוי זעיר בטון הדיבור, כל מילה לא במקום, הכל חודר אותי כמו סכין בחמאה רכה. 

אני שונאת שלכתוב את זה, זו רק עוד סצנה בסרט שאני שונאת.

אני שונאת שלשום דבר אין משמעות. 

ואני שונאת להיכשל, כל יום, כל היום, שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב. 

או בכלל, פטיש. זה כמו עם כוס? כשאתה מספיק חרמן אז כל אחת?... 

כי כשחרמנים אפשר לשכב עם סתם איזה מישהו, את זה אני יכולה להבין, כל זין בינוני יעשה את העבודה כשאת במצב הרוח המתאים. ואם הזין לא משהו אז לא חסרים דברים שאפשר לעשות לגבר שלא אוהבים. ת'ן יודעות איך זה. 

אוקיי רגע אני סוטה מהנושא. מה שאני מנסה להגיד זה שמאד מסקרן אותי איך זה עובד עם כפות רגליים. זו צריכה להיות כף רגל יפה? האשה אליה היא מחוברת צריכה להיות יפה? יכול להתעלם מהפנים? כן? לא? 

היא צריכה להריח טוב? או דווקא לא טוב? או שתלוי? 

יכול להיות משהו נורא קסום בפטיש לאיבר שאף אחד לא ממש מתאמץ להסתיר. כולן עם הכפכפים בקיץ, האם זה מטריף? או מקהה? האם זו מעין זכיה בלוטו? או שזו בעיקר בדידות?

מעניין איך זה עובד. 

מעניין איך הייתי מרגישה אם הייתי נאהבת על ידי מישהו שיש לו גם את הרגש הזה. גם? במקום? יותר? פחות? 

אני מאד אוהבת שמנשקים לי את הרגליים. רק בחור אחד רצה למצוץ לי את הבוהן. לא כי ביקשתי, כי הוא רצה. מאד נהניתי מזה. הייתי מאד צעירה אז. לקח לי הרבה זמן להבין שזה לא כל כך נפוץ. זה היה גילוי מצער למדי. 

כשהייתי מאד צעירה חשבתי שחרמנות פותרת הכל. גברים עשו כל מה שרציתי, תמיד. הייתי מוקסמת מספונטניות שלהם. חשבתי שכל הגברים כאלה. גם בזה התבדיתי. אולי ידעתי לבחור את אלה. אולי הם ידעו לבחור אותי. ואולי כל הגברים כאלה בגיל עשרים ואז זה עובר.

לא, זה לא רק הגיל. לא כולם היו בגילי. טוב, זה לא משנה עכשיו. אני חושבת שאנשים שמחפשים דברים דומים מצליחים למצוא זה את זה. כמו גיידאר. 

אז פוט פטיש ואהבה. הייתי נהנית מזה. האם הייתי גם נעלבת? האם על לשון חמה ורטובה ומשתוקקת בין האצבעות הייתי משלמת בשעמום כלפי איברים אחרים?

אני מניחה שזו שאלה מטופשת. הרי כל אחד והסיפור שלו. יש כאלה שרק כפות רגליים מעניינות אותם, יש כאלה שאוהבים את כל הגוף ואת הרגליים רק קצת יותר. נכון?...

אני לא מצליחה לדמיין את זה. הייתי רוצה להבין, אבל לא יצא לי אף פעם לשמוע הסבר. אני חושבת שהייתי מבינה. בדרך כלל יותר קל לי להבין אנשים עם סוד, או עם מבוכה, או עם תשוקה גדולה שלא כל אחד יקבל בהבנה. 

אני מקבלת כמעט הכל בהבנה. לא חשבתי שאי פעם יהיה לי קשה עם זה שלא מאתגרים אותי. פעם מישהו קשר לי את הידיים בדייט ואחרי שעה בערך השתאה על כמה שזה לא הפריע לי להמשיך את הדייט עם חבל על שורשי כפות הידיים. הוא אמר שאני מרגישה נוח ככה, או משהו כזה, אני חושבת שהוא אמר משהו על הסבמיסיביות שלי, לא בטוחה, כבר לא זוכרת, רק זוכרת שזה קצת הצחיק אותי - הוא לקח את זה למקום של הנשלטת, נראה לי, קשה לזכור, רק זוכרת שחשבתי - חה חה, זה בכלל לא אומר עלי כלום, זה פשוט לא מזיז לי. כולה חבל, מי ישמע. וזה לא שאני אדישה לחבלים, אני דווקא מאד אוהבת, אבל זה לא העניין אלא שמי שמצפה ממני למבוכה ולהתגברות עשוי להתבדות. לא היום, היום הכל כבר קצת אחרת, אבל פעם...

בכל מקרה, הפעם האחרונה שמישהו ליקק לי את הרווח שבין אצבעות הרגליים או מצץ לי את הבוהן, הייתה לפני 11 או 12 שנים. וזה לא שהוא היה כזה חזק בכפות רגליים, עשינו מלא סקס הטרונורמטיבי והיה מעולה. ולא הייתי זוכרת את הרגע הזה כל כך טוב אם לא הייתי בשנים שבאו אחר כך מתאכזבת לגלות שזה לא דבר שהרבה אנשים עושים ביוזמתם. וחבל. חבל מאד. יש כאלה שיזרמו אם יבקשו מהם, אבל אף אחד מאז לא עשה את זה סתם כי התחשק לו.

עם השנים הפסקתי לצבוע את הציפורניים האלה. קצת איבדתי עניין. 

התחלתי לכתוב כי רציתי לשתף בתהיות שלי על פטישים. עכשיו אני כבר לא בטוחה מה רציתי להגיד. בכל פעם שאני יוצאת מהמקלחת ויושבת על המיטה ומסדרת לעצמי ציפורניים, אני קצת מתבעסת שאין לשון בין האצבעות שלי. 

אבל רק קצת. מתרגלים לדברים כאלה. 

קראתי היום את "לכבות את האהבה" של יוכי ברנדס. הספר הזה חצי סידר לי את הראש וחצי הסריט אותי. זה ספר מסריט. וגם שמאלצי נורא. בדרך כלל אני לא נהנית מקיטש, אבל אצל ברנדס זה בדרך כלל מעין קיטש ציני ומודע לעצמו.

כמו הגיבורה שלו, גם אני מחפשת את האש, תמיד, בכל מקום. בניגוד לגיבורה שלו, אני מסוגלת להיות מאושרת גם בלי לשקר לעצמי, ולא חייבת להגיע לקצה הקצוות הקיצוני ביותר בשביל להרגיש שאני חיה. 

אבל לפעמים אני חושבת, יש אנשים שכן מכניסים לפה דברים שנגעו ברצפה, ואולי הם יודעים מצויין מה טוב בשבילם.

לסקרנות אין ולא יהיה מזור לעולם, זה טבעה. 

כבר זמן מה שהוניל משתלט על כל חלקה טובה בחיינו. זו תקופה עמוסה ושנינו מאד עסוקים ועייפים וחסרי מוטיבציה. 

מצד אחד מצב הרוח הירוד גורם לכך שעוד יותר בא לי סשן טוב, מצד שני מרגישה שאני כבר לא בכושר. בא לי משהו ולא יודעת מה בא לי. היצירתיות שלי ברצפה ואני מסתובבת עם תחושה ש"איבדתי את זה" ורואה עליו שהוא באותו מצב. מגיעה למיטה עם חשק לפירוטכניקה ומוצאת את עצמי מתכרבלת עם קוויקי. רוצה להרים אותנו קצת אבל כשמנסה לתכנן חווה מעין בלק-אאוט. 

חופשה או מסיבה הן לא אופציות כרגע. רעיונות? 

:-/

"היה רק מלכוד אחד והוא מלכוד 22, שטען כי דאגה לביטחון האישי נוכח סכנה אמיתית ומיידית, איננה אלא תהליך שכלי נבון. אור היה מטורף ויכול היה להיות מקורקע. היה עליו רק לבקש; ובו ברגע שהיה עושה זאת, כבר לא היה מטורף והיה עליו לטוס למשימות נוספות. אור היה מטורף בטוסו למשימות נוספות ושפוי אם לא טס, אבל אם היה שפוי היה עליו לטוס שוב. אם טס היה מטורף ולא היה חייב לעשות זאת; אבל אם לא רצה לטוס היה שפוי וחייב היה לעשות זאת."

ובכן. 

לכל האנשים שמתים לקחת חופש ו"לא יכולים". לכל האנשים שזקוקים לעזרה אך בודדים מכדי לבקש אותה, עניים מכדי לשלם עליה, מפוחדים מכדי להעז להודות בכך, עייפים מכדי להרים את הדגל;

לכל האנשים שמרגישים כמו כשלון חרוץ ולא פונים לעזרה כי לא מגיעה להם עזרה כי הם כשלון;

לכל האנשים שקורסים תחת עומס ולא מבקשים עזרה כי הם מרגישים שהכל אחריות שלהם ואין אף אחד מסביב שמוכן לקחת דברים על עצמו;

לכל האנשים שלא אכפת להם מאף אחד ומשום דבר אבל ממשיכים להעמיד פנים שכן כדי לא לפגוע באף אחד כי בעצם אכפת להם בדיוק במינימום הנדרש;

לכל האנשים שלא נהנים משום דבר אבל ממשיכים להעמיד פנים כדי לא להרוס את ההנאה לאחרים;

לכל האנשים שדואגים לבטחונם האישי נוכח סכנה אמיתית ומיידית ומסורבים כשהם מנסים לסגת, לכל האנשים המטורפים שמוכנים לטוס למשימות נוספות בזמן שאפשר לוותר להם אם רק יבקשו, לכל האנשים שהסיכוי שלהם לעזרה נמוג ברגע שביקשו אותה;

אתם בסדר. זה לא אתם, זה העולם. העולם לא בסדר. אתם עשיתם כמיטב יכלתכם והיו לכם כוונות טובות וזו לא אשמתכם שהעולם כל כך גרוע עכשיו. אתם ניסיתם לעשות מה שאמרו לכם, כשההוראות היו סותרות. אתם עליתם על האוטובוס הנכון והנהג החליף מספר באמצע. אתם חניתם במקום מותר ושכירי עיריה צבעו את המדרכה לפני שחזרתם. אתם שמרתם מצוות כאילו שיש אלוהים והאטתם לפני רמזור כאילו שיש דרך ארץ. אתם שעומדים על קצה הצוק ומענעים בהונות - אתם הייתם לגמרי בסדר. 

כן, אני יודעת שזה לא מנחם אתכם. 

אז אמא שלי חלתה בסרטן ופתאום כולנו נורא נחמדים לשני. מתוך המחשבות האיומות והפחד והאשמה והאימה הנוראה והמשתקת והמייסרת והחובטת והלוהטת והעצומה;

כולנו חושבים לפני שאנחנו מדברים. אני מדברת איתה כרגיל, באותו טון ובאותם צירופי משפטים ועל אותם נושאים, אבל ברקע נוספה איזו רכות, איזה נופך נוסף של התחשבות, כוכבית שתמיד נמצאת שם מאחור - לא להרים את הקול, לא למשוך את השיחה לנושאים שעשויים לעצבן אותה, לא להגיד לה שהיא לא בסדר סתם בשביל להוציא תסכולים, לא להתקטנן איתה על מה שאפשר להחליק. לא לריב. להיות בת טובה, אמינה, כזאת שאפשר תמיד לפנות אליה לעזרה, כזאת שאפשר לסמוך עליה שתבין ותיתן ספייס כשצריך ותבוא מהר כשצריך, כזאת שאפשר לשתף אותה ברגשות ולהתנחם בה ולהיתמך על ידה, שאפשר להתגאות בה, בת שתהיה מקור לנחת ולרוגע ולא מקור לחרדות ותסכולים. 

האגו שלי הפך פחות חשוב, להיות צודקת הפך לגמרי לא חשוב. ביליתי איתה יום שלם והיה ממש נחמד. הרמוני. *רך*. היה רך. 

גם היא השתדלה. הרגשתי. לרוב היא מבקרת אותי כל הזמן - את הבגדים, את השיער, את חוסר האיפור, את אופן הדיבור, את הנעליים, את מה שאני אוכלת, מה לא. הפעם פשוט דיברה איתי. היא תמיד מדברת איתי, אך משלבת את ההצקות האימהיות התמימות. ואתמול היא פשוט דיברה איתי. כל היום. סתם דיברה. על חברות שלה ושלי, על קולנוע, על בגדים, על העבודה, על איך היא מרגישה בתוך כל זה, על השיפוץ שהיא רוצה לעשות בבית, על הפאה שהיא לא מרוצה ממנה ואולי עדיף בכלל מטפחת. הרגשתי שהיא משחררת. הרגשתי שמתחת לדיבור היומיומי והפשוט יש מעין מחשבה מעורפלת על כך שאולי לא נשאר הרבה זמן, והיא רוצה שאזכור ממנה את הדברים הטובים. 

היא יודעת שצריך להיות אופטימיים אבל בכל זאת לא יכולה שלא לחשוב - האם סיפרתי לבת שלי את כל מה שהייתי צריכה לספר? האם לימדתי את כל מה שהייתי צריכה ללמד? אם אלך בקרוב - מה אשאיר אחרי? ולמה יש לי כל כך הרבה בגדים בארון? עלי לסדר ולתרום חלק. אם אלך בקרוב, לא הייתי רוצה שמישהו ייתקע עם ערימה ענקית של דברים שהוא צריך לסדר אחרי. ומה יהיה על אבא? הוא כל כך כרוך אחרי ולכי תדעי מה יהיה איתו אם יישאר לבד. 

היא מנסה לשמור על קור רוח ומדברת רגיל אבל יום שלם בילינו יחד והיא לא אמרה שום דבר מעצבן, אפילו פעם אחת. לא באופן מאולץ אלא פשוט בנועם, ברכות, בחיבה, בהתחשבות, בפתיחות הלב. זה לא קשה, קצת השתדלות וזה קורה. היה יום נהדר כי שתינו השתדלנו. 

אבא גם מאד נעים אליה. לא מרים את הקול, לא מעביר ביקורת, לא נעלב משטויות, לא מציק. זה מאד נעים לה. גם קצת מוזר, היא אומרת, שהוא מצליח. כל השנים האלה חשבה שהוא כזה חמום מוח כי ככה הוא ואין לו שליטה בזה, ומסתבר שיש גם יש. נו אמא, את יודעת איך זה, כל המשפחה שלנו כזאת - כשיש מצב חירום אנחנו אוטומטית הופכים למושלמים, את הרי מכירה את זה. מכירה, מכירה, היא מחייכת. ובכל זאת, מוזר. 

אחותי ואני מדברות יותר לאחרונה. בעיקר אני, עם צורך להיות בתחושה שאנחנו כל הזמן מעודכנות האחת בחיים של השניה, שיהיה לנו קל לפנות זו לזו ולהתחיל שיחה מהאמצע. זה חשוב במצבים כאלה, הקירבה הזאת בין האחיות. זה טוב מהמון בחינות. כל כך המון שמתחשק לי לכתוב פוסט נפרד רק על זה. פעם אחרת. 

אבא מדבר איתי, ברוך, בנועם, בלי עקיצות, בלי עלבונות. 

כל המשפחה בהרמוניה מהממת. לא בהעמדת פנים. התחשבות. אמיתית, קלה, זורמת. 

מצבי חירום עושים את זה לאנשים. אנחנו מנסים להמשיך כרגיל אבל יש מחשבה מאחור, כל הזמן - אין זמן לריב. החיים קצרים מידי. הזמן קצר ועלול לאזול בקרוב ועלינו להיות טובים זה לזה. אין זמן לריב, אין זמן להתעכב על אגו ועל כל מיני שטויות טרחניות. וכששני אנשים משתדלים ככה זה כלפי זה בו זמנית - כמה נעים להם, כמה קל, כמה נוח, כמה מרומם. 

כן, צריך להשתדל קצת, או הרבה. צריך להוציא על זה אנרגיות. לפעמים זה אפילו קצת מעייף. 

אבל גם לריב זה מעייף. גם לריב גוזל אנרגיות. לא שווה יותר להוציא את זה על השתדלות והתחשבות ואהבה?

לא זה כל הקטע באהבה? להפנות את האנרגיות לאפיקים חיוביים? 

אני חושבת על זה עכשיו - לפעמים אנחנו לא נחמדים כי זה דורש השתדלות, אבל באותו רגע לא חושבים שלהתעצבן, או שיתעצבנו עליך, גורר הרבה יותר שאיבת כוחות וזה בעצם נורא לא משתלם לא להתחשב.

זה חשבון כל כך פשוט, למה אנשים לפעמים צריכים מצב חירום בשביל להיזכר בזה? מה, בעת שלום נעים לריב? נעים לבכות? נעים לצעוק? 

האמנם לא נעים יותר לעשות אהבה? למי בכלל יש זמן למשהו אחר? 

ככה או ככה החיים קצרים, של מי יותר של מי פחות. אם לא ננסה להנות מכל רגע, אם לא ננסה לעשות טוב בכל רגע, אז מה בכלל אנחנו עושים פה? בשביל מה כל הטרחה? בשביל מה לריב ולהתעקש ולהתקטנן אם גם ככה כולנו נמות תוך כמה עשרות שנים, מאה לכל היותר. לרוב הדברים שעשינו או אמרנו לא תהיה שום משמעות, לא רק בעוד מאה שנים אלא אף בעוד שבוע. כל מה שבחרנו להתעקש עליו יתפוגג וייעלם ויישכח. אם גם ככה אנחנו הולכים להתאמץ ולהתרגש ולהרים את הקול, למה לא להוציא את כל המשאבים האלה על התחשבות?

זה משתלם הרבה יותר. 

היה יום כל כך נעים אתמול. וחשבתי על כל הפעמים שתיקנתי למישהו את הדקדוק, וכל הפעמים בהן כעסתי על בעלי על כך שהוא זורק גרביים על הרצפה או לא ממלא אחריו את הבריטה, והרגשתי מטומטמת על כל הדקות שבזבזתי על שטויות כשיכולתי לטגן פטריות או להקשיב למוסיקה או להתנשק. אבל לא "הרגשתי מטומטמת" מר כזה של חרטה מעיקה ובכיינית, אלא כמו תיק כבד שפתאום מישהו בא ולוקח ממך וכמה נחמד לחוש קלילות מחודשת ולא לכרוע תחת משא של טמטום ריקני. 

אני מניחה שכולם נכנסים קצת לחפירות אקזיסטנציאליסטיות כשלאמא שלהם יש סרטן. 

ובכל זאת. 

כמו להוריד תיק של טירונות. 

אני פשוט מתגעגעת. מתגעגעת לזה נורא. 

מתגעגעת לסאב-ספייס. לרוגע שהוא מביא, רוגע שנשאר ימים ארוכים אחריו. מתגעגעת לאיך שהוא מנקה הכל, מעיף את כל מה שהיה קשה. 

אני מבינה שזה קצת בעיה לכתוב את זה פה. תמיד יהיה מי שיחשוב שזו הזמנה. אז להלן דיסקליימר: אני כולה שופכת את הלב פה. זאת לא הזמנה. אני לא אסכן את הזוגיות שלי בשביל שום דבר בעולם, אפילו לא משהו שאני מאד רוצה. אבל זה יותר מזה: אני בכלל לא רוצה את זה. אם הייתי חושבת שלחפש את זה בחוץ יביא לי שלווה, אולי הייתי שוקלת את זה. אבל זה לא. זה או הוא או כלום. 

אבל מתגעגעת. מתגעגעת נורא. 

ניסיתי לחפות על זה מהצד השני, כלומר, הצד הדומי, אבל זה לא אותו הדבר. קשה לי להיות יותר מידי זמן רק בצד אחד, אני מרגישה פחות חופשיה ככה. זה נשמע מצחיק? הכל או כלום. תמיד הייתי ככה. הכל או כלום. יש שיר כזה 😄 באמונה עיוורת אני צועד על פי תהום, כמו אבן מתגלגלת שעומדת במקום... אני קורא לך לגרש את השדים... מתאים? די מתאים. אבל שירים תמיד מתאימים כשמחפשים את הקשר. 

לאחרונה אני מתמודדת עם ההפרעות שלי ביעילות מרשימה. זה לא אומר שתדירות ההתקפים יורדת או שאני מרגישה שזה יותר קל. אני פשוט מצליחה לשמור על תפקוד יחסית גבוה. זה הכל עניין של טכניקה, ושל תרגול, ושל מאמץ. לאחרונה יש לי פחות כח ואני חוששת שלא אצליח להמשיך לעבור הלאה באותה יעילות. היא כבר נפגעת, בימים האחרונים. 

אבל זה לא העניין. סאב ספייס הוא לא תרופה. הוא לא גורם למחלות להיעלם או לתסמינים שלהן לא להופיע. זה רק עניין של הרגשה טובה. הקלות לסחוב את זה בין לבין. כל גל שאני מצליחה לגלוש מעליו ולשמור על רצף תפקודי - זה מעייף כל הסיפור הזה. ומעצבן. לחוות סאב ספייס לא משנה לי את החיים או נושא השלכות מהותיות על איכותם. אבל הוא הופך את הכל לקל יותר. הוא מרענן, ממלא מצברים, מנקה את הראש. 

כמו חופשה טובה. אני לא ממש טובה בלנוח, אז אני מוצאת לי את הדרכים שלי. 

אבל זה לא רלוונטי עכשיו כי זה לא נגיש לי. ואני מתגעגעת. מתגעגעת נורא. 

הייתי רוצה שתשאל מה קרה. אבל לשאול מתוך רצון לקבל תשובה רצינית, לא "מה קרה" לקוני כזה בטון של ניחום ילדים. 

או שתבין לבד מה קרה. 

אני לא חושבת שמשנה לי איזה מהם. 

כל דבר שהוא לא פשוט לעזוב את זה בקטע של "טוב נו, לא הלך אז לא הלך". לא רוצה שתעזוב את זה. רוצה שתהיה מוטרד, שיהיה חשוב לך למצוא תשובה. 

ואולי אתה כבר יודע. אבל אז זה יותר גרוע, לא? אם אתה יודע ובכל זאת...? 

ואולי זה מאד מוזר שלא תדע, הרי אותו הסיפור כסר בפעם המאה. 

זו המהירות. 

נורא פשוט, לא? מצחיק כמה שזה פשוט. זו, המהירות. התיקתוק. חוסר הרצון להתעכב, להתעמק, לחקור, לשהות בתוך הרגע. 

זה הופך ליותר קשה כשאתה פשוט עוזב את זה. אני מניחה שאתה לא רוצה ללחוץ, אבל זה הכי קל פשוט לעזוב את זה. מה עם לנסות לחפש פתרון? לזהות את הבעיה ולתת לה פתרון ממוקד, במקום פשוט לעזוב את זה לגמרי. 

תגיד לי שהכל יהיה בסדר. תגיד לי שהכל לא נורא ושבמקרה הכי גרוע יקרה איזה משהו שאינו כזה גרוע. 

תגיד, תגיד... 

תגיד איזה משהו. לפעמים אני מבקשת שתגיד משהו ואפילו לא יודעת מה אני רוצה לשמוע. 

גם זו מסכה. סתם מלל ריק. 

שום דבר לא גורם לכאב להיעלם, כמו כאב. אבל לא סתם כאב. 

אנשים אומרים "לנקות את הראש" על דברים כמו טלויזיה, ים, פאב, ספר. 

אין כמו סאב ספייס בשביל לנקות את הראש. הכל מתבהר, הכל נכנס לפרופורציות. מופיעה שלווה מתוקה שנשמרת מתחת לעור שעות, ימים, שבועות. הכל מחליק ממני. הכל קל. 

אף פעם לא ידעתי לנוח. 

בטח יימצא מישהו שיאמר "זה לא בריא". שלא ככה פותרים מצוקה נפשית. נו, אז מה? שיהיה לא בריא, אז מה? מי בכלל צריך בריאות? מה זה בכלל בריאות? מה שמשנה זה להרגיש טוב. רק בשביל זה צריך בריאות. השאר זה סתם פרטים קטנים ולא חשובים. 

החיפוש הזה, אחר דרכים בריאות יותר להרגיש טוב - הוא קצת אידיוטי, לא? עזבו אותי ממה שבריא, תנו לי את מה שעובד. זה מה שעובד. 

פעם כמה ספנקים טובים זה כל מה שהיה צריך בשביל לסדר לי את הראש. היום קצת יותר. ככה זה בגרות, הסטנדרטים עולים. 

ועברו כמה שנים, הייתם חושבים שאתרגל. התרגלתי, בעצם. אני לא חושבת על זה כמעט. וכמו תמיד קשה לי להירדם בלילה, וכמו תמיד קשה לי לנוח, וכמו תמיד קשה לי לשים גבולות - ככה זה, זה חלק מהחיים. צריך לחיות עם הדברים האלה. 

אבל זה נחמד כשיש משהו שעובד. אני לא חושבת שאני מתגעגעת למשהו מסויים. אני פשוט...  מתגעגעת לזה שיש משהו נגיש שעובד. זה היה נחמד. 

אז תגיד לי שיהיה בסדר. תן לשים את הראש על החזה שלך. זה עוזר. לא אכפת לי מה תגיד. תגיד משהו. תמצא מילת קסם. 

חיבוק ברגע הנכון. 

ספר טוב. 

הסחת דעת. 

לא אכפת לי מה. 

משהו שעובד. 

אני מדברת עם החבר הכי טוב שלך והוא אשכרה מגיב למה שאני אומרת. שואל שאלות, מעלה דוגמאות משלו, משתף חוויה דומה... מביע עניין. מפתח את השיחה. 

זוכר כשגרנו ברזניק ואחרי סקס היינו מדברים על עתיד ההשכלה התיכונית בישראל ומתווכחים על הדרך האידאלית לרפורמה במשרד החינוך? 

אני מספרת לך על היום שלי ואתה אומר "וואלה, מגניב". אני מספרת לך על הרעיון שלי ואתה אומר "לא, עדיף לך במקום לנסות משהו אחר". אני מספרת לך על משהו לא נעים שקרה ואתה שואל למה התנהלתי באופן שאפשר את זה ולא אחרת. 

אתה תמיד מבין כשאני מסבירה ותמיד אומר שוואלה, נכון, ובאמת, ולהבא אחרת. אתה כל כך עקבי בתגובה הזאת שלרוב אני תוהה אם אי פעם הצלחתי בכלל לשכנע אותך במשהו, או שפשוט יותר קל להסכים מאשר להתווכח. 

כשאתה מעדיף בדיחות קרש על שיחה אמיתית ואני אומרת לך שהפכת לטרול אתה צוחק בכזאת חדווה, כזאת שביעות רצון עצמית, שאני מאמינה שאתה באמת לא רואה דמעה ראשונה נקווית בזוית העין שלי. 

יכול להיות שאתה רואה ובכוונה צוחק כי ככה יותר קל לך להתמודד עם הסיטואציה. אני מקווה שלא. למרות שקל לי להבין את זה, זה איכשהו יהפוך את זה ליותר גרוע. 

אתה מספר לי על איזה מקצב שלמדת לנגן. אתה מצטט אותו - טן טן צה, טן צה צה טן, טן צה צה טן. חבר שלך ניסה לנגן אתך ובמקום זה יצא לו צה טן טן, צה טן טן צה. אתה מנגן קטע, הוא מנגן קטע. ציטטת לי את הסיטואציה, play by play. והיה לי מבט קצת מזוגג בעיניים אבל לא בגלל שזה משעמם, למרות שזה באמת קצת משעמם. אלא כי תפסתי את עצמי מתעניינת, צוחקת, שואלת איך מי שהיה שם הגיב, שואלת מה דעתך על התגובה שלו, נזכרת בפעם אחרת שבה קרה משהו דומה עם אותו בחור. ודווקא בגלל זה פתאום נורא רציתי שזה ייפסק. רציתי לא להרגיש התעניינות, רציתי שלא יהיה לי אכפת, שלא יהיה לי מה לומר, שלא ארצה לשמוע מה הרגשת שם, שלא אתרגש אתך ושלא אזכור את הפרטים בפעם הבאה שנדבר על זה. 

לפעמים אני יורדת לך סתם כי בא לי. לא כמשחק מקדים אלא כדבר בפני עצמו. יורדת לך עד שאתה גומר ואז מניחה את הראש על החזה שלך ומחבקת אותך. ואז אני רואה עליך אם בא לך להתכרבל או שלא יגעו בך כרגע או להמשיך לעוד סיבוב, וזורמת עם מה שאתה משדר שבא לך. ובזה זה נגמר. אני לא מצפה למשהו בתמורה ואני לא מצפה לתרחיש ספציפי. ואז אתה גומר ולרוב בזה זה נגמר. 

אני לא הולכת לכתוב למה תיארתי את הסיטואציה הבנאלית הזאת. כשהתחלתי את הפסקה חשבתי שאולי כן. אבל המילים נתקעות לי בקצות האצבעות. כמו שכשרוצים להגיד משהו והמילים נתקעות בגרון. 

לפעמים אני מספרת לך שמשהו שעשית פגע בי ואתה אומר שאני טועה, שזה בכלל לא מה שעשית, שהפרשנות שלי שגויה. זה תמיד נורא מבלבל אותי, כי אני אף פעם לא חושבת על להאשים אותך. בכל פעם נדמה לי שעלי למסור לך את המידע, לחשוף בפניך את מה שאני מרגישה בשביל שאהיה חשופה בפניך ושתוכל לעשות ברגשות שלי את מה שאתה רואה לנכון ותוכל לבחור איך תגרום לי להרגיש. ואז התגובה שלך מתמקדת בלהסביר לי שאתה חף מפשע. למדתי, מבעד להדחקה, לצפות לתגובה הזאת ולחשוש ממנה. כשנתקעות לי מילים בגרון, זו לרוב הסיבה. 

אחותי שואלת למה אני לא מנסה לעשות משהו לגבי זה שאנחנו לא מספיקים לעשות דברים בגלל הלוז המטורף שלך. מה לומר לה? שאולי יותר קל לי לפגוש אותך רק פעם בשבוע, כי אז... כי אז... אולי לא אשים לב כל כך... כשאתה אומר "מגניב" ומעביר נושא, ולמה זה מטריד אותי בכלל, הרי, באמת מה כבר יש לומר על זה, 

אבל הערב סיפרתי את אותו הסיפור לחבר הכי טוב שלך ואיכשהו היה מה לומר...

ואולי יותר קל להיות בעבודה עד מאוחר מאשר כן לנצל את הזמן שאתה בבית ולהתמודד עם הדברים הקטנים האלה, כל כך קטנים שקשה להסביר אותם במילים, כל כך קטנים שאפשר בקלות להאמין שהם לא קיימים בכלל, כל כך קטנים שלא שווה להתעכב עליהם, כל כך קטנים שקל לשכוח אותם מיד אחרי שהם קורים וכעבור שעה כבר לא להיות מסוגלת לשחזר את הפרטים, כל כך קטנים שזה טפשי לציין אותן, כל כך קטנים שאין להם השלכות, כל כך קטנים שלהזכיר אותם משפט אחד דורש יותר משאבים מאשר להכיל, כל כך קטנים שלהזכיר אותם בחצי משפט לוקח יותר זמן ממה שלקח להם להתרחש, כל כך קטנים שלהתמודד איתם יוצר יותר מטענים ממה שהם יוצרים בעצמם. 

כל כך קטנים שהם נכנסים פנימה דרך העור ומחלחלים עמוק כל כך מהר שאני לא מספיקה להתגונן. 

וכעבור רגע הם אינם, אין זכר, ואין דרך להוכיח שאי פעם היו. ורק הבשר שספג אותם, הפך רק טיפטיפה יותר מריר. 

זה את ההומור. גם במילות השירים וגם בקליפים ואפילו בלחן, כמעט תמיד יש קריצה ועקיצה שמעלה חיוך. אבל זה תמיד עדין כזה, מתחכם, ולא בא על חשבון הרגש. רוב השירים שלהם גם נוגעים ללב ומעוררים הזדהות, וגם מצחיקים. זה השילוב הזה. 

השירים שלהם תמיד גורמים לי להרגיש טוב. הם מתחברים לי לרגעים הכי עצובים שלי ומהדהדים את החוויות שהכי בוערות בי, ובו בזמן מצחיקים אותי. מי עוד יודע לקלוע לחיבור העדין הזה? יש הרבה שמצליחים בשירים מסויימים, אבל נראה לי שרק אירוסמית' מצליחים בזה תמיד. זה תמיד שנון. 

ואז הרגע הזה שגיליתי שלמרות העקביות, חצי מהשירים בכלל לא נכתבו על ידם. אבל מה זה משנה עכשיו? יש בהם קסם ששום עובדות כבר לא יפיגו, ומקום בלב שלי ששום הופעה גריאטרית לא תצמצם. 

למשל, השיר הזה, שהוא קורע לב, והקליפ לא מגחיך אותו אלא איכשהו מעצים את הרגש. והסצנה האחרונה שלו, מרגשת עד דמעות וקורעת אותי מצחוק בכל צפיה מחדש. כי זה קולע בול.